אור ברסלב

סדר משנה על משנה תורה, הלכות יסודי התורה· רבי בנימין זאב וולף בוסקוביץ

פרק א · הלכה ו

הלכה א

וידיעת דבר זה מצות עשה שנאמר אנוכי ה' אלקיך וכו'. (א) הנה רבינו ז"ל פה ובספר מנין המצות חושב חשבונות של מצוה האמנת מציאת אלקות במ"ע במנין התרי"ג מצות ולא כן הוא דעת בעל הלכות גדולות שדעתו דמה שאמר השם אנוכי ד' אלקיך איננו מצוה פרטית אלא עיקר מעקרי תורה כי בלעדי האמנת מציאת אלקות תפול התורה בכללה ובמנין התרי"ג לא יומנו אלא הפרטים, ואף אם תעדר אחת מהנה לא נעדרו הנשארים, ועל דבר כזה יפול שם מצוה, ואזהרה, אבל מה שהוא עיקר שורש התורה, לא תפול עליה שם מצוה, אלא נגדר בשם עיקר ושורש, והרמב"ן ז"ל בהשגותיו עומד לימין צדקו של בה"ג עי"ש בחלק העשין ובחלק הלאווין, וכדי לברר דעת רבינו כדעתו דעת תורה צריך אני להאריך קצת, ולבאר כיד ד' הטובה עלי. הרמב"ן ז"ל רוצה להביא ראייה לדעת בה"ג שמצות אנוכי ד' אלקיך איננו מן המנין תרי"ג מצות מהמכילתא, דמשם מבואר היטב שמצות אנוכי היא שורש ויסוד התורה, אשר בלכתה ילכו כולם, וזה לשון המכילתא סדר יתרו: אמר הקב"ה קבלו מלכותי תחלה ואח"כ אגזור עליכם גזירות, משמע מזה דאנוכי אינו מהמנין תרי"ג, אלא שורש התורה ומצות כולם, מה שצריך לקבל עליו עול מלכותו יתברך, ובלעדה לא יצויר עשיית אחת מהמצות כולם. והנה הרמב"ן ז"ל בעצמו חזר בו בהשגותיו בחלק הל"ת ועלה בהסכמה עם רבינו ז"ל דמצות אנוכי נמנית במנין התרי"ג מצות, ואדרבה סיוע מסייעה לי' מהך מכילתא, וכפי הנראה מדבריו שם, לא היתה דעתו להביא ראי' גמורה לדעת בה"ג, אלא זכר לדבר כדי שלא יהי' נראה הבה"ג ח"ו טועה בדברים פשוטים, ובכל זאת שותא דמרן הרמב"ן ז"ל לא ידענו דלענ"ד אין מדברי המכילתא אפילו זכר לדבר לדעת בה"ג, דאם נאמר כדעת בה"ג, והיינו דאנוכי ד' אלקיך אינה במנין המצות, אלא שהיא קבלת עול מלכותו יתברך, א"כ צריכין אנו לומר, דאנוכי ולא יהי' לך לאו בדיבור אחד נאמרו, דכל מוני המצות מכניסין לאו דלא יהי' לך במספר, ובה"ג בעצמו דלא חשב אנוכי ד' אלקיך במנין העשין, אבל לא יהי' לך מונה במספר הל"ת, וא"כ איך אפשר לומר דשתיהן בדבור אחד נאמרו, והמכילתא בעצמה אמרה: אמר הקב"ה קבלו מלכותי תחלה ואח"כ אגזור עליכם גזירות, והיינו לאחר שיקבלו עליהם את מלכותו יתברך שוב יגזור עליהם אחר זה גזירות המצות, לא שבאותו הרגע שיטיל עליהם עול מלכותו יתברך, יגזור עליהם ג"כ גזירות אלה המצות, ומבואר מלשון המכילתא, שלא יגזור עליהם גזירות המצות עד אחר שיקבלו עליהם עול מלכותו יתברך, ואיך יגזור עליהם הגזירה של המצוה לא יהי' לך, קודם קבלתם מלכותו יתברך, שהוא בשעת אמירתו אנוכי ד' אלקיך, ועדיין לא ענו הן, עד אחר גמירת דבורו יתברך, שהוא קבלת מלכותו עליהם ומוכרחין אנו לומר לפי דעת המכילתא, וכפי דעת בה"ג שגם דיבר לא יהי' לך נאמר אחר קבלת עול מלכותו, דהיינו אחר שענו העם הן, והרי אמרו להדיא בספרי, ומובא בכמה מדרשים כי אנוכי ולא יהי' לך בדיבור אחד נאמרו, ולרבנן דפליגי עלי' דריב"ל במדרש בשיר השירים כל עשרת הדברות בדיבור אחד נאמרו ממילא צריכין לומר דכל הנך תנאי לא סבירו להו כדעת המכילתא, דאנוכי נאמרה לקבלת מלכותו יתברך, אלא דאף אנוכי ד' אלקיך נאמרה לגזירה ומצוה פרטית, ויבוא גם הוא בתוכם של המנין תרי"ג כדעת רבינו ז"ל וראוי לתפוס להלכה כדעת רבים ולהניח דברי היחיד המכילתא.
האמנם אחרי רואי, נראה דהמכילתא ממאנת בדעת האומר אנוכי ולא יהי' לך בדיבור א' נאמרו, דהילקוט רמז רצ"ה הביא בשם המכילתא כל הענינים הנמצאים כתובים בספר תורה דשני דברים בדבור א' נאמרו, ובקהלם לא תחד הנך שתי דברות אנוכי ולא יהי' לך דגם המה בדבור א' נאמרו, אלא הוא הדבר אשר אמרנו דהמכילתא לא ס"ל המאמר המוסכם בספרי דאנוכי ולא יהי' לך בד"א נאמרו, ובצדק תאמר שאמר הקב"ה קבלו מלכותי תחלה ואח"כ אגזור עליכם גזירות וכו', אולם לפי המוסכם בכולהו תנויי דאנוכי ולא יהי' לך בד"א שמענו מפי הגבורה, אין מקום לומר דאנכי איננה מהמנין המצות רק הוא קבלת מלכותו ית' שצריך להקדים לכל המצות דהרי באותו הדבור גזר הוא ית' ג"כ גזירה לא יהי' לך, וצדקו בזה דברי רבינו ז"ל דגם אנוכי מצוה פרטית באה במנין התרי"ג מצות, ודוק.
ומקום יש בראש ליתן טעם לדעת המכילתא, בענין אנוכי ולא יהי' לך דסתם מכילתא ר' ישמעאל היא ולדידיה א"א לומר דאנכי ולא יהי' לך בד"א נאמרו, דאיתא בילקוט פ' יתרו רמז רפ"ה לאמר מלמד שהיו ישראל אומרים על הן הן (רצונו על מ"ע השיבו הן אנו מקבלים עלינו לעשות המצוה) ועל לאו אמרו לאו, דברי ר' ישמעאל, ר"ע אומר על הן הן ועל לאו הן (רצונו גם בגמירת אמירת הל"ת אמרו הן שימנעו עצמם מעשות המעשה ההיא) וא"כ לר' ישמעאל לשיטתו א"א לומר דאנכי ולא יהי' לך בד"א נאמרו, דאנן מה נענה אבתריה דהקב"ה דעל אנכי שהיא מ"ע הי' צריכים לענות הן ועל לא יהי' לך שהוא לאו היו צריכים לענות לאו אליבא דר' ישמעאל והיך יהיו משיבים, האם יהיו משיבים הן ולאו על אנוכי ולא יהי' לך שנאמרו בד"א, דמאן מפיס דתשובת הן קאי על עשה והלאו על הל"ת, דילמא ח"ו איפכא, בשלמא לר"ע לשיטתי' דהוא סובר על ל"ת ג"כ היו משיבין הן דהיינו שמקבלים עליהם אזהרתו, שפיר הי' הקב"ה יכול לומר אנוכי ולא יהי' לך בד"א, וישראל השיבו על שתיהן הן שמקבלים עליהם, שישמרו פקודותיו, העשה והל"ת או הי' אפשר שאמרו ב"פ הן נגד שתי הצווים אבל לר' ישמעאל דעל ל"ת היו משיבין לאו מא"ל? ולפיכך סבירא לי' להמכילתא דבאמת לא נאמרו אנוכי ולא יהי' לך בד"א, ושפיר נוכל לומר דאנוכי הוא קבלת מלכותו יתברך ואח"כ גזר עליהם גזירות, דהיינו לא יהי' לך ושארי המצות, אבל לר"ע ושאר תנאי ואמוראי דסבירא להו דאנוכי ולא יהי' לך בד"א נאמרו לדידהו א"א לומר דאנוכי הוא קבלת מלכותו ית', ומלא יהי' לך ואילך גזר עליהם גזירות, דמלבד דא"כ הי' קבלת מלכותו וגזירות בב"א אף זו נראה דהי' איפכא מתחילה גזר גזירות ואח"כ קבלת מלכותו, שהרי לשון המכילתא הוא קבלו מלכותי תחלה ואח"כ אגזור עליכם גזירות, והלשון הזה מורה דרצונו יתברך הי' שהן מרצונם יקבלו את מלכותו עליהם, אחר שיאמר להם קבלו מלכותי ואחר קבלת מלכותו עליהם יגזור עליהם גזירות, ולא תלה הדבר בדעתם ורצונם אלא אף בע"כ יגזור עליהם גזירות, מדלא נקט המכילתא, ואח"כ קבלו גזירותי, כמו בקבלת מלכותו יתברך, אלא אמר ואח"כ אגזור עליכם גזירות, אך שבאמת קימו וקבלו היהודים עליהם ככל אשר יצא מפי השם ית', אליבא דר' ישמעאל באמירת הן ולאו ואליבא דר"ע באמירת הן לחוד, וא"כ בשעת אמירתו של הקב"ה האזהרה לא יהי' לך כבר גזר עליהם גזירות, וגם אז אמר להם קבלת מלכותו עליהם, אבל קבלת מלכותו ית' מישראל לא הי' אלא לאחר שהשיבו הן שאז קבלו מלכותו ית' וא"כ הרי להפך הוא, בתחלה גזר עליהם גזירות ואח"כ קבלו מלכותו ית' ובמכילתא אמר, בתחלה יקבלו מלכותו ית' ואח"כ יגזור עליהם גזירות אלא וודאי המכילתא לשיטתה סוברת אנכי ולא יהי' לך לא בד"א נאמרו, אבל לר"ע וסייעתו דסוברים בד"א נאמרו ע"כ לדידהו אנכי היא מצוה פרטית בכלל מנין התרי"ג מצות וכבר ידוע דהלכה כר"ע לגבי ר"י וחביריו, ולכן צדקו דברי רבינו ז"ל.
(ב) ועפ"י האמור פה נראה לענ"ד ליישב קו' התו' בסוטה ג' א' ד"ה ר' ישמעאל אומר וכו' דלדעת ר"י מה שאמרה תורה לעולם בהם תעבודו הוא רשות ולא חובה, וקנא לה הנאמר בסוטה ג"כ רשות ולא חובה הוא, וכן לה יטמא הנאמר בכהנים אינה מצוה, וא"כ בצרי לדידי' ג' מצות ממנין תרי"ג והרי מימרא דר' שמלאי במכות, תרי"ג מצות נאמרו למשה מסיני וכו' מוסכמת ואין עלי' חולק, ותירצו דאולי ס"ל לר"י דתחת שלש אלה יבואו בחשבון תרי"ג שלשה מצות אחרות, והנה אין כוונתם דלר"י איכא שלשה מצות אחרות שהן חובה, ולר"ע רשות ולא חובה, דא"כ הוי לי' לתנא דברייתא להביא מחלוקת ר"י ור"ע בהני שלשה דברים דפליגי בהו איפכא לר"י חובה הן ולר"ע רשות, אולם כוונתם דפליגי בשלשה דברים שהן חלקי מצוה למר לא יבואו במנין המצות תרי"ג כמ"ש רבינו ז"ל בס' המצות שרש ז' ולמר גם החלק הוא יבוא בכלל מנין התרי"ג, כמו מ"ע של ק"ש שחרי' וערבית, דרבינו ז"ל במנין המצות חלק העשין חשיב לשניהם מצוה אחת, וכן הרבה מן המצות, וא"כ בין לר"י ובין לר"ע אינן רשות לגמרי דהיינו שתהא הברירה בידו לעשות או למנוע, דהא עכ"פ הוא מחויב ועומד לעשות גם חלקי המצוה כמו בק"ש וזולת מהמצות ולא פליגי אלא אם החלק מהמצוה נמנה למצוה פרטית במנין התרי"ג, ותנא דברייתא לא חשיב אלא ג' דברים שנחלקו בהו ר"י ור"ע דלמר הם מצות וחובה לעשותן, ולמר רשות הן אי בעי עביד ואי בעי לא עביד. אולם יש להעיר על דבריהם דמה להם לכנוס בפרצה דחוקה והי' להם ז"ל לתרץ תי' מורווח דר' ישמעאל לשיטתו אית לי' מפורש ג' מצות אחרות והמה יבואו במנין התרי"ג תחת ג' אלה שיצאו מכלל דבריו, דאיהו ס"ל במנחות כ"ח א' ד' ציציות אינן מעכבות זו את זו דארבע מצות הם, ולדידי' מצות ציצית נמנה לד' מצות כמו תפילין דנחשב לב' מצות, ואלו השלשה הנוספות לר"י משלימין החסירין לדעתו, ומכוון ג"כ לדידי' מנין התרי"ג, ור"ע דהוא בר מחלוקתו של ר"י וס"ל במנחות ד' ציצית מעכבין זא"ז דמצוה אחת היא, ויחסרו ג' מהמנין הכולל הנה משלימין לדידי' שלש אלה עבד סוטה וכהן, ומימרא דר' שמלאי מתישב' על נכון לכ"ע וצ"ע לכאורה, וצריכין אנו לומר דעיקר קו' התו' לאו לר"י לחוד יצאת דלדבריו חסירין ג' מהמנין אלא על הכלל כולו יצאה דבכמה מקומות בתלמודא מצאנו מחלוקת בין התנאים והאמוראים בכה"ג על דבור מדברות הקדושות אם הוא רשות או מצוה וחובה, ולא נקטו דברי ר"י פה רק לדוגמא וא"כ מאמר ר' שמלאי לא מתיישב לדעת כולם, ותירצו דכל אחד יחשוב מנין בפ"ע ומה שהוציא זה מן הכלל יכנוס זה ויוציא אחרת תחתיה, ועכ"פ כולן שווין במנין הכולל שהוא תרי"ג לא פחות ולא יתר, אבל אי הוי מתרצים דר"י ור"ע לשיטתייהו במנחות אזלי עדיין לא סרה הקו' על אינך תנאי ואמוראי. אמנם לפי האמור באות הקודם ליתא לקו' התו', וכן הרמב"ן ז"ל בהשגותי' לס' המצות הרחיב הדבור בזה אם מימרא דר' שמלאי שרירא וקיימת בדעת זולת מחכמי התלמוד ומראה מקים המתנגד לדרשא דר' שמלאי מהסוגיא דפ"ק דסוטה, ע"ש בפתיחתו לספר המצות, ולפי דברינו הכל שריר וקיים דהנה דרשא דר' שמלאי יסודתו אהא דאמרי' אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה ורק תרי"א כמספר תורה צוה לנו משה ולר' ישמעאל דאנכי אינה מן המנין לא שמענו מפי הגבורה מהמצות הפרטיות רק לא יהי' לך וע"כ צוה לנו משה תרי"ב מצות וליכא למדרש כר' שמלאי תורה (מספר תרי"א) צוה לנו משה, ומוכרחין אנו לומר לר' ישמעאל ליתא להך דרשא דר' שמלאי דתרי"ג מצות נאמרו למשה וכיון שאין לנו רמז במקרא על מספר תרי"ג מנין לנו לבדות מלבינו מספר מוגבל, ודלמא פחות או יותר מתרי"ג הם, ומעתה לא בלבד לר' ישמעאל אין קושיא מר' שמלאי אלא גם משאר תנאים שמביא הרמב"ן שהוסיפו וגרעו בעניני המצות אין מקום להקשות דאפשר לומר דס"ל בזה כר"י דאנכי אינה מהמנין וממילא נסתר דרשת ר' שמלאי דמלת תורה איננה מורה על מספר תרי"א דהא תרי"ב שמענו ממשה אם מספר הכולל יהי' מנין תרי"ג, וא"כ הוא איפה הותר הספק אשר עמד עלי' הרמב"ן ז"ל בפתיחתו, דתחזינה עינינו במישרים כי מאמר ר' שמלאי איננו רצוי לרוב חכמי המשנה דהרי ר' ישמעאל אחד מגדולי התנאים לא שמיע לי' ולא ס"ל היסוד אשר עלי' הציב ר"ש דרשתו, ואף לדעת בעל ה"ג דמונה בדבור לא יהי' לך ב' מצות כמבואר בהרמב"ן ז"ל בהשגותי', וא"כ שמענו שתים מפי הגבורה גם לדעת המכילתא דאנכי איננה מצוה פרטית, ואתי' דרשא דר"ש תורה צוה לנו וכו' גם לר' ישמעאל, ומעתה קמה קו' התו' בסוטה לשיטת בעל ה"ג אפס גם לדעת בה"ג לא קמה לנגדו תמיהת התו', דהרי הוא ז"ל מונה במספר תרי"ג גם מצות דרבנן הלל נר חנוכה מקרא מגלה, ואלו תקנו חכמי דור בדורותם מפי המאורע, והאיך הושלם המנין קודם התקנה ומוכרחין אנו לומר שכך היתה קבלה בידם מכח אותו הדרש של ר"ש שיהי' מנין הכולל תרי"ג עם אותן שיתחדשו בדור ודור וככה מצינן למימר אליבא דר"י וזולת מהתנאים שגרעו מהמצות אשר הם חובה לדעת תנאים אחרים ויחסרו ממנין תרי"ג, הם יאמרו הנה יבוא עת וזמן שיתחדשו ע"י איזה מצות שיקבעו חכמי הדור עליהם ועל זרעם לתשלום מנין תרי"ג, ובזה יפול ג"כ הספק אשר העיר הרמב"ן ז"ל בפתיחתו כנ"ל ומה שהוסיף הרמב"ן להקשות על רבינו דמונה בדבור לא יהי' לך ארבעה לאווין א"כ לא שמענו מפי משה רק מספר תר"ח מצות וה' מפי הגבורה נאמרו, להיות דקו' זאת אין לה התלות אל הקודם במצות אנכי אם היא פרטית ואם קבלת מלכותו ית' היא, לכן נרחיב הדבור בהיתר קו' הזאת בס"ד לקמן בהל' עכו"ם פ"ג הלכה ג' דשם מקומו.
(ג) וראיתי בס' מגילת אסתר שהביא בשם זוהר הרקיע קו' על רבינו ז"ל מהתלמודא דהוריות ח' א' דמייתי התם דבי ר' ישמעאל תנא למן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם איזה מצוה שנאמרה בתחלה הוי אומר זה עכו"ם, ולמדו מהתם דאין חיוב חטאת כ"א על שגגת לאו והיינו אזהרת עכו"ם שהיא אזהרת לא יהי' לך, וקרי לה המצוה ראשונה ומוכח מהכא דלא כדעת רבינו שמונה אנכי למצוה פרטית והיא המצוה ראשונה ולא אזהרת לא יהי' לך, והתלמודא חשיב לאותה האזהרה מצוה ראשונה ולדעת בה"ג ניחא דאנכי אינה מצוה פרטית שהיא קבלת מלכותו ית' ולא יבוא במספר המצות פרטית ולכן שפיר קרי לי' התלמודא לאזהרת לא יהי' לך המצוה ראשונה ולדעתי נראה ליישב קושייתו בס"ד דקו' בעל זוהר הרקיע נאותה אי אמרי' דכוונת התלמודא במלת בתחלה היא על משה רבינו שהיא הראשונה למצות שנצטוינו על ידו כמ"ש רש"י ז"ל אבל רבינו ז"ל אפשר דמפרש מלת בתחלה על אדם הראשון שנצטוה תחלה עלי' והיא אזהרת ע"א כדאי' בסנהדרין נ"ו ב' תני איפכא ויצו זה ע"א וכו', וס"ל דכל מה שנצטוה אה"ר לו ולזרעו אחריו נצטוה, ומאי דפריך התלמודא בהוריות והא אמר מר עשר מצות נצטוו במרה וכו', היינו דמשם מוכח דלא נצטוה אה"ר עד סוף כל הדורות מדחשיב במנין המצות שבמרה ג"כ אזהרת ע"א, וע"כ לא נצטוה אדם הראשון עד סוף כל הדורות, דבצאתם ממצרים יצאו מכלל ב"נ ולא נתחייבו בדבר שנצטוה אה"ר, רק מכח מה שנצטוו במרה ע"י משה רבינו ע"ה, ובאותן י' מצות שנצטוו במרה אין הכרע איזה היא המצוה ראשונה אם ע"א אם מצוה אחרת, ושוב הגיעני ס' באר שבע וראיתי שגם הוא ז"ל מפרש מלת בתחלה מוסב על אה"ר והנאני שכוונתי לדעת הגדול והוספתי בביאור התלמודא במקום שקיצר הוא ז"ל, וכן מטין דברי רבינו בהל' עכו"ם פ"ב הלכה ד' שכתב מצות ע"א היא כנגד המצות כולן וכו' שכל המודה בע"א כופר בכה"ת כולה וכו' ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם עד סוף העולם, שנא' למן היום אשר צוה וכו' דייק בלשונו לכתוב מאדם וכו' שנא' למן היום וגו' דמלת בתחלה על אה"ר קאי וא"כ אין מקום לקו' בעל זוהר הרקיע דלא מצאנו בשום מקום דב"נ נצטוו על אמונת מציאות אלהותו ית' רק הוזהרו שלא לעבוד אלוה אחר זולתו, כמו שנדבר מפרט הזה ברחבה באות הבאה לפנינו בס"ד. ברם גם אם נחליט פירש מלת בתחלה כמ"ש רש"י ז"ל, עדיין מקום אתי ליישב קושיית בעל זוהר הרקיע, דהנה רש"י בחומש בפסוק וידבר אלהים את כל הדברים וגו' פירש בתחלה אמר הקב"ה למשה ולכל ישראל כל הדברות בדבור אחד ואח"כ חזר ופרשן, וכוונתו בזה פירשו הראשונים בתחלה אמר הקב"ה למשה ולכל ישראל כלליות ואח"כ פרטיות, דאם נאמר מתחלה לא הבינו ואח"כ הבינו דברי הש"י מה פעל הוא ית' באמירתו תחילה יו"ד דברות בדיבור אחד וגם היפלא מה' דבר לעשות שכולם יבינו מיד כשאמרם בד"א, הלא רבות הפליא הש"י לעשות עמנו במעמד הנבחר נפלאות למעלה מן הטבע, אלא הכוונה בתחלה אמר להם הכלליות ואח"כ הפרטיות, עיין מזה בספר ב"ש בהוריות בדף הנ"ל ובספרו צדה לדרך על התורה פ' יתרו. - והנה מה שכתב רש"י ז"ל דהקב"ה אמר י' הדברות בד"א הוא אליבי' דרבנן במדרש שיר השירים בפסוק ישקני דאינהו סוברים כן, אבל ר"י בן לוי ס"ל דלא שמענו מפי הקב"ה אלא אנכי ולא יהי' לך ויותר לא שמענו מפי הקב"ה כלל, דהיינו דר"י בן לוי ס"ל כר' ישמעאל בסוגי' דהוריות, דאיהו נמי ס"ל דלא שמענו מפי הקב"ה אלא אנכי ולא יהי' לך ונאמרו בד"א, וכיון ששניהם בד"א נאמרו ולא קדם ד"א לחבירו שפיר מקרא לא יהי' לך מצות שנאמרו בתחלה, ואדרבה מדוקדק בזה מלת בתחלה דקאמר התלמודא דלכאורה יותר הי' נאות לומר ראשונה, וכבר התעורר על הדקדוק הזה ספר מגלת אסתר יע"ש מה שנדחק בזה, אבל לפי האמור דבריהם ז"ל מדויקים, דמלת ראשונה הוראתו דבר שהוא לבדו ראשון, כמו אני ראשון וגו' ראשון לציון וגו' מרום מראשון וגו' וכן הרבה מקראי קודש, אבל אם היו ב' דברים ראשיים וראשונים למה שאחריהם, לא יצדק לומר על אחד מב' הראשונים לשון ראשון, היות גם השני הוא ראשון כמוהו אם לא שיוכללו יחד במין, כמו ראשונה יסעו, ואת ילדיהן ראשונה וגו' או בצירוף יחד גם שניהם שנתאחדו בענין כמו אמרם ז"ל עשרה ראשונים וכו' ואת ראשונים אני הוא וגו', אבל א' מהם כשיתפרד מחבירו יצדק בו לומר לשון תחלה, שבדבר זה הי' מתחיל ענין פלוני שאף שהתחיל הענין הפלוני ההיא ושניה' יחדיו מ"מ כיון שגם בדבר הזה התחיל יצדק בו לומר לשון תחלה ולא ראשון, ולכן אע"ג דאנכי ולא יהי' לך בד"א נאמרו לא יצדק על לא יהי' לך לשון ראשון, ונאות יותר לומר עליו לשון תחלה ולזה כיון רש"י ז"ל שם ח' ע"ב ד"ה הוי אומר זו ע"א וכו' שכתב דכתב בתחילת עשרת הדברות אנוכי ולא יהי' לך וכו' לכאורה יפלא מה שהוסיף רש"י להעתיק גם אנוכי, בשלמא מה שהעתיק בסוף ע"א ד"ה איזהו מצוה, אנוכי ניחא, דשם יש לו שייכת לענין הנזכר שם כמו שיראה הרואה, אבל הכא הוא מתנגד אל הכוונה, דהרי אנכי קודם הוא בכתב, והתלמודא בא למימר דלא יהי' לך הוא מצוה שנאמרו בתחלה, אבל לפי האמור כוונת רש"י ז"ל ליישב הדקדוק שאמרנו, ולכן העתיק גם מלת אנכי להורות כדבר האמור לעיל, דלא יתכן לומר ראשונה.
ודע דלפי מ"ש לעיל באות א' דר' ישמעאל ע"כ ל"ל דאנכי הוא נמנה במנין תרי"ג אלא הוא שרש ויסודי הדת כדעת בה"ג אולם כולהו תנאי ואמוראי חולקים עלי' וס"ל בד"א נאמרו, וא"כ סרה תלונת בעל זוהר הרקיע בפשיטות דהך תנא דבי ר' ישמעאל ס"ל ג"כ כר' ישמעאל דלשיטתו אנכי אינו מהמנין, וביותר לפמ"ש התו' בפסחים ה' א' וביבמות ו' ב' דתנא דבר"י הוא בעצמו ר' ישמעאל, ולכן שפיר קאמר לא יהי' לך היא המצו' שנאמר' בתחל' דלשיטתו תחל' מנין התרי"ג הי' האזהרה על ע"א אבל רבינו דפסק כרבים החולקים על ר"י ולדידהו גם אנכי במנין המצות באה והיא המצוה ראשונה ולק"מ.
(ד) הרמב"ם ז"ל בס' המצות חלק העשין מצוה ב' כתב וז"ל, הוא הציווי שצוונו בהאמנת היחוד, והוא שנאמין שפועל המציאות וסבתו הראשונה אחד, והוא אמרו יתעלה שמע ישראל וגו' ה' אחד, ויקראו גם כן זאת המצוה מלכות שמים, כמאמרם ז"ל כדי לקבל עלי' עול מ"ש ורצונם ההודאה ביחוד והאמנתו עכ"ל, ומאמר כדי לקבל וכו' הוא במס' ברכות ועיי' לקמן בדברינו הלכה ז', ומכאן תשובה לדברי הרמב"ן במה שרוצה להליץ בעד בה"ג שדעתו שאין למנות דבור אנכי למצוה פרטית ומסייע לי' מהמכילתא שהבאנו באות א' ובצחות לשונו של רבינו אין סתירה מהמכילתא דלפי דבריו האמנת האחדותו הוא קבלת מ"ש, ולפי דעתם של בה"ג והרמב"ן קבלת מ"ש הוא יסוד הדת והיסוד אינו מהמנין וא"כ אף האמנת היחוד איננה ממנין תרי"ג, ומה נעשה והאלהים חשבה לטובה במנין מצות פרטית והבה"ג והרמב"ן גם המה מודים לזה שהאמנת האחדות היא מצוה פרטית, וגם לדעתם דלכך הקדים הש"י דבור אנכי כדי שיקבלו עליהם מלכותו תחלה, ראוי לו ית' להקדים לכל הדברות האמנת היחוד דהאיך יגזור עלי' מלך ואדון זה גזירות אם ח"ו יאמינו ברשות אחר ושמא לא יתרצה זה, ולא ישמעו הגזרות אם לא יקבלו תחלה באמונה שלמה היחוד האמיתי, והרי האמנת האחדות האמיתי שביאר רבינו בהלכה שלאחר זה אינו נכלל כלל בדבור אנכי ה' אלהיך וגו' דכבר אפשר שיאמין מציאותו יתברך מבלי האמנת האחדות האמיתי ולכן באמת ייחד הקב"ה לאמונת היחוד מאמר מיוחד והוא שמע ישראל וגו' ה' אחד ומבואר מזה דאף קבלת מלכותו ית' נמנה במנין התרי"ג, ומ"ש הרמב"ן עוד לדעת בה"ג הא דאמרי' במכות כ"ג אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענו והרי אנכי אינו מהמנין תרי"ג ולמה הזכירו ר"ש אלא להורות הסבה אשר בעבורה אמרנו מפי הגבורה שמענו, והוא היות הדבו' בשתי אלה מדבר בעדו אנכי וגו' לא יהי' לך וגו' על פני, אבל בשאר הדברות הי' משה מדבר בשם ה' לא תשא את שם ה' אלהיך וגו' כי לא ינקה ה' וגו' ועיקר כוונת ר' שמלאי היא שיש ב' אזהרות בדבור לא יהי' לך אשר שמענו מפי הגבורה אבל אנכי אינה מהמנין, ולא זכיתי לעמוד על כוונת הרמב"ן בזה דמהשתנות לשון שאר הדברות משתי הראשונות אין ראי' דמפי הגבורה שמענום, דמצאנו כמה פעמים בתורה השתנות כזה, הנה בפ' והי' אם שמוע בפסוק הראשון נאמר, לאהבה את ה' אלהיכם, ומשה מדבר בשם השם ית' ואח"כ נאמר ונתתי מטר ארצכם, ואפי' בפסוק א' ראינו התחלפות ממדבר בעדו למדבר בשם אחרים משפטים פרשה כ"ג נאמר ועבדתם שם את ה' אלהיכם וגו' והסירותי מחלה מקרבך, והוא מדבר בעדו דה"ל לכתוב והסיר, וכמוהו רבים במקראי קדש אולם באמת אין קפידא בדבר כנודע בספרי כללי דקדוק הלשון, ובהיות כן בפסוק א' אף כי בפסוקים נפרדים כמו בדברות האלה, ומעתה הורם היסוד אשר עלי' הציב ר"ש דרשתו להוכיח מזה אנכי ולא יהי' מפי הגבורה שמענו ולא כן בשאר הדברות דמשה אמר בשם ה' ולדעת הרמב"ן צריכין לדחוק לחלק בין הך די' דברות לאינך מקראי קדש, ושיטת רבינו מחוורת יותר, ועוד אני תמה על הבה"ג והרמב"ן דלדעתם דבור אנכי הוא שרש ויסוד הדת דאם אין מצוה לא יצויר מצוה ותחלה צריך שיאמין מציאת אלהות והוא המצוה, וא"כ גם ב"נ נצטוו על האמנת מציאת אלהות יתברך שהוא אדון כל הנמצאים ואין מציאת אמיתי לשום דבר זולתו, וכל המציאות תלוי' במציאותו ית' ואין מציאותו נתלית בזולתו, וכן יתר הדברים המצטרכים לאמונת מציאותו ית' כאשר ביאר רבינו בפ' זה, כי הכל הוא רק חלק מחלקי מצות אמונ' היחוד ובהצטרפו' כל החלקים יחד אז תושלם המצוה של אמונ' היחו' אבל כאשר יחסר חלק מחלקי המצוה לא תושלם המצוה ואינו מאמין כלל באמתת מציאתו ית' אם יחסר חלק מהחלקים אשר הם מתנאי יחוד האמיתי, א"כ קשה למה לא חשיב בברייתא דסנהדרין נ"ו שמונה במספר המצות שנצטוו עליהם ב"נ ג"כ מצות האמנת מציאת אלהותו ית' בכל משפטי' המפורשים בפרק הזה וא"ל קום ועשה לא קחשיב התנא כדמשני התלמודא שם במלתא אחרית, דהכא ליכא קום ועשה דהוא דבר התלוי בלב וכן פירש"י שם ד"ה קום עשה וכו' דלא ישבותו קום ועשה מלאכה היא ולכאורה דבריו אך למחסור המה אלא דהוא בא לפרש דל"ת דאזהרת לא ישבותו היא לבלתי יחשוב בלבו שיום השבת יום מנוחה הוא כמ"ש רש"י שם בד"ה אמר רבינא וכו' וביותר לדעת רבינו בהל' מלכים פ' ט' שצריך שיהי' שובת לשם מצוה וא"כ אפשר לפרש קום ועשה שצריך לחשוב בלבו שאין זה יום מנוחה ומה שהוא שובת מפני שאין לו מה לעשות, לכן כתב רש"י דאין זה נקרא קום ועשה אלא מה שצריך לעשות בו מלאכה והכריחו לזה דס"ל דהמחשבה שהוא חושב שאין היום יום מנוחה לא נקרא קום ועשה בשום מקום, ומעתה נצבה קושייתינו מדוע לא חשיב התנא מצות האמנת מציאותו ית' בהדי איניך דלאו קום ועשה היא אלא תלוי' בלב ואף אם נדחוק דהבריי' לא קחשיב אלא מצות פרטיות ולא כן האמנת מציאותו ית' שהיא שרש ויסוד לכל המצות, הנה דלא מסתבר לומר כן בכוונת התנא וגם דעכ"פ ה"ל לתלמודא להקשות מדוע לא קחשיב ולשנוי כדשנינן, גם זו קשה דלא אשכחן בשום מקום בתלמוד מזה דב"נ מצווה על האמנת מציאתו ית' דהא לדעת בה"ג ורמב"ן בלתי יסוד הזה של האמנת מציאתו ית' יפלו המצות כולם, וסברא זאת איננה פשוטה כ"כ משקול דעת כל אדם דכבר אפשר קיום המצות כולם בלעדי אמונת מציאת אלהות דאפשר שיאמין שח"ו זה המצוה אינו אלהי עולם ולא נתהוה ממנו המציאות כולו, וכדומה מחשבת פגול יחשוב שחסר ממנו אחת מהדברים אשר המה מתנאי אמונת מציאת אלהות או יחשוב שהוא כא' מצבא המרום, והמצות המה מסוגלים להוריד שפע ברכות או שירא מעונשו של המלאך ההוא שנדמה לו שהוא הבורא ית', וכמו שהנבדלים כולם אין בהם אלהות כלל רק השפעתם הוא בטבעם וכן השמש בטבעה מגדלת הזהב, והלבנה המים והכסף, ובעלי הטלמסאות יעשו להם קטורת ומעשים זרים כי יחשבו תוהו לאמר עפ"י המעשים האלה יורידו שפעתם הכוכב או המלאך, והנה אם יעשה המצות באחד מהאופנים האמורים בכל זאת לא יקיים האמנת מציאתו ית', וא"כ אין הדבר הוא בסברא משקול הדעת דבלתי אמונת מציאת יפול הדת ומעתה אמאי לא אישתמיט תנא בשום דוכתא להשמיענו דב"נ נצטוו על אמונת מציאתו ית', ועכ"פ דעת רבינו מכרעת דב"נ לא נצטוו אלא שלא לעבוד ע"ז דהיינו הל"ת לא יהי' לך אלהים אחרים אבל בעשה להאמין מציאתו ית' לא נצטוו דהוא מונה במנין תרי"ג דבור אנכי שהוא האמנת מציאת אלהותו ית' כנ"ל ותקשה לדידי' מדוע לא קחשיב התנא הך מצוה בהדי שבע מצות ב"נ והוא ג"כ בשב ואל תעשה ואנחנו מונים האמנת מציאתו ית', ואזהרת לא יהי' לב' מצות ולא אמרי' דהכל נכלל בשם ע"א דאם אין מציאות הש"י ח"ו תפול אזהרת ע"ז ה"נ גבי ב"נ דחשיב ע"א לחשוב נמי האמנת מציאותו ית', ובהל' מלכים חושב רבינו ע"ז ולא הזכיר מאומה מהאמנת מציאתו ית' לב"נ ותבנא לדינא לדעת רבינו אין הב"נ מוזהר על אמונת מציאת אלהותו ית', ועוד יש להביא ראיי' דב"נ לא נצטוו רק על אזהרת לא יהי' לך ולא על עשה דהאמנת מציאתו ית' דבתלמודא דסנהדרין מייתי רמז מקרא על השבע מצות שמנו חכמים, ועל המצוה הזאת של האמנת מציאת לא מצאנו רמז בכתוב לב"נ כמו שייחד לנו דבור עלי' ובין למאן דדרש ע"א ממלת ויצו ובין למאן דדריש מלת אלהים היינו אזהרה שלא לעבוד אלהים אחרים דוקא ולא מצאנו צווי על האמנת מציאתו והי' לו ית' לאמר ג"כ לאדם האמן מציאתי ואח"כ אגזור עליך גזירות כמו שאמר הוא ית' לישראל, אלא באמת לא נצטוו ב"נ עלי' וממילא שמעינן דאין האמנת מציאת אלהות שרש ויסוד להדת דגם לב"נ הדת נתנה והעלים מהם השרש ויסוד.

תוכן העניינים

סדר משנה על משנה תורה, הלכות יסודי התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה