סדר משנה על משנה תורה, הלכות דעות· רבי בנימין זאב וולף בוסקוביץ
פרק ו · הלכה ז
חייב אדם להוכיחו עד שיכהו החוטא וכו'. מרן תמה בשם הסמ"ג (בחלק העשין מנין י"א) על רבינו שפסק כך דהא בערכין דף ט"ז ע"ב אמרינן עד היכן תוכחה רב אמר עד הכאה, ושמואל אמר עד קללה, ור' יוחנן אמר עד נזיפה וא"כ קשה על רבינו למה פסק כרב נגד ר' יוחנן והרואה יראה כמה מהדוחק יש בתירוצם של מרן והלח"מ ליישב דברי רבינו.
וראיתי זה שנים רבות מאד בספר של"ה שרוצה לתרץ דעת רבינו ההוא אמר דרבינו ס"ל דהואיל ורב וגם שמואל תרווייהו לא סבירא להו להא דר' יוחנן דדי עד נזיפה, ממילא ליתא להאי כללא דהלכה כר' יוחנן, דזה הכלל דהלכה כר' יוחנן לא נאמר אלא היכא דפליג עם רב לחוד או עם שמואל לחוד, אבל לא נאמר כלל זה היכא דפליגי עליה גם שניהם רב ושמואל, והנה אמת נכון הדבר שכן הוא דעת הרי"ף בכמה מקומו' מספרו, דאין הלכה כר' יוחנן היכא דפליגי עליה תרווייהו רב ושמואל, עיין במסכת' שבת בפרק חבית בדין כבשים ושלקות שסחטן לגופן ולמימיהן מ"ש הרי"ף שם, ועיין מ"ש עוד בעירובין פרק הדר בדין מבוי ניתר בלחי וקורה בחצרות ובתים פתוחים לתוכו, ועיין בעירובין בגמ' ע"ג סוף ע"ב וריש דף ע"ד, וכן הוא דעת הרשב"א בתשובה סימן ק"ד (אבל דעת הרא"ש אינו כן אלא דהוא סובר דהלכה כר' יוחנן אף היכא דפליגי עליה רב ושמואל, כי עיין בהרא"ש במסכת שבת בפ' כירה סימן א' שכת' ורבינו חננאל לא אסיק הלכתא לא כמאן וכו' אבל בתבשיל שבישל כל צרכו פסק הלכה כהא דאמר רב שמואל בר יהודה אמר ר' יוחנן כירה שהסיקוה בגפת ובעצים משהין עליהן חמין שהוחמו כל צרכן וכו' ואע"ג דרב ושמואל פליגי עליה הא קיימא לן כר' יוחנן לגבי רב ושמואל, ועוד מצינו לו כן שם בפרק במה בהמה יוצאת סימן ה'). אבל הא קשיא לי על השל"ה ז"ל דנהי דשפיר קעביד רבינו בזה במה שלא פסק כר"י דדי עד נזיפה ומשם ואילך פטור ממצות תוכחה דהא בזה פליגי עליה תרוייהו רב ושמואל, אבל עדיין קשיא על רבינו מה ראה על ככה לפסוק כרב דדוקא עד הכאה, דהיה ראוי לו לפסוק כשמואל דמקללה ואילך פטור ממצות תוכחה דאף דקיי"ל בכולהו תלמודא דכל היכא דפליגי רב ושמואל הלכה כרב באיסורי, הכא א"א לפסוק כרב, דהא הוי לי' רב יחיד נגד שמואל ור"י דהא גם שניהם סבירא להו דאין צריך להוכיח עד הכאה, ומלבד דיחיד ורבים הלכה כרבים אף זו הוי לי' רב ג"כ יחיד נגד ר"י והלכתא כר"י נגד רב לחוד, משא"כ לענין דחייב להוכיח עד קללה הוי לי' ר"י יחיד נגד רבים דהיינו נגד רב ושמואל ומלבד שהדבר הזה נכון בעצמותו, אף זו כעין זה כתב מרן אליבא דרבינו גופא לקמן בהלכות שבת פרק כ"א הלכה י"ג גבי כבשים ושלקות שסחטן לצורך גופן ולצורך מימיהן דפטור אבל אסור שהוא פלוגתא דרב ושמואל ור"י בשבת דף קמ"ה ע"א ופסק רבינו כשמואל, משום דלענין חיוב חטאת הא איכא רב ושמואל שניהם יחדיו נגד ר"י ולית הלכתא כר"י נגד שניהם יחדיו, ולענין דאיכא איסור לפחות לצורך מימיהן הא איכא ר"י ושמואל דלא כרב דתרווייהו מודים דלפחות איכא איסור, רק דלר' יוחנן איכא איסור חמור דאפילו חיוב חטאת אית ביה, ולשמואל ליכא אלא איסורא זוטא דאין בו חיוב חטאת ושניהם מודים דאית ביה איסור, והוי לי' רב יחיד נגד שמואל ור"י ולית הלכתא כרב וא"כ אף אנן בדידן הכא לענין תוכחה נמי נימא כך דהלכה כשמואל דמצות תוכחה אינה אלא רק עד קללה ומה יושיענו תירוצו של ספר של"ה (א"ה עיין הלכות קרבן פסח פרק ה' הלכה ב' מה שכתב מרן שם בשם בנו של רבינו ליישב השגות הראב"ד שם). יציבא מילתא שעל הסמ"ג לכאורה היה קשיא גם כן דלמה זה פסק כר"י ולמה לא פסק כשמואל דהיינו דמצות תוכחה היא עד קללה דוקא, דהואיל ורב ושמואל פליגי על ר"י במה שאמר שמצות תוכחה אינה אלא רק עד נזיפה לחוד, וכרב ג"כ לא הי' לו לפסוק דממצות תוכחה אינו נפטר אלא רק עד הכאה דוקא, דהוי לי' רב יחיד בדבר זה נגד שמואל ור"י והתבוננתי על מקומו דלק"מ דהסמ"ג לשיטתי' הוא דשייט ואזיל, שהרי הוא כתב בחלק הלאווין מנין ס"ה בהלכות שבת, מסקינן התם בפרק חבית כבשים ושלקות שסחטן לגופן מותר כשמואל וכר"י ולמימיהן פטור אבל אסור כרב ושמוא' דתנא דבי מנשה מסייע להו ופירוש כבושים כגון וכו' והנה לא כתב הלשון כמ"ש הרי"ף בפרק חבית דלית הלכתא כר"י לענין חיוב חטאת, דהוי ליה רב ושמואל בחדא שיטתא וליכא חיוב חטאת וכו' דהוי לי' ר"י יחיד, ואין דבריו של אחד במקום שנים, ועוד הא תנא דבי מנשה מסייע להו וכו' הרי שלך לפניך שכתב הרי"ף תיבת ועוד דהיינו שיש לו שני טעמים לפסוק דלא כר"י לענין חיוב חטאת, חדא מטעם דרב ושמואל שניהם פליגי עליה דר"י ולית הלכתא כר"י אלא נגד חד מינייהו לא נגד שניהם יחדיו, וזאת שנית מטעם דתנא דבי מנשה פסק דלא כר"י, אבל הסמ"ג שלא כתב תיבת ועוד דהיינו שלא כתב ועוד דתנא דבי מנשה מסייע להו וכו' ש"מ שהסמ"ג ג"כ סובר כדעת הרא"ש בדבר זה שהבאתי לעיל דהלכתא כר"י אף היכא דפליגי עליה תרווייהו רב ושמואל, ולפיכך לא פסק הסמ"ג הלכתא דלא כר"י לענין דלית ביה חיוב חטאת מטעם הראשון שכתב הרי"ף אלא פסק דלא כר"י רק הואיל דהך ברייתא דתנא דבי מנשה סיוע מסייע להו לרב ושמואל וברייתא עדיפא לן ממימרא דר"י (ודע דהרא"ש בפרק חבית סימן ד' לא מלבו ענה הדברים שכתב שם, אלא ששם העתיק לשון הרי"ף כמו שהוא כן דרכו של הרא"ש בהרבה מקומות, אבל לדינא טעמו ונימוקו של הרא"ש הוא ג"כ רק מכח הטעם השני של הרי"ף) ומה דנקט הסמ"ג בלשונו לגופן מותר כשמואל ור"י, למימיהן וכו' כרב ושמואל וכו' האמת נקט הסמ"ג דלענין לגופן שמואל ור"י כחדא סבירא להו, ולענין מימיהן רב ושמואל כחדא סבירא להו, סוף סוף המורם מן האמור דדעת הסמ"ג נראה מדבריו דהוא סובר כדעת הרא"ש דהלכתא כר"י נגד רב ושמואל אפי' היכא דתרווייהו פליגי עליה, ממילא נמי שפיר עביד הסמ"ג הכא במה שפסק כר"י דמנזיפה ואילך כבר נפטר ממצות תוכחה, ואע"ג דפליגי עליה רב ושמואל, אבל על רבינו דהוא פסק דלא כר"י ודלא כשמואל אלא פסק כרב אם כן שפיר קשיא קושיתנו מה ראה על ככה לפסוק כרב ולמה לא פסק כשמואל.
ונחזור לדאתינן עליה השל"ה בתירוצו לא העלה מזור להקושיא שיש בדברי רבינו אלא להקושיא במה שלא פסק כר"י אבל עדיין קשיא למה לא פסק כשמואל, אמנם כן ראיתי בהגהות מיימוני פה אות ה' שכתב שכן הוא במדרש תנחומא כדברי רבינו ויציבא מילתא כי אנכי מצאתי ראיתי עוד כן במדרש רבה איכה שני בד"ה ולא זכר הדום רגליו שגם משם יש ראי' לדינו של רבינו, אבל מה יושיענו כל זה כי עדיין אין בכל זה כדי שביעה ליישב דברי רבינו שהדבר הקשה לאמרו ולא יעלה על לב כלל להניח ולחלוק על כלל ערוך בידינו לפסוק הלכה כר"י או כשמואל נגד רב מטעמים האמורים לעיל ופלוגתייהו נאמרו בתלמוד שלנו, אם אין לנו סמיכות מהתלמוד שלנו נגד הכלל האמור, ולומר באו ונסמוך על מדרש תנחומא ומדרש רבה כי העיקר שעליו אנו סומכים בכל דיני התורה בכל חוקי האלקים ומצות ה' ומשפטי ה' הוא התלמוד שלנו ואפס זולתו.
אמנם מה שנראה לענ"ד בס"ד בישוב דעת רבינו הוא, דעיניו ראו כי ר' זירא וסתמא דגמ' פסקו כרב דמצות תוכחה היא עד הכאה ודלא כשמואל ור"י (ור' סימון גופא אפשר דהדר בי' וחזר וקבלו מר' זירא ולפחות א"א לו לחשבו לא בהדי רב ולא בהדי שמואל ור"י) והוא דבשבת דף נ"ה ע"א אמרינן אמר לי' ר' זירא לר' סימון לוכחינהו מר להנהו דבי ריש גלותא אמר לי' לא מקבלי מנאי, אמר ליה אע"ג דלא מקבלי לוכחינהו מר וכו' אמר לו הקב"ה לגבריאל לך ורשום על מצחן של צדיקים וכו' אמרה מדת הדין לפני הקב"ה רבש"ע מה נשתנו אלו מאלו וכו' אמרה לפניו רבש"ע אם לפניך גלוי להם מי גלוי וכו' והתוס' שם בד"ה ואע"ג דלא מקבלי וכו' הקשו דהיכא דלא מקבלי מוכח בכמה מקומות דאינו צריך להוכיחם, ותירצו דהתם הי' רק ספק אם מקבלים או לא. והנה קושיתם קשיא לי' לרבינו ג"כ, אבל תירוצם של התוס' דר' סימון לא היה לו ודאי שלא יקבלו ממנו זה לא ניחא לי' לרבינו דלשון לא יקבלו מנאי שאמר ר' סימון והלשון שאמר ר' זירא אע"ג דלא מקבלי וכו' לא משמע שהיה מסתפק אלא משמעותו הוא שבודאי לא יקבלו ממנו ולפיכך לא נאמנה את רוחו של רבינו בתירוצם של התוס' (והתוס' אפשר דסבירא להו דהיה הדבר קרוב לודאי אצל ר' סימון שלא יקבלו ממנו רק קצת ספק היה שמא יקבלו ממנו ולפיכך אמרו בלשון ודאי לא יקבלו מנאי) ולא זו בלבד דקשיא לי' לרבינו קושית התוס' מה שהקשו ממקומות אחרים אף זו דקשיא לי' לרבינו דמה זו תשובה שהשיב ר' זירא לר' סימון מהך מעשה דצדיקי ירושלים, שהרי תשובתו בצדו ששם היה הדבר ספק להצדיקים אם יקבלו מהם או לא, שהרי כך אמרה מדה"ד לפני הקב"ה אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי הרי הדבר נראה שהצדיקים שבאותו הדור לפחות היו מסתפקים אם יקבלו מהם תוכחתם או לא, אבל ר' סימון שהוא אומר שהוא יודע בודאי ובבירור שלא יקבלו ממנו התוכחה וליכא ספיקא קמיה, לזה שפיר עביד שלא הוכיח לאנשי דבי ריש גלותא, כי למה זה יבוז לשכל מיליו, זה קשיא לרבינו. ולפיכך תירץ רבינו דביאור הסוגיא כך היא, עפ"י מה דהך עובדא דר' סימון ור' זירא בשבת איתא נמי במדרש רבה איכה שני בד"ה ולא זכר הדום רגליו וכו' ר' הושעיא שלח ואמר לי' לר' סימון בשביל שאתה שרוי בביתו של קצין (רצונו בזה בביתו של הריש גלותא) מפני מה אין אתה מוכיחן, אמר לי' הלואי נהיה מאותן שכתוב בהן הנאנחים והנאנקים, אמר לי' והלא מהן התחילה הפורענות וכו' קפצה קטגוריא לפני כסא הכבוד וכו' איזה מהן נפצע מוחו וכו', הרי הדבר מבואר שמה שנאמר בתלמודא דידן בתוכחת ר' זירא לר' סימון היא היתה שהיה לו להוכיח הנהו דבי ריש גלותא עד הכאה ולולי כן הוא נתפס עליהן, כמו שנענשו באמת ג"כ אותן הנאנחים והנאנקים שהשיב מהם ר' סימון שהרי אותן הנאנחים והנאנקים צדיקים גמורים היו ובודאי הוכיחו אותן עד כדי קללה ולא קבלו מהם, והרי המדה"ד לא קטרגה אלא איזה מהן נפצע מוחו וכו' דהיינו עד הכאה אבל לא קטרגה שלא הוכיחום אפילו עד קללה (וגם כבר מוכח ממה שנתקבל הקטרוג של המדה"ד מה שלא הוכיחו עד הכאה ושנענשו אותן הנאנחים והנאנקים ש"מ דכך הוא שורת הדין שחייב להוכיח אפילו עד הכאה וא"כ מהמד"ר איכא סייעתא לדינו של רבינו רק שכתבנו דתלמודא הוא עיקר ולפי האמור גם התלמודא מסכים לזה) ועוד דהא המקרא צווח ואמר שהוכיחום עד כדי קללה שהרי נאמר (דברי הימים ב' פרשה ל"ו פסוק ט"ז) והיו מלעיבים במלאכי אלקים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' וגו' ומלאכי אלקים היינו ת"ח והצדיקים שהרי הנביאים נזכרו אח"כ ולמה לא אמר ויהיו מלעבידים ומתעתעים במלאכי אלקים ובוזים דבריו עד עלות חמת ה' אלא ודאי דמלאכי אלקים קאי על הצדיקים ות"ח, וקללה דקאמר ר"י היינו בזיון דברים כדמוכח מהקרא דלבשתך ולבשת ערות אמך שמזה נסתייע ר"י בערכין שם עד כדי קללה, רק שאותן הנאנחים והנאנקים היו סוברים שדי בזה לצאת י"ח תוכחה במה שהוכיחום עד כדי קללה, ואע"פ שאפשר שאם יוכיחום יותר יקבלו מהם את תוכחתם אבל כבר נפטרו ממצות תוכחה ומדה"ד קטרגה שהיה להם להוכיחום עד כדי הכאה שכך הוא הדין שאינו פטור ממצות תוכחה אלא משעת הכאה ואילך, ולזה השיב הקב"ה למדה"ד גלוי וידוע לפני שאם מיחו בהם לא יקבלום וכו' והיינו שאני יודע שאף אם יוכיחו אותן עד כדי הכאה לא יקבלו מהם את התוכחה ומה לי בכך אם לא הוכיחו אותם ולא יקבלו אותן הצדיקים הכאות מהם, או אם היו מוכיחים אותם והרשעים היו מכים אותם ואינם מקבלים תוכחתם, הירצה ה' באלפי הכאות של הצדיק להכותו באגרוף רשע לחנם מבלי תועלת, ודאי אם היו מקבלים התוכחה שפיר טענת אתה מדת הדין שגם הצדיקים ראוים הם לעונש שהם היו הסבה להעונש שהגיע לרשעים והיו ג"כ הסבה להיות הרשעים נשארים ברשעותם, שאם היו מוכיחום היו שבים בתשובה ולא היה מגיע להם העונש שהיו עושים רצון קונם וחפץ צורם, אבל אני יודע שלא היה תועלת בתוכחתם עוד א"כ מה הפסידו לישראל או כביכול לי במה שלא הוכיחום ולמה יגיעו להם העונש, וע"ז השיב המדה"ד תשובה נצחת, הרי אתה מודה לי שמצד הדין הם מחויבים להוכיח עד הכאה פן ואולי יקבלו תוכחה רק שלפניך גלוי וידוע שאף אם היו מוכיחים אותם עוד יותר מ"מ לא היו מקבלי' תוכחה אלא היו מכים אותם ונהי שלפניך גלוי וידוע וא"כ תצדק בדבריך ותזכה בשופטיך כי אינו מגיע להצדיקים עונש ע"ז מה שגרמו הפסד לישראל שלא שבו בתשובה והגיע להם העונש המופלג וממך לא מנעו כביכול הקורת רוח ההוא שישיבו לפניך אבל הא מיהא חטאו גם הצדיקים ההם ולא שמרו מצותיך שאתה צוית להוכיח עד הכאה והם לא הוכיחו עד הכאה, ואם תרצה לומר שלא צוית להוכיח עד הכאה אלא פן ישובו אף שכבר קללום ולא שבו דלמא אם יוכיחום יותר תועיל תוכחתם וישובו אבל באופן זה שאתה יודע שלא ישובו לא צוית להוכיח עד הכאה כי מה יועיל לי אם יכו את הצדיקים לזה אמרה המדה"ד לפניהם מי גלוי וכו' וא"כ כיון שהם לא ידעו אם יוכיחום עוד אם ישמעו להם או לא, היה להם לעשות כחק התורה וכמשפט התוכחה להוכיחם עוד גם אחר קללה עד שיכו אותם לזה אמרה מדה"ד איזה מהן נפצע מוחו וכו' וא"כ הפרו תורת התוכחה ינאצו את ה' שעברו על העשה של התוכחה וראוים הם לעונש ומה נשתנו אלו מאלו שאלו הן הלוקין ואלו פטורין. ואח"כ אמרה מדה"ד לפני הקב"ה אם תרצה להצדיקם ותאמר לי וכי אתה דן שוגג כמזיד שאותן הצדיקים הנאנחים והנאנקים היו שוגגים במה שלא קיימו מצות תוכחה להוכיחם עוד יותר עד הכאה שהם היו סוברים שהדין כך הוא שאינם מחויבים להוכיח עד הכאה ובמה שהוכיחו עד קללה כבר קיימו מצות ה' ברה של התוכחה אם כי באמת אין הדין דין אמת אבל הא מיהא אינם אלא שוגגים, לזה הוסיף המדה"ד לאמר (כפי מה שנאמר במדרש תנחומא והביאו ג"כ הגהות מיימוני ולקבל הכאות מישראל כשם שהיו הנביאים סובלן וכו') והיינו שהוא שגגת תלמוד שעולה זדון שהיה להם ממי ללמוד ולא למדו שהיו יכולים ללמוד מהנביאים שמצות תוכחה היא עד הכאה ולמה לא למדו מהם אין זה כי אם בזדון עשו כן וא"כ חטאו במזיד במה שלא קיימו מצות ה' (ודע מה שאמר במדרש רבה איכה שני הנ"ל איזה מהן נפצע מוחו וכו' אין הכוונה בו שימותו דוקא מאותו פצע אלא הכוונה בו היא הכאה ועל דרך הגיזום אומר נפצע מוחו, וכמו שהוא דבר הרגיל נפצע ראשו של אחד מהן וכו') וגם ר' סימון בתלמודא דילן שאמר לא מקבלי מנאי וכו' היינו שכבר הי' מוכיח את אנשי ריש גלותא עד קללה ואפ"ה לא קבלו מיניה לפיכך הי' סובר ר' סימון היינו דאהני לי שבזה שקללו אותו כבר הי' פטור מלהוכיחם עוד דר' סימון הי' סובר כאותן הצדיקים הנאנחים והנאנקים שלא הוכיחו יותר מעד קללה ולא עד הכאה שזה הי' תשובת ר' סימון הלואי שנהיה מאותן שכתוב בהן הנאנחי' והנאנקים. והשיב ר' זירא לר' סימון שהוא טועה בדעתו שבאמת מצות תוכחה היא עד הכאה, והראי' לזה אדרבה מאותן הנאנחים והנאנקים (שמהן נסתייע ר' סימון) והוה מה שקטרגה מדה"ד לפני הקב"ה על האנשים שקיימו את התורה מאלף עד תיו וא"כ קיימו וקבלו ג"כ מצות תוכחה, שהרי אף מצות תוכחה בכלל אחת ממצות ה' והרי חסר להם מצות עשה דאורייתא והיא מצות תוכחה, אלא ודאי דקיימו גם מצוה זו רק שהם היו סוברים שיש די בתוכחה עד קללה, ובאמת הדין הוא עד הכאה וא"כ לפי מחשבתם כבר קיימו מצות תוכחה ג"כ ואפ"ה נענשו ש"מ דמצות תוכחה היא עד הכאה דוקא, ול"ל דאותן הצדיקים והנאנחים והנאנקים קיימו מצות תוכחה רק עד כדי נזיפה והיו טועים בדעתם שהיו סוברי' שיוצאי' בזה ידי חובת מצו' תוכחה ואינם צריכין להוכיחן עוד ובזה הוא שטעו שהדין הוא דצריך להוכיחן דוקא עד כדי קללה וכשמואל והם לא עשו כן ולפיכך נענשו, אבל לא שהדין הוא דצריך להוכיחן דוקא עד כדי הכאה וממה שהנביאים ע"ה הוכיחו אותם עד כדי הכאה מאן מפיס ומי עלה שמים וירד ויגיד לנו דאיכא למילף מהנביאים דדלמא שאני נביאי ד' דאגב חביבותייהו יתירה להש"י גודשו את המדה והוכיחו אותם יותר מכדי החיוב עד כדי הכאה וכדאמרינן כן בערכין שם גבי יהונתן דאגב חביבותיהו יתירה דדוד עביד לפנים משורת הדין אף כן לענין נביאי ה' ועוד דאפשר לומר דשאני נביאי ה' דדלמא הי' להם כן דבר ה' להוראת שעה להוכיחם כל כך עד הכאה ולא ילפינן מינייהו, דזה אינו דמלבד דכבר הוכחנו בס"ד מקרא דדברי הימים שהיו מוכיחים אותם עד קללה אף זו אני מוסיף ראי' לזה שהוכיחום עד קללה דהנאנחים והנאנקי' היו יודעים שצריך להוכיח לפחות עד קללה, רק שטעו וסוברי' שאינו צריך עוד להוכיחם עד הכאה דוקא, והוא דבשלמא אם נאמר כמו שאמרנו דהדין הוא עד הכאה רק דהטעות שלהם לא הי' אלא שאינו צריך להוכיח רק עד קללה שפיר הי' מגיע להם עונש דשגגת תלמוד עולה זדון שהי' להם ללמוד מהנביאי' שהדין הוא עד הכאה וכמו שקטרגה המדה"ד ולא היו להם להטעות עצמם ולהורות היתר לעצמם דמנביאים ליכא למילף מטעמים קלושים ודחוקים אבל אם נאמר שהם טעו והיו סוברי' כר' יוחנן דחיוב מצות תוכחה אינה אלא רק עד כדי נזיפה, ובאמת הדין הוא כשמואל דצריך דוקא עד קללה וע"כ צריכין לומר לפ"ז הטעם דלא ילפינן מנביאים שהם הוכיחו עד הכאה שסבלו מכות ולמה באמת מיד שקיללום הוכיחו' עוד א"ו דמצוה עד הכאה, דשאני אינהו דאגב חביבותייהו יתירה להקב"ה עשו לפנים משורת הדין או שהיתה הוראת שעה ע"פ הדבור, א"כ מה חרי האף הגדול ועל מה עשה ה' ככה להעניש אותן הצדיקים הנאנחים והנאנקים בעונש המופלג ההוא שהרי היו שוגגים דשוב לא שייך למימר דהרי זה שגגת תלמוד שעולה זדון דהא לא היה להם ממי ללמוד שהרי מנביאים ע"ה אין ללמוד שהם לא עשו אלא לפנים משורת הדין תדע שהרי אף לפי האמת (לפי ההוי אמינא דקאמינן בי' השתא) א"צ להוכיח יותר מעד קללה והנהו עבדי ה' מוכים למה לא פסקו מלהוכיח מיד אחר שקיללום אם לא שעשו לפנים משורת הדין וא"כ אין להם לאותן הנאנחים והנאנקים שום ראי' מהנביאים דהמצוה היא עד קללה דלמא דשורת הדין הוא עד נזיפה, והנביאים לפנים משורת הדין עשו מכח חביבותייהו יתירה או מכח הוראת שעה בדבר ה' א"ו דהנביאים לא עשו כלל לפנים משורת הדין רק כתורה עשו כפי חק מצות תוכחה שהיא עד הכאה ושפיר הוי לי' שגגת תלמוד שעולה זדון שהי' להם ללמוד מהנביאים והיינו כדעת המדרש תנחומא ומ"ר איכה וכרב בגמ' דילן ולפיכך פסק רבינו כרב כיון דר' זירא וסתמא דגמ' דילן בשבת סוברים כרב.
וראיתי להלחם משנה פה שהקשה עוד למה לא הביא רבינו הדין דאף תלמיד לרב צריך להוכיח, והרי בגמ' דב"מ דף ל"א ע"א אמרי' להדי' דאפי' תלמיד לרב צריך להוכי' דאי' התם תלמי' לרב מנין ת"ל הוכח תוכיח מ"מ עוד הקשה הלח"מ על הגמ' דב"מ דהתם אמרינן הוכח מורה אפילו מאה פעמים ותוכיח קאי דאפילו תלמיד לרב ואילו בערכין דף ט"ז ע"ב איכא ברייתא ערוכה דקתני התם הוכיחו ולא קבל ממנו מנין שיחזור ויכיחנו ת"ל תוכיח מ"מ וכו' הרי דהברייתא קאמר דמתיבת הוכח לא מרבינן אלא חדא זימנא ומתיב' תוכי' מרבינן אפי' ק' פעמי' ולא מרבינן מיני' אפי' תלמי' לרב. ובמחילה מכבוד תורתו דאישתמיטתיה לפי שעה כי קושיתו השניה שהקשה כבר קדמו הסמ"ג חלק העשין ריש מנין י"א ולא תירץ כלום, וכמו כן בספר אסיפת זקנים בב"מ שם בד"ה הוכח אפילו ק' פעמים וכו' עמד ג"כ בקושיא זו בשם הרמב"ן והר"ן וגליון התוס' יציבא מילתא כהברייתא זו הובאה בתורת כהנים סדר קדושים פרק ד' ושם הגירסא לפנינו כך, ומנין שאם הוכחתו ד' וה' פעמים חזור והוכיח ת"ל הוכח תוכיח וכו' וכתב שם בספר קרבן אהרן ת"ל הוכח דהוכח אפי' ק' פעמים במשמע כמ"ש בפ"ב דבב"מ וכך הוא לפי שמלת הוכח מקור והמקור אין לו הגבלת זמן אלא יורה על הפעולה הנפעלת תמיד ועיין בתי"ט במסכת' פסחים פ"ב משנה ה' בד"ה לא במשקין וכו' מ"ש שהמקור כשם שמשמש לכל זמן כך ישמש המקור אם מעט ואם הרבה פעמים וממילא אייתר תיבת תוכיח ואתיא לרבות אפילו תלמיד לרב וכדאמר רבא בב"מ ואחרי כי כן היינו צריכין להגיה בגמר' דילן בערכין הנוסחא שהיא לפנינו ת"ל תוכיח וצריך להיות ת"ל הוכח דמפיק לי' מן המקור, אבל מה אעשה לבעל קרבן אהרן שבמחילה מכ"ת בטלו דבריו נגד כל הנך גדולי הראשונים הסמ"ג והרמב"ן והר"ן וגליון התוס' דאינהו הוו בקיאי טפי מיניה בספר ת"כ ש"מ שהם ידעו שהנוסחא האמתית בת"כ היא כמו שהיא הנוסחא בגמ' דילן דערכין וא"כ קמה גם נצבה קושיתם סתירת דברי רבא בב"מ עם הך ברייתא דת"כ שהובא' בגמר' דערכין לפי גירסתינו שהיא האמיתית. ובספר אסיפת זקני' שם תירץ בשם הרמב"ן והר"ן ואיכא למימר הוכח אפילו ק' פעמים במשמע בשני דברים כגון אם הוכיחו בעבירה אחת ולא קבל לא יאמר לעולם לא אוכיחנו בעבירה אחרת שהכל בכלל הוכח, ועדיין אני אומר אם הוכיחו בעבירה אחת ולא קבל לא יחזור ויוכיחו בה שהרי לא קבל עליה ת"ל תוכיח, ואכתי קשיא לן דהכא מפקינן תוכיח לתלמיד לרב והתם מפקינן לי' להך דרשא (ורצונו בזה האמורה אפילו ק' פעמים על אותה העבירה האחת) ואפשר דתרתי שמעית מיניה דתוכיח לעולם משמע ולכל אדם משמע וכו' ומה שתירץ שם בשם גליון תוס' כוונתו ג"כ לתירוצ' של הרמב"ן והר"ן אלא שהדברי' שם מגומגמי'.
והנה מה שתירצו הרמב"ן והר"ן דתרתי שמעית מיניה נראה לרבינו דוחק, ולפיכך תירץ הוא לקושיתם עפ"י מ"ש בס"ד לעיל בהלכות יסה"ת פרק י' בישוב שתי קושיות התוס' דבב"מ בד"ה דברה תורה כלשון ב"א וכו' דגבי עשר תעשר בתיבת תעשר יש בו שני מלמדים המלמד האחד יתורא של תיבת תעשר, והמלמד השני הוא מדשני קרא בלישנא וכתב עשר תעשר ולא כתב עשר עשר או תעשר תעשר שהשינוי הזה מורה ג"כ לדרשא לרבות מיניה, מעתה דון מיניה דלמ"ד דלא דברה תורה כלשון ב"א, יש כאן בתיבת תוכיח שני מלמדי' המלמד האחד יתור תיבת תוכיח, והמלמד השני מדשני קרא בלישניה ולא כתב הוכח הוכח או תוכיח תוכיח ש"מ דהשינוי הזה מורה ג"כ לדרשא לרבות מיניה, וא"כ שפיר דרשינן מתיבת תוכיח שתי דרשות דחייב להוכיח אפילו ק' פעמים על עבירה אחת, והדרשא השנית דאפילו תלמיד לרב. ומעתה רבינו שהוא פסק דברה תורה כלשון ב"א וכמו שהוכחנו בס"ד לעיל בהלכות יסה"ת ממילא לשיטתיה ליכא בתיבת תוכיח אלא רק חד מלמד דהיינו מדשני קרא ולא כתב הוכח הוכח או תוכיח תוכיח, וכיון דאין לנו אלא מלמד אחד בתיבת תוכיח מוקמינן לי' אמאי דמיסתבר טפי והיינו לרבות אפילו ק' פעמים צריך שיוכיחנו על עבירה אחת (דמתיבת הוכח לא ידעינן אפילו ק' פעמים אלא רק בעבירות שונות) וכדברי ספר אס"ז ומנ"ל לומר דאפילו תלמיד לרב דיוכיחנו ג"כ, ורבא דבב"מ דדרש התם מתיבת תוכיח לרבות אפילו תלמיד לרב היינו דרבא סובר כמ"ד לא אמרינן דברה תורה כלשון ב"א ממילא יש כאן בתיבת תוכיח שתי דרשות. ברם בקושיתו של הלח"מ הראשונה נלענ"ד על פי מה דאיתא בהגהמ"יי פה אות ד' וכן כתב הסמ"ג בחלק העשין דתלמיד לרב כשמקבל ממנו תוכחה ואדם לחבירו כשאין מקבל ממנו תוכחה אלא עד קללה או עד נזיפה או עד הכאה למר ומר כדאית לי' שוים הם ושקולים ויבואו שניהם וא"כ לפי דבריו א"צ להוכיח לרבו אלא פעם אחד אם מקבל ממנו הרב תוכחתו מוטב ואם לאו א"צ להוכיחו עוד דדינו כאילו הוכיח לאדם אחר עד כדי נזיפה או עד קללה או עד הכאה שהוא פטור מלהוכיחו עוד, וכ"כ להדיא בס' א"ז הנ"ל בשם הריטב"א ז"ל ואפי' תלמיד לרב, והוא שמוכיחו בלשון למדתנו רבינו כך וכדאיתא בפ"ק דקידושין, ואחרי כי כן הנה בתלמיד לרב כשמקבל הרב תוכחת התלמיד שהתלמיד הוא מחויב להוכיח את רבו, דבר זה כתבו רבינו במקומו הראוי לו לקמן בהלכות תלמוד תורה פ"ה הלכה ט' ראה רבו עובר על דברי תורה אומר לו למדתנו רבינו כך וכך דהיינו ששם באותו הפרק כולו מדבר ממה שהוא חייב בכבוד רבו, ולפיכך ביאר שם ג"כ אופן התוכחה של התלמיד להרב איך היא שאינה משתוות לתוכחת שאר ב"א וכשהוא רואה שבאמירה זו מה שאומר לו כך וכך למדתנו רבינו אינו מקבל תוכחתו שוב אינו רשאי להוכיחו יותר דהרי הוא כאילו כבר הגיע למדרגת התוכחה באדם אחר עד הכאה שהוא פטור מלהוכיחו מאז ואילך וכדברי הסמ"ג והגהות מיימוני ושלכתחלה פ"א שצריך התלמיד להוכיח אפילו לרבו ולומר לו כך וכך למדתנו רבינו זה ג"כ ידענו מהך דלקמן הלכות ת"ת, שוב מצאתי ראיתי להחכם המגיה ספר משנה למלך שתירץ ג"כ לקושית הלח"מ קרוב לדברינו והנאני, ואעפ"כ תירוצי הראשון נראה לענ"ד בס"ד יותר עיקר.
ומדי דברי ראיתי לעורר עוד דלפי דברי הסמ"ג והגהמ"יי צריכין לומר דגם המקשה בערכין דף ט"ז גם הוא ידע דאגב חביבתיה דהוי לי' ליונתן בדוד עשה יונתן יותר מחק החיוב להמוסר של תוכחה, דהא שאול דמלבד דמסתמא היה רבו של יהונתן בנו, אף זו לפחות היה אביו של יהונתן ואביו יש לו דין רבו לענין תוכחה דגם לאביו אינו צריך להוכיח יותר מלומר לו אבא כך כתוב בתורה ואם אינו מקבל תוכחתו ישב וידום, והראי' לזה דהא כל דין עיקר תוכחת תלמיד לרב שכתב רבינו הא לא למדו אלא מדין תוכחת הבן לאביו וכמבואר בכ"מ לקמן בהלכות ת"ת שם, וא"כ גם להמקשה דשם שהקשה על ר' יוחנן דאמר עד נזיפה הא כתיב הכאה וקללה, ועיין בתוס' שם בד"ה ומ"ד עד נזיפה וכו' בתרוצם השני הנה גם לדידיה קשיא למה לא אקשי דעדיף מיניה והוא דהא גבי יהונתן לא הי' צריך להוכיח אפילו עד נזיפה לפי דברי הסמ"ג והגמ"יי דדי בתוכחה בעלמא ומיד שלא קבל אביו תוכחתו מיד הי' פטור מלהוכיחו עוד אלא שהמקשה ג"כ אסיק אדעתיה דאגב חביבתיה דיהונתן לדוד עביד יהונתן לפנים משורת הדין בתוכחתו, רק שהמקשה הי' סובר דהך אגב חביבתיה של יהונתן לדוד לא הי' גורם אלא שיעשה יהונתן בתוכחתו לאביו מה שהוא הי' מחויב לעשות לאדם אחר כשהי' מוכיחו, דהיינו שחביבותיה של דוד ביהונתן גרמא לו להעלותו מדרגה אחת להשוות אביו לאדם אחר לענין מצות תוכחה, וא"כ בשלמא אם באדם אחר חייב להוכיחו עד קללה או עד הכאה היינו שהוכיחו יהונתן לאביו עד קללה או עד הכאה דאהני חביבותי' לדוד להשוותו לאדם אחר אבל אם נאמר דגם באדם אחר אינו מחויב להוכיחו אלא עד נזיפה ולא יותר, א"כ זה שהוכיחו יונתן לאביו עד קללה או עד הכאה צריכין לומר שהי' גורם חביבותיה דיהונתן לדוד להעלותו שתי מדרגות, דהיינו לעשות באביו בתוכחתו יותר ממה שהוא מחויב לעשות בתוכחתו אפילו לאדם אחר, זה לא ס"ל להמקשה עד דהתרצן משני לי' דאגב חביבותי' יתירה דהוי ביהונתן לדוד מסר נפשיה טפי וכו' ופירושו הוא דלא בלבד במה שהשוה בתוכחתו לאביו עם חובת תוכחתו לאדם אחר, אלא אף זו שהעלה את דוד שתי מדרגות לרוב החביבות שחבבו דהיינו להוכיח עד קללה או עד הכאה, ומדוקדק בזה לישנא דגמ' בערכין שם דקאמר אגב חביבתא יתירה וכו' מסר נפשיה טפי וכו' דתיבות הללו יתירה וטפי שאמר הגמ' נראים לכאורה דבר שפתים אך למותר כי מה הי' חסר אם הי' אומר אגב חביבתא דיהונתן לדוד מסר נפשיה, אבל לפי האמור בס"ד ניחא, שהרי לדבר זה היה צריך להיות ליהונתן אהבה עזה וחבה יתירה לדוד וכדי להעלותו שתי מדרגות שהוא לא שב מלהוכיח בשבט פיו ולשונו לאביו שאול עד קללה או הכאה מה שאין מחויב לעשות זה בתוכחתו וא"כ מסר נפשו על דוד טפי דהיינו שתי מדרגות וזה לא הי' כ"א החביבות יתירה.