סדר משנה על משנה תורה, הלכות יסודי התורה· רבי בנימין זאב וולף בוסקוביץ
פרק ה · הלכה ה
נשים שאמרו להן ע"א תנו לנו אחת מכם וכו'. וכתב מרן בשם הרשב"א בתשובה סיעה של נשים עוברת ואמרו להן ע"א תנו לנו אחת מכם ונטמאה ואם לאו הרי אנו מטמאין כולכם וכו' ולא ימסרו אותה להם ול"ד למה שאמרו שם בתרומות פ"ח שאם היתה ככר של תרומה טמאה ימסרו אותה ולא יטמאו כל הככרות וכו' אבל אשה וכו' כל שתעבור ותטמא את עצמה תוסף על חטאתה פשע וכו' עיי"ש היטב ולכאורה יש לתמו' בדברי הרשב"א שהם מתנגדים לתלמוד ערוך בירושלמי דתרומות סוף פ"ח דאי' שם לא מסתברא אם היתה כבר טמאה לא מסתברא אם היתה שפחה אחת וכו', הרי מבואר ההיפוך מדעת הרשב"א והיינו דאם היתה אחת ביניהן שכבר נטמאה דימסרו הטמאה או השפחה ולא יטמאו את כולן דלא כדעת הרשב"א וצ"ע ונלע"ד דהרשב"א מפרש הירושלמי הכי לא מסתבר אם היתה כבר טמאה דלא מסתבר לחלק ולומר דאם היתה כבר טמאה ימסרו אותה אלא בכ"ע יטמאו את כולן ולא ימסרו אותה שהיא נטמאת כבר או אותה שהיא שפחה דלא ניחא לי' להירושלמי לאוקמי המתני' לצדדין אלא בכל גווני איירי התנא דאפי' היתה כבר נטמאה מוטב שימסרו כולן ולא אחת בידים, וזה דלא כפירושו של מהר"א פולדא דנראה שהיתה בהעלם ממנו לפי שעה דברי הרשב"א בתשובה דלדידי' אין מקום לפירושו ולפחות הי' זוכרהו ולהעיר עליו כמו שהערנו והי' מחוור הדברים כשמלה ומדשתק ודאי לא היו דברי הרשב"א בתשובה לנגד עיניו, אלא שאני תמה על הרשב"א דהא בירושלמי התם קאמר נמי לא מסתבר אפי' היתה אחת ביניהן שפחה ולפי פירושו של הרשב"א כאשר אמרנו הכוונה היא ג"כ דאם היתה שפחה ביניהן לא ימסרו אותה להן אלא יטמאו כולן, והוא דבר זר אמאי לא ימסרו השפחה וישארו כולן בטהרתן דלפי טעם הראשון שכתב הרשב"א דאין הבדל בין זו שנטמאת כבר לבין האחרות שלא נטמאו, קשה טובא דהא ודאי כל דבר דקדושתו יתירה משל חבירו לענין טומאה משמרין אותו יותר מלטמאות ממה שמשמרין לדבר שהוא קדושה קלה ומטמאינן דבר שהוא קדושה קלה ומניחין הדבר דקדושתו חמורה כדאי' בסוטה ר"פ כ"ג ונזיר שהיו מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה וכו' יטמא נזיר ואל יטמא כהן ואי' שם בגמ' משוח בשמן המשחה ומרובה בגדים משוח עדיף, עיי"ש היטב בסוגיא ובהוריות י"ג א' וכן פסק רבינו בהל' נזירו' פ"ג הלכ' י"ג ובהל' אבל פ"ג הלכ' ט' הרי מבואר דכל מי שקדושתו יותר גדול' מחבירו משמרין אותו בטהרה יותר ודוחין דבר שקדושתו קלה מפניו ונהי דלענין היוחסין הנזכרים בנזיר ובהוריות כגון בת כהן ובת לוי לענין טומאת זנות אין לאחת יתרון על חברתה ולא מצאנו שום חילוק בין בנותיהם רק לענין בת כהן שזנתה דעונשה חמור דאת אבי' היא מחללת, היינו משום בכל הני יוחסין אין בעצמותן להבנות להאחת על אחרת תוספת קדושה אלא תוספת יחוס המעלה והחשיבות כאשר הוא ערך יחוס בת מלך נגד ערך יחוס בת משנה למלך וכיוצא בהם, לא כן שפחה ובת ישראל הלא קדושת בת ישראל יותר גדולה מקדושת השפחה ויחס השפחה לעומת יחס בת ישראל רחוקים זו מזו עד שקדושת השפחה בעצמותה כאפס ואין נחשבת נגד קדושת בת ישראל בעצמותה ומסתבר טפי דימסרו להנואפים את השפחה ואל יטמאו בנות ישראל דהא ליכא כאן עשיית שום איסור כלל דא"י הבא על בת ישראל הדין ברור דתעבור ואל תהרג דהא קרקע עולם היא רק משום קדושתייהו נגעו בה ולמה לא נמסור השפחה דקדושתה קלה, ומכ"ש דקשה טפי לטעם הב' שכתב הרשב"א שמא הרהרה בתשובה וזה דוקא באשה שנטמאה ותועבה נעשתה בישראל אבל בשפחה גם כי תרבה לשוב בתשובה עדיין שפחה היא וקדושתה קלה מב"י וע"כ גבי שפחה הכוונה במאי דקאמר הירושלמי לא מסתבר וכו' היינו דאין בה הדין המפורש במשנה אלא ימסרו להן השפחה ובנות ישראל בקדושתייהו קיימי, וה"נ מאי דקאמר הירושלמי לא מסתבר גבי אם היתה אחת מהן טמאה ג"כ פירושו הוא על דרך האמור בשפחה דהיינו דאין בזה הדין המפורש במשנה וא"כ קשה על הרשב"א מהירושלמי הנזכר וצ"ע. ודע דבתלמודא דקדושין ס"ו א' אמרינן ואבע"א כדר' יצחק דאמר שפחה הכניסו תחתי' ופירש"י הכניסו להם שפחה וסבורים שהיא זאת וגנבוה מהם לאחר שנשבית ומפרש בתשו' הראב"ן דכך הי' המעשה דבאותו החדר שהי' ההגמון ואנשיו ואמו של ינאי המלך הכניסו העדים שפחה והיו ההגמון ואנשיו מוטעים וכן העדים הראשונים שהעידו היו סבורים דהשפחה היא אמו של ינאי ובאמת גנבוה הישראלים אמו של ינאי המלך וההגמון בא על השפחה ולדעת הרשב"א קשה האיך הכניסו השפחה ומסרוה להגמון תחת אמו של ינאי הא לא מסתבר לחלק בין שפחה לב"י ודוחק לומר דבאמת עשו שלא ברצון חכמים מה שעשו דריהטא דלישנא דתלמודא לא משמע הכי אלא דיפה עשו, והנראה לענ"ד בהיתר קו' אחרונה דלכאורה קשה על הירושלמי לפי מ"ש הרשב"א דאפילו שפחה אסור למסור להן בידים טפי מבת ישראל, ואמאי הא לא עביד איסורא כלל במסירת השפחה לנכרי ואפילו לכתחלה רשאי לעשות כן כדאי' בנדה מ"ז רב ששת מסר להו לערבי וכו' לכן נראה לענ"ד בס"ד דהרשב"א מפרש את הירושלמי שהע"א רוצה לטמא את אחת מהן דרך אישות והוא משבעה אומות אשר הזהירה התורה עליהן ואמרה לא תתחתן בהם והוא איסור לאו דאורייתא אפילו בביאה לחודא ולדעת רבינו קאי הלאו גם על שאר האומות עיין מ"ש הרב בית שמואל סימן ט"ז והיינו כיון דבישראלית איכא אי' דאוריי' איכא נמי בשפחה ועבד אי' דאוריי' דלענין אי' דאוריי' אין חילוק בין ישראלית לשפחה, והתו' בנדה שם לא כתבו לחלק בין אשה הישראלית לעבד ושפחה אלא במה שהוא רק מדרבנן אסור לא גזרו רבנן על עבד ושפחה אבל במה שהוא אסור מהתורה גבי ב"י אסור נמי בעבד ושפחה, ועוד אפשר לומר דוקא שפחה שאינה מיוחדת לעבד היא דמותרת לע"א אבל המיוחד' לעבד מדאוריי' אסורה לא"י לבוא אלי' דלגבי הא"י מקרי אישות של עבד אישות מעליא וחייבין עלי' משום אשת איש כדאי' בסנהדרין נ"ח בן נח שייחד שפחה לעבדו ובא עליה עיי"ש ומבואר הענין יותר בחדושי הר"ן שם וממילא דאף היא עוברת על דת ישראל משום אי' אשת איש, והשתא י"ל דמיירי הירושלמי בשפחה שהיא מיוחדת והאדון שלה אינו כאן שיפרישנה מעבדו עיין בהל' מלכים פ"ט הלכה ח', ומיושבת ג"כ מה שהערנו מסוגי' דקדושין דשם איירי דלא כיון כלל לדרך אישות וגם לא היתה מיוחדת כלל לעבד וא"כ לא הי' עושים בזה אי' כלל במה שמסרו השפחה לא"י לבעול אותה, ועיי' בע"א ל"ו ב' דמסיק התם אלא דאוריי' א"י הבא על בת ישראל דמשכה אבתרי' וכו', וברור דלאו דוקא מה שאמרו מלת דאוריי' כמ"ש האלגזי בספרו לחם סתרים, וגם מהך סוגיא דנדה אפשר להביא ראיי' לשטת האלגזי אבל הקושי' הא' מהירושלמי על פי' שמפרש הרשב"א כאשר כתבנו למעלה היא קיימת וצריכא שקידה ליישבה היטב.
תנו לנו אחד מכם ונהרגנו וכו' אם הי' מחויב מיתה כשבע בן בכרי וכו'. (א) הנה דברים אלו מקורם הוא במתני' דתרומות פ"ח ומן הירושלמי שם, וז"ל וכן נשים שאמרו להן הנואפים תנו לנו אחת מכם ונטמאה וכו' ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל, ובירושלמי שם מייתי תני סיעת בני אדם שהיו מהלכין בדרך וכו' אפי' כולם נהרגים לא ימסרו נפש אחת מישראל ייחדו להן אחד כמו שבע בן בכרי ימסרו אותו ואל יהרגו אמר ר"ש בן לקיש והוא שחייב מיתה כשבע בן בכרי ור' יוחנן אמר אעפ"י שאינו חייב מיתה וכו' עולא בר קשיב וכו' ומרן ז"ל העיר על הירושלמי הזה אבל תמה על רבינו במ"ש דאסור למסור להם אף בייחדוהו אלא א"כ חייב מיתה כשבע בן בכרי וזהו כשיטת ר"ל בירושלמי הנ"ל והרי ר' יוחנן פליג עליו ואמר אפי' אינו חייב מיתה מותר למסרו להם בזמן שייחדוהו ולמה סתם רבינו כר"ל נגד ר"י וכלל מסור בידינו דהלכה כר"י לגבי ר"ל בר מתלת עיין היטב במרן ובהגמ"יי אות וי"ו ועיין ט"ז בי"ד סי' קנ"ז כי יש לגמגם הרבה בדבריו. והנה תי' הראשון של מרן בכ"מ וכן תי' בספרו הארוך בב"י סי' קנ"ז משום דה"ל ספק נפשות וכל ספק נפשות הוא להחמיר ולא ימסרוהו תמוה מאד בעיני דאדרבה מכח ספק נפשות להחמיר הי' הדין נותן דימסרוהו בייחדוהו אפי' אינו בן מות כשבע בן בכרי - ובדוכתי טובא בש"ס ופוסקים נאמר ס' נפשות להקל - דמלבד דאיכא ג"כ ס' נפשות בהנך סיעה של בני אדם ומאי אולמי' דהאי דייחדוהו מהך סיעה דנימא ימסרו כולם אידי ואידי ס' נפשות הוא, אלא דבזה יש לדחוק ולומר כיון דלא הקפידה התורה על הנפשות שמבקשים מהם שימסרו אחד מהן ואמרה מוטב שימותו כולן ואל ימסרו נפש אחת בידים, לכן אין הולכין בס' נפשות של המוסרים להקל אלא הנפש של הנמסר שהקפידה עליו התורה מבלי למוסרו בידים בדידי' הולכין בס' נפשות להקל והיינו דאין מוסרין אלא כשבע בן בכרי וכ"כ הש"ך בי"ד סי' הנ"ל בשם תה"ד דמסתפק בסברא זאת כן יש לדחוק ליישב דברי מרן בזה אולם מה יושיענו זה הכא דהרוצחים אומרי' אם לא תמסרו פלוני נהרוג את כולכם, ואין כאן ס' נפשות בזה שייחדוהו דעכ"פ הוא נהרג ול"א ס"נ להקל אלא להציל הנפש ע"י הקולא הזאת אבל הכא אף אם לא ימסרוהו עכ"פ הוא נהרג וליכא קולא לגבי' והספק הוא אם ימות הוא לבדו או גם אחרים אתו יחד ימותו ומאי קולא היא לגבי האי שיחדוהו וכעין זה כתב מרן לקמן בסמוך בשם הרמ"ך דעיקר הטעם בש"ד דיהרג ואל יעבור הוא דהקבלה היתה בידם ונתנו טעם להקבלה משום דסברא הוא ואה"נ אפי' במקום דלא שייך סברא הקבלה נקבל יהרג ואל יעבור מ"מ הכא שכתב משום ס"נ להקל אין לו ענין להך כאשר אמרנו דאין כאן קולא להפלוני שייחדוהו ובאמת יציבא מלתא לפי תי' מרן על קו' הרמ"ך הי' יכול לומר דה"ל ס' אי' דאורייתא והוא לחומרא דהא הקבלה היתה דאף היכי דלא שייכא הסברא מ"מ יש כאן אי' תורה למסור נפש מישראל בלי ידיעת טעם כלל ובכלל החוקים אשר צוה ה' לנו הוא, אבל לא כמ"ש מרן הטעם משום ס"נ להחמיר, ואפשר להמליץ בעד מרן ולומר דמ"ש דה"ל ס"נ כוונתו כיון דהדבר הוא בעסקי נפשות אם למסור להריגה אם לא ה"ל ס' דאורייתא והוא לחומרא לפיכך לא ימסרוהו מספיקא דשמא אסור למסרו אף דלא שייכא הסברא דמאי חזית וכו', ברם גם אם נסבול הדוחק הזה בכוונת מרן עדיין יש להקשות בתירוצו דאע"ג דקיי"ל ס' דאוריי' לחומרא היינו היכי דליכא ס"נ אבל באיכא ס"נ אפי' ודאי אי' דאוריי' שריא וכ"ש ספק אי' דאוריי' דמותר במקום ס"נ וביותר בגווני דהכא דהוא קרוב לודאי ס"נ דהך דייחדוהו ודאי ימות והך סיעה של ב"א אם ימסרוהו לפלוני שייחדוהו יעמדו חי ואם לא ימסרוהו גם אלה למיתה מעותדים, וכיון דאין כאן במסירת הפלוני ס"נ רק ס' איסור אם רשאים למסרו אם לא, ממילא נגד הך ס' דאוריי' איכא פיקוח נפש של סיעת ב"א ולפחות ס' הקרוב לודאי פ"נ והי' ראוי להתיר הס' איסור מפני ס' ס"נ עכ"פ, וגם בזה יש לדחוק דרבינו ס"ל כספיקת תה"ד דבהנך איסורים של יהרג ואל יעבור ל"א ס"נ להקל דהתורה וויתרה על נפשותן, אולם קשה עלינו לסבול הדוחק הרב הזה מלבד שנאמר דרבינו דוחה סברת כל הפוסקי' ועומד לימין התה"ד שהוא יחיד בסברתו אף כי שהוא בעצמו לא החליט הדעת הזאת אלא בדרך ספק הלא רבינו ז"ל בכל מקום רווחא שמעתתי' ודבריו מאירים כספירים וקלורין לעינים ופה הוא נכנס בפרצה דחוקה אשר לא כדת, ועוד קשה לתירוצו של מרן דהא כבר כתבנו דגבי זה שייחדוהו למסרו או שלא למסרו הוא תלוי בהכלל דס' אי' תורה לחומרא והרי מרן בא ליישב דברי רבינו ולשטתי' איכא כאן ג"כ ס' איסור דאוריי' איפכא למסרו דוקא דהא ס"ל להלכה אם הדין נותן יעבור ואל יהרג אם נהרג ה"ז מתחייב בנפשו וא"כ איכא ס' אי' תורה, משום וחי בהם ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש ושמרתם את נפשותיכם כמבואר בהלכה הקודמת (ומזה נראה ג"כ דרבינו לא ס"ל כספיקת תה"ד דעינינו הרואות דהתורה חסה על נפשות מישראל אף בדברים הללו במקום דלא היתה המצוה יהרג ואל יעבור אם לא שנאמר שיהי' דעת רבינו דבאותו חלק מק"ה שאמרה התורה יהרג וכו' וויתרה על נפשות מישראל אפי' בספק והוא אינו מוחוור). שם מ"ש מרן דלישנא דבריי' דייקא כר"ל הנה מלבד דנפל ברברבתא דאף אם התלמודא מייתי תניא כוותי' דר"ל נגד ר"י אם אמרי' דהלכה כר"ל או לא עיין בתו' ע"ז וי"ו ב' ד"ה תניא כוותי' דר"ל ובתו' דיבמות ל"ז א' ד"ה הלכתא כר"ל בהני תלת ובתו' דשבת ע' ב' ד"ה ונודע לו על הקצירה וכו'. ואף לפ"מ שהוכחתי בהל' חגיגה פ"ב הלכה וי"ו ד"ה מי שבא לעזרה וכו' דדעת הרי"ף ורבינו לפסוק כר"ל היכי דמייתי הש"ס תניא כוותי' דר"ל אולם גם זאת בררנו בס"ד דלא קאמרי כן רק היכי דקאמר להדיא בתלמודא תניא כוותי' דר"ל ואמרי' מסתמא אי הוי ידע ר"י דאיכא תנא החולק על דעתו ודאי הוי חוזר מדבריו אבל אם רווחא שמעתא לר"ל ומצי לאוקמי הבריי' ככולה תנאי ור' יוחנן דחיקא לו שמעתא, או דמתרץ הש"ס לר"י איהו דאמר כחד תנא ורבים חולקין עליו בכה"ג מוכח מדברי הרי"ף ורבינו דשריר וקיים הוא הכלל בפסקי הלכות המסור בידנו והוא דהלכה כר"י נגד ר"ל בר מתלת ובהל' חגיגה קבענו בזה בס"ד מסמרות חזקות, וא"כ כ"ש הכא דלא קאמר בירושלמי להדיא ת"כ דר"ל רק אנו בעניותינו מדמין דהלכה כר"ל מהוראת לשון הבריי' דהוא מורווח טפי לר"ל מאשר מתישב לדעת ר"י ובכה"ג ודאי אינו יוצא מן הכלל המסור לנו ואפשר דבזה אפי' לפי תי' השני בתו' דע"א דף וי"ו ג"כ הדין אמת דהלכה כר"י לגבי ר"ל. אפס מלבד האמור פה הדבר קשה להעמיד תי' מרן ז"ל דהא ר"י ור"ל העמידו מחלוקתן בפירוש הבריי' דמייתי בירושלמי דר"י ס"ל דהדוגמא של שבע בן בכרי דנקטה הבריי' היינו שיהא דומה לו ביחוד שייחדוהו כמו שהי' הענין בשבע בן בכרי שלא הי' כוונת יואב לבקש מבני העיר אדם אחר זולתו ואם היו נותנים ליואב ראש אדם אחד או יותר ראשים לא הי' מתרצה בהם, וכן צריך להיות בסיעת ב"א שנתיחד בפירוש האיש אשר הרוצחים מבקשים ולא יחלופו אותו באחר אבל אינו צריך להיות ממש דומה לשבע בן בכרי שהי' נתחייב בדינא דמלכותא אלא כיון שייחדוהו בפירוש אע"פ שלא נתחייב בדד"מ רשאים למוסרו ור"ל ס"ל דבעי' שיהא דומה לגמרי לשב"ב מלבד שייחדו אותו יואב אלא הי' ג"כ נתחייב בדד"מ שהי' מורד במלכות וכן בענין סיעה של ב"א לא מהני ייחוד לחוד אלא בעינן ג"כ שנתחייב בדד"מ, ומעתה אם טוב וישר הוא בעיני ר"י לפרש הבריי' כדעתי' מדוע לא מוחור הפי' הזה בעיני רבינו ומרחק מדעתו מה שיבחר ויקרב מרא דתלמודא ר' יוחנן. ומתוך האמור מובן דליתא נמי הראיי' שהביא מרן מקרא דאמר יואב: נשא יד במלך בדוד ומשמע דבעבור זה ראוי למוסרו, ותמיהני וכי ר"י לא ידע מקרא שכתוב, ור"ל לא הקשה לר"י דמה יענה להמקרא מפורש כדעתו וגם הירושלמי לא הזכיר מאומה מהמקרא אין זה אלא שהם היו מבארים המקרא כפשוטו לפי דהאשה החכמה התרעמה על יואב באמרה למה תבלע נחלת ה' והי' יואב חפץ בהצדקו דכל מגמתו הוא לתפוס ראש שבע בן בכרי ולא לעיר ואם בישראל, רק שנתירא יואב פן לא יאמינו לו דרק לשבע בן בכרי הוא אורב ויחשבו דבעלילה הוא בא עליהם לכן אמר כי דם שבע בן בכרי הוא נדרש מאתו היותו מורד במלך ונשא יד במלך וכל העיר נקיים הם ולא ישפוך דם נקי כי לא איש דמים ומרמה הוא, או שהי' להם לר"י ור"ל פי' אחר במקרא וא"כ אין מזה הכרע לרבינו לדחות דברי ר"י דהלכה כמותו בכ"מ נגד ר"ל.
(ב) והנה לפי דרכו של מרן באות הקודם הי' אפשר לומר לענ"ד ישוב אחר לקו' הכ"מ מדוע פסק רבינו כר"ל נגד ר"י מדחזינן דהירושלמי הקדים דברי ר"ל לר"י והי' מן הראוי להקדים דברי הרב שהוא ר' יוחנן ואח"כ דברי התלמיד שהוא ר"ל דבעי' דחייב בדד"מ כשבע בן בכרי כמו שהוא רגיל בכולהו תלמודא שמעינן מינה דהתלמודא דירושלמי ס"ל להלכה כר"ל ולכן הקדימו לדברי ר"י, וא"ל א"כ למה קאמר רבא ביבמות ל"ו הלכה כר"י בר מתלת והא איכא ארבעה, משום דרבא מיירי במחלוקת ר"י ור"ל המובאים בתלמודא דידן ולא מהמחלוקת דמייתי תלמודא דהירושלמי, אפס הא גופה טעמא בעי מה ראה על ככה תלמודא דהירושלמי לפסוק הלכה כר"ל והוא נגד הכלל המסור בידינו, והנה בזה שפיר י"ל כדברי מרן דהתלמודא דירושלמי ראה לקבוע הלכה כר"ל משום דלישנא דקרא ולישנא דהברייתא נראה דסיוע מסייע לר"ל לאמת ולקיים שלא כדעת ר"י ודייקא יותר כריש לקיש וביד סתמא דתלמודא יש כח להכריע בין האמוראים מדיוקא דלישנא דברייתא ולישנא דקרא, ברם אם כי יציב פתגם מה שרגילים האחרונים נושאי כלי רבינו ז"ל לתרץ בזה הכלל דברי רבינו ז"ל דהיינו במה שהקדי' מסדר הגמ' דברי התלמיד לדברי הרב ש"מ דהלכה כוותי' דהתלמיד אבל לקמן בהלכות חגיגה פ"א הלכה ד' שדיתי בס"ד נרגא בזה הכלל, והבאתי מקומות הרבה בתלמוד שמצינו כה"ג, ובישוב דברי רבינו ז"ל מקושית הכ"מ הנ"ל תמצא בס"ד באותיות שלאחד זה, וק"ל.
והגהות מיימוני פה אות ו' עמד ג"כ בקושיא זו של מרן הכ"מ ז"ל הנ"ל ותירץ בשם רבו מהר"ם בר ברוך ז"ל דאסתייע רבינו ז"ל לפסוק כריש לקיש מכח הך מעשה דעולה בר קשיב עם ריב"ל דאייתי הירושלמי שם וכמו שהבאתי המעש' ההוא באות הקודם יע"ש בהגמ"יי, אלא שדבריו סתומים וחתומים לכאורה האיך מהך מעשה מוכח דהלכה כר"ל, וראיתי בתשובת ב"ח שאלה מ"ג שפירש כוונתו של מהר"ם בר ברוך ז"ל, והוא דע"כ צריכין לומר דהמעשה של ריב"ל הי' שאותו עולא בר קשיב נתחייב מיתה למלכות הי', דאל"כ האיך השיב ריב"ל לאליהו ז"ל ולא משנה עשיתי וכו' דמה זו סמיכה לסמוך על המשנה, תדע מכח קושיא של אלי' ז"ל דלא עשה כתורה וכמשנה, דהיינו מדקאמר לו אלי' ז"ל וכי למסורות אני נגלה וכו' הי' לו לריב"ל לאסיק אדעתי' כי אלי' ז"ל לא יפלא ממנו כל דבר וגם הוא יודע הך ברייתא דייחדוהו, אלא ש"מ דאלי' ז"ל יודע אמיתית הפירוש של הברייתא דפירושו הוא כר"ל דבעינן דוקא שיהיה נמי כ"כ חייב מיתה כשבע בן בכרי מצד דינא דמלכותא, ומש"ה עולא בר קשיב שלא הי' ח"מ מכח דד"מ כשבע ב"ב אף שייחדוהו אסור לו למסרו, ולזה שפיר קאמר לי' אלי' ז"ל לריב"ל וכי למסורות אני נגלה וכו' אלא ודאי צריכין לומר דגם הך עולא בר קשיב ג"כ הי' מתחייב מיתה מכח דד"מ, ולזה יפה הקשה ריב"ל לאלי' ז"ל ולא משנה עשיתי וכו' שהרי אפילו דגם הפירוש בהברייתא הוא כר"ל מ"מ יפה עשיתי מה שעשיתי ועיין בט"ז בי"ד סי' קנ"ז ס"ק ז' מ"ש הוא בזה אלא שהוא בעצמו דחה דבריו. ואחרי העתרת המחילה ונשיקות עפרות כפות רגלם של מהר"ם ב"ב והב"ח ז"ל, אמינא בס"ד דלדין יש תשובה והוא דאפשר לומר לענ"ד דלעולם עולא ב"ק לא נתחייב מיתה בדינא דמלכותא, וריב"ל לעצמו הי' סובר כר' יוחנן דלא בעינן שיתחייב ג"כ מיתה בדד"מ כשבע ב"ב אלא דדי בזה לחוד במה שייחדוהו, וגם ריב"ל מעת זו שראה שאין אלי' ז"ל מתגלה לו כמקדם הבין כי לא יפה עשה במה שעשה שמסרו לעולא ב"ק (רק שעלה ונסתפק כמו שנאמר לפנינו בסמוך בס"ד) וביותר כשאמר לו אלי' ז"ל וכי למסורות אני נגלה וכו', בודאי הי' יכול ריב"ל להיות חכם מבין מדעתו שלא יפה עשה במה שמסרו לעולא ב"ק, דאף אם מצד שורת הדין יפה עשה, אבל הא מיהא מדלא נתגלה עליו אלי' ז"ל ומכח מה שאמר לו וכי למסורות אני נגלה וכו' ש"מ דלפחות מצד מדת חסידות יש כאן איסור לעשות דבר זה, אך שריב"ל נסתפק בדעתו ובמאמרו של אלי' ז"ל במה שאמר לו ולמסורות אני נגלה וכו' אם דעתו וכוונתו הוא שמצד הדין אינו רשאי למסרו אף שייחדוהו כיון שלא נתחייב מיתה בדד"מ כשבע ב"ב, דעיקר הפירוש בהברייתא הוא כר"ל, דבעינן דוקא ממש דומיא דשבע ב"ב שייחדוהו וגם נתחייב מיתה בדד"מ, וממילא טעה ריב"ל ועשה שלא כדין מצד הדין, ונ"מ אם יארע כן עוד פ"א וירצה למסרו למלכות אדם אחר שאינו חסיד במעשיו רק הוא תמים בדרכיו, כל מעשיו עפ"י שורת הדין, שריב"ל צריך למחות בידו שלא למסרו אם אינו חייב מיתה בדד"מ ג"כ כשבע ב"ב אף שייחדוהו דמצד עיקר הדין אסור למסרו וכדלעיל או אם דעתו וכוונתו של אלי' ז"ל היתה דנהי דיציבא מילתא דמצד הדין הוא דמותר למסרו וכתורה עשה דאמיתית הפירוש בהברייתא היא כר"י וכמו שהי' ריב"ל סובר ג"כ כך מתחלה שאינו צריך להיות כשבע ב"ב אלא לענין זה שייחדוהו אך מה שנמנע מלהתגלות לו אלי' ז"ל ומה שאמר לו ולמסורות אני נגלה וכו' כוונתו הוא דהדין הזה דמותר למסרו הוא לשאר עמא דארעא אשר ילכון רק בארחות צדיקים לבלתי עשות נגד שורת הדין, אבל לא כן לריב"ל שהוא מתנהג בחסידות ודרך חסידים ישמור לא נאה ולא יאה לעשות כן כי הוא עובר בזה לפחות על משנת חסידים, וכמו שבאמת אלי' ז"ל השיבו כך וזו משנת חסידים וכו', וכדי לעמוד על אמיתת הדין היאך הוא הפירוש בהך ברייתא, ולפיכך שאל שאלה זו ריב"ל מאלי' ז"ל ואמר ולא משנה עשיתי וכו' כדי לדעת את המעשה אשר יעשה האדם המוניי אשר איננו בגדר המעלה והחסידות כריב"ל באיש שלא נתחייב מיתה בדד"מ רק שייחדוהו לחוד ושאל ישאלו את פי ריב"ל כדת מה לעשות, ואלי' ז"ל השיבו אם אמת ויציב שהפירוש האמיתי בהברייתא הוא כר' יוחנן וכדעתך דלא בעינן אלא יחוד לחוד, אכן ראה זה דרך ישר לפני איש המוניי המתנהג רק עפ"י שורת הדין, אבל אין זה משנת חסידים לכמוך ולא הי' ראוי לך ריב"ל לעשותו, וא"כ אדרבא לא בלבד שריב"ל ג"כ סובר כר"י והוי לי' ר"ל יחיד נגד תרתי אף זו שאלי' ז"ל הודה לו שלפי עיקר הדין הלכה היא כר"י וכריב"ל וא"כ הוא אין ראי' מכאן לפסוק לא כר"ל ולא כר"י כי מי יעלה לנו השמימה ויגיד לנו ראשונות היאך הי' הך מעשה של הירושלמי אם הי' ג"כ ח"מ בדד"מ, או שהי' רק יחדוהו לחוד ולא הי' ח"מ בדד"מ כשבע ב"ב, וצ"ע על מהר"ם ב"ב ז"ל.
ברם אף גם לפי שיטתו של מהר"ם ב"ב ז"ל דהך מעשה של עולא ב"ק הנ"ל הי' שהוא הי' חייב ג"כ מיתה בדד"מ כשבע ב"ב, עדיין קשה לענ"ד מאין הרגלים לפסוק כר"ל נגד ר"י דלמא המעשה שהי' כך הי' דעולא ב"ק הי' מתחייב ראשו למלך כשבע ב"ב ועדיין מאן מפיס שאילו לא הי' עולא ב"ק מתחייב ראשו למלך מכח דד"מ, שלא הי' ריב"ל ג"כ מסרו, דלמא אף אם לא הי' עולא ב"ק מתחייב מיתה בדד"מ ג"כ הי' ריב"ל מסרו, משום דהלכה כר"י דדי בייחדוהו לחוד, ואלי' ז"ל לא השיבו אלא שאינו משנת חסידים אבל מצד עיקר הדין הדין דין אמת דהלכה כר"י, שהרי הירושלמי לא סיפר לנו בפירוש שעולא ב"ק הי' ח"מ מדד"מ כשבע ב"ב וצ"ע טובא לכאורא. וצריכין לומר בישוב דעת מהר"ם ב"ב ז"ל מקושי' השניה האמורה לעיל מזה, דכוונת ראייתו היא דאילו נאמר דמצד הדין מותר למסור אפילו רק בייחדוהו לחוד, נהי דליכא מדת חסידות למוסרו, אבל הא מיהא המ"ח לא נחית אלא חד דרגא לא יותר, ממילא היכא דייחדוהו לכך וגם הוא ח"מ בדד"מ כשבע ב"ב דאפילו מ"ח נמי ליכא שלא למוסרו דכיון דכבר נחית עוד דרגא שהוא ג"כ ח"מ כשבע ב"ב, והרי עולא ב"ק הי' ג"כ ח"מ בדד"מ כשבע ב"ב ולמה אמר אלי' ז"ל לריב"ל שאין זו משנת חסידים אלא ודאי צריכין לומר דמצד הדין אין אנו רשאים למוסרו אלא א"כ דאית בי' תרתי לריעותא, שייחדוהו, וגם שהוא ח"מ בדד"מ כשבע ב"ב, וממילא מצד מ"ח נחתינן חד דרגא ואמרינן דאפילו אית בי' תרתי לריעותא אפ"ה אין מוסרין אותו ולזה שפיר קאמר אלי' ז"ל לריב"ל וזו משנת חסידים וכו', כך נ"ל לענ"ד בס"ד כדי ליישב דעת רבינו מאיר ב"ב ז"ל, אבל סברא זאת לומר דלענין מ"ח לא נחתינן אלא חד דרגא לענין דבר זה וכאמור אינו מוכרח ולא מצאתי לו ראי' ברורה, והנה לבנות על סברא גרידא וקלושה לחוד הדבר קשה מאוד, וביותר לגרום ח"ו הריגת הרבה נפשות מישראל לא תהא כזאת בישראל, ולפחות א"כ הוא כדברי מהר"ם ב"ב ז"ל הנ"ל דרבינו ז"ל לא אמרו להך דינא אלא רק מכח הסברא גרידא, הי' לו לכתוב על הך דינא ויראה לי (להיות כי יראתו קודמת לחכמתו) כי מלבו ענה כן מצד סברתו הזכה והנקי' להורות נתן שאין הדבר מפורש כ"א מלבו יצאו הדברים וכל הרוצה לחלוק יבא ויחלוק.
(ג) אמנם מה שנראה לענ"ד בהיתר קו' הגהמ"יי והכ"מ על רבינו דפסק כר"ל נגד ר"י הוא זה דרבינו מצא לו און מתלמודא דידן דר"י גופי' הדר ממה שאמר בתלמודא דירושלמי דאי' במס' ב"מ ס"ב ור' יוחנן האי וחי אחיך עמך מאי עביד לי' ומשני מבעי לי' לכדתניא שנים שהיו מהלכין בדרך וביד א' וכו' עד שבא ר"ע ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חבירך יע"ש ומבואר מזה דר"י גופי' ס"ל כר"ע דמקרא וחי אחיך עמך נ"ל חייך קודמים ועיין בהרא"ש שם ואם נאמר כדעת ר"י בירושלמי דאפי' אינו חייב מיתה כשב"ב מותר למוסרו בייחדוהו וגם אם לא ימסרוהו הרי כולם נהרגים ותו לא שייך הסברא מאי חזית וכו' כמ"ש מרן בשם הרמ"ך וז"ל אעפ"י שנמצא בתוספתא כדבריו לא ידענא טעמא מאי וכו' דהא דאמרי' בש"ד יהרג ואל יעבור דסברא הוא מאי חזית וכו' והכא הא ליכא הך סברא דיהרגו כולם ומוטב שיהרג הוא עצמו לבד ואל יהרגו כולם, וא"כ דון מינה לנדון קיתון של מים ביד אחד מהן וכו' ול"ל קרא שלא ימותו שניהן (וגם על בן פוטירא קשה דלדעתו הדין דימותו שניהם) דמה"ת לומר שימותו שניהן ולמה לא נאמר דזה שבידו מים ישתה אותן וחיה יחי' והשני שאין בידו כלום כלתה אליו הרעה דאין לך יחדוהו גדול מזה דזה יש לו מים והשני אין לו, ואם ישתו שניהם ימותו כולן, ומה שהשיב מרן על הרמ"ך דהתם שאני שייחדו לו וכו' אבל ברישא שלא ייחדוהו וכו' בכל א' מהם שירצו למסור וכו', הנה תשובה זאת לא שייכא גבי קיתון של מים דהא לייחדוהו דמי כאמור, גם מ"ש מרן דהדין בש"ד יהרג ואל יעבור הי' מקובל בידם ואין משגיחין בטעמא לחוד כאמור למעלה בדברינו לא שייך הכא דהא בייחדוהו לא היתה הקבלה והכא הרי הוא ייחדוהו וע"כ צריכין אנו לומר לשיטת תלמודא דידן דר"י גופי' הדר בי' ממה שאמר בירושלמי אלא ס"ל כר"ל בירושלמי דייחדוהו לחוד לא מהני אלא בהצטרפות לזה שהוא חייב ג"כ מיתה בדד"מ כשבע בן בכרי אז רשאין למוסרו ומתישב שפיר דינא דקיתון של מים, והתלמודא דידן עיקר לגבי הירושלמי וביותר דגם ר"ל בירושלמי ס"ל כן, לכן פסק רבינו כר"ל (אך מדוע הדר ר"י בתלמודא דידן מדעתו דמייתי בירושלמי יתבאר בס"ד לאח"ז).
(ד) עוד מצאתי און לדעת רבינו דפסק כר"ל דלכאורה קשה על שיטת ר"י בירושלמי דאפי' אינו חייב בדד"מ רק ייחדוהו וגם דהוא והם נהרגים מוסרים אותו דתו לא שייך הסברא מאי חזית וכו' א"כ תקשי מהך מתני' דתרומת שהבאתי לעיל מדוע קתני וכן נשים שאמרו להם תנו לנו אחת מכם ונטמאה וכו' וה"ל למתני ג"כ הך דינא דייחדוהו לאחת מהן ואם לא יתנו המיוחדת יטמאו כולן דיתנו להם אותה שייחדוה ולא יטמאו כולן כי היכי דקתני הך דינא בש"ד בשלמא לר"ל ניחא דבעינן נמי שיהא חייב בדד"מ וזה לא שייך בטומאה דמאי שייכי' דחיוב מיתה לענין טומאה להכי לא תני בהך בבא הדין אם יחדוה דבשביל יחוד לחוד אינן רשאין למסור אע"ג דאם לא ימסרו יטמאו כולן דגם בש"ד אליבא דר"ל לא מהני יחוד לחוד רק בש"ד שייך הך ריעותא דחייב מיתה בדד"מ דאז בלא"ה הוי לי' כמעט גברא קטילא ולא שייך גבי' הסברא מאי חזית וכו' דעדיף ועדיף, אבל לר' יוחנן דאפי' גבי ש"ד מהני יחוד לחוד למסור אותו לדידי' ה"ה נמי דמהני יחוד לחוד גבי טומאה וה"ל למתני' לשנות הך דינא דייחדוה ג"כ בטומאה וצ"ע וצריכין אנו לומר דס"ל לר"י דמתני' דתרומת אתי' כר"ש בתוספתא דתרומת פ"ו ורמז עלי' מרן ד"ה כתב הרמ"ך והובאה ג"כ בתשו' ב"ח סי' מ"ג וכן רש"י ז"ל הביאה בקיצור בסנהדרין ע"ב ב' ד"ה יצא ראשו וכו' אלא שיש שם טעות הדפוס דתחת מלת בתמורה צ"ל תרומת וכמו כן הביאה רש"י והרד"ק בשמואל ב' פרשה ך' פסוק כ"ב ור"ש קאמר להדיא שם בתוספתא דבעינן תרתי יחוד וגם שהוא ח"מ בדינא דמלכותא אז רשאין למוסרו יע"ש ומעתה כיון דגבי טומאה לא שייכא הך ריעותא שהיא חייבת מיתה בדד"מ לא מהני יחוד לחוד דאפי' יחדוה אין מוסרין אותה לר"ש דתנא דמתני' כוותי' ס"ל אבל ר' יוחנן ס"ל להלכה כר' יהודה דחולק על ר"ש בתוספתא וקאמר דיחוד לחוד מהני דרשאי למסור את אשר יחדו הרוצחים ויש כח ביד האמורא לפסוק נגד המשנה ונגד פסקי הלכות בש"ס (והיינו ר' יהודה ור"ש הלכה כר' יהודה) היכי דאיכא תנא דמסייע לי' (ועיין בעירובין מ"ו ב' וצ"ע) איברא הא קשיא לענ"ד דהא ר' יוחנן הוא דאמר שם בירושלמי דמהני יחוד לחוד למסור אותו שייחדוהו כאמור, ואיהו מרא דשמעתא דאמר בכ"מ הלכה כסתם מתני' והרבה פעמים פריך התלמודא על ר"י מדידי' אדידי' דאמר הלכה כסתם מתני' וכיון דסתם משנה היא בתרומת דבעינן דוקא שיהא נמי ח"מ בדד"מ וליכא סתמא אחרינא המתנגדת להך סתמא וסתם במשנה ומחלוקת בבריי' הלכתא כסתם מתני' ולא חשבינן לי' כסתם ואח"כ מחלוקת כדאמרי' ביבמות מ"ב ב', וגדולה מזו מצינו בהרי"ף בפ' כל הכלים בפלוגתא דר"מ ור"י לענין כל הנטלין בשבת שבריהן נטלין עמהן וכו' דהלכה כר"מ נגד ר' יהודה הואיל וסתם התנא במשנה ולא תני דברי ר' מאיר אע"ג דבבריי' מפורש דתנא דמתני' ר' מאיר הוא נגד ר"י עיי"ש בהרי"ף וכ"כ הרא"ש סי' ה' וכן כתבו עוד הרי"ף והרא"ש בפסחים פ"ג סי' וי"ו בפלוגתא דר"מ ור"י גבי שאור וא"כ היאך פסק ר' יוחנן להלכה כר' יהודה בתוספתא נגד סתם מתני' דתרומות דסתמא כר"ש, ולפחות ה"ל לתלמודא להקשות ולשנוי סתמא אחריני אשכח כמו שדרך התלמודא לשנוי הכי בהרבה מקומות על מאי דשאיל ומי אר"י הכי והא אר"י הלכה כסתם משנה, ובאמת לא נמצא בשום מקום סתמא כר' יהודה דנימא ר' יוחנן סתמא אחריתי אשכח, (הן אמת לפמ"ש לקמן בהל' חגיגה פ"א הלכה ז' לחלק בין סתם משנה דאתי' כחד מהנך תנאי מזו הוא דקשיא לי' לתלמודא עלי' דר' יוחנן דהאמר הלכה כסתם מתני', לבין סתמא דאתי' כר"ש דוקא מזה לא שאיל עלי' דר"י ואמרתי שם בס"ד מלתא בטעמא לשבח, בזה מיושב ג"כ מה שהקשינו פה דהא סתמא דתרומות אתי' רק כר"ש ולא קדמה מחלוקת במשנה להך סתמא) וצ"ע לענ"ד, אמנם בחולין מ"ג מסיק בתלמודא אמוראי נינהו אליבא דר"י דאיכא דאמרו מעולם לא אמר ר"י הלכה כסתם משנה וא"כ אפשר לומר דמימרא דר"י בירושלמי דתרומות אזלא אליבא דהנך אמורא דל"ל אליבא דר"י דהלכה כסתם מתני' ולכן פסק כר' יהודה דהתוספתא אף דסתם דתרומות דלא כוותי', אפס לדידן דקיי"ל כהנך אמוראי דאמרו משמי' דר' יוחנן הלכה כסתם מתני', וכ"ה ריהטא דסוגיא במס' ב"מ דף ס"ב שהבאנו לעיל בדברינו, ממילא נמי הלכה כסתמא דתרומות דבעינן יחוד וחיוב בדד"מ אז הוא דמותר למסרו ולכן השמיט התנא למיתני יחוד גבי טומאה כאמור בדברים הנתנין למעלה, והיינו כמימרא דר"ל בירושלמי ושפיר עביד רבינו דפסק דלא מהני יחוד לחוד בש"ד אלא בעינן נמי שיהא ח"מ כשבע בן בכרי וכסתם מתני' דתרומות וכר"י דב"מ וכר"ל בירושלמי. ודע כי הב"ח בתשו' שם הביא גירסת התוספתא דקתני התם שהוא מבפנים והם מבחוץ וכו' בשם הסמ"ק ופירושו שהוא בתוך הסכנה והם חוץ לסכנה עיי"ש ומלבד כי קשה להבין כיון שהם חוץ לסכנה ויכולים להמלט על נפשם, אם כן אף שייחדוהו וגם הוא חייב מיתה בדינא דמלכותא למה ימסרוהו הם בידים בידי ע"א להרגו ואם מפני סכנת נפשם, הלא יש לאל ידם לברוח ולמלט על נפשם והע"א הם בעצמם יקחוהו להאיש ההוא שהוא בפנים בהסכנה ויעשו בו מה שלבם הרע חפץ, הא חדא, ועוד תמה אני על הב"ח כי אשתמוטי הוא דקא משתמיט ליה לפי שעה דברי רש"י ז"ל וגם הרד"ק ז"ל בשמואל חלק ב' פרשה ך' שהם הביאו הגירסא האמיתית שיש בהתוספתא ההיא (וגירסתם ונוסחתם בודאי היתה יותר מדויקת מהנוסחאות שלנו) ופירשו בו הפירוש האמיתי פוק עיין, וברד"ק ז"ל שם מבואר יותר הגירסא הנכונה של התוספתא ממה שהיא הגירסא ברש"י ז"ל שם, כי רש"י ז"ל שם לא הביאה כולה בלשונה משא"כ הרד"ק ז"ל שהביאה ככתבה וכלשונה וביארה באר היטב.
יהרגו כולן ואל ימסרו להן וכו'. עכ"ל, כתב מרן בד"ה כתב הרמ"ך אע"פ שנמצא בתוספתא כדבריו, לא ידענא טעמא מאי דהא וכו' דמ"ה אמרינן בש"ד יהרג ואל יעבור, דסברא הוא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי, והכא הא ליכא האי סברא וכו', ואפשר לומר דס"ל לר"ל שמה שאמר בש"ד סברא הוא אינו עיקר הטעם אלא דקבלה היתה בידם דש"ד יהרג ואל יעבור, אלא שהחכמים הם יהבו טעמא מכח הסברא להיכא דשייך אבל אין הכי נמי דאפילו היכא דלא שייך האי טעמא הוי דינא הכי דיהרג ואל יעבור עכ"ל הכ"מ. ולענ"ד מקום יש בראש בס"ד להביא ראיי' לדברי הכ"מ הנ"ל והוא דאל"כ קשה היאך אמרינן בסנהדרין ע"ד א' דמכח ההיקש דאיתקש נערה המאורסה לרוצח ילפינן מינה, מה רוצח דינו הוא דיהרג ואל יעבור אף נערה המאורסה כן, ורוצח גופא לא ידעינן דדינו יהרג ואל יעבור אלא מכח סברא והוא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי דלמא דמא דחברך סומק טפי וכו' יע"ש בגמרא, ולמה לא ילפינן רוצח גופא דדינא הוא שיעבור ואל יהרג מכח ההיקש דאיתקש ש"ד לשחוטי חוץ, דגבי ש"ח כתיב דם יחשב לאיש ההוא דם שפך וכו' ונאמר מה ש"ח יעבור ואל יהרג מכח מה דכתיב בי' קרא לאיש ההוא, דדרשינן מתיבת ההוא למעט אנוס מעונש אף ש"ד דינו דיעבור ואל יהרג, ודבר זה לא בדיתי מלבי לומר ההיקש של ש"ד לש"ח דאיתקשי להדדי בהך קרא דדם יחשב וכו' הנ"ל, אלא דבר זה מפי השמועה למדתי, והוא מדברי הרשב"א ז"ל בחידושיו למס' קידושין שם שכתב כך משמו, והראב"ד ז"ל שכתב להדיא דאיתקשי להדדי ש"ד וש"ח בהך קרא דדם יחשב וכו' הנ"ל והבאתי דבריו לעיל. וליכא למימר דהך סברא דמאי חזית וכו' אלים טפי מההיקש עד שהסברא מבטלת ההיקש ואין ההיקש יכול לבטל הסברא האמורה, שזה אינו, דההיקש אלים טפי והוא מבטל הסברא, דהא כתבו התוספת בב"מ קי"ד א' בד"ה ואידך ההוא לנדון בכבודו וכו' וכן כתבו התוס' בבכורות ל"ג א' בד"ה ובית הלל וכו' דאפילו ק"ו אינו מבטל לההיקש דההיקש עדיף טפי מק"ו אלא דוקא היכא דאיצטרך ההיקש בלאו הכי דאין ההיקש ההוא מיותר רק דרצונם למילף מיני' גם דבר פלוני מכח מה דאמרינן אין היקש למחצה, הוא דהק"ו עדיף ואלים טפי מהך כללא דאין היקש למחצה ולא ילפינן לי' להך היקישא לענין הדבר ההוא, כיון דאף דלא ילפינן מיני' הדבר ההוא מ"מ אין ההיקש ההוא מיותר כאמור, אבל לא כן היכא דהוא היקש גמור שהוא כמו קרא מיותר להורות נתן על הדין ההוא הנלמד ממנו בהיקש, הוא ההיקש דאלים טפי מק"ו יע"ש בתוס' ומכ"ש דההיקש אלים טפי ומבטל לי' להסברא כיון דההיקש שהוא כמו קרא מיותר ומה יועילו לו אלף אלפים סברות נגד קרא מפורש ומיותר, והרי הך היקישא דנערה המאורסה ורוצח אינו היקש מיותר כלל וכלל דהא איצטרך הך היקשא גם לענין שניתן להצילו בנפשו וכדאמרינן כן להדיא בסנהדרין ע"ג א' וע"ד א' בגמ' שם, משא"כ הך היקשא דש"ד לש"ח שהוא היקש מיותר לגמרי שלא מצאנו בשום מקום בש"ס לאיזה ענין צריכין ההיקש ההוא של ש"ד לש"ח, וא"כ שפיר יכול לבטל הך היקשא דש"ד לש"ח להך סברא דמאי חזית וכו' ולהך אין היקש למחצה דאיתקש נערה מאורסה לרוצח וכו' הנ"ל אלא אדרבא נילף דרוצח אינו ביהרג ואל יעבור מש"ח ואח"כ נילף בהיקש נערה מאורסה מרוצח דגם נ"מ אינה ביהרג ואל יעבור, וליכא למימר דזה הוא מצד הסברא החיצונה ול"ל ההיקש דנ"מ לרוצח, זה ליתא דהא כבר כתבנו דהך היקש אינו מיותר, אלא ודאי צ"ל כדכתב מרן ז"ל לעיל דכך היתה הקבלה בידם דש"ד דינו הוא דיהרג ואל יעבור והחכמים שאמרו הסברא אינם אלא בנותני טעם להקבלה לפחות היכא דשייך הטעם, אבל ודאי בשביל מה דטעמא טעים בשביל זה לא תתבטל הקבלה אף היכא דלא שייך הטעם ההוא, דדבר שהוא מקובל שדינו הוא כך לא יתבטל לעולם, וגם א"א להכחיש הקבלה מכח שום היקש שבעולם, ובאזנינו שמענו איש מפי איש עד פה קדוש מ"ר ע"ה הוא צוה ואמר שכך קבל מפי הגבורה ית' שהדין הוא כך דש"ד הוא ביהרג ואל יעבור ואלף היקשים ודרשות מדעתינו יתבטלו אבל אות אחת של הקבלה האמיתית לא תתבטל, אלא אדרבא מכח הקבלה הנאמנה נפשינו יודעת דהך היקשא דש"ד לש"ח לענין אחר איתקש לדבר מה שלא נודע לנו עדיין עד יערה ד' רוחו ממרום עלינו.