אור ברסלב

סדר משנה על משנה תורה, הלכות יסודי התורה· רבי בנימין זאב וולף בוסקוביץ

פרק ה · הלכה ג

הלכה א

וכל הדברים אלו שלא בשעת הגזירה וכו'. הכי אמרו בסנהדרין ע"ד א' כי אתא רב דימי וכו' אבל בשעת גזירה אפי' מצוה קלה יהרג ואל יעבור ועיין בפירש"י שם, מאי מצוה קלה וכו' לשנוי ערקתא דמסאני, והן הן דברי רבינו ועיין מ"ש מרן הכ"מ ומה שיש להעיר על רבינו שהשמיט מלהביא דינא דערקתא דמסאני יתבאר לקמן ד"ה ואל יעבור אפי' על אחת, וכתב הר"ן ז"ל בחידושיו בשעת הגזירה בין בצנעה ובין בפרהסיא יהרג וא"י ומיהו אם הגזירה היתה להנאת עצמו אם הוא בשאר עבירות חוץ מג' הידועות בין בצנעה ובין בפרהסי' לא אמרי' יהרג וכו' והכי אית' בירושל' דשביעית פ"ד וכ"ה בירושלמי דסנהדרין פ"ג הלכה ה', והנוסחא לפנינו בירושלמי היא קצת מוטעת ומהרא"פ ז"ל בשביעית שלח יד להגיה ובפירושו יש לגמגם אבל לפי הנוסחא שהביא הר"ן מתישב שפיר והוא ז"ל לרוחב בינתו קיצר בביאור הירושלמי והנני לבאר היטב בס"ד, בראשונה היתה המלכות אונסת שהי' גזירה לחרוש בשביעית הורה ר' ינאי שיהו חורשין חרישה ראשונה, חד מומר אעבר בשמיטת', עבר במקום שדות בשעת שמיטה, חמתן רמיין כובעתא שהיו אוספין העמרים ועושין כובעות גדושין על הקרקע כמין כובע - ועיין במס' פיאה פ"ה משנה ח' מ"ש הרע"ב ז"ל ובירושלמי שם במתני' מעמר לכובעות - אמר להון הסטאה מאן שרי לכון מכדי כמאן שרי לכון מדמי כובעתא - לענ"ד צ"ל תמור מכדי מלת מכרב הוא ענין חרישה, ומלת מרמי תמור מדמי - והכוונה שאמר להם המומר מי התיר לכם להיות חורשין וזורעין בשביעית וסטין אתון מהמצות אמר ר' יעקב ב"ז קשיתי קומי ר' אבוהו לא כן אמר ר' זירא וכו' חוץ מע"א וג"ע וש"ד, הדא דתימא בינו לב"ע אבל ברבים אפי' מצוה קלה לא ישמע וכו' לא מתכוון אלא למגבי ארנונא, דהיינו שלא הי' הדבר להעביר על דת אלא להנאת עצמן דאין רצין המלכים להוביר השדות וכו' וזאת ראיי' ברורה וכו' ומשמע לי שאין כן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' יסה"ת דקאמר וכל הדברים האלו שלא בשעת הגזירה וכו' דאחר שהתיר הנאת עצמן משמע דבשעת הגזירה לית בי' שריותא כלל עכ"ל הר"ן עם קצת תוספת ביאו' דברי הירושלמי, ותם אני ולא אדע לכוין דברי הר"ן במה שהביא ראיי' מהירושל' דהנה הנ"י שם בסנהדרין כתב אהא דמסיק קרקע עולם היא הא דלא מקשה הא אסתר שעת הגזירה הוי דלא מיקרי גזירה אלא אם היא מיוחדת באומה אחת לבדה אבל אחשורוש על כל מדינות מלכותו גזר, ומעתה מאי ראיי' מהירושלמי אטו דוקא מישראל אינו רוצה המלך שיהבירו שדותיהן ולא משאר האומות, הלא אחת דתו על כל בני המדינה על כל עם ועם שלא יהבירו שדותיהן מפני הארנוניא שהוא נוטל מכולם, רק בכל האומות א"צ לאנסם בשביעית דבלא"ה חורשים וזורעים כבשאר שנים, והישראלים דוקא צריך לאנסם מחמת מצות שביעית, והמלך עינו פקוחה על כל היושבים תחת ממשלתו לבלתי יהיו עצלים והאדמה תשם, וכמה גרועה היא מדת העצלנות ועלי' דבר החכם מכל אדם במשלי, רק לא תמצא אומה שלימה שיהיו כולם עצלנים אלא אנשים פרטים ואין דעת המלך נוחה בהם דרוצה בעמו יפאר בהם שהם זריזים לעבודתן עכ"פ אינו צריך לאנס לעבודה רק הישראל מש"ה מאנס לכל האומה לבלתי הוביר שדותיהם וא"כ אין זה נקרא שעת הגזירה לדעת הנ"י וממילא הדר דינא דכל שהוא להנאת עצמו יעבור ואל יהרג, אולם רבינו איירי בשעת הגזירה ממש דרק על ישראל לחוד גזר, וכ"כ הרב בעל ל"מ רק מ"ש בשם הר"ן בפ' במה טומנין לא מצאתי זכר לזה בשום מקום מחדושיו ונראה שהוא טעות הדפוס וצ"ל הנ"י בפ' בן סורר, ואיך שיהי' דעת רבינו ג"כ כהנ"י דאם הגזירה כוללת לכל האומות אין זה נקרא שעת הגזירה והדבר תלוי אם הוא להנאת עצמו אם לא וליתא לראייתו של הר"ן, ועיין ב"ח בי"ד סי' קנ"ז ובט"ז שם ס"ק ג' ובש"ך ס"ק ז' ודברי רבינו נכונים. ובלא"ה אני תמה על הר"ן בראייתו מהירושלמי דגם בשעת הגזירה אם הוא להנאת עצמו יעבור ואל יהרג דהא לא גזר המלך ויועציו שיחרשו ויזרעו בשביעית אלא שהוא צוה שיתנו לו ארנוניות אף בשביעית דהיינו שיתנו לו המעשר מן היוצא שדה בכל שנה ואם היו נותנים לו המעשר מן התבואה ישנה גם על שנה זו לפי אומד שהי' גדל בשדה ההיא כך וכך שערים הי' המלך ג"כ מתרצה בזה ולא הי' מכריחם לעבוד דוקא, גם אם אמר המלך בפירוש שיעבדו בשביעית אין הכוונה על העבודה בהחלט אלא כל מגמתו הוא ליתן לו ארנוניתו, ומי שמניח שדהו בור ואעפ"כ הוא נותן הארנוניתו מהתבואה ישנה אין המלך מקפיד בכך כי לא בעבודת השדה הוא חפץ אלא להביא אל גנזי המלך החק הקצוב רק שהם דלים ועניים ואין להם ממה ליתן הארנונית אם לא שיעבדו בשביעית ויתנו מתבואת הארץ החק המגיע עליהם, ואין זה שעת הגזירה דלא גזר המלך לבטל המצוה והוא שאמרו בירושלמי לא אתכיון אלא למיגבי ארנונא רצינו דאין כוונת המלך על דרך פקודה וציווי אלא ע"צ העצה באיזה אופן יוכלו ליתן ארנונית אם יחרשו ויזרעו בשביעית והארץ תתן יבולה והם יתנו את חקם, אבל הרמב"ם ז"ל מיירי דשעת גזירה הוא לבטל המצוה בהחלט אף שהוא להנאת עצמו מיהו כיון דא"א להשיג אותה הנאה אם לא ע"י ביטול המצוה הוא בטא בשפתיו לאמרו עברו על הדת שלכם בזה דעת הרמב"ם דיהרג ואל יעבור, גם לדעת רש"י דמש"ה בשעת הגזירה יהרג ולא יעבור שלא ירגילו הזדים להמריך את הלבבות ג"כ יש לחלק בכך דבעובדא דירושלמי ליכא למיחש שירגילו להמריך את לבבם דמנא ידעו שהישראלים יעברו על הדת פן יהי' לאל ידם ליתן הארנונית מהתבואה הישנה או מחיר כסף תחת החק מהתבואה בודאי ימצאו אנשים הרבה שיעשו כן ואין שוה להמלך אם יעבדו אם לא יעבדו בשביעית רק הוא רוצה בשלו כאמור והגזירה זאת אינה כוללת כל האומה הישראלית היושבים במדינתו אולם רבינו מיירי היכי דהגזירה כוללת לכל ויודעים ג"כ שא"א מציאות ההנאה ההיא רק ע"י ביטול המצוה ושייך הטעם שלא ירגילו להמריך את לבב ישראל.
איברא הא קשיא לי אם נאמר דרבינו סובר כדעת הנימוקי דלא מחשבי' שעת גזירה אם היא כוללת וכמו שפסק הרמ"א בי"ד סי' קנ"ז ועיי"ש בש"ך ס"ק ו' גם הב"י בספרו הארוך הביא דעת הנמוקי בלא חולק א"כ הא דכתב רבינו אבל בשעת הגזירה והוא שיעמוד מלך כנ"נ וחביריו וכו' קשה ממ"נ, דהנה בפסחים נ"ג בהא דאמרינן מה ראו חמו"ע שמסרו עצמן לכבשן אש וכו' כתבו התו' בשם ר"ת דצלם שעשה נ"נ אנדרטא הוי שעשה לכבוד עצמו ולאו ע"א ממש ולכך קאמר מה ראו וכו' והר"י מפרש דע"א ממש הוי ואפ"ה קאמר מה ראו שלא ברחו שהיו יכולין לברוח קודם המעשה כמו שעשה דניאל, ועיין בתו' דכתובות ל"ג ב' לא הביאו רק פי' ר"ת ויפה עשו שלא הביאו תירוצו של הר"י התם דקאמר התלמודא שם אלמלא נגדוהו לחמ"ו הוי פלחי לצלמא וח"ו דהוי פלחי אי הוי ע"ז ממש וה"ל למימר אלמלא נגדוהו הוי ברחי להו, ומעתה נחזי אנן אם דעת רבינו כדעת הר"י דצלם נ"נ הוי ע"ז ממש מדוע כתב דאם הוא שעת הגזירה שיקום מלך ויגזור כנ"נ דמאי דוגמא הוא ענין נ"נ לדין של שעת הגזירה הא לענין ע"א אין הבדל בין שעת הגזירה לשלא בשעת הגזירה - וכן לענין ג"ע וש"ד - ובכ"ע אפי' אם הגוזר עושה כן להנאת עצמו אם הי' אפשר המציאות עיי"ש בדברי הרז"ה ז"ל ובמלחמות להרמב"ן ז"ל, וכן אפילו הוא בצנעה הדין הוא מפורש יהרג ואל יעבור ודוקא לענין שאר מצות יש חילוק בין שעת הגזירה לבין שלא בשעת הגזירה, מיהו הא לא קשיא למ"ש דרבינו סובר כדעת הנמוקי דלא מיקרי שעת גזירה רק אם היא גזירה על אנשים פרטים ולא על כל אנשי מדינתו א"כ האיך כתב שיעמוד מלך כנבוכדנצר וכו' הא גזירת נ"נ לא היתה על ישראל לבד אלא הדת ניתנה לכל עמו שישתחוו לצלם, די"ל בשלמא גבי אסתר שפיר קאמר הנ"י כיון דלא גזר על אומה הישראלית לחודה לא מיקרי שעת הגזירה דע"כ לא שייך לומר שעת הגזירה אלא בזמן שכוונתו להעביר על הדת ע"י גזירתו הן שאין לו שום כוונה אחרת בפקודתו אלא להעבי' הדת, והן שכוונתו הראשונ' היא לסב' הנאת עצמו וממילא נמשך מסבה זאת ג"כ הכוונ' להעבי' דת סוף סוף מיקרי שעת הגזירה דכוונתו להעביר על הדת עכ"פ ע"צ הכוונה השניי' לזה גזרו רז"ל אומר דיהרג ואל יעבור, ולכן אם הי' הדת הניתן בשושן רק על ישראל לחוד שהם יתנו בנותיהם לו הוי אמרינן דמיקרי שעת הגזירה אע"ג דכוונתו הראשונה להנאת עצמו היתה מ"מ נמשך מזה הגזירה להעביר על הדת לאו דחתנות, משא"כ עכשיו דפקודת המלך אחשורוש היתה לכל עמו בהקבץ הבתולות והרי לדידהו ליכא שעת הגזירה משום חתנות א"כ אף לגבי ישראל לא מיקרי שעת הגזירה, משא"כ בנ"נ שפיר גזירתו היתה על כל היושבים תחת ממשלתו אבל הרי גזר עליהם לעשות דבר אשר לו תעשינה וכל עמו מוזהרין עלי' כמו הישראל דהא גזר שישתחוו לצלם שהוא ע"א לדעת הר"י וגם ב"נ נצטוה על ע"א כמו ישראל אף שאינם מצווים על עשה של קידוש השם דנפקא מקרא ונקדשתי בתוך ב"י ועל הלאו של ולא יחללו כמו שפסק רבינו בהל' מלכים פ"י ה"ב ועיין בכ"מ אבל עכ"פ מצווים הם על ע"א ומה לי שגוזר על הישראל לבד ומה לי שגוזר על כל עמו לעשות את אשר לא תעשינה ושפיר נקרא שעת הגזירה, אבל הקו' ראשונה קמה אם נאמר דרבינו ס"ל כדעת הר"י מאי ענין שעת הגזירה לנ"נ, ואם נאמר דרבינו ס"ל כדעת ר"ת דצלם נ"נ אנדרטא הוי ולכבוד עצמו עשהו ומדקאמר רבינו אבל בשעת הגזירה והוא רשע כנ"נ ע"כ דעתו דהתם שעת הגזירה הוי והיינו דנהי דאין בזה אי' משום משתחוה לע"א ולא משום אי' ולא יחללו את שם קדשי וגו' מ"מ יש בזה קידוש השם שלא להשתחוות כמ"ש התו' בכתובות ועיין בסה"מ חלק העשין מנין ט' מ"ש בזה לכן שפיר מיקרי שעת הגזירה דהיו עוברים על העשה של ונקדשתי בתוך ב"י אם כן הוא קשה דהא היתה הגזירה להנאת עצמו של נ"נ, וגם הא ב"נ לא נצטוו כלל על עשה דק"ה כמ"ש בשם רבינו בהלכות מלכים ועוד דלא קחשיב לי' בהדי ז' מצות אף שהוא בשב ואל תעשה והרי הגזירה להשתחוות לצלם היתה על כל עמו וא"כ אין בזמן נ"נ שעת הגזירה כלל ובשאר מצות אפי' בפרהסיא אם הע"א מתכוון להנאת עצמו דינו יעבור ואל יהרג אם לא אדם גדול נכבד בעמו שרוצה לקדש שם שמים בזה אפי' בשאר מצות יש בו עשה ונקדשתי וגו' והאיך קאמר רבינו בשאר מצות בשעת הגזירה דוגמא ממה שאירע בימי נ"נ ולפי דעת הנמוקי לא הוי בנ"נ שעת הגזירה, ודוחק לומר דרבינו לדוגמא בעלמא נקט נ"נ הלא רבת שבעה נפשינו לעג השאננים רבים היו הקמים עלינו כמו אנטיוכס וסייעתו כשעמדה מלכות יון וה"ל למנקט זאת לדוגמא ומה הכריחו להביא נ"נ לדוגמא, וגם ממ"ש רבינו בסה"מ בחלק העשין הנ"ל משמע דס"ל כדעת הר"י ז"ל דצלמו של נ"נ הי' ע"א ממש דלא כשיטת הר"ת, אם לא ע"צ הדוחק אפשר לפרש דבריו גם לשיטת הר"ת אבל לשונו הצח לא משמע כן וצ"ע. וראיתי להרא"ה ז"ל בחידושיו למס' כתובות דף הנ"ל רוצה להכריח שיטת ר"ת דלא הוי צלם נ"נ ע"א ממש אלא אנדרטא לכבודו, וכתב תדע שאילו הי' ע"א ממש האיך הי' אפשר שלא היו אחרים באותו הדור זולת חמו"ע שימסרו עצמן למיתה קודם שישתחוו לע"א, ולענ"ד אפשר להשיב ע"ז עפ"י מ"ש הרז"ה ז"ל זקינו בס' המאור בסנהדרין שם דגם בשתי אלה עבירות ע"א וג"ע אם עושה אותן להנאת עצמו אינו בכלל יהרג ולא יעבור רק בע"א אינו במציאות שעובד להנאת עצמו אבל בג"ע פסק שם כיון דישנו במציאות להנאת עצמו יעבור ואל יהרג, אלא שהרמב"ן ז"ל בס' מלחמות וכל הפוסקים חולקים עליו יע"ש ועכ"פ לדעת הרז"ה אלו הי' במציאות בע"א להנאת עצמו הוי דינו יעבור ואל יהרג ומבואר במפרשי הפשט שכוונתו ודעתו המזוהמת של נ"נ היתה בפקודתו להשתחוות לצלם אף אם הי' ע"א ממש שעשאו למזלו ושרו ברקיע כדי לבטל החלום של הצלם עם הפתרון של דניאל להעמיד בזה מלכותו לו ולזרעו אחריו עד עולם יע"ש והרבתי חזון בכמה מקומו' מדרושי בע"ה וא"כ אף אם הי' צלמו ע"א ממש להנאת עצמו הי' עושה ועיין בתו' פסחים דף הנ"ל שכתבו דניאל ויחזקאל ברחו להם בשעה שגזר נ"נ להשתחוות לצלמו וכ"ה במדרש חזית דיחזקאל יעץ לחמו"ע לברוח ולא שמעו לו והובא ג"כ בס' אסיפת זקנים למס' כתובות דף הנ"ל ד"ה אלמלא נגדוהו וכו' ומסתמא גם זולת מגדולי הדור עשו מה שעשו דניאל ויחזקאל ולמופת היו להם ולא נשארו אלא מדלת העם ואפשר דטעו וסברו כדעת הרז"ה דלהנאת עצמו יעבור ואל יהרג אף בע"א ממש והכא בנ"נ להנאת עצמו הי' וא"כ ליתא לראיי' הרא"ה ז"ל לקיים שיטת ר"ת. ודע שדעת הרז"ה אשר זכרנו פה לאו דעת יחידאה היא דמדברי השאלתות בפ' וארא נראה שהסכים עם דעת הרז"ה דכתב שם להנאתו אפי' בפרהסיא ואפי' ע"א כגון קואנקי ודומינקי יעבור ואל יהרג הרי פה אחת ודברים אחדים לו עם הרז"ה, אלא שדעת הרמב"ן בס' המלחמות דקואנקי ודומינקי לאו ע"ז נינהו והרי דעת השאלתות מפורשת דהוי ע"א ממש וא"כ הסכים לדעת הרז"ה בכל דבריו הן בזה דהוי ע"א ממש והן במ"ש דגם בע"א אם הוא להנא' עצמו יעבו' ואל יהרג מפורש בדברי השאלתות כוותי' דכתב שם והי' מוליכין אותו בקואנקי ודומינקי דה"ל משמשי ע"א רק כיון דלא לעבור איסורא קא מכווני מותר ליתן להם עכ"ל השאלתות שם ד"ה ברם צריך וכו' הרי הדברים כהוויתן כדעת הרז"ה, ומ"ש הוא ז"ל דאין במציאות בע"א להנאת עצמו היינו לעבוד ע"א בעצמו, ועיין בר"ן ר"פ כ"ש בפסחים מה שהעיר בדברי הרז"ה, ולפי מ"ש בשם המפרשים דכוונת נ"נ בצלם היתה דוגמת מזלו ושרו ברקיע, א"כ כבר הי' לעולמים ע"א להנאת עצמו כאמור.

ואל יעבור אפי' על אחת משארי מצות וכו'. מרן בכ"מ ובספרו הארוך ב"י בי"ד סי' קנ"ז תמה על רבינו מדוע השמיט דינא דאפי' על ערקתא דמסאני יהרג ואל יעבור כדמסיק בסנהדרין ע"ד א' ותי' מרן דרבינו מפרש ערקתא דמסאני כפי' הרי"ף שהיו היהודים משונים בקשרי מנעליהם מעובדי אלילים לבלתי התדמות אליהם וכבר כתב רבינו בהל' ע"ז פרק י"א הלכה א' דל"ת דאוריי' הוא להתדמות להם במלבושיהם משום לא תלכו וגו' וא"כ כבר נכלל בכלל שאר מצות שכ' רבינו דבשעת הגזירה יהרג ואל יעבור והתלמודא פרט להדיא ערקתא דמסאני מפני שלא הוזכר בגמ' בפירוש האיסור מלהתדמות להם במלבושיהם, ורבינו שהזכיר האי' לא הוצרך לפרט פה דבכלל שאר מצות הוא, אבל דבר שאינו אלא מנהג ישראל אפשר דס"ל לרבינו דהדין בזה יעבור ואל יהרג, ואפשר נמי דגם בזה הדין יהרג ואל יעבור רק מפני שלא נזכר בתלמוד לא הביאו רבינו אלו דברי מרן ז"ל בתוספת ביאור, וראיתי להשאלתות בפ' וארא והובא נמי בקיצור בתשו' מהרי"ק שרש קל"ז דהוא מפרש ערקתא דמסאני אפי' הא דאיסורא דרבנן היא מאי פירושא כדאמרו רבנן נתפזרו לו מעות בפני ע"א לא ישוח ויטלם וכו' כגון אלו דומה ערקתא דמסאני דבשעת הגזירה אם יאניסו הישראל לעבוד ע"א ואינו רוצה ואח"כ יעמידוהו בפני ע"א ויאמרו לו כפוף עצמך להתר ערקתא דמסאני ולא תשתחוה לע"א אלא להתר ערקתא וכו' ורואיך יאמרו שהשתחוית אסור הוא וזה הוא איסורא דרבנן וכו' דכ"מ שאסרו מפני מראית העין וכו' ויש קצת ט"ס שם והמשכיל יבין מדעתו, והנה א"א לומר דרבינו מפרש ג"כ כפי' השאלתות דהא אי' זה אינו אלא מדרבנן כמפורש בשאלתות וכ"ה דעת רבינו בהל' ע"א פ"ג הלכה ז' שאוסר דבר זה רק מפני מראית העין ואינו אלא מדרבנן וא"כ הי' לו לרבינו לאשמעינן דאפי' משום אי' דרבנן וביותר אי' דרבנן קל כזה אפ"ה הדין יהרג ואל יעבור, ודוחק לומר דגם איסורי דרבנן נכללים בכלל שאר מצות שכ' רבינו דהרי הם בכלל לאו דלא תסור דכל כי האי לא ה"ל לרבינו למסתם, וביותר לפמ"ש בהל' ממרים פ"א הלכה ב' דאינו עובר על לא תסור אלא כשמבעט בתקנת חכמים, אבל לא אם עובר מחמת שיצרו תקפו והוכחתי הדבר בראיות ברורות יתנו עידיהן ויצדקו, א"כ כ"ש הוא הכא שאינו עובר על לא תסור, אלא ע"כ צריכין אנו לומר כדעת מרן הנ"ל דערקתא דמסאני הוא אי' דאוריי' אבל באי' דרבנן אפי' בע"א אפשר דיעבור ואל יהרג ועכ"פ אין דינו מפורש לא בדברי רבינו ולא בתלמודא ועיין בי"ד סי' ק"ל בהגה ודע דאי' מ"ע ע"כ דהוא קיל טפי אפי' מערקתא דמסאני לפי פירש"י ז"ל שאינן אלא מנהג בעלמא לצניעות כנ"ל אפ"ה חמור הוא מאי' מ"ע כדמוכח מדברי הט"ז סי' קנ"ז ס"ק ב' והש"ך שם ס"ק ה' שפירשו דברי הרמ"א ז"ל בהגה דערקתא דמסאני הוא כמו שפי' רש"י והרי הרמ"א סי' ק"נ סעי' ג' בהגה כתב דמה שאינו אסור אלא משום מה"ע יעבור ואל יהרג אלא ע"כ אי' מה"ע קיל טפי מהך דערקתא דמסאני.
ואנכי רואה להפ"ח בלשונותיו על רבינו ז"ל שכ' אעפ"י שנראה מדברי הרב דדוקא על מצוה ולא על מנהג וכמ"ש הכ"מ אינו מחוור כלל דאי' בירושלמי דשביעית - ואישתמיטתי' במח"כ כי כן הוא ג"כ בירושלמי דסנהדרין פ"ג הלכה ה' - דאפי' על מצוה קלה כגון פפוס ולוליאנוס שנתנו להם מים בכלי זכוכית צבועה ולא קבלו הם, הרי דאע"פ שלא היו עוברים על הדת אלא שהיתה כוונת ע"א להראות לבני אדם שהיו עוברים על דת דשותים סתם יינם אפ"ה מסרו נפשם אלמא בכל דהו בעו למימסר נפשי' בשעת הגזירה או ברבים עכ"ל פ"ח. ולדעתי נראה בע"ה כי דברי רבינו מחוורים בשמלה כי זה לשון הירושלמי אבל ברבים אפי' מצוה קלה לא ישמע לו כגון לוליאנוס ופפוס אחיו שנתנו להם מים בכלי זכוכית צבועה ולא קבלו מהן, הנה הפר"ח הבין שנתנו להם מים בכ"ז שהוא צבוע בצבע למען לא ידעו הרואים שאין בו אלא מים ויחשבו שיין בתוכו היות הצבע מחשיך הכלי גם מדברי התו' בסנהדרין ס"א ב' ד"ה רבא אמר משמע קצת דמפרשים כן שהקשו שם לרבא אמאי לא השתחוה מרדכי להמן ותי' משום קידוש השם כדאמרי' בירושלמי דשביעית כגון פפוס ולוליאנוס וכו'. והנה אדרבה מכאן יש תשובה לדינו של הפר"ח ז"ל דא"כ בדורו של מרדכי שהיו רבים וגדולים בתורה ויראה שהיו שם סנהדרין והם היו גדולים ממרדכי כדאמרי' במגילה פ"ק בפסוק ורצוי לרוב אחיו, ואז היו הרבה מגדולי ישראל חשובים בחצר המלך ומדוע לא אירע שעמד המן לריב עם א' מהם זולת במרדכי אם גם הם לא השתחוו לו ואדרבה מצינו במדרשים דכנסת ישראל היתה מתרעמת על מרדכי דבסבתו באה עליהן רעה הזאת מהמן ונראה מדברי המדרשים ההם דמרדכי לגרמי' הוא דעביד שלא כרצון חכמים אלא שהי' לבו לשמים ונרצה לפני אלהים, ולדעת הפר"ח למה התרעמו החכמים הא כדין עשה מרדכי מה שלא השתחוה דדינו יהרג ואל יעבור ומדברי התו' הנ"ל נמי משמע דרק מפני ק"ה עשה מרדכי ולא חיובא מצד הדין והם משווים ענין מרדכי לעינן פפוס ולוליאנוס, אלא ע"כ הם בני אדם דפקיע שמיהו היו ועשו לפנים מש"ה ומסרו נפשם על ק"ה וכמ"ש רבינו דגדולי הדור ומיוחדים באומתינו רשאים למסור נפשם במקום שאין הדין יקוב למסור נפשו וכמו שהוכיח מרן ז"ל בכ"מ מהנ"י לקמן הלכה ד' ד"ה כל מי שנאמר יעבור וכו' ועיין בש"ך י"ד סי' קנ"ז ס"ק ב' גם בעיקר פירושא יש לגמגם דלמה להם ליתן בכ"ז צבוע הי' להם ליתן המים בכלי מתכת או בכ"ח דג"כ אינו ניכר בחוץ מה בתוכו ויאמרו להעם הרואים שהם שותים יין, גם התו' אפשר דמפרשי' הירושלמי כמו שנבאר לפנינו בס"ד פירושו רק שהם סוברים דאין בזה משום חקות ע"א גמורה וכמ"ש הגהמ"יי בהל' ע"א פרק י"א הלכה א' בשם רא"ם ז"ל שאין להוסיף מסברא על מה שמנו חכמים שהיתה קבלה בידם שהוא מחוקות ע"א, והרי לא מנו חכמים שאסור לשתות מים בכ"ז צבוע ש"מ דאין זה מחקות ע"א גמורה ולא היו מחויבים למסור נפשם על זה אך בשביל קדושת שמו ית' מסרו נפשם גם על זה, אבל הפי' האמיתי בירושלמי לענ"ד בע"ה נראה כן אם כפירושו של מהרא"פ ז"ל שם בשביעית שזה הי מחוקי ע"א לשתות בכ"ז צבועה לפני ע"א שלהם והוא ג"כ אי' דאוריי' לפחות ונכלל בכלל חקות העמים ע"א ואסור משום ובחקותיהם לא תלכו כמ"ש רבינו בהל' ע"ז פרק י"א הלכה א' יהי' הישראל מובדל מהן במלבושי' ושאר מעשיו ואם כפי אשר ראיתי זה שנים רבות בס' א' וכעת לא ידעתי לכנותו דפי' דהי' שם ע"א צבוע על הכלי זכוכית ההוא והי' זה מחוקי ע"א שלהם, ולענ"ד נקרא בשם כלי זכוכית צבוע על שם מין נחש רע וארסי והוא הנקרא צבוע כדאיתא בב"ק ט"ז א' ר"מ אומר אף הצבוע וכו' צבוע זו אפא וכו', ועיין במוסף הערוך ערך אפא והואיל ושם ע"א חקוק בכלי זכוכית ההוא כינו את שמו בשם כלי זכוכית צבוע, וגם בזמנינו רגילין לעשות שמות וצורות שונות בכלי זכוכית, דבכלי זכוכית ניכר היטב השמות והצורות הנעשות בהן וסוף סוף לפחות יש בו משום איסור לאו דלא תלכו בחוקת וגו' כיון דזה הי' מחוקותיהם וגם הוא אביזרייהו דע"א ויש בו איסור דאורייתא גמור, לפיכך מסרו הגדולים הנ"ל נפשם על דבר זה.

תוכן העניינים

סדר משנה על משנה תורה, הלכות יסודי התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה