אור ברסלב

סדר משנה על משנה תורה, הלכות דעות· רבי בנימין זאב וולף בוסקוביץ

פרק ו · הלכה ח

הלכה ז

המוכיח את חבירו תחלה לא ידבר וכו' עד שיכלימנו שנאמר ולא תשא עליו חטא וכו' המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעה"ב (עיין מ"ש בס"ד בזה לעיל הלכה ג' בד"ה והמתכבד בקלון חבירו וכו' שכל זה ברגיל הוא בכך הוא דאין לו חלק לעוה"ב אבל בשביל פעם אחת ושתים נהי דעונו גדול אבל הא מיהא יש לו חלק לעה"ב) וכו' במה דברים אמורים בדברים שבין אדם לחבירו אבל בדברי שמים וכו' ומחרפין אותו בפניו וכו' כמו שעשו כל הנביאים. והלח"מ תמה על רבינו דתחלת דבריו בהלכה זו ע"כ מיירי בדברים שבינו לבין חבירו שהרי כתב אח"כ בד"א בדברים שבין אדם לחבירו וכו' הרי משמע מזה דרק מאז והלאה הוא מדבר בדברים הנוגעים לדברי שמים, ותחלת דבריו בדברים שבין אדם לחבירו, וא"כ קשה טובא דהאיך כתב רבינו תחילה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו וכו' דמשמע מזה דדוקא בתחלה לא ידבר לחבירו קשות אבל אח"כ כשמוכיחו והוא אינו מקבל תוכחתו והוא לא שב מרעתו מותר לדבר לו קשות ואע"פ שיכלימנו כיון שהוכיחו כבר בלשון רכה ובדברי פיוס, מעתה צא ופרנס לי מה הפרש יש בין כשהוא מוכיחו על דברים שבינו לבין חבירו ובין כשהוא מוכיחו על דברים שהם בינו לבין המקום יתברך הלא מקרה אחד לכולם ושקולים הם, דבתחלה צריך בשניהם לשון רכה ודברי פיוס ולבסוף מותר בשניהם לדבר לו קשות. והנראה לענ"ד בביאור דברי רבינו, והוא דיש שתי מיני כלימות, הכלימה האחת והיא הגדולה, שהוא שנכלם כל כך עי"ז שמוכיחו עד שפניו משתנות ומתלבנות דאזיל סומקא ואתי חיורא, וזאת שנית היא הכלימה הקטנה ממנה, והיינו שהוא נכלם ובוש גם יבוש שהיא לו לבושה, אבל אין פניו משתנות ומתלבנות ע"י כך, ולא בלבד שהחוש והנסיון יתן עדיו שיש שתי אלה מיני כלימות האמורות והמוחש בחוש לא יוכחש, אף זו כי מצאנו ראינו שתי אלה מיני כלימות האמורות בגמ' דבב"מ דף נ"ח דאמרינן התם מכנה היינו מלבין (ומשני הגמ') אע"ג דדש ביה וכו' כבר הורגל בכך שמכנים אותו כן ואין פניו מתלבנות ומ"מ זה להכלימו מתכוין הרי מבואר באר היטב דיש שתי מיני כלימות האמורות, ואם כי אמת ויציב ונכון הדבר כי כל אחד משתי מיני כלימות לא יתכונו אבל ההבדל ביניהם הוא לא בלבד לענין כמות עונשו דינא רבה ודינא זוטא אף זו שגם בענין איכות איסורו היאך הוא אסור והיאך הוא מותר יש הבדל ביניהם איסורו של זה לא כאיסורו של זה והיינו דהכלימה שאין בה הלבנת פנים ואין פניו משתנות אינה אסורה אלא מטעם דלא גרע כלימה זאת מאונאת דברים שהוא מוזהר עליו מלאו דלא תונה וגו' וכמבואר לקמן בהלכות מכירה פרק י"ד ולפ"ז מי שאינו עמיתך בתורה ובמצות מותר להכלימו באופן האמור שאין פניו משתנות ומתלבנות, שהרי לאיש כזה להנותו בדברים ממש ג"כ אין בו איסור וכדאמרינן כן להדיא בב"מ דף נ"ט עמיתו עם שאתך בתורה ובמצות אל תוניהו וכו' ועיין בש"ע ח"מ סימן רכ"ח ס"א בהגה ובסמ"ע שם ס"ק ג' וד' ובש"ע שם וממילא אם הוא מוכיח את חבירו אפילו בדברים שבין אדם לחבירו והוא לא שב ומצואתו לא רוחץ הרי מותר אח"כ להכלימו בכלימה הקטנה האמורה, שהרי אפילו להנותו ממש בדברים ג"כ מותר דהא האיש ההוא אין זה עמיתו לא בתורה ולא במצות וכ"כ מאור עינינו רש"י בפירושו למשלי על קרא אל תריב עם אדם חנם אם לא גמלך רעה, שאם זה גמלך רעה חנם מותר לריב עמו שהרי רשע הוא שגמלך רעה חנם וכ"כ אם הוא אדם שמזלזל בכבוד עצמו ג"כ היה מותר להכלימו, שהרי גם לאיש כזה לא הזהירה התורה לא תונו איש את עמיתו, וכמבואר בסמ"ע שם בפירוש דברי מרן הרמ"א והרי כשהוא מאנה אותו בדברים א"א שלא יכלם קצת לפחות אף שאין בו הלבנת פנים ואעפ"כ התירתו התורה לאיש כזה, אבל להלבין פניו דהיינו להכלימו כ"כ עד שפניו מתלבנות ומשתנות זה אסור לעשותו אף לאיש אשר אלה לו שאינו עמיתך בתורה ובמצות שהרי הלבנת פנים הוא כאילו שופך דמים וכדאמרינן כן בערכין דף ט"ז ועיין בתוס' שם בסוף ד"ה הא דאהני מעשיו וכו' ואטו מותר לשפוך דמיו של זה שאינו עמיתך בתורה ובמצות והס מלהזכיר וה"נ זה שהוא מזלזל בכבוד עצמו אסור להכלימו עד שפניו משתנות ומתלבנות דהא ס"ס אסור לשפוך דמיו. ואחרי כי כן הנה בזה מיירי הברייתא דערכין דף ט"ז דקתני בה יכול אפילו פניו משתנות וכו' והוא דהא שם דקאי הכל על תוכחה בדברים שהם בין אדם לחבירו (ועיין לעיל הלכה ו' בד"ה כשיחטא איש לאיש וכו') דאילו בדברים הנוגעים בינו לבין השמים, תקשה ע"ז חדא דעל דבר כזה אינו נופל לשון מגונה אטו מגונה מקרי רשע לא מקרי בזה שייך לומר לשון דבר איסור (יציבא מילתא כי מרן בהלכות ק"ש פרק ב' הלכה ח' רוצה לומר בתירוצו השני דמגונה גרע מאיסור וכן הביאו המ"א בסי' ס"ג סעיף ו' ס"ק י', אבל עיין בספר קלבון השקל שהעירותי עליהם בס"ד שאינו כן) שנית קשה ביותר דהא בדברים הנוגעים לשמים מותר להוכיחו אפילו כשפניו משתנות ומתלבנות שהרי כן עשו כל נביאי ישראל במלאכת ה' המה קראו ונפלו פניהם של השומעים, שא"א שבכל הכלימות והחירופים והקללות הנמרצות שאמרו הנביאים לרבוא רבבות אלפי ישראל שלא ימצאו בהם הרבה שלא ישתנו ויתלבנו פניהם אולי ח"ו כל ישראל חזקי מצח היו כ"כ (אף כי כרובם כן היו) עד שהכלים לא ידעו וגם בוש לא יבשו, א"ו צריכין לומר דבדברים הנוגעים לשמים מותר להכלימו אפילו פניו משתנות ומתלבנות, והוא הדבר אשר דבר רבינו ההוא אמר המוכיח את חבירו תחלה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו שנאמר ולא תשא עליו חטא, ורצונו בזה שבתחלה לא יכלימנו אפילו כלימה בעלמא שאין פניו מתלבן ומשתנה אפ"ה אסור לו לעשות כן בתחלת תוכחתו שמא כשתוכיח אותו אולי ישוב וניחם על הרעה אשר עשה ושמע ישמע לתוכחתך ויצריה הוא דאנסי', וא"כ הרי הוא בכלל עמיתך בתורה ובמצות שאתה מוזהר על כלימתו אפילו על כלימה גרידא מכח מה שהוא מוזהר על הלאו של לא תונו איש את עמיתו וגו', ופשוטו של מקרא לא תשא עליו חטא קאי על תחל' התוכחה, שלא תשא עליו חטא להכלימו אפילו כלימה כ"ד ובכ"מ אמרינן אין מקרא יוצא מידי פשוטו, אבל אח"כ כשכבר הוכחת אותו במענה רך ובמתק שפתים והוא הנוכח כפתן חרש ואוטם אזנו לבלתי שמוע בקול מוכיחו, שוב אינו עמיתך בתורה ובמצות ואף אתה הקהה את שניו להכלימו בדברים אבל דוקא בכלימה גרידא שאין פניו משתנות ומתלבנות עי"כ, אבל להכלימו בכלימה שיש בה הלבנת פנים זה אסור עדיין שהרי לא עשה דבר רע לשמים ואין ראוי לשפוך דמו ושחת ארצה, ואמר אח"כ רבינו שאף שפשוטו של מקרא ולא תשא עליו חטא אמת ויציב הוא, אבל הדרשא תדרש ג"כ והיינו שחכמינו הוציאו מהך קרא ג"כ לאו ואזהרה להלבנת פני חבירו דהיינו אם כי לפי פשוטו של מקרא הוכח תוכיח הוא רק בתחלת התוכחה ומה שבא המקור עם הפעולה, אין זה מן הזרות כי מצינו כן הרבה פעמים באלה מקראי קודש שבתנ"ך כמו בשל מבושל ורפא ירפא שלח תשלח ולזה ג"כ הסיפא דהך קרא שהוא ולא תשא עליו חטא לפי פשטיותו הוא ג"כ לא קאי אלא רק על הכלימה גרידא בלא השתנות והלבנת פנים אבל לפי דרשת חכמינו שהם דורשים בכ"מ שבא בתורה המקור עם הפעולה הרבה דרשות כ"כ גם פה דורשים מה שבא המקור עם הפעולה (או דדרשינן מכח שינוי הלשון) וכמו שדרשו באמת מזה בערכין הוכח תוכיח אפילו ק' פעמים וכו' היינו שזה הוא אינו שומע מוסר ה' מה שמוכיחו מיסרו, לזה בא ג"כ הסיפא דקרא דומיא דרישא היינו אחר שהוכחתו בשבט פיך פעמים הרבה ולא שמע בקולך כי השמן לבו ואזניו הכבד משמוע הן כל אלה אני מזהירך עליו כי לא תשא עליו חטא משפט מות דהיינו להכלימו כ"כ עד שיתלבן פניו כי אזל סומקא ואתא חיורא, ומכאן אזהרה יוצאת להזהיר ולאסור איסור להלבין פני חבירו, אבל אין האזהרה יוצאת מפשוטו של מקרא אלא רק יוצאת מכח קבלת רבותינו הדרשא ההיא ולזה כתב רבינו כך אמרו חכמינו יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות. ושוב כתב רבינו בד"א בדברים שבין אדם לחבירו אבל בדברי שמים וכו', ורצונו בזה בד"א שאף שלא קבל התוכחה אעפ"כ אסור לו להכלימו כ"כ עד שיתלבנו פניו וישפוך דמו בקרבו הוא רק בדברים שבין אדם לחבירו אבל לא כן בדברי שמים אם לא חזר בו הנוכח מאז והלאה מכלימים אותו ברבים ומפרסמים חטאו ומחרפים אותו בפניו ומבזין ומקללין וכו' דאע"פ שכל אלה הדברים הם מלבינים ומשנים פניו, מ"מ אין אנו אחראין לאיש הזה ואין חוששין להלבנת פניו דבדברי שמים גם הלבנת פנים מותר אם לא שמע גערה של המוכיח והביא ראי' לזה מהנביאים.

תוכן העניינים

סדר משנה על משנה תורה, הלכות דעות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה