סדר משנה על משנה תורה, הלכות יסודי התורה· רבי בנימין זאב וולף בוסקוביץ
פרק ה · הלכה ד
כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג, ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו וכו'. כתב מרן בכ"מ ז"ל רבינו סובר מה שאמרו בגמ' יעבור ואל יהרג פירושו צריך לעבור כדי שלא יהרג, אבל שלמים וכן רבים סוברים דאם נהרג ולא עבר ה"ז משובח, ונראה דמפורשים יעבור ואל יהרג הרשות בידו לעבור כדי שלא יהרג, והנה התוס' בע"א כ"ז ב' ד"ה יכול אפילו בפרהסיא וכו', כתבו ואם רצה להחמיר ע"ע אפילו בשאר מצות רשאי, כמו ר' אבא בר זמינא שהי' מחייט אצל ע"א וכו' ומחמיר הי' דמסתמא בצנעה הוי, וכן הוא ברא"ש שם, ועיין בב"ח י"ד סי' קנ"ז שנדחק ליישב דעת רבינו ועיין בש"ך שם ס"ק א', ואנכי נוראות נפלאתי על רבותינו זלה"ה דלא בלבד דמהך ירושלמי אין ראיי' לדעתם אדרבא מהך ירושלמי איכא סייעתא לדעת רבינו, דז"ל הירושלמי בשביעית פ"ד ובסנהדרין פ"ג הלכה ה' ר' אבא בר זמינא הוי מחייט גבי חד ארמאי ברומי, אייתי לי' בשר נבילה, א"ל אכול ואם לא אנא קטילנא לך, א"ל אי בעית מקטל קטול וכו' אמר ר' מנא אילו הוה ר' אבא בר זמינא שמע מילהון דרבנן (דקאמרי דווקא בע"א וש"ד וג"ע הוא דיהרג ואל יעבור אבל בשאר מצות יעבור ואל יהרג) מיכל הוה, הרי מבואר ההפוך מדברי תוס' ורא"ש, דאילו שמע ר' אבא בר זמינא וידע מיליהון דרבנן לא הי' מקבל עליו להיות נהרג אלא הי' אוכל הנבילה, ומעתה אם נאמר דמחמיר ע"ע הי' ורשאי להחמיר ע"ע, תקשי מנ"ל לר' מנא דר"א בר זמינא לא שמיע לי' מילהון דרבנן, דלמא גם ר"א ב"ז שמיע לי' רק דאינהו דינא קאמרו אבל ראב"ז מחמיר ע"ע הי' דאעפ"י דמצד הדין מותר לאכול ואינו צריך להיות נהרג, אפ"ה רשאי להחמיר ע"ע להיות נהרג ואף בשאר מצות ואפילו בצנעה, וע"כ צריכין לומר כדעת רבינו דאינו רשאי להחמיר ע"ע ואם החמיר ע"ע ה"ז מתחייב בנפשו, דמה שאמרו רז"ל יעבור ואל יהרג הוא דומיא דיהרג ואל יעבור שאמרו חכמים, שהוא ודאי חיובא דצריך להיות נהרג ואל יעבור אף יעבור ואל יהרג שאמרו חכמים חיובא הוא שצריך לעבור ואם לא מתחייב בנפשו, ומיושב בזה מה שיש להעיר על אסתר שהיתה אחת מז' נביאות שעמדו לישראל, למה לא החמירה על עצמה להיות מוסרת נפשה על קידוש השם, ולא תבעל לאחשורוש, נהי דקרקע עולם היתה, זה לא מהני אלא לענין זה דאינה צריכה למסור נפשה אפילו בג"ע שהדין מפורש יהרג ואל יעבור, אבל לא עדיף זה משאר מצות ועבירות שבתורה שדינם יעבור ואל יהרג אפ"ה המחמיר ע"ע למסור נפשו קדוש יאמר לו, אולם לפי דעת רבינו לק"מ כיון דהדין הוא שתעבור ולא תהרג דקרקע עולם היא ממילא אסור לה להחמיר על עצמה למסור נפשה ואם תחמיר תתחייב בנפשה וצ"ע. ועוד קשי' ע"ד תוס' ורא"ש שכתבו על עובדא דראב"ז מסתמא בצנעה הוה משמע דאינו מוכרח רק מאומד הדעת נראה שהי' בצנעה והרי מפורש בירושלמי דהי' המעשה הזה בצנעה, דאי בפרהסיא הוה, היך אמר ר' מנא אילו שמע ראב"ז מילהון דרבנן הוי אכיל תיפוק לי' דהתם להעביר על דת הי' מתכוון ארמאי ואם בפרהסיא הי' אפי' הי' שמע מילהון דרבנן הי' צריך למסור נפשו, דכך הוא הדין אפילו בשאר עבירות בפרהסי' והע"א אינו מתכון להנאת עצמו שיהרג ואל יעבור, אלא ע"כ בצנעה הוה, ולמה הוצרכו לומר מסתמא דלשון זה משמע דאינו הכרח וצ"ע. ועל דבר זה הוכרחתי לומר שלא היתה בנוסחת הירושלמי של התוס' ורא"ש ז"ל דברי ר' מנא ולזה כתבו מסתמא בצנעה הוה, וגם שפיר מייתי ראי' מירושלמי הנ"ל דרשאי להחמיר ע"ע, וכן משמע בלשון התוס' דסנהדרין ס"א ב' ד"ה רבא אמר פטור וכו' שלא היתה בגירסתם בירושלמי דברי ר' מנא הנ"ל חדא שלא הביאו התוס' כלל ועוד דלדברי ר' מנא לא עביד שפיר מרדכי שלא השתחוה להמן ומה ראי' מייתו מהך עובדא דירושלמי יעיי"ש בתוס' היטב ומעתה רבינו ז"ל וכן הראב"ד ז"ל דשתיק ש"מ אודוי מודה לי' אינהו הי' להם בגירסתם בירושלמי דברי ר' מנא וממילא מוכרח דינו של רבינו דכ"מ שאמרו יעבור ואל יהרג מתחייב בנפשו אם נהרג ולא עבר, שוב ראיתי להפר"ח בלשונותיו שהרגיש במקצת דברינו הנתנים למעלה והנאני.
כדניאל חמו"ע ור"ע וחביריו ואלו הן הרוגי מלכות שאין מעלה על מעלתם וכו'. וקשה לענ"ד דהא בפסחים נ' א' ובב"ב י' ב' איתא שמעתי שהיו אומרים הרוגי מלכות אין אדם יכול לעמוד במחיצתם ומאן נינהו אילימא ר"ע וחביריו משום ה"מ ותו לא בתמי' אלא הרוגי לוד וכו' הרי מבואר מהסוגי' דר"ע וחביריו וכ"ש דניאל וחמ"ע דהוי גדולים יותר בלאו הכי שהיו הרוגי מלכות נמי אין מעלה על מעלתם לגודל חשיבותם ולמה תלה רבינו המעלה מפני שהן ה"מ לפיכך זכו לאותה המעלה הנפלאה, שוב מצאתי להפר"ח בלשונותיו שעמד ג"כ בקושי' זאת ונדחק טובא לתרץ, והנראה לענ"ד דמה שכתב רבינו ואלו הן ה"מ קאי על שלפני פניו על הנהרגים ואינם עוברים דקאמר שם, שהם קדשו את השם, שהם היו מדלת העם, עליהם קאמר שזכו לעשות מעשה רב להתדמות לדניאל וחמו"ע ור"ע וחביריו דקדשו את השם ברבים, וגם הם קדשו את השם, ונסתור להם, ועוד שנית שאותן האנשים מדלת העם זוכין שאין מעלה על מעלתן, ומה דנקט רבינו בלשון רבים וקודם לכן נקט הכל בל' יחיד היינו טעמא הואיל ואייתי רבינו ז"ל המקראות דנאמרו בל' רבים. ויותר נראה מה דנקט רבינו ואלו הן הרוגי מלכות, קאי על שני מיני ה"מ דנקט קודם לזה, כת אחת היא הנהרגים ואינם עוברים על ג' עבירות החמורות אפילו בצנעה והע"א מתכוון להנאת עצמו אפ"ה קדשו את השם ומסרו נפשם כפי הדין, ולאפוקי מדעת הרז"ה ועיין ב"י בטי"ד סי' קנ"ז מש"ש. והכת השנית היא אותן הנהרגים על שאר המצות אם הע"א מתכוון להעבירו על דת וגם הוא בפרהסי' דאיכא תרתי לריעותא או בצנעה רק שהוא שעת הגזירה, ועיין בט"ז בי"ד סי' הנ"ל ס"ק ג' ובש"ך שם ס"ק ז' מ"ש, או אפשר דכונתו לב' כתות חלוקים אלו, והם אותן הנהרגים ואינם עוברים בפרהסי' והכת השנית הנהרגים ואינם עוברים בצנעה כגון ג' עבירות החמורות אפילו שלא בשעת הגזירה ושאר המצות בשעת הגזירה דווקא. ועל ב' הכתות הללו קאמר רבינו שהן ה"מ שאין מעלה על מעלתם, ואף אותן הנהרגים על שאר המצות ובצנעה, כי סוף סוף הקדישו את קדוש יעקב, והאל הקדוש נקדש בהם, לכן ראוים הם לאותה המעלה הנפלאה שאין למעלה ממנה. ובזה ניחא מה שרבינו ז"ל הביא תרי קראי כי עליך הורגנו כל היום וגו' ועוד כתוב א' אספו לי חסידי וגו', האמנם כי המקראות האלה דרשו רבותינו ז"ל לענין דבר זה כדאיתא בגיטין נ"ז ב' ובסנהדרין ק"י ב' (ואני תמה על מרן ז"ל שלא העיר מקורן כדרכו בכ"מ) אבל על התלמודא גופא קשה מדוע מייתי תרי קראי, וקרא דמייתי בגיטין לא מייתי בסנהדרין, ולדברינו ניחא דבגמ' דגיטין מייתי קרא על הך עובדא דד' מאות ילדים שנשבו לקלון ועל הך עובדא דאשה וז' בניה, ומיירי התם בע"א וג"ע ושייך למדרש עלייהו קרא כי עליך הורגנו כל היום וגו' דבשתי אלו אנו מוכנים ועומדים כצאן טבחה להיות נהרג עליהן לבלי יעבור עליהן, בין יהי' כוונת המאנס להעביר על דת ובין יהי' כוונת המאנס להנאת עצמו, ובין בפרהסי' ובין בצנעה ובין אם הנאנס הוא שר וגדול בישראל ובין הוא מהמון עם בכ"ע מקרה אחד לכולם להיותם נהרגים עליהם ולא יעברו כי בג' עבירות החמורות אין שום מנוס מהמאנס להציל נפשו, ובסנהדרין מייתי קרא אספו לי חסידי וגו' על דניאל חמו"ע ור"ע וחביריו שפ' רש"י שהם מסרו עצמן למיתה בשביל בריתו של מקום והיינו שמסרו עצמן על שאר מצותיו של הקב"ה שהרי ר"ע וחביריו לא נהרגו אלא בשביל שלמדו תורה ברבים בשעת השמד שגזרו שלא יעסקו בתורה ודניאל מסר נפשו בשביל התפלה וחמו"ע בשביל שלא להשתחות לאנדרטא של מלך שלא הי' ע"א כמ"ש התוס' בפסחים נ"ג ב' ובכתובות ל"ג ב' ואף לפי דעת הר"י בתוס' בפסחים דצלמו של נ"נ הי' ע"א גמורה מ"מ היו יכולים לברוח, רק שלא ברחו וקדשו שמו ית' כמבואר בתוס' ובמדרש חזית והובא בס' א"ז על כתובות דף הנ"ל, והרי מצד עיקר הדין לא היו צריכים כולם להיות נהרגים דהרי בשביל לימוד תורה ומצות תפלה שאינו אלא מ"ע ויעבור בשב ואל תעשה ואל יהרג כמ"ש מרן סוף הלכה א' בשם הר"ן וכן פסק רמ"א בי"ד ס' קנ"ז סעי' א' בהגהה רק דהוא פסק שם דאם השעה צריכה לכך והוא גדול ומפורסם בדורו הרשות בידו להיות נהרג ואל יעבור אפילו בשוא"ת וגבי דניאל חמו"ע ור"ע וחביריו היתה השעה צריכה לכך שהיתה אז כעין שעת הגזירה וגם היו מיוחדים ורשומים בדורותם א"כ אע"ג דמצד הדין א"צ למסור עצמן להריגה, מיהו מצד מידת חסידות עשו כן למסור נפשם על קדושת שמו ית' ולכן קורא התלמודא עליהם פסוק זה אספו לי חסידי וגו' שהם מצד מידת חסידות היו כורתי בריתי, משא"כ בעובדא דגיטין עשו מה שעשו מצד שורת הדין ובסנהדרין לא שייך לקרות עליהם מקרא שכתוב כי עליך הורגנו כל היום דהא התם בסנהדרין אינם מוכנים ועומדים להריגה בכל עת ובכל שעה, וגם לא כל האומה כ"א מתי מספר, דאם המאנס מתכון להנאת עצמו כמו נ"נ שלא הי' מתכון רק לכבוד עצמו וכן עובדא דדניאל להנאת עצמו לכבדו בעיני המון שלא יבוקש דבר כ"א מן המלך וגם אם איננו מגדולי הערך והוראת שעה לדעת רבינו אינו רשאי להיות נהרג ולמסור נפשו לפיכך אינו קורא עליהם התלמודא בסנהדרין כי עליך הורגנו כל היום וגו' רק המקרא אספו לי חסידי.
ואעפ"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו וכו'. וכתב מרן ודע דהא דאמר מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואין ממיתין אותו היינו בשאר עבירות חוץ ממי שאנסוהו לבוא על ערוה מפני שאין קישוי אלא לדעת כמבואר פ"א בהלכות איסורי ביאה. ותמה אני על מרן ז"ל שכתב דרבינו לא מיירי באנסוהו לבוא על הערוה והרי אפשר במי שאנסוהו לבוא על הערוה ובא עליה דאפילו הכי הוא פטור מעונש מיתה ומלקות והיינו באותן שכתב נתקשה בהיתר שנתכון לבוא על אשתו ואח"כ אנסוהו שיבוא על ערוה ואנסוהו לעשות מעשה ולא שהדביקוהו בהעראה שלא עשה מעשה כלל, ואעפ"כ הוא פטור מעונש מיתה ומלקות כיון שבמעשה הזה הי' אנוס, ולא שייך לומר אין קישוי אלא מדעת כיון שכבר נתקשה בהיתר ועיין בהשגת ראב"ד בהל' איסורי ביאה ובמ"מ שם וצ"ע, ואולי כוונת מרן הוא שדברי רבינו לא נאמרו על דרך השילוח כיון דאיכא מציאת אונס שחייב מיתה ומלקות, דהיינו שנתקשה לבוא על ערוה ועוד יש להפליא על מרן שדבריו סותרין זא"ז שהרי כתב פה שהבא על ערוה חייב אפילו באונס הואיל ואין קישוי אלא לדעת ובהל' סנהדרין פ"ג הלכה ב' כתב דאף דאין קישוי אלא לדעת מ"מ אינו נענש בב"ד אלא שהוא חייב מיתה אבל הב"ד אין עונשין למי שהוא אנוס והרי אנסוהו גם להתקשות עיי"ש בכ"מ שהוא דייק כן מל' רבינו שם, וא"כ דברי מרן בכ"מ סותרים אהדדי, דהכא מיירי מעונשי אדם, ואפילו במי שאנסוהו לבוא על ערוה אף שהוא חייב מיתה עכ"פ אין הב"ד ממיתין אותו, ולמה כתב מרן דרבינו לא מיירי במי שאנסוהו לבוא על ערוה וצ"ע. ועוד יש לתמוה בדברי מרן בהל' סנהדרין הנ"ל שרוצה לדייק מדברי רבינו דאף באנסוהו לבוא על ערוה אין הב"ד ממיתין אותו, ומדברי רבינו שכתב בהל' איסורי ביאה פ"א הלכה ט' אנוס פטור מכלום מן המלקות ומן הקרבן ואצ"ל מן המיתה שנאמר וכו' בד"א בשנאנס הנבעל אבל הבועל אין לו אונס שאין קישוי אלא לדעת, הרי מבואר להדיא דאצל הבועל אין כאן שום אונס כלל וחייב הבועל בכל העונשים האמורים שם בדברי רבינו וזה הוא שלא כדברי מרן בהלכות סנהדרין וראיתי בדברי חלקת מחוקק סי' כ' סעי' א' שכתב דרבינו בהל' סנהדרין הנ"ל איירי שלא אנסוהו לבעול בקושי אבל אנסוהו לבעול בקושי פטור ממיתת ב"ד ומלקות, וגם עליהם מצאה הקפידא מקום לנוח דהא מדברי רבינו בהל' א"ב פ"א מבואר דליתא לחילוק החלקת מחוקק מדכתב בד"א כשנאנס הנבעל אבל נאנס הבועל אין לו אונס ולא ביאר דלפעמים גם בנאנס הבועל פטור כגון שאנסוהו להתקשות ונהי דנכון הדבר דאין קישוי אלא לדעת מ"מ כיון שאנסוהו להתקשות אין עליו עונש מיתה או מלקות וקרבן, דאע"ג דעושה מעשה במה שהוא מתקשה לדעת הרי כל מי שעשה מעשה באונס הוא פטור מכל עונשי אדם והרצון שלו אינו רצון כיון שאנסוהו לכך, בשלמא בדברי הראב"ד בהשגות שם אין להקשות מדוע לא זכר על לשונו הך גוונא של הרב ח"מ דאם אנסוהו להתקשות דיש אונס ופטור, דבעי למנקט מה שהוא רבותא טפי דאפי' איסורא גרידא לית בי' וא"כ או דאינו רשאי למסור נפשו או דאינו צריך והרשות בידו להחמיר על עצמו כנ"ל אבל רבינו דמיירי מפטור עונש בידי אדם לדעת הח"מ לא יתכן לומר סתמא דאם נאנס הבועל אין לו אונס כיון דאם אנסוהו להקשות אונס גמור ופטור הוא ומיהו הא לא קשיא למה לא ביאר רבינו כל הנך גווני שכתב הראב"ד בהשגות דיש בהו דין אונס, משום דמבוארים הם היטב במאמר ואין קישוי אלא לדעת שכ' רבינו ושמעינן כל היכי דלא נתקשה לדעת איסור ליתא להך דינא כמ"ש ה"ה אבל דינא דהח"מ ראה זה חדש הוא ולא נזכר מפורש בשום מקום מהלכות רבינו ולא הי' לו לרבינו למסתם אם דעתו מסכמת בנתקשה לדעת רק דאנסוהו להתקשות דפטור מדיני אדם רק בדיני שמים חייב משום דלאו שפיר עביד דה"ל למסור נפשו לבלתי עשות התועבה הזאת לכן הערתנו קיימת וצ"ע.
שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו ובעדים וכו'. הנה הרמ"ך הביאו מרן בכ"מ השיג על רבינו מהתלמודא סנהדרין דמייתא שם פוער עצמו לבעל פעור זהו עבודתו ומסיק בגמ' ס"ד א' אע"ג דמכווין לבזיי וההוא ודאי מוטעה הוא אעפ"י שקבל עלי' התראה דסובר דאין התראתם כלום ואפ"ה חייב וה"נ אם עבד ע"א באונ' והתרו בו חייב מיתה וכו' ולדעתי אין תלונתו על רבינו אלא על מדרש חכמים שדרשו ההוא ולא אנוס, ומ"ש דאם עבד באונס והתרו בו חייב הם ב' הפכים בנושא א' לדעתי הקלושה דאם קבל עליו ההתראה אין זה אנוס ואם אומר אעפי"כ הוא עובד מפני שאונסים אותו הרי זה אנוס ולא יעלה לו לרצון, ומה שהקשה מפוער עצמו לב"פ לאו קושיא הי' דרבינו מפרש דלאו לענין חיוב סקילה וכו' עיין שם במרן הכ"מ שהאריך בזה, הנה מ"ש מרן על הרמ"ך דאין תלונתו כ"א על חכמינו ז"ל שדרשו ולא אנוס היטב דבר בזה הרב בלחם משנה עיין עליו גם לדעתי יש ליישב תלונתו זאת דהרמ"ך הי' לו פי' אחר במה שדרשו ולא אנוס דהר"ן ז"ל בסנהדרין ס"א ב' כתב בשם הרמב"ן ג"כ דאונס פטור לגמרי בידי אדם וראייתו מהך ההוא ולא אנוס אלא שמהר"ד ז"ל מחלק בין אלו שלש עבירות ובין שאר מצות דבדידהו אין ממיתין אפילו בפרהסיא או בשעת הגזירה אם אנוס הוא אבל באלו ג' עבירות מחמת חומר עצמן אימא לך אפי' באונס דמים לו בידי אדם אם התרו בו ומאי דאמרו ההוא ולא אנוס לאו היינו אונס גוף שאנסוהו הזדים ע"א אלא אונס הנפש שעשה שלא בדעתו כענין שאמרו דאדם בשבועה פרט לאנוס, וא"כ אפשר לומר דגם הרמ"ך מפרש כדעת מהר"ד וממילא לק"מ מפעור דזה שעבר במזיד והתראה אף אם כוונתו לבזותו מ"מ חייב מיתה דכיון דקיבל ההתראה ואמר ע"מ כן אין זה אונס נפש רק מדעתו הנפסדה הוא עושה כן דהי' לו להאמין או להסתפק בדברי המתרה, ולא ה"ל למימר ע"מ כן, וכ"כ מי שאנסוהו ע"א לעבוד אלהי נכר ואם לאו יהרגוהו והתרו בו עדים שיהרג ולא יעבור והוא עבר ועבד אלילים וקבל ההתראה ואמר ע"מ כן חייב מיתה דאין זה אונס הנפש אלא אונס הגוף ולא אימעיט מקרא לפטור באונס באותן ג' עברות החמורו' לדעת מהר"ד והרמ"ך ז"ל לפיכך לא הציב הרמ"ך תלונתו על הבריי' אבל על רבינו שפיר הקשה דהוא פסק אפי' באונס הגוף נמי פטור מעונש בידי אדם אפי' בהנך ג' עבירות החמורות ולמה פוער לפעור אע"ג דמכווין לבזוי חייב דלא גרע מאונס גוף אמנם מה שתמה מרן דאונס והתרו הוי ב' הפכים וכו' אני תמה על תמיהתו דהרמ"ך ס"ל אפילו אומר בפירוש שעובד באונס בשעת התראתו ולא לרצון הוא לו אפ"ה דמיו בו כיון שעבר על הלאו ולא יחללו את שמי ועבד ע"א בעדים והתראה שהתרו בו שיהא נהרג ולא יעבור ואע"ג דאזהרת ולא יחללו אינו ניתן למיתת ב"ד, ס"ל להרמ"ך דלא יחללו אהדרי' לאיסורא קמא דע"א בלתי אונס ליתן בו מיתת ב"ד כי היכי דאמרי' כן במס' בכורות ט"ו א' ועיין בתו' שם, ובחולין צ"ח ב' ד"ה רבא אמר לא נצרכה וכו' ובתו' דביצה י"ב א' ד"ה השוחט עולת נדבה בי"ט ובתו' דע"א ס"ו ב' ד"ה ואידך קדירה ב"י וכו', ועיין פ"ד דרך מצותיך ח"ג, וה"ה נמי הכא אמרי' כיון דאהדרי' אהדרי' לאיסורא קמא וממילא חייב מיתה אף שעבד באונס בעדים והתראה כמו אם עבד בלא אונס, וכן מטין הדברים בש"ס דע"א נ"ד א' דמסקינן אלא אמר רבא הכל היו בכלל לא תעבדם וכשפרט לך הכתוב וחי בהם וגו' יצא אונס והדר כתב רחמנא ולא תחללו וגו' דאפי' באונס הא כיצד הא בצנעה הא בפרהסיא, ומשמע מזה דאזהרת לא תחללו אתא לגלוי דאונס בפרהסיא לא יצא מכלל לא תעבדם וממילא קאי נמי בעונש המפור' באזהר' לא תעבדם, ומ"ש מרן ולענין מה שהקשה מפוער לפעור לאו קושיא היא וכו', הנה מלבד דקשה אם לכך נתכוון רבינו לא ה"ל למסתם סתומי אלא הי' לו לבאר דלפחות הוא חייב קרבן, ולא זו בלבד דרבינו לא רמז עלי' כלל לא כאן ולא במראה מקום של מרן ז"ל לקמן פ"ג מהל' ע"א, דלפי דעת מרן נראה דסמך רבינו על זה, אבל אדרבה דבריו בהל' איסורי ביאה פ"א הלכה ט' מורים להפך ממ"ש מרן דכתב שם אונס פטור מכלום מן המלקות ומן הקרבן וכו' שנאמר ולנערה לא תעשה דבר בד"א כשנאנס הנבעל אבל הבועל אין לו אונס וכו' ומשמע דלולי הסברא דאין קישוי אלא לדעת גם הבועל הי' נקרא אונס והי' פטור על מיתה מלקות וקרבן דפרט בראשונה במעמד שלשתן יחד ודינם שוה, ועוד דכתב רבינו כשנאנס הנבעל ומיירי בזכר במשכב זכור וקאמר דהנבעל פטור משלש אלה ואפי' מקרבן הואיל והוא אנוס. והוא הדבר שכתב רבינו בהל' ע"א פ"ג הלכה ה' חייב ומביא קרבן על שגגתו, ומלשון זה מסתייע מרן פה לפירושו, וכ"כ מהרש"א ז"ל בסנהדרין ס"ד א' ואחרי העתרת המחילה ממעלתם הרמה והנשגבה אומר אני אדרבה דוק בזה לאידך גיסא מדכתיב חייב ומביא קרבן על שגגתו והוא אך למותר דמאי הוי חסר אם הי' מקצר בלשונו והי' אומר מביא קרבן ומלת חייב אך למחסור הוא, אלא ודאי כוונתו במלת חייב על עונש מיתה במזיד כמו בעובד אלילים ואם עשה כן בשוגג מביא קרבן על שגגתו, ומה שהוצרך לבאר זה דשגגתו חטאת דממילא ידעינן כל שזדונו מיתה או כרת שגגתו חטאת י"ל כמ"ש מרן לפי דרכו לקמן בהל' ע"א משום דהוזכר כן בגמ' נקט לה רבינו אעפ"י דדבר פשוט הוא ומצאתי את שאהבה נפשי להגאון בעל ת"ח בחידושיו לסנהדרין ס"ד א' שחולק ג"כ על דברי מרן הכ"מ והנאני כי כוונתי לדעתו הרמה.
ברם לכאורה אפשר להקשות ע"ז דא"כ תקשי על רבינו קו' הרמ"ך שהביא מרן לקמן בהל' ע"א פ' הנ"ל תימא שהוא כתב בסמוך אם זרק אבן למרקוליס חייב אף דלא קבלה וכו' עיי"ש בכ"מ ותירוצו לא שייך אלא לפי דרכו דבזורק אבן וכו' אם נתכוון לבזותה אינו חייב מיתה במזיד רק בשוגג חטאת אבל לפמ"ש דחייב מיתה במזיד ליתא לתירוצו של מרן וקמה קו' הרמ"ך, אבל אין בזה מגרעת לדברינו דכבר תירצו יפה קו' הרמ"ך בהגהמ"יי שם אות ב' וז"ל כרבא לגבי אביי דאמר חייב ופי' הרא"ם דמיירי שלא נעשה מעולם לשם ע"א אלא מאהבת ומיראת אדם כגון אנדרטי של מלך וכו' ורבותי פירשו ע"א ממש אך זה העובד עתה אין בלבו אלהות להכי פוטר רבא ופי' זה אינו נר' מכמה תשובות וכו', ע"ש בהג"מ הרי שהרגיש בקו' הרמ"ך ומיישבו ותמיהני על מרן שהעלים עיניו בזה מדברי ההגהות, ועיין בתו' סנהדרין ס"א ב' ד"ה רבא אמר וכו' וא"כ הדרי' לקיבעא קמא דכוונת רבינו בהל' ע"א פ"ג הוא דחייב מיתה במזיד והתראה בפוער לפעור אף דמכוון לבזוי וכן הזורק אבן אע"ג דמתכוון למרגמה וא"כ לכאורה יפה הקשה הרמ"ך פה - וישוב לזה תמצא בסוף דבור זה בס"ד - והנה רבינו בפי' המשנה בסנהדרין כתב אפי' כיון הפוער וכו' לבזות אותו הנעבד ה"ז חייב חטאת ולכאורה נראה דאין כאן חיוב מיתה לדעתו כדעת מרן ומהרש"א ז"ל מדפרט חטאת דוקא, דרבינו לא כתב זה לפרש המשנה אלא דינו של עובד פעור השמיענו רבינו, תדע שהרי כתב שם ואין הפרש בין זורק אבן למרקוליס או מסלק אבן מלפניו ובדבר זה ודאי אין צורך לענין פירושא דמתניתין אלא כוונתו לאשמעינן בקיצור דין עבודת מרקוליס ודין עובד פעור מה הם והיינו דאפי' הי' מתכוון לבזותן ולדעתו הי' זה דבר ברור דבמעשה הזאת הוא מבזה אותה דלא התרו בו ולכן נוח לו לטעות מדעת עצמו דבדבר זה שהוא עושה מבזה לפעור או למרקוליס אף על פי כן לפחות איכא חיוב חטאת, אבל על עיקר הדין שם במשנה אם עבד פעור במזיד ובהתראה לא פירוש רבינו כלל ולא אמר בה דבר כי לדעתו מבוארת היא מעצמה והוא קאי על הנסקלין השנויין בבבא הקודמת, וכן דרכו של רבינו בפי' המשנה כשיש חדוש דין במשנה מה שנזכר בגמ' אף שאין בו הכרח לפי' וביאור המשנ' מ"מ הוא ז"ל רגיל להביאו בקצרה בפירושו, והשנית ההלכות המבוארות מעצמן לדעתו היפה דרכו לדלג עליהן ולהניחם בלא ביאור, אבל באמת גם לדעת רבינו בפי' המשנה נכון הוא הדין שאם הי' מזיד והתרו בו אף שאמר בשעת התראה דכוונתו הוא רק לבזות הפעור או למרקוליס לא אמר כלום ולא יציל ממות נפשו החיונית, וכן פירש"י במשנה דסנהדרין ס' ב' דחייב דקתני פירושו הוא דחייב סקילה במזיד והתראה ואף אם נאמר דכוונת רבינו בפי' המשנה לפרשה ולהורות לנו דמאי דקתני חייב היינו חטאת דוקא אבל דמים אין לו במזיד והתראה, וכן פי' ג"כ הרע"ב בפי' המשנה אין מזה ראיי' כי כן דעתו בחבור הנורא הזה דפעמים רבות מצאנו דחזר בחבור ממ"ש בפי' המשנה, ובתשובותיו הצטדק עצמו רבינו בזה באמרו בפי' המשנה הי' נמשך הרבה אחר הפירושי' וביאורים של הקודמים לו מן הגאונים ולא נטה מדבריהם כ"א במקומות מתי מספר לא כן בחבורו ס' היד בירר בדעתו דעת עליון כל הלכה והלכה עד שהיא מנופה כסלת נקיי' ולא הי' נמשך אחרי מי שקדמו לו רק אחר האמת האהוב ודין גרמא דנמצאת הרבה פעמים סתירה והתנגדות מהחבור לפי' המשנ' וטוב לנו יותר לומר דחזר בחבורו ממה שכתב בפי' המשנה ממה שנרבה מחלוקת חנם לדינא בין רש"י ובין רבינו זלה"ה, ומהתימא על הרב בעל תי"ט בסנהדרין פ"ז משנה וי"ו ד"ה זו היא עבודתו דנראה דאישתמוטי לי' דברי רבינו בהל' איסורי ביאה פ"א הלכה ט' שהבאתי לעיל דמשם מבואר להדיא דכל היכי דאינו חייב מיתה במזיד אין שגגתו חטאת כנודע רפ"ק דכריתות וגם נראה במ"כ כי נעלם ממנו מ"ש התו' בסנהדרין ס"ד ד"ה אע"ג דקא מכוון לבזוי וכו' - וביאור כוונת דבריהם בסמוך תמצא בס"ד - ובזה נסתרו כל דבריו אחרי העתרת המחילה מכבוד תורתו, דלפי דברי התו' הנ"ל כפי מה שביאר הר"ן ז"ל בחידושיו דבריהם אין אנו צריכים למ"ש התי"ט ולומר דרש"י חולק על רבינו אלא נוכל לומר דגם רש"י נתכוון לדברי התו' והר"ן וגם רבינו אפשר דמודה לדין זה רק שא"צ לבארו דכבר ידענו מכח כ"ש דלדעתו הוא חייב מיתה אפי' עובד דרך ביזוי סתם ולא קבלו בפירוש לאלוה כמו שיתבאר בס"ד לפנינו גם לפי דרכו של רבינו אין הדין בזה מבואר בגמ' להדיא, ורבינו לא הביא בחבורו רק דבר המפורש בתלמודא דרבינו מפרש מה דקאמר בגמ' אעפ"י דמכוון לבזוי' לא כפי' התו' והר"ן ז"ל האמורים לעיל אלא הפי' כפשוטו דאפ"ה חייב סקילה מטעם שיתבאר. והנה הרב בעל לחם משנה רוצה לתרץ קו' הרמ"ך הנ"ל ואמר דרבינו ס"ל כדעת התו' בסנהדרין ס"ד א' ד"ה אע"ג דמכוון לבזוי וכו' וכוונת דבריהם מבוארת היטב בחידושי הר"ן שם דכתב ז"ל פי' ודוקא כשמקבלו באלוה אלא שבא להרגיזו כענין והתקצף במלכו ובאלהיו ומ"מ חייב דהרי עבדה בעבודה המיוחדת לע"א, עיין עליו שהאריך בזה, והנה גם על תי' הלח"מ יש לגמגם דאם כדבריו הי' לו לרבינו בהל' ע"א פ"ג הלכה ה' לבאר שאינו חייב אלא כשמקבלו לאלוה ורוצה להרגיזו ולהקציפו ולא למסתם ואין דרכו של רבינו לקצר במאמרים כולי האי, וגם עפ"י שיטת התו' והר"ן צריכין אנו לדחוק טובא בביאור הסוגיא הנ"ל ועיין בחדושי מהר"מ לובלין ז"ל וידוע שדרך רבינו הוא לבנות על רהטא דשמעתא ואינו נכנס בפרצה דחוקה. אמנם בעיקר קו' הרמ"ך על רבינו דמחייב מיתה בפעור ובמרקוליס אע"ג דמכוון לבזוי' אומר אני בס"ד ליישב בפשיטות והוא דהנאנס לעבוד אלילים אינו דומה לפוער עצמו לפעור או זורק אבן למרקוליס אע"ג דמכוון לבזוי ואעפ"י שהתרו בהנאנס, דגבי פעור כיון שהתרו בו ואמרו דהמעשה הזאת הוא באזהרה אפי' במתכוון לבזות לא יוכל להצטדק ולומר שהי' חושב כי דברי המתרה מחוסרים אמנה ואין בדבריהם כלום ואם צעוק יצעק כל היום לא נאמין להעובד דכך היתה מחשבתו, הגע בעצמך אם א' קושר או מתיר לצורך מצוה לעשות ציצית בטליתו והעדים התרו בו ואמרו שאסור לעשות כן אפי' לצורך מצוה והוא בכלל ל"ת כל מלאכה, וכי יכול המחלל השבת להתנצל עצמו ולומר שהי' חושב כי לא אמן בם שיש בקושר ומתיר עשיית מלאכה והעושה מות יומת כי האיך אפשר שיהי' קשירת קשר מעט והתרתו בכלל מלאכה שב"ד עונשין עלי' וכמ"ש רבינו בהל' עדות פי"ב הלכה א' שאי' קשירת קשר בשבת והתרתו אינו ידוע לכל אדם והוא מתנגד אל השכל איש המוניי יע"ש וביותר אם קושר ומתיר לצורך מצוה לכן הי' חושב כי פטומי מילי בעלמא היו דברי העדים שהתרו בו ומשטים היו בהתראתם אמרי נואש, הנה לא נמצא לא' מהמחברים המפורסמים שיאמר שיכול המחלל הזה להציל נפשו ממות בטענה הזאת הס מלהזכיר דבר בטל כזה ולא יעלה על לב חכם מעולם דעה כוזבת כזאת, רק אנו אומרים ודאי הקושר והמתיר האמין לדברי העדים שהתרו ואמרו דקושר ומתיר מלאכה גמורה היא שחייבין עלי' כרת וסקילה, אך לבו לב רע הכשילו לעשות את אשר לא תעשינה והוא רוצה עכשיו בראותו כי כלתה אליו הרעה להצטדק עצמו בטענת שקר ודברי רוח, והכא נמי בפוער לפעור אין אנו מאמינים להתנצלותו שהי' חושב כי דברי העדים שהתרו בו מחוסרי אמנה אלא ודאי רוח שקר בפיו ובאמת האמין בדבריהם שהוא מוזהר מלעבוד אפי' דרך בזיון ובזדון לבו הרע הלך אחרי התוהו שוא ונתעה לעבוד האליל ובערמה ידבר שהוא עובד דרך בזיון ואין בזה עון אשר יחטא לדעתו המשובשת ויחשוב דבזה אין עליו משפט מות, ואף אם נראה שהיתה זאת כוונתו לבזוי לפעור בשעת עבודה, מ"מ האמין אל העדים שהתרו ואמרו דאעפ"י כן אסרו לעבדה בדרך זה, רק יצרו הרע תקפו לעבוד דרך בזיון להרגיזו ולהקציפו כמ"ש הר"ן, וביותר כיון דצריך שיתרה עצמו למיתה ויאמר ע"מ כן אני עושה כמו שכתב רבינו בהל' סנהדרין פי"ב הלכה ב' א"כ מי יאמין לשמועתו שיאמר שהי' חושב דברי העדים לצחוק והשטאה ולא הי' פיהם ולבם שוה בהתראה והוא גם הוא באמרו ע"מ כן אני עושה דברי צחוק והתול הי' כהתל באנוש, אנן סהדי כי לא כן הוא אלא גם כי נאמנו דבריהם אליו הקשה לבו לב חושב מחשבת עון ונפל ברע ולכן ענש יענש בפוער לפעור וזורק אבן למרקוליס על דרך הבזיון אם התרו בו למיתה, אבל גבי אונס שאמרו לו לך עבוד ע"א ואם לאו נדרוש דמך הרי הכל יודעים שהוא אנוס גמור לעבוד ומוכרח לכך אם חפץ בחיים על פני האדמה הזאת אך התרו בו העדים דאפ"ה יהרג ואל יעבור והוא מקבל ההתראה ואומר ע"מ כן אני עושה אעפ"י שהוא יודע כי בעמדו למשפט ירשיעון אותו אלהים כדין ע"א בעדים והתראה דהוא ידע כי ההתראה אמת ויציב הוא, מ"מ נוח לו לעבור עכשיו ולא יפול ביד המאנס אותו, ואף אם ענש יענש ביד השופטים אח"כ כי יבואו העדים ויעידו כדי רשעתו חביב עליו חיי שעה עד שיעמוד למשפט ויעיינו בדינו ואולי יעמוד לו רוח והצלה כי ידרשו היטב היטב וע"י הדרישה וחקירה אולי ימצאו העדים מוכחשים או יבואו עדים אחרים ויפסלו העדים שהעידו עליו והרבה דרכים איתנהו אשר על ידם יש לו תקוה כי יעמד חי, אבל ביד המאנס אם לא יעבור אין לו מנוס ממנו ואין מידו מציל, לכן אמת יהגה חכו דלא הי' עובר מרצונו המוחלט כ"א אנוס עפ"י הדבור של המאנס ומכריח אותו וגם אם הנדון ישם מחסום לפיו ולא יטעון טענת אונס הלא העדים גופייהו הן הן המעידים שעבר והן הן שאמרו כי אנוס הוא ואין ספק אל הב"ד בזה רק דבכל זאת עשה הרע בעיני ה' שהי' לו להיות נהרג ולא יעבור על אחת משלש עבירות החמורות ע"א ג"ע וש"ד ולזה נאמר ההוא ולא אנוס דעל עבירה שדינה להיות נהרג עלי' ולא יעבור אם עבר ולא נהרג אין עליו דמים בקומו למשפט לפני השופטים דלא ענש הכתוב אלא למי שעובר בשאט ובזדון על הדבר ההוא שהוא באזהרת מיתה, לא למי שעבר מצד האונס מיראה פן ישפך דמו לארץ, ודרכי' דרכי נועם לבלתי יענש העושה בשגגה ובאונס ע"י ב"ד רק דינו מסור לשמים והזכות תולה ואם עשה תשובה מוחלין לו כי אל רחום ה' ואתו הסליחה ועבור על פשע, וצדקו דברי ת"כ ורבינו באמרם דאם עבר על אחת מג' העבירות הידועות ואוהב חיים להציל נפשו מרדת שחת לא תגע בו יד והצדיקו אותו הב"ד כיון שהי' אנוס, ועיין מ"ש בסמוך בס"ד.
שנאמר בנותן מזרעו למולך ונתתי אני את פני באיש ההוא וגו'. הנה יש כאן בבירור טעות במ"ש גבי נותן מזרעו למולך מקרא שכתוב ולא נמצא כתוב זה שם וצריכין אנו להגיה בדברי רבינו אם הכתוב הזה ואני אתן את פני באיש ההוא, ואם הכתוב הזה ושמתי אני את פני באיש ההוא ושניהם נאמרו בסדר ויקרא פרשת כ' ומהנך תרתי ההוא דכתיבי המיותרים לכן מחד מהן דרשינן בת"כ ההוא ולא אנוס וכמבואר ברבינו, ואידך מלת ההוא ג"כ קאתי לדרשא אשר אנחנו לא נדע מה הוא ולקמן בסמוך נדבר מזה בס"ד.
מפי השמועה למדו וכו'. הנה מרן ז"ל לא העיר על מקורו של הדרש הזה איה מקומו בתלמוד או במדרשים, אבל מקורו טהור בת"כ סדר קדושים ועיין בתלמודא דידן בקדושין מ"ג א', ובזבחים ק"ח דדרשי' נמי כדרך זה גבי שחוטי חוץ ועיין לקמן מה שאכתוב בזה בס"ד אמנם אני תמה על הת"כ שהוא דרש שני פעמים מלת ההוא, וקשה למאי איצטרך תרתי דהא למעט אנוס בחדא מינייהו סגי, דשני כתובים אלה הנם כתובים גבי נותן מזרעו למולך, ואם נאמר דחד מהנך תרתי דרשי' באם אין ענין לשארי עבירות כגון ג"ע וש"ד דלא איצטרך קרא לשאר עבירות דאתי' בק"ו מע"א החמורה ופטר הכתוב למי שהוא אנוס כ"ש שאר עבירות דפטורין מעונש אם באונס נעשו כמ"ש רבינו בעצמו פה הק"ו הזה, ועוד דגם בשאר עבירות גלי קרא דאונס מנוקה מעון מיתה בג"ע גלי קרא בנערה המאורס' שהיא חמורה מכל העריות שהיא בסקילה ולנערה לא תעשה דבר וגם שחוטי חוץ ג"כ כתב ההוא למעוטי אנוס ותמה אני שלא נתעורר בזה אחד מן המפרשים ואפשר לומר דמזה יצא לרבינו לאפוקי מדעת הרמ"ך שהביא מרן בכ"מ והבאתיו לעיל ד"ה שאין מלקין וממיתין וכו' דלדעתו יש לחלק בין עונש בידי שמים לעונש בידי אדם דמדין שמים הוא דפטרו הכתוב דקמי שמיא גליא שהוא אונס גמור ולבו בל עמו משא"כ מדיני אדם לא פטרו הכתוב יע"ש בכ"מ ובלח"מ ולפי האמור יש ראיי' דגם מעונש אדם פטרו הכתוב לאנוס והוא מדאיצטרך תרי קראי בנותן מזרעו למולך למעוטי אונס אלא חד מיעוטא לעונש בידי שמים וחד מיעוטא לעונש בידי אדם דאונס פטור, או כלפי מה שאמרו רז"ל אעפ"י שבטלו ד' מיתות ב"ד דין ארבע מיתות לא בטלו מי שנתחייב סקילה וכו' וגלי לן קרא דלא יתן הוא ית' את פניו באיש ההוא שהוא אנוס לענשו במקום מיתת ב"ד אם העלם יעלימו עיניהם מהעושה בזדון או מהכרת כמו בזמן הגלות דבטלו סנהדרין כי אין בעובר באונס מיתה כלל ושפיר איצטרך תרי קראי ודעת הרמ"ך אפשר לישב ולומר דאיהו ס"ל כדעת הר"ד המובא בר"ן בסנהדרין ס"א ב' והבאתי דבריו לעיל והיא דס"ל מה דאמרינן דאונס פטור בהך ג' עבירו' חמורו' היינו דוקא אונס נפשות שעושה שלא מדעתו אבל אם עושה כן מחמת אונס הגוף דמכריחו לעבור ואם לא שיהרגהו לא נשמע מהך דרשא ולא פטרינן האונס, וי"ל דגם הרמ"ך ס"ל כן אך בהא מלתא חולק על הר"ד דהר"ד סובר באונס הגוף אפי' בד"ש חייב דס"ל אונס הגוף לא אימעיט הכתוב אמנם הרמ"ך סובר דאפי' באונס הגוף מיהו פטור בד"ש אף דמדיני אדם מודה הרמ"ך דחייב במזיד והתראה ויש להסביר טעמו של הרמ"ך בזה דהא דפטור אונס הגוף בד"ש אתי' מדאיצטרך תרי מיעוטי בנותן מזרעו למולך ודרשי' חדא למעוטי אונס נפש דמסתבר שעשאו שלא מדעתו ומיתורא דאידך מיעוטא דרשי' למיעוטי אונס הגוף דהיינו שמכריחין אותו לעבור או שיהרג והנה גבי אונס הגוף שייך סברת הרמ"ך לחלק בין עונש בד"ש ובין עונש בידי אדם דמעונש שמים ראוי לפוטרו דקמי שמיא גליא ולא מעונש בידי אדם כמבואר בדברינו לכן מסתבר לאוקמי מיעוטא דאונס הגוף דוקא מד"ש לומר דפטור מעונש כרת דמסתבר טפי, אבל לפוטרו נמי מדיני אדם עדיין לא שמענו, בשלמא באונס נפש לא שייך לחלק בין עונש בד"ש לעונש בידי אדם וכיון דאית לן מיעוטא למעט אונס נפש בכ"ע ממעטינן אפי' מעונש בידי אדם דידוע לכל שעשה התועבה שלא מדעת ולא לרצון לו וליכא סברא לחלק בין בד"ש לעונש בידי אדם, אבל באונס הגוף דמסתבר לחלק כמ"ש הרמ"ך ז"ל וליכא אלא חד מיעוטא דרשינן מיני' מאי דמסתבר טפי והוא לפוטרו מעונש בד"ש אבל בידי אדם חייב, ומעתה מקום יש בראש להצדיק דעת רבינו דגם מעונש בידי אדם פטור באונס הגוף כיון דהך מיעוטא דממעט אונס נפש ודאי לגמרי ממעט בין בד"ש ובין בד"א דהא ברור לב"ד שעשה שלא מדעתו ולא שייך סברת הרמ"ך לחלק בין העונשים, אמרי' נמי דאידך מיעוטא דממעט אונס הגוף דכוותי' ממעט דומיא דמיעוטא דאונס נפש וכשם דמלת ההוא דממעט אונס נפש לגמרי ממעט מעונש אפי' בד"א אף אידך מיעוטא ממלת ההוא דממעטינן אונס הגוף בכ"ע ממעט אפי' מעונש בידי אדם ועיין סנהדרין ס"א סוף ע"ב וריש דף ס"ג והוא נכון בס"ד.
ומה ע"א שהיא חמורה מן הכל העובד אותה וכו' ובעריות הוא אומר ולנערה לא תעשה דבר וכו'. לכאורה קשה ממ"נ כיון דממעטי' אונס בע"א החמורה מכל עבירות שבתורה למאי איצטרך קרא בנערה המאורסה למעט אונס מדכתב ולנערה לא תעשה דבר נהי דע"א ליכא למילף מנערה המאורסה דחמור מקל לא ילפינן ושפיר איצטרך למעט אנוס בע"א מיהו איפכא קשי' למאי איצטרך מיעוטא בנערה מאורסה הא מק"ו מע"א איכא למילף, ועוד יש להקשות כיון דחד מהני תרי מיעוטי מיותר נימא דהוי ע"א ונערה מאורסה ב' כתובים הבאים כא' ואין מלמדין, ובכל המצות חוץ מע"א ונערה מאורסה נימא דחייב על האונס כרצון, ובע"א נ"ד א' מסיק התלמודא בכל מצות שבתורה אונס רחמנא פטרי' דילפי' מנערה המאורסה, והנראה לענ"ד דשפיר איצטרך תרי מיעוטי דאי כתב רחמנא בנערה מאורסה לחוד לא הוי ילפינן ע"א מיני' וכדאי' בסנהדרין מ"ט ב' סקילה חמורה שכן ניתנה למגדף ולעובד ע"א מאי חומרא שכן פושט ידו בעיקר וכן כתב רבינו דע"א חמורה מכל המצות שבתורה, גם בע"א שייך יותר סברת מהר"ד הנ"ל שהביא הר"ן ז"ל בחידושיו ולכן איצטרך מיעוטא בע"א למיפטר אונס, ואי כתב רחמנא מיעוטא דאונס בע"א לחודא נהי דהוי ידעינן ג"כ בנערה מאורסה דאונס פטור מק"ו דע"א אכתי לא הוי ידעי' דאיכא אי' לאו לענוש האונס או האנוסה, דהמיעוט ממלת ההוא שלילה הוא דאין מענישין את האונס אבל לומר שהב"ד עושין איסור אם יענשו האונס לא ידענו ולכל היותר הוי אמרינן דאיכא איסור עשה לענוש הנאנס לכן איצטרך קרא בנערה מאורסה ולנערה לא תעשה דבר דהוא לאו גמור אע"ג דאין לוקין עליו מ"מ אזהרת לאו הוא למי שמעניש הנאנס לעבור על אחת מן המצות ורבינו בסה"מ חלק הלאווין מנין רצ"ד מונה הלאו ההוא במנין הלאווין שלא יענשו הב"ד את הנאנס לעשות את אשר לא תעשינה ומש"ה לא הוי ע"א ונערה מאורסה ב' כתובין הבאין כאחד ולהיות דהמיעוטא דאונס בע"א אינו מפורש בכתוב אלא אתי' מיתורא דמלת ההוא ברצון ולא אנוס אבל גבי נערה מאורסה מפורש בכתוב ולנערה לא תעשה וגו' לפיכך מייתי התלמודא בכל דוכתא לפטור אונס מקרא דנערה מאורסה דשם מפורש וכתיבא בהדיא.
ומתוך האמור נוכל ליישב דעת רבינו במה שמונה במנין הלאווין לאו זה ולנערה לא תעשה וגו' להזהיר לבלתי יענשו את הנאנס והרמב"ן ז"ל בהשגותיו מנין רצ"ד בחלק הלאווין דעתו דאין ראוי למנותו דאינו מניעה ואזהרה רק שלילה יע"ש ולפי דברינו מוכח עפ"י אשר הערנו למעלה דלהכי גלי קרא בנערה מאורסה להורות על הלאו שלא להעניש וזה כדעת רבינו, והרמב"ן ז"ל אפשר דס"ל דהך קרא ולנערה לא תעשה איננו מיותר כלל וליכא למשמע מיני' דלהורות אזהרה ניתן לכתוב, דהנה בהל' רוצח פ"ד הלכה ח' וט' כתב רבינו ההורג נפשות וכו' בלא התראה וכו' כונסין אותו לכיפה וכו' ואין עושין דבר זה לשאר מחויבי מיתות דאעפ"י שיש עונות חמורות מש"ד אין בהם השחתת ישובו של עולם כש"ד ואפי' ע"א ואצ"ל עריות או חלול שבת אינן כש"ד וכו' וכל מי שיש בידו עון ש"ד ה"ז רשע גמור ואין כל המצות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עון זה וכו' עיי"ש בדבריו דפח"ח מאירות עינים, הרי מבואר מדברי קדשו אם אמנם אמת הוא דע"א חמורה מכל המצות וגם מש"ד מיהו לענין כמה דברי' חמור הוא עון ש"ד מעון ע"א דברוצח אע"ג שאין אנו ממיתין אותו באותה מיתה האמורה בתורה אפ"ה ממיתין אותו דמכניסין אותו לכיפה כגון הרג שלא בהתראה וכל הני גווני דהזכיר רבינו שם כיון דיודעים אנחנו דהמעשה אמת אע"ג דמצד הדין פטור משא"כ בשאר עבירות אפילו בע"א אם אין לו דמים כמשפט כתוב בתורה פטור לגמרי ואין מכניסין אותו לכיפה, וא"כ אפשר דגם בדבר זה חמור עון ש"ד מעון ע"א דגבי ש"ד אם נאנס להרוג את רעהו והתרו בו שיהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג אעפ"י שהי' אונס אפ"ה חייב מיתה בב"ד דגבי ש"ד ליכא ק"ו מע"א החמורה, דהא יש בש"ד צד חמור שאינו בע"א כאמור פה, והא לא עבדינן ק"ו לענין כניסה לכיפה דבע"א אין מכניסין והורג נפשות מכניסין או נילף איפכא ע"א החמורה מרוצח הקל, וע"כ נאמר דא"א למילף אהדדי כיון דגבי רוצח יש בו השחתת עולם לפיכך ענשו חמור גם בזה דמכניסין אותו לכיפה אף דמצד הדין המפורש נקה ינקה, כמו כן י"ל לענין אונס אע"ג דבע"א אונס רחמנא פטרי' אבל לחומר עון ש"ד אפילו הוא אנוס בהריגתו הואיל דלא קיים מצות ה' כי הוא צוה יהרג ואל יעבור והוא עבר ענש יענש עכ"פ ע"י שמכניסין אותו לכיפה כמו בכל אינך דחשיב רבינו והא דבאמת גם בש"ד פטור באונס אם עבר לשמור נפשו ולא נהרג, אפשר דנ"ל מהכא כיון דגמרי' בהיקישא ש"ד מנערה מאורסה ונערה מאורסה מש"ד כדאמרי' הרי זה בא ללמד ונמצא למד עיין מס' סנהדרין ע"ג א' ב' אמרינן אין היקש למחצה וילפי' ג"כ לענין זה שפיכות דמים מנערה המאורסה לומר דאם נאנס לשפוך דם רעהו חנם ועבר ולא נהרג פטור מעונש כמו בנערה מאורסה דמפורש בה ולנערה לא תעשה דבר, ומעתה שפיר איצטרך קרא ולנערה לא תעשה דבר דאי לא כתב מלבד דהוי אמרי' גבי ש"ד אין הבדל בין אונס לרצון ואפי' האונס חייב וענש יענש במיתה הכתובה ברוצח דליכא למילף ש"ד בק"ו מע"א כדאמרן והיקישא דש"ד לנערה מאורסה נמי לא מהני למפטר אונס בש"ד כיון דהשתא קיימינן דלא נכתוב קרא מפורש בנערה מאורסה רק דאפ"ה ידעינן דאונס רחמנא פטרי' מק"ו דע"א וכבר כתב הר"ן בנדרים וי"ו ב' דעל דבר שאינו מפורש בקרא אלא דילפי' לי' מכח דרשא ל"א גבי' אין היקש למחצה וא"כ כ"ש הוא אם לא ילפי' לי' מכח שום דרשא רק מק"ו דתו לא שייך למימר בזה אין היקש למחצה ולהכי אע"ג דאיתקש ש"ד לנערה מאורסה ל"א בזה אין היקש למחצה למילף ש"ד מנערה מאורסה לפטור אונס דהא לא מפורש הדין בנ"מ רק מק"ו דע"א אתי, הנה מלבד זו הוי אמרינן דגם בנערה מאורסה אין הבדל בין אונס לרצון מטעם דאין היקש למחצה ואיכא למטעי דנילף נ"מ מש"ד לחייב על האונס כרצון להכי גלי קרא בהדיא בנ"מ דאנוס פטור וממילא אף בש"ד פטור מכל העונשין באונס משום אין היקש למחצה, ובהיות כן נוכל לקיים דעת הרמב"ן דהך קרא ולנערה לא תעשה דבר לאו לאזהרת לאו אתי ורק שלילה הוא ולא תבוא השלילה במנין הלאווין כנודע ואפ"ה איצטרך נמי מיעוטא בנ"מ לאורוי על ש"ד וכדאמרן, ואין לומר בפשיטות דלהכי כתב רחמנא ולנערה לא תעשה דבר לאשמעינן דלא יעשה לה שום עונש אפי' כניסה לכיפה ומע"א לא הוי ידעינן מכח מיעוטא ההוא אלא דפטור ממיתה הכתובה בו אבל הא מיהו ענש יענש כמו רוצח בהכנסה לכיפה דה"א הני ג' עבירות החמורות ע"א ג"ע וש"ד לחומר איסורן יש בהו נמי חומר זה בעונש כיפה, הא ליכא למימר הכי דא"כ השתא נמי דכתב בנ"מ לא תעשה דבר להורות דאין מענשין כלל על אונס עדיין מנ"ל גבי ע"א אם הוא אונס דאין עונשין אותו בהכנסה לכיפה ומנ"מ ליכא למילף דשאני ע"א דחמורה שכן פושט ידו בעיקר אלא העיקר כדאמרן בס"ד, אולם דעת רבינו דאזהרה גמורה היא מה שאמרה תורה ולנערה ל"ת דבר נראה לענ"ד דהוא סובר בש"ד בלא"ה ידעינן דאונס פטרי רחמנא דבקידושין מ"ג א' ובזבחים ק"ח ב' מייתי התלמודא דגם גבי שחיטת חוץ כתב יתורא במלת ההוא למעוטי אונס שוגג ומוטעה והתו' שם הקשו ל"ל קרא למעט אונס בש"ח דפטור ת"ל בכל התורה כולה אונס רחמנא פטרי ותירצו דאיצטרך למעט אומר מותר דפטור (ואפשר דהרמב"ן ס"ל ג"כ כתירוצים של התו' ולא ס"ל תירוצו של הרשב"א בשם הראב"ד כמו שאכתוב לפנינו בס"ד וא"כ אין דעת רבינו מוכרח) אבל הרשב"א ז"ל בחי' לקידושין תי' בשם הראב"ד דה"א מדכתיב בש"ח דם יחשב לאיש ההוא דם שפך דאתקש ש"ח לש"ד וה"א דאיתקש נמי לדבר זה מה ש"ד יהרג ואל יעבור אף ש"ח כן לכך איצטרך יתורא למעט אנוס בש"ח דל"א בזה יהרג ואל יעבור, ועיין נמי בחדושי הריטב"א וא"כ נהי דהא ל"ק ל"ל קרא בע"א לפטור אונס מעונש דנילף מש"ח במה מצינו דפטור, דשתי תשובות בדבר חדא דע"א חמורה מכל מצות שבתורה ועוד דאיכא למפרך מה לש"ח שכן מותר אפי' לכתחלה באונס דש"ח איננו בדין יהרג ואל יעבור תאמר בע"א שאינו מותר לכתחלה באונס דהא הדין מפורש בע"א יהרג ואל יעבור וה"א דאפי' בדיעבד אם עבר ולא נהרג דחייב בד"א מש"ה איצטרך קרא בע"א למעט אונס אבל ש"ד שפיר איכא למילף מש"ח דגם בש"ד מי שהוא אנוס דפטור מעונש דילפי' בהיקישא דאיתקש אהדדי ש"ד וש"ח כמ"ש הרשב"א ואין להשיב מה לש"ח שכן מותר אפי' לכתחלה באונס שאינו ביהרג ואל יעבור תאמר בש"ד שכן אסור לכתחלה אפי' באונס דהא היקישא הוא ואין משיבין על ההיק', וא"ל א"כ נילף נמי ש"ד בהיקישא מש"ח דאפי' לכתחלה יעבור ואל יהרג כמו בש"ח הא ליתא חדא דהא כתב מרן בהלכה ה' בשם הרמ"ך דהא דאמרי' גבי ש"ד יהרג ואל יעבור דכן היתה קבלה בידם איש מפי איש עד מרע"ה ולקמן כתבתי בס"ד ראיי' לדבריו וא"כ שוב ליכא למילף בהיקישא דש"ד לש"ח שיהי' יעבור ואל יהרג דא"א להכחיש הקבלה, ועוד שנית א"א לומר כלל דנילף בהיקיש' בש"ד דינו יעבור ואל יהרג דהא טעמא דאמרי' בש"ד יהרג ואל יעבור סברא אלימתא היא מאי חזית דדמא דידך סומק טפי כדאי' בפסחי' נ"ה ובסנהדרין כ"ח ועיי"ש ברש"י והך היקישא דש"ד לש"ח לא אייתר דאיצטרך הך היקישא לפחות ליפטר מעונש בש"ד באונס אם עבר ולא נהרג ודבר זה שיפטר מעונש בדיעבד אינו מתנגד לסברא דנהי דלכתחלה אמרי' מאי חזית דדמא דידך סומק טפי מ"מ אם גופו חביב עליו משל חבירו והרגו למען הציל נפשו ממות אין הסברא מסכמת שיהא חייב בד"א כדין רוצח וגם אין להענישו מפני שעבר על מצות השם ההוא אמר יהרג ולא יעבור הלא רבו במספר צבאות המצות אשר לא כתוב בצדן עונש לעובר עליהן וכיון דאין כאן סברא אלימתא לחייבו דרשי' היקישא לפטור בש"ד האונס בדיעבד ואין ההיקש מיותר ושוב ל"א אין היקש למחצה למילף מיני' דבר שהוא נגד הסברא עיין תו' במס' ב"מ קי"ד ד"ה ואידך ובבכורות ל"ג ד"ה וב"ה ועיין באסיפת זקנים לב"מ דף הנ"ל הביא פלוגתא דאמוראי בזה אם אמרינן אין היקש למחצה בדבר שהוא נגד הסברא, ונחזור לענינינו דהא דפטור מעונש בש"ד באונס ילפי' בהיקישא מש"ח ונערה המאורסה נוכל למילף דאונס פטור או מק"ו דע"א או בהיקישא מש"ד דאיתקשו להדדי כאמור או במה מצינו משחוטי חוץ וא"כ ל"ל קרא ולנערה ל"ת דבר למעט אונס מעונש ומזה הוציא רבינו לאור משפט דקרא זה לאזהרת לאו הוא דאתי ולמנין הלאווין יחשב.