אור ברסלב

סדר משנה על משנה תורה, הלכות דעות· רבי בנימין זאב וולף בוסקוביץ

פרק ד · הלכה יט

הלכה טו

לא יבעול אדם והוא שבע ולא רעב אלא אחר שיתעכל המזון שבמעיו וכו'. עכ"ל, מרן לא העיר מקורו פה ולא נתן בה טעם כלל ולקמן בפרק ה' הלכה ד' בד"ה וכשהוא מדבר עמה וכו' הוא בנותן טעם למה לא ישמש מטתו לא כשהוא שבע ולא כשהוא רעב, ולענ"ד בס"ד הדבר ברור דיצא לו לרבינו כן מהא דאמרינן בנדרים כ' ב' אמרה להן אינו מספר עמי (ופירוש המפרש אינו משמש עמי) לא בתחלת הלילה ולא בסוף הלילה אלא בחצות הלילה וסובר רבינו דאין הטעם משום שהנשים הולכות בשוק בתחלת הלילה ובסופה ויתן דעתו עליהן וכמו שפי' הר"ן שם דזהו חששא רחוקה מאוד שתלך בשוק בתחלה או בסוף הלילה אשה שהוא מכירה בקול, ולכן כתב ביש"ש במסכת' ב"ק פרק ז' סימן מ"ג בתקנת עזרא והרמב"ם הוסיף בביאור והי' מנהגם לאכול השום בלילי שבת, ואין להקשות וכי יתרבה הזרע בזמן מועט כ"כ וכו' הא לא קשיא שעיקר מצות התשמיש הוא באמצע הלילה אף שאין זה מן החיוב אלא לפרושים או למי שלבו נוקפו שלא יהרהר באשה אחרת הרי שכתב דהחשש שיהרהר באשה אחרת אינו אלא למי שלבו נוקפו, ומ"ש להפרושים וכנ"ל כוונתו למי שחושש לדברי המקובלים שכתב המג"א בסי' ר"מ סעיף ז' (אלא שבמחילה מכבוד תורתו של מהרש"ל אישתמיטתיה לפי שעה דברי רבינו פה שכתב להדיא דכל אדם לא ישמש מטתו לא כשהוא שבע ולא רעב אלא אחר שיתעכל המזון שבמעיו מפני בריאות גופו וכ"כ רבינו לקמן בפרק שלאחר זה הלכה ז' וא"כ לא הי' צריך המהרש"ל לכתוב שאין זה תועלת אלא לפרושים או למי שלבו נוקפו, ולפי האמור לכל אדם אסור שמשחית גופו וביותר דקאי התם המהרש"ל אליבא דרבינו) לפיכך פי' רבינו הטעם שלא שימש בתחלת הלילה ובסופה אלא בחצות הוא משום שלא יהי' שבע ולא רעב אלא יהי' משמש בזמן שנתעכל המזון שבמעיו, וכן מוכח מפירוש הרא"ש בנדרים שם שפירש כפירושו של רבינו שהרי פירש שם בד"ה ונמצאו בניו באין וכו', ומתוך שאינו משמש אלא באימה ולא בקלות ראש אין בלבו מחשבה אחרת ולמה לא כתב ג"כ ומתוך שאינו משמש לא בתחלת הלילה ובסופה אלא ודאי דהרא"ש סובר ג"כ כרבינו דזה שלא ישמש אלא בחצות אינו אלא מטעם בריאות הגוף לא מטעם שיחשוב על אשה אחרת, וכן מבואר להדיא בדברי רבינו לקמן בפרק ה' הלכה ד' שכתב וכשהוא מספר עמה לא יספר בתחלת הלילה כשהוא שבע ובטנו מלא ולא בסוף הלילה כשהוא רעב אלא באמצע הלילה כשיתעכל המזון שבמעיו וכו' דנקט לשון הגמ' דנדרים דהיינו דנקט לשון לא יספר להורות שמקור טהור דבריו יצא לו מהך סוגיא דנדרים שהוא פירש שם טעם מניעתו בתחילתה ובסופה של הלילה מתשמיש הי' מחמת שלא יהי' לא שבע ולא רעב בשעת תשמיש ויזיק לעצמו ולהולד ועיין בהגמ"יי שם אות ב' מ"ש, וקצת תמיהני על מרן שהעיר על הגמ' דנדרים שם ופה לא העיר עליה.

ויבדוק נקביו קודם בעילה וכו' ולא יבעול מעומד ולא מיושב וכו' ולא ביום שנכנס למרחץ ולא ביום הקזה וכו'. ומ"ש שיבדוק נקביו קודם בעילה עיין במג"א סי' ר"מ סעיף ט"ו סוף ס"ק כ"ט מ"ש בשם סדר היום בשם הזוהר, ובעניי תמה אני על המג"א מה צורך לו לזה לדברי סדה"י בשם הזוהר ולהביא מרחוק לחמו של תורה ולמה לא הביא תלמודו בידו מגמ' ערוכה בגיטין ע' א' דתני' התם הבא מבית הכסא (ורצונו בזה מבית הכסא קבוע דסתם בה"כ הוא קבועה) אל ישמש מטתו עד שישהה שיעור חצי מיל מפני ששד בה"כ מלוה עמו ואם שימש הויין לו בנים ויתקין, ואדרבה הברייתא מפורשת השיעור כמה זמן ימתין אחר צאתו מבה"כ עד שישמש, ואלו בספר סדה"י בשם הזוהר לא נודע שיעור שיהוי כמה ואטו אם ילך בתחלת הלילה לבה"כ לא יהי' רשאי לשמש כל אותו הלילה, ובאמת בס' הזוהר ג"כ אינו מבואר דוקא בה"כ קבוע אלא שספר סדה"י הוא שביאר כן דברי זוהר מצד הסברא דכל היכי דליכא בה"כ קבוע אין שם שד (וספר סדר היום אינו תחת ידי אלא שכך ראיתי בספר כנה"ג שמביאו) וא"כ הי' לו לפרש גם הגמרא כן, וצ"ע על המג"א וסהד"י. ודע דגם על רבינו אני תמה שכתב שיבדוק נקביו קודם בעילה נהי דאפשר לומר דמיירי שיבדוק נקביו בבה"כ שאינו קבוע שאז מיד אחר גמר הפנותו יכול לשמש מטתו, אבל הא מיהא קשה למה השמיט רבינו הך ברייתא דאם הוא בודק נקביו בבה"כ קבוע שצריך להמתין לשמש מטתו אח"כ עד כדי הילוך מיל ואף אם לפי דרכו של רבינו בפירוש שדים אינו כמו שהוא הבנתינו ס"ס לפי פירושו הוא שהזוהמא והריח הרע המתדבק בו מבה"כ הקבוע היא גורמת היזק להולד שיהי' ויתק וא"כ כבר הי' לו לרבינו להביא שישהה שיעור הילוך מיל כשיוצא מבה"כ קבוע, וצ"ע לענ"ד.

ולא יבעול מעומד ולא מיושב וכו' שנכנס למרחץ וכו' ביום הקזה וכו'. מקור דברים אלו הם במסכת' גיטין ע' א' ת"ר המשמש מטתו מעומד אחזתו עיות מיושב אחזתו דלריא ועוד אמרו שם ג' דברים מתיזין גופו של אדם ואלו הן אכל מעומד ושותה מעומד ושימש מטתו מעומד וע"כ צריכין לומר דאפילו חדא מנייהו אי עביד ג"כ מתיזין גופו של אדם מדלא קאמר עלה דבעינן כסדרן וכמו שהוכיחו התוס' שם בד"ה חמשה קרובין למיתה וכו' מכח ההוכחה האמורה, וקצת תימה לענ"ד על רבינו שלא הביא ג"כ מה שנאמ' בגיטין שם חמשה קרובין למיתה יותר מן החיי' ואלו הן אכל ועמד שותה ועמד הקיז דם ועמד ישן ועמד שימש מטתו ועמד ועיין במג"א סימן א' ס"ק ג. ומה שכתב רבינו ולא ביום שנכנס למרחץ אפשר שהוציא מהא דאמרינן בגיטין שם ששה העושה אותן מיד מת וכו' וקחשיב נכנס למרחץ ושימש מטתו ואע"פ דשם מסיים אמ' ר' יוחנן והוא שעשאן כסדרן וכו' הא אביי אמר שם דשלא כסדרן לפחות מיהא חלוש הוא דהוי וסובר רבינו דאפילו בשתים מהם שעושה ג"כ לפחות מיהא חלוש, תדע דהא אמרינן שם דעבדא של מעורת מת מג' מנייהו הואיל והוי כחוש והיינו שלא הי' כוחו יפה וא"כ זמנינו נגד זמנם כולן כחושים נינהו. ומ"ש רבינו ולא ביום הקזה גם זה הוא שם בגמ' דגיטין ת"ר הקיז דם ושימש מטתו הויין להם בנים ויתקין, הקיזו שניהם ושימשו הויין להם בנים בעלי ראתן ואע"פ דאמרינן שם ולא אמרן אלא דלא טעים מידי אבל טעים מידי לית לן בה, סובר רבינו דהאי טעים מידי אינו מועיל אלא שלא יהיו הבנים בעלי ראתן ובעלי ויתקין, אבל הא מיהא גורם היזק לבריאות גופו של המשמש ולהולד הנולד מן העיבור ההוא לפיכך לא חילק רבינו בין טעים מידי לבין לא טעים מידי אלא כתב סתם שלא יבעל ביום הקזה שהרי הוא לא דבר כלל מן הבנים.

ולא ביום יציאה לדרך או ביאה מן הדרך לא לפניהם. עיין במג"א סי' ר"מ סעיף ט"ו ס"ק כ"ט שכתב שרבינו פה לא כתב כן אלא על דרך הרפואה לא מצד הדין שהרי חייב לפוקדה קודם יציאתו לדרך כמבואר שם סעיף א' ובספר ת"ח בב"מ ק"ז א' בד"ה שלא תמצא אשתך ספק נדה וכו' כתב לחלק בין זמן חכמי התלמוד שהיו בריאים למאוד וכאיש גבורתם ובין אנשי זמנינו שנחלשו הכחות, ואני תמה על שני גדולי הדור הללו הת"ח והמג"א כי גם תירוצי שניהם א"א לאמרן, תירוץ של המג"א הדבר קשה לאמרו דהיאך אפשר לומר שהחכמים יצוו לו לחיוב לפקוד אשתו והוא לו סכנה (ובודאי לא יאמר המג"א שח"ו נעלם מחכמי התלמוד ידיעת דבר זה שלפי הרפואה הדבר לו סכנה לשמש טרם יציאתו מן הדרך כי לא יפלא מהם כל דבר וביותר שהוא קשה גם להולד ומביאו לידי סכנה במשמש מטתו ביום ביאתו מן הדרך והרי בב"מ התם משמע שגם ביום ביאתו מן הדרך איכא מצוה לפוקדה והוא בכלל ברכה ועיין ברש"י שם בד"ה ספק נדה וכו' שכתב וכ"ש ודאי נדה והרי בעת ביאתו מן הדרך קשה התשמיש להולד, ותירוץ של ת"ח א"א לאמרו דעדיין תקשה קושיתו על רבינו מהך סוגי' דב"מ מיום ביאה מן הדרך דבזה א"א לומר כתירוצו של ס' ת"ח דהא אמרינן להדיא בגמ' דגיטין ע' א' בא מן הדרך ושימש מטתו הויין לי' בנים ויתקין וכו' הרי שלך לפניך שגם בזמן חכמי התלמוד לא טוב היות האדם משמש מיטתו ביום ביאתו מן הדרך שהוא סכנה להולד הנולד ממנו ואם גורם חולשה גדולה להולד ממילא מבואר שגורם חולשה גדולה לעצמו, שהרי זה הוא הסבה לחולשת הולד והרי רבה בר רב הונא הי' מן האמוראים הקודמים שאביו רב הונא הי' תלמיד רב ושמואל, ודוחק לומר דבעת ביאתו מן הדרך ליכא מצוה וברכה לפוקדה אלא במעוברת ומינקת שלא יהי' היזק להולד מן אותו הביאה, שזה הוא דוחק גדול שלא מצינו בשום מקום לחלק בכך וגם ספק נדה אינו מצוי במעוברת ומינקת שהם מסולקת דמים ומאי גבורתא דהך ברכה, ועוד שהרי כבר כתבנו שכיון שגורם חולשה כ"כ להולד מכ"ש שהוא מזיק לאדם ההו' שמשמש, אך דרבה בר רב הונא רבותא קאמר שאפי' להולד מזיק, גם מ"ש המג"א שם תירוץ ע"ז בשם תשובת הרמ"א והוא בתשובתו סימן קל"ב והיינו שאין התשמיש קשה וסכנה ביום יציאתו לדרך אלא באותו יום ממש לא בלילה שלפניו, אני בעניי תמה אני שהרי כתב רבינו להדיא לא לפניהם ולא לאחריהם הרי גם בלילה שלפניו ושלאחריו הוא קשה לו התשמיש, ובע"כ שלא בטובתינו צריכין אנו לקבל בסבר פנים יפות תירוצו של הט"ז שם ס"ק א' בשם הרש"ל וכן תירצו משמו הפרישה והב"ח באה"ע סימן כ"ה.

תוכן העניינים

סדר משנה על משנה תורה, הלכות דעות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה