אור ברסלב
סדר הלכה (חידושי הלכה) סוגיא דשיקור הדעת סנהדרין דף לג.

סדר הלכה (חידושי הלכה)· רבי דוד שלמה הכהן אדלשטיין

סוגיא דשיקור הדעת סנהדרין דף לג.

בענין זקן ממרא

א. גרסינן בפרק אחד דיני ממונות. דיני ממונות מחזירין כו' ורמינהו דן את הדין כו' מה שעשה עשה וישלם מביתו (אמר ר"י לא קשיא כאן במומחה מחזירין כו' כך הוא גרסת רש"י ותוספות והבעל המאור והמרדכי וי"מ אבל לגרסת הרי"ף נהפך היא במומחה קם דינא ובאינו מומחה מחזיר) הנה הרא"ש כתב להשיג על שיטת הרי"ף דלמה לא נוקמה כאן במומחה כאן בשאינו מומחה ויתחייב לשלם ולכך שפיר קם דינא ולעולם במשנה דמחזירין אפילו בנשא ונתן ביד:

ותימא לכאורה הא במשנה חנן מה בין כו' דיני ממונות מחזירין לחובה דיני נפשות אין מחזירין לחובה ובדיני נפשות לא שייך נו"נ ביד וא"כ דיני ממונות דכוותי' בלא נו"נ ביד ע"כ אפילו באינו מומחה מחזירין לרב חסדא ואיך נוכל לאוקמי משנה דסנהדרין במומחה דוקא הא הוי איקומתא של שקר כיון דמשנה בלא נו"נ ביד איירי דומיא דדי"נ וא"כ ע"כ הוצרך לאוקמי המשנה אפילו באינו מומחה עיין או"ת סי' כ"ה:

ונראה לפענ"ד לישב בשום לב להבין מה דקשיא לי לכאורה על הש"כ (סי' כ"ה ס"ק ה"ו) שכתב שם לתרץ קושית התוס' והרא"ש והמרדכי מכהנים שפגלו במקדש וז"ל שם ואני לא ידעתי התחלה לקושיא זאת דהתם מיד שמפגל מזיק הוא כו' והוי לי' כעבד מעשה בידים משא"כ הכא אעפ"י שפסק כן אין הכרת שיעשה הבעל דין כן עכ"ל ותימה לכאורה הא כיון דקם דינא א"כ מיד שטימא את הטהור ודאי דאסור להבע"ד לאכלו כמו גבי פיגול וכן בזיכה את החייב כיון דקם דינא הרי הוא כמפגל שמיד מזיק הוא וכמבואר בתוס' והרא"ש להדיא דכך היא עיקר קושייתם רק מסימא את הטהור וזיכה את החייב דמיד בדיבורו של חכם מה שעשה עשה (ובאמת החילק נכון בלאו הכי דשם במפגל עבד מעשה בידים בשעת הפיגול משא"כ גבי דיין הכא וזה מבואר גם בדברי הרשב"א הובאו בש"כ שם אבל עינינו הרוא ות דה ש"כ כתב בזה חילוק בתוך חילוק ולרווחא דמלתא כדרכו להוסיף תבלין כל מה דאפשר) וי"ל לפי מ"ש הב"ח בסוף סי' זה דבטעה בשיקול הדעת אע"ג דקם דינא מ"מ אם הבעל דין עצמו רוצה להחזיר חייב הדיין לומר לו שיחזיר הדין ושלא יחזיק בממון זה שלא כדין כיין שיש כאן בירור וסוגיא דעלמא דטעה הדיין והבע"ד רוצה לעשות ולקיים כפי משפט התורה [הג"ה ועיין בדברי הב"ח שם דאיירי במקום שאין הדיין חייב לשלם דר' ישמעאל מומחה וקבלו הוי כמו שכתב הב"ח שם וז"ל ואע"ג דר' ישמעאל מומחה וקבלו הוי כו' והיה אפשר לומר לפ"ז דבמקום שהדיין מחויב בתשלומין מתורת קנם כמ"ש הטור עי"ש סי' זה א"כ אפשר דאין חיוב על הבע"ד כלל להחזיר אפילו לצאת י"ש דכך היא רצון חכמים שקנסו לקיים הדין וישלם מביתו ויש לדחות עד כאן הג"ה] והנה בטימא את הטהור ג"כ אע"ג דקם דינא מ"מ לפי מ"ש רמ"א יו"ד סי' רמ"ג (וכפי מה שביאר הגאון האו"ח) דאם מודה בעצמו לדברי השני המוכיח לו בראי' שטעה יוכל לחזור ולטהר שלא כדברי הלחם חמודות פרק אלו טרפות ונמשך אחריו הש"כ סי' י"ד אות י"ח דהחכם בעצמו ג"כ אינו יכול לחזור ועיין נה"מ ס"ק ב' פירש דברי הש"כ על יסוד דברי רמ"א הנ"ל ולומר דהחכם יוכל לחזור בו ואולי דמהיתר לאיסור גם הש"כ מודה וצ"ע כעת. ולפ"ז יש לקיים חילוק הנ"ל שכתב הש"כ [ולא מטעמי' שהרי לשיטת הש"כ גם בטימא את הטהור אינו יכול לחזור כנ"ל] ונאמר דודאי שאני מפגל דמיד שמפגל מזיק הוא והוי לי' כעבד מעשה בידים משא"כ בזיכה את החייב אעפ"י שפסק מ"מ לא הוכרח שיעשה הבע"ד כך שהרי הבע"ד עצמו אם רוצה לעשות עפ"י התורה מחויב הדיין עצמו להחזירו וכן בטימא את הטהור שהרי הדיין עצמו יכול לחזור ולהורות כפי מה שיוכיחו לו הדיין השני להכי שפיר לא מחשב כמעשה בידים (ואיך נדמהו למפגל דמעוות שאינו יכול לתקן היא מיד בשעת הפיגול ולהכי שפיר לא חייב הדיין רק בתורת גרם או קנס) והנה להנ"ל נאמר דניהו דבמסקנא אידחיא לה ההוא סברא דקאמר הש"ס מעיקרא כיון דקאמר לי' פטור אתה כמאן דנו"נ ביד דמי. הנה לא דחינן לה לההוא סברא רק מטעם הנזכר דאיך נחשבוהו כעבד מעשה בידים והלא לא עשה מעשה וגם אין הכרח שיעמוד הדין בכך וכנ"ל אבל במקום שבאמת קם דינא בלי שום חזרה בעולם (וכעין מפגל) ודאי דמי לפיגל ממש וכעבד מעשה בידים חשבינן לי' וא"כ בזיכה את החייב בדיני נפשות דקיי"ל קם דינא (אפילו טעה בדבר משנה) ונפטר מדין המיתה ואין מקום להחזיר הדין בשום צד ודאי בהא דמי למפגל ממש וחשוב כעבד מעשה בידים והדרינן לסברא כיון דאמר לי' פטור אתה כמאן דנו"נ ביד דמי ולפ"ז אתי שפיר השגת הרא"ש להרי"ף הנ"ל נוקמי משנה דסנהדרין במומחה ודומי' דד"נ דאם דן לזכות אין מחזירין דדן לזכות כנו"נ ביד דמי כיון דאמר לי' פטור אתה ובדיני ממון אפילו נו"נ ביד מחזירין הואיל והוא מומחה ופטור מלשלם (ובאופן שהשגת הרא"ש הלזו הוא לדבריו דהרי"ף דלא ס"ל לדמות טומאת הטהור למפגל אולם לשיטת הרא"ש הא ס"ל באמת דדמי למפגל ועיין היטב ודו"ק):

ב ועל פי דברים האלה יש להבין שיטת הרי"ף ז"ל מה שהוצרך לפרש דיסוד דנו"נ ביד משום פסידא היא דבע"ד ולא פירש כפשוטו וכמ"ש הרמב"ן במלחמות דכיון דעבד מעשה בידים אלים לה למילתי' להחזיק הוראתו ולהכי קם דינא דמעשה רב משא"כ בלא נו"נ ביד דלא אלים למלתי' ועיין במלחמות ולפי האמור ניחא דא"כ מה בין דיני ממונות לדיני נפשות דתנן במתניתין הא בדיני נפשות מה דאין מחזירין הזכות הא נמי כיון דאמר לי' פטור אתה כמאן דנו"נ ביד וא"כ כה"ג גם בדיני ממונות אין מחזירין לכן הוצרך הרי"ף לפרש מטעם פסידא דבע"ד נגעו בה ולכך מחזירין את הדין כיון דהדיין פטור מלשלם דמשנתינו במומחה (דומי' דדיני נפשות) ולכך שפיר אפילו נו"נ ביד פטור מלשלם (במומחה וסמוך ש"כ ס"ק כ"ט) משא"כ בדיני נפשות קם דינא ואתי מה בין כך לכך ומתניתין דאחד דיני ממונות ודאי כיון דאיירי במומחה אפי' בנו"נ ביד פטור ומשום פסידא דבע"ד הדור דינא. אך דעל זה שפיר הוקשה הרא"ש דא"כ למה לי' לרב חסדא לחדש שום אוקימתא שבעולם [כאן בנו"נ ביד כו' וכאן בשלא נו"נ ביד דע"כ לאו בדיוקא אתמר דמשנה במומחה הסמוך אפילו בנו"נ ביד פטור אלא כלומר דבלא נו"נ ביד אפילו באינו מומחה פטור וטורח זה למה] הא ממילא בלא שום חידש ואוקימתא ניחא כיון דמשנה דסנהדרין במומחה וסמוך דומיא דדיני נפשות וממילא דפטור מלשלם אפילו נו"נ ביד [ומשנה דבכורות הא מיירי להדיא באין מומחה] ולפי זה צ"ל דהרמב"ן ע"כ לא ס"ל כלל ההוא סברא להלכה דנימא כיון דאמר לי' פטור אתה כמאן דנו"נ ביד דמי אפילו בדיני נפשות וכ"ש בדיני ממונות ואיסור והיתר והיה מוכח לפ"ז כמו שכתבנו לפרש כוונת הרמב"ן לסלק מעליו השגת הגאון ר' ח"י וכמו שיבואר לקמן בס"ד:

ג הנה ז"ל הרמב"ן בספר המלחמות דר' חסדא לאו לדחויה מדר' מאיר אמר דהא אכתי לדידי' כר' מאיר מתוקמי' דהא ר' חסדא גופי' אמר כיון דאמר לי' פטור אתה. משלם מביתו וא"ו לרבנן וודאי פטור דהא גרמא היא ולא עדיף ממוחל שטר דפטור אע"ג דר' הונא אסקי' בשהי' לזה משכון לאו לאפלוגי עליו בסברא חדתא אלא לפרוקא לדר' חסדא אתי ושמעינן מנה דלאו לאפוקי מתניתין מדר"מ היא דתרצי הכי אלא בסברא דקושטא מוקמי לי' הכי עכ"ל וראיתי להגאון מה"ר חיים יונה הרבה לתמוה ולהתפלא בדברי הרמב"ן הללו ובקש חבר להרמב"ן בזה ולא מצא. ומקור תמיהותיו ופליאותיו יראה המעיין בדבריו כי הבין בכוונת הרמב"ן שסברא זו גופי' קיימ"ל להלכה כיון דאמר לי' פטור אתה כמאן דנו"נ ביד דמי וחייב גם למסקנא ואני אומר במחילת כבודו הגדול אין כוונת הרמב"ן כן ולא עלה על דעתו לעולם שיהא סברא זו מקויימת במסקנא אליבא דר"ח אבל נגד דעת הבעל המאור וסייעתו דסברי דר"ח לא בא אלא לפרושי דמתניתין אליבא דרבנן דר' מאיר דלא דייני דינא דגרמי ואמאי ישלם ע"כ הוצרך ר"ח לחדש דאליבא דרבנן נמי אתיא מתניתין שפיר וכגון שנו"נ ביד. וע"ז קא מותיב הרמב"ן דע"כ לאו הכי היא שהרי ר"ח גופי' אמר [הנה לאו ר"ח גופי' אמר הכי כמבואר בש"ס אלא דהש"ס ס"ד לשנוי' הכי ולתרץ מלתא דר"ח וכך היא כוונת הדברים וכך הוא לשון הר"ן בחידושיו שהעתיק דברים הללו וז"ל והוכיח הרמב"ן כו' מדאמרינן בגמרא כיון דאמר לי' פטור אתה כמאן דנו"נ ביד דמי עכ"ל] וא"כ איך אפשר לומר דכל עיקר חידושיו ותירוציו דר"ח אינו אלא לאוקמי המשנה גם אליבא, דרבנן דלא דייני גרמי והא חזינן דמה דמתרצינן לפרושא מלתא וטעמא דר"ת גופי' לא אתיא אלא אליבא דר' מאיר דההוא סברא לחייב את הדיין כיון שאמר פטור אתה לא הווי אלא גרמא דלא עדיף ממוחל שטר וכנ"ל ואין שום מקום לחייבו למאן דלא דאין גרמי, אלא וודאי מוכח מזה דכל עיקר סברת ר' חסדא אליבא דהילכתא איתמר דקיימ"ל כר' מאיר דדאין גרמי ואפ"ה בעינן נו"נ ביד ע"כ שפיר נוכל לומר ג"כ, ההוא סברא כיון דאמר לי' פטור חייב לשלם ואע"ג דר' הינא אסקי' בשהי' לו משכון [הרי להדיא דאידחיא לה ההוא תרוצא למסקנא ולא מחייבינן לי' לדיין דאמר פטור אתה עד דנו"נ ביד ממש] רבינא לאו לאפלוגי' עלי' דר"ת מסברא חדתא ולחדש ולומר דלא כסברת ר"ח דאמר דגם אליבא דר' מאיר בעינן נו"נ ביד] אלא לפרוקי דר' חסדא אתי [לפרש האיך משכחת לה נו"נ ביד בזיכה את החייב ולא בא רבינא לחלוק על סברת ר' חסדא רק אדרבה לתירוצי מלתא דר"ח דחידש ואמר דגם אליבי' דר"ח בעינן הכי נו"נ ביד ומשכחת לה כגון שהיה בידו משכון] ושמעינן מינה דלא לאפוקי מתניתין מדר' מאיר היא דמתרץ כפי הבנת בעה"מ וסייעתו אלא בסברא דקושטא היא דמוקמי לי' הכי ועל ההוא סברא דקושטא כיוון הרמב"ן ז"ל דקאי למסקנא ולא קתני לאפלוגי עלי' בסברא חדתא וזה ברור ופשוט בכונת הרמב"ן לפענ"ד וכבר מצינו לו חבירים להרמב"ן ז"ל כל הנך רבוותא דסבירא להו דהך דר' חסדא הילכתא היא ומה דקשיא לכאורה עוד על הגאון רח"י דלפי הבנתו בדברי הרמב"ן מחל לו מחילה גדולה בטעות דהי' לו להקשות מדברי הרמב"ן עצמו במ"ש ואי לאו דמסתפינא כו' כיון דאלים ליה למלתא כו' דמעשה רב וכמ"ש לעיל בכוונת בברי הרי"ף דנאיד מטעמי' דהרמב"ן במלתא דנו"נ ביד וע"ז לא יצדק תרוצא של הגאון רח"י שהאריך שם ביישוב דעת הרמב"ן וצ"ע:

ד והנה בעיקר קושית הרמב"ן הנ"ל על שיטת ר' האי גאון ובעה"מ דר' חסדא לא אוקמי לי' בנו"נ ביד אלא מסתמא מתניתין כרבנן דלא דייני גרמי ואיך מתרץ אליבי' דר"ח גופי' כיון דאמר פטור אתה כמאן דנו"נ ביד דמי דזה לא שייך לר' מאיר. לפי מ"ש התוס' והרא"ש סוף פ' הגוזל ופ' אד"מ דזיכה את החייב וטימא את הטהור למאן דס"ל דקם דינא לא הווי גרמי אלא מעשה גמור וחייב גם אליבי' דרבנן דדמי למפגל דחשוב מעשה לכ"ע לא גרמי כיון דבדיבורו מתעביד מעשה א"כ הרי באמת לדבריהם האי סברא כיון דאמר פטור אתה כמאן דנו"נ ביד קיימא להלכה דמסקנא גם לרבנן ואי משום קושית הש"ס דקאי בקושיא על ההוא סברא כדאקשי' מחזירין לחובה בדיני ממנות היכי משכחת לה כד מעיינן שפיר קושיא זו מעיקרא ליתא לשיטת בעה"מ וסייעתו דפסק כר"נ ור"ש ור' יוסף דבטעה בדבר משנה לעולם חוזר אפילו נו"נ ביד וכמ"ש שם הבע"מ בבא רביעאה להדיא א"כ וודאי שפיר מתוקמי מתניתין דמחזירין לחובה בטועה בדבר משנה דמחזירין אפילו בנו"נ ביד או דמתניתין מתוקמי אפילו בשיקול הדעת וביש גדול להחזיר והיינו בבא תנינא בבעה"מ וכמ"ש בבא רביעית נקוט האי כללא בידך דכל הני בבא, לא פליגי בין נו"נ ביד ללא נו"נ ביד עכ"ל לעולם מאן דאמר פטור אתה כמאן דנו"נ ביד דמי הלכתא היא מדינא, ולא גרמי. ובאמת קשה להו מה קשי' לי' להש"ס על ר"ת הא גם ר' חסדא ס"ל דבדבר משנה חוזר הדין אפילו בנו"נ ביד וכמבואר בדברי הרי"ף להדיא וא"כ הסברא יכולה להתקיים גם אליבי' דר"ח דפטור אתה כנו"נ ביד דמי רק דהמשנה דסנהדרין בטועה בדבר משנה איירי:

ויש לתרץ דמתירוצא דר"ח משמע דקאי לפרוקי עיקר טעמי דמתניתין דחוזר מטעם שלא נו"נ ביד היא דאיהו מוקי אידי ואידי בטועה בשה"ד ולהכי שפיר מקשה הש"ס א"כ מחזירין לחובה היכי משכחת לה ושפיר אידחי לה ההוא סברא אליבי' דר"ח וקאי בקושיא:

שוב בא לידי חידושי הר"ן בסנהדרין דף ט"ז כתב שם וז"ל דאכתי איכא למידק אי ר"ת סבירא לי' דטעה בדבר משנה חוזר אפילו נו"נ ביד מאי קא מקשה תלמודא לקמן אלא לחוב היכי משכחת לה אמאי לא תירץ לי' מתניתן בטועה בדבר משנה וחוזר אפילו בנו"נ ביד משא"כ בדיני נפשות שאינו חוזר אלא בדבר טעות שהצדוקין טועין בו וכו' וי"ל דאין ה"נ הווי מצי לתרוצי הכי אלא כיון דעיקר דבריו היא להעמיד שני המשניות בטעה בשיקול הדעת הוא דמקשה בגמרא הכי מיהו קושטא דמלתא הכי, היא והיינו דמוקמינן בגמרא למסקנא פרוקא דרבינא בקשיא ולא בתיובתא משום, דלקשיא איכא פרוקא אחרינא ובתיובתא ליכא פרוקא אחרינא עכ"ל ושבת להשי"ת שכוונתי בזה לדעת הר"ן ז"ל:

ועל פי הדברים האלה יש להבין דברי הרי"ף במ"ש בסוגיא וז"ל דאע"ג דקיימ"ל בדבר משנה חוזר פרוקי' דהאי מתניתא לא כדפריק ר' ששת אלא כדפריק ר"ח עכ"ל ולכאורה קשה מאי נ"מ אם הפרוקא דמתניתי' כדפריק ר' ששת או יהי' כדפריק ר"ח כיין דלא פליגי הנך אמוראי מידי וקיימ"ל כתרווייהו וכמ"ש הרי"ף שם להדיא ומה איכפת לן אם נתרץ משנתינו כדפריק ר' ששת ועיין בלשון הרמב"ן במלחמות בא"ד וז"ל ועוד דר"ש כולה בלא נו"נ ביד מוקי לה. א"כ ע"כ מוכח דעתי' דר' ששת פליג על ר"ח בהא ושפיר הוצרך הרי"ף לומר דמתניתין לאו כדפריק ר' ששת אלא דבאמת קשה למה לנו לאפושי פלוגתא ושפירש כתב הנמוקי יוסף וז"ל אפשר דהנך כולהו אמוראי לא פליגי אמנם לפי דברינו הנ"ל וכדברי הר"ן דלמאן דמוקי המשניות הללו תרתי בשיקול הדעת דהיינו ר' יוסף ור"נ ור"ת אע"ג דלא פליגי בדינא על ר' ששת וכולהו ס"ל דבדבר משנה חוזר הדין וא"כ קשה אמאי לא ניחא להו כתרוצא ד' ששת וצריך לומר כמ"ש הר"ן וז"ל ואי הכי קשיא אמאי נדי הני אמוראי מאוקימתא דר' ששת כיון קושטא היא, כו' וי"ל דניחא לכולהו אמוראי לאוקמי תרתי מתניתא בטעות אחת דהיינו בשיקול הדעת ולא לאוקמי חדא בדבר משנה וחדא בשיקול הדעת עכ"ל והנה נתבאר דהא דאידחיא האי סברא דבש"ס כיון דאמר לי' פטור אתה כמאן דנו"נ ביד דמי מכת הקושיא דא"כ מחזירין לחוב היכי משכחת לה דהך קושיא אין בה כח לדחות סברא זאת מהלכה אלא למאן דלא ניחא לי' לאוקמי המשנה בסנהדרין בטועה בדבר משנה אבל אי מוקי המשנה בטועה בדבר משנה הך קושיא מעיקרא ליתא דשפיר מחזירין אפילו נו"נ ביד בדבר משנה וכנ"ל והדרא האי סברא דש"ס הנ"ל להלכה וא"כ מצינו למדין דאע"ג דלא פליגי הנך אמוראי חד על חברי' להדיא מ"מ נצמח מזה נ"מ לדינא אם לקיים הסברא הנ"ל להלכה או לא:

והנה הרי"ף השמיט הך סברא לגמרי דפטור אתה כמאן דנו"נ ביד דמי וע"כ כתב באמת הגאון רח"י דש"מ דלא ס"ל להרי"ף האי סברא להלכה כלל וע"כ שפיר התחכם לתת טעם להשמטתו וכתב פרוקא להך מתניתין לא כדפריק ר"ש אלא כדפריק ר"ח. ועיין ש"כ ס"ק י"ד אות ב' שדעת הרי"ף ע"כ נמי כהתוס' והרא"ש ועיין נתיבות המשפט שם ודו"ק:

והדרן לדברי הרמב"ן הנה לפי הנ"ל לכאורה מקום לטענת הרמב"ן גם לפי הבנתינו בדבריו וניהו אפילו דקושיא דקשיא לי' על הש"ס על ר"ח לית לה פרוקא כלל ומוכרח דר"ת לא ס"ל לקיים סברא הזאת אליבא דרבנן דר"מ אבל לדידן דקיימ"ל כר"נ ור"י וריש שפיר קיימא האי סברא להלכה דפטור אתה כנו"נ היא ונ"מ גם אליבא דר"מ גופי' היכי דאתחייב מתוך גרמי או מדינא דלא גרמי ועיין פוסקים סי' שפ"ח וש"ך שם. והרי גם להרמב"ן דכתב דר"ת ג"כ אליבא דר"מ אוקמא דמ"מ גבי דיין צריך נו"נ ביד לחייבו ואליבא דר"מ שפיר שייך לומר כיון דאמר לי' פטור אתה כמאן דנו"נ היא הא נמי קשיא לי' קושית הש"ס מחזירין לחובה היכי משכחת לה ואם נפשך לומר דס"ל להרמב"ן דבאמת יש קיום לסברא הזאת גם למסקנא וכמ"ש הרח"י דבתר דשני רבינא כגון שהי' בידו משכון כו' א"כ שפיר משכחת לה מחזירין לחובה שלא נטל המשכון מידו דלאו כנו"נ היא ולעולם היכי דליכא משכון ואמר לי' פטור אתה כמאן דנו"נ ביד היא גם למסקנא דר"ח. אף אנו נאמר כן לשיטת בעה"מ וסייעתו ואדרבה יהי' סייעתא מדר"ח ונאמר דעד כאן לא דחינן ר"ח מהלכה אלא משום דאיהו מהדר לאוקמי מתניתין לרבנן דלא דייני גרמי והוכרח לאוקמי בנו"נ דוקא ולדידן דלא קיימ"ל כרבנן לא צריכנא להכי אבל מה דס"ל לר"ח דפטור אתה כנו"נ ביד היא וחייב גם לרבנן ודאי ה"ה דאפשר דכ"ש לר"מ דלאו מצד גרמי מחייב. אמנם מוכרחין אנו לומר לכאורה דעיקר טענת הרמב"ן במקום הזה אינו רק דס"ל דזה ברור היא דפטור אתה שאומר הדיין לא עדיף ממוחל שט"ח דקיימ"ל דלא הווי אלא גרמי ודלא כהפוסקים דמדמי להו למפגל דבקל יש לחלק וכמ"ש גם בש"כ בשם הרשב"א. אבל לפי מה שנכתב לקמן אי"ה ביישוב טענת הרמב"ן הלזו ממוחל שט"ח או למ"ש האו"ת והקצו"ח הנה נתיישבו שיטת בעה"מ על נכון:

ומה שנראה לפענ"ד ביישוב שיטת התוס' ובעה"מ מהך דמוחל שט"ח שמכר לחבירו. דפטור אליבא דרבנן ומ"ש דיין שטימא את הטהור כי' ובאמת קושיא חזקה היא וכבר הפליג בתוקפה הגאון רח"י ז"ל הנה יש לומר לפי מ"ש מהרש"ל בתשובה דמחילה לא זו דאין צריכה קנין אלא אף דיבור פה לא צריך אלא כיון דגמיר בדעתו למחול הווי' לה מחילה מעלי' עיין ח"מ סי' י"ב במסגרת השלחן שם הביא תשובת רש"ל הלזו [וזה דלא כמ"ש מהרש"ל עצמו ביש"ש סי' ל"ד ועיין או"ת דאפילו למ"ד דבשטר בעי קנין היינו דוקא במלווה עצמו נגד הלוה משא"כ במוכר שט"ח לחבירו] ושע"כ פסק במי שטען בלבי כבר מחלתי אלא שנמלך אני והנני טוען עתה שיחזור לי אין טענתו כלום והנה י"ל דעד כאן לא פליגי התוס' והרא"ש והמרדכי וסייעתו וס"ל אפילו לא נו"נ ביד היכא דקם דירא חייב אפילו למאן דלא דאין גרמי היינו דווקא היכא שעכ"פ היה שם מעשה של עקימת שפתים דמצינו דלפעמים חשיב מעשה היכי דבדיבורו מתעביד מעשה אפילו לענין מלקות כש"ס ב"מ צ"א ופוסקים שם משא"כ אם לא הי' שם אפילו עקימת שפתים כולי עלמא מודי דכה"ג ודאי לא הוי אלא גרמי ותדע לך שכן היא שהרי בעל התרומת שער ס"ב חלק א' אות ה' כתב וז"ל וכי היכי מצינו שיהא דבור כמעשה. הא לא קשיא דהאתמר חסמה בקול ר"י אמר חייב כו' מכאן אתה למד דכל דיבור מעשה היא נקרא והלכך היכא דגרם לי' הפסד בדיבורא פשיטא לן דחייב עכ"ל והדברים קל וחומר. אם לחייבו מכח גרמי אצטריך לן טעמא דעקימת שפתים הוי מעשה ק"ו לחייבו מתורת מעשה גמור ודאי דאי לאו עקימת שפתים לא הי' מתחייב וזה ברור:

ועוד שהרי כל עיקר סמיכת הפוסקים הללו היא דמדמי לי' למפגל. ובמפגל גופי' בעי נמי דבור פה דוקא כמ"ש התוס' בכמה דוכתא ועיין תוס' יו"ט סוף פ' המפקיד:

וא"כ נאמר לפי מיש התוס' ב"ק ד' צ"ט דאי נימא בטימא את הטהור אע"ג דקם דינא לא חשיב אלא גרמי ופטור לרבנן א"כ גם בנו"נ ביד הוי לן למפטרה דהא לאו כלום עביד דבלאו הכי קם דינא וטריפה הוי ומה הזיקו. במה שהשליכו לכלבים אלא היכי דלא קם דינא כלל אי לאו דנו"נ ביד שפיר חשוב נו"נ בידי כמעשה ממש:

א"כ הכי נמי נימא גבי מחילה תיכף שעלה על דעתו וגמר בלבו למחלו הנה כבר נמחל החוב וכבר הזיק להלוקח ואפילו יהי' נמלך אח"כ ויחזור ויתבענו שוב לא מהני כלום א"כ זה שהגיד בפיו והודיעו שמחל לא עדיף מנו"נ ביד דלא חשוב מעשה כיון שכבר הזיק קודם שנו"נ ביד והגדתו לא הוי אלא גילוי מלתא בעלמא על מה אשר כבר עשהו משא"כ בריין דודאי כ"ז שאין הוראתו יוצא מפורש לאיסור לא הזיק כלום ויכול להגיד אח"כ בלבי הי' לאסור והדרנא בי והכל הולך אתר חיתוך הדין בעקימת שפתים בגמר דין דמתעבד בה מעשה ושפיר דמי למפגל וחייב וזה כון וברור:

והנה הגם שאפשר במוחל מיד תוך כ"ד במחשבת לבו ונמצא שנגמרת המחילה ע"י עקימת שפתים מ"מ מאן לימא לן דהכי הוי ואיך נוציא ממון מספק אי לאו משום דעכ"פ גרמי הוי:

ולא עוד שהרי הקשו התוס' שם כיון דקם דינא מה הוסיף במה דאגע בו שרץ ומה קשיא להו הא איכא לאוקמי שפיר כגון שהוא אגע בשרץ תוך כדי דיבור של הפסק ועיין בספר נה"מ סוף ס"ק ח' סי' כ"ה שכתב לתרץ כן באמת אלא ודאי דהתוס' לא נחתי להכי ודו"ק:

ולדברי בעל התרומת הנ"ל קשה לכאורה מוחל שטר חוב אמאי יתחייב מכח גרמי לפי הנ"ל דבלב לבדו נגמר ההפסד ומה מהני עקימת שפתיו שאחר כך וצריך לומר משום שדבריו שמדבר אח"כ ומודיע שמחל באותה שעה גרם ההפסד שאעפ"י שכבר מחל לו בלב מ"מ עדיין לא גרם היזק כ"ז שלא הודיעו והבן שלפ"ז צ"ל בניהו דלא הועילה המעשה שאת"כ לענין שיחשב מעשה גמור וכנ"ל בשם התוס' אבל גרמי ודאי הוי אי נמי י"ל דבעה"ת ס"ל מחילה בלב לא מהני וכמ"ש מהרש"ל עצמו ביש"ש:

ז ועיין ביש"ש פרק המניח סי' ל"ד כתב שם וז"ל ותימא דאפילו תאמר דהוי מחילה ומחילה אינה צריכה קנין מ"מ מחילה בלב לכ"ע לא הוי מחילה ואפילו לא הי' בדעתו לתבעו מעולם לא גמיר ומקנה מאחר שלא הוציא מפיו עכ"ל וצריך להבין מהא דשבועות דף מ"ג ע"ב דאמרינן אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי לגרסת רש"י שם דבלא פירש כלום איירי ואין שום טעם להפסידו אלא משום דמסתמא גמר בדעתו למחול לו אם יאבד הקתא וכמו שכתבו בתוס' שם ובתוס' ב"מ דף פ"ב וכן כתב להדיא בדו"פ סי' ע"ב הרי דמהני מחילה אפילו לא הוציא מפיו אפילו לשיטת ר"ח דמוקי לשמואל בפירש דוקא מ"מ לענין דינא לא מוכיח התם כלל שיחלוק על רש"י היכי דידוע שגמר בלבו למחול מכח הוכחה ברורה יעו"ש וכן יש להעיר במשנה דב"ב דף קמ"ג וברשב"ם ותוס' והרא"ש שם במ"ש דאחין מחלי להדדי וכן בש"ס דב"מ ד' מ' אחים ידעו ומחלי והתם ע"כ נמי שלא דיברו בפירוש אלא אומדנא דמוכח כהך דטענו חטים:

ולכאורה יש לחלק דשאני התם בקתא דמחשבתא ניכרת מתוך מעשה דהוי אומדנא היותר מוכח משא"כ המחשבה הניכרת מתוך דיבור ויש להביא ראי' מזה מדברי התוס' עכו"ם דף ס"ד ד"ה ר' עקיבא שכתבו שם דודאי אם אינו עוקר אינו עובר כיון שאינו עושה שום מעשה שיהא ניכר ע"י מעשה זה מחשבת לבו ולמה לא יהי' לנו די הוכחה מדיבורו במה שמשכיר עצמו לעקור הרי בדיבור הזה יש היכר ברור שרוצה בקיומו עד שתעקר וא"כ הוי לן לומר דאפילו אינו עוקר דאסור. וי"ל דשאני התם לענין מלקות דבעי מעשה גמור משא"כ לענין מחילה וצ"ע:

שוב מצאתי בתשובת מהר"מ פאדווה סי' מ' וז"ל שם אומדנא דמוכח היא שמחל לו או שלא עלה על דעתו שמחשבתו ניכרת מתוך מעשה עקימת שפתיו שהוא דיבר על העתיד ולא על העבר עכ"ל הנה זה דומה ממש לטעמא דמחילה בטענו חטין מדלא דיבר כלל על השעורים:

ולענין נידן דמהר"מ פאדווה אילי גם רש"ל מודה מטעם דיש לומר שלא עלה על דעתו ללמד בשכר כלל ונמצא שלא הי' חייבים לו לעולם עי"ש אלא דבגוף הדבר אי מהני מחילה בלב במחלוקת היא שנויה. בין המרש"ל ובין מהר"מ מפאדווה וכבר כתבנו שהמרש"ל עצמו בתשובה לא כתב כן ושע"כ גם דיבור לא צריך:

ועיין קצות החושן סי' י"ב בהשגתו שם. על רש"ל בתשובה ואשתמוטתי' דברי הרש"ל ביש"ש הנ"ל שלדעתי באמת כל הנך פוסקים שלא כתבו טעמא דמחילה היא דס"ל מחילה בלב לא מהני:

ח והנה יש לחקור בהא דקיימ"ל גם האידנא דחייבי מיתה שוגגים פטורין מתשלומין משום קלב"מ (ח"מ שנ"א) אם טעה הדיין וחייבו לשלם בגונא דשיקול הדעת למ"ש הפוסקים דבקלב"מ מהני תפיסה כש"ך ח"מ ריש סי' כ"ח. מי נימא דדמי למ"ש הש"ך ס"ק ב' כיון דמהני תפיסה גם הדיין לא ישלם דלא גרע הדיין מאיש אחר בעלמא שאינו דיין כשתפס מזה ונתן לזה במתכוין כדי לההפיש חבירו דפטור עיין נה"מ ס"ק ב' ותומים בת"כ אות קכ"ג:

או דלמא דדוקא התם דספיקא דדינא הוא דפטור הדיין דאיכא נמי טעמא שהדיין עצמו יכול לומר קים לי כסברא דילי משא"כ הכא שפטור באמת מדינא מטעם קלב"מ ואין שום צד לחייבו על פי ב"ד והא דמהני תפיסה היא רק משום דחבירו חייב לצאת י"ש אבל אם התפישו הדיין הרי שלא כדין התפישו:

וי"ל עוד לפי דברי נתיבות המשפט סי' כ"ח ס"ק ב' דעל פי דין אסור לו לאדם לתפוש דהרי כל עיקר הטעם דמהני תפיסה היא משום דעבד אינש דינא לנפשי' כש"ך כ"ה סק"ב וכיון [דב"ד] (בשה"ב) עצמו אסור להם להוציא ממון זה עפ"י דין כמו כן הוא עצמו אסור לעשות דין זה לעצמו א"כ עשה הדיין שלא כדין. או דלמא לאידך גיסא כיון דחזינן דגם הבע"ד עצמו אסור לו לתפוש מ"מ אם עבר ותפש דידי' הוי ה"ה להדיין אם התפישו בדיעבד שפיר דמי:

ויש לכאורה להוכיח דין זה מהא דהקשו התוס' והרא"ש בסוגיא בטיהר את הטמא אמאי מה שעשה עשוי ועוד אם מה שעשה עשוי אמאי ישלם מביתו וי"ל למאי דקיימ"ל האוכל מעשר שני בירושלים בטומאה לוקה וכן האוכל מעשר שני שנטמא בירושלים קודם שנפדה כרמב"ם פ' י"ט דסנהדרין א' סי' ס"ז או האוכל בשר קודש שנטמא לוקה שם א' נ"ג וקיימ"ל נמי בכל חייבי מלקות מלקי לקי ולא משלם ולמ"ד חייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין ודאי משכחת לה בפשיטות האי דינא דטיהר את הטמא ראובן אכל מעשר שני של שמעון בירושלים ורוצה לפטור עצמו מתשלומין בטענת קלב"מ באמרו שפירות הללו טמאים היו והדיין טיהר את הפירות הללו וממילא דחייב ראובן לשלם מה שעשה עשה שאין שמעון צריך להחזיר המעות וישלם מביתו לראובן שהפסידו ממון שלא כדין וכה"ג בבשר קודש שנטמא או על טומאת הגוף ובפירות טהורין:

והנה אם נאמר שהתוס' והרא"ש ס"ל להלכה דלא כר"ל ומלקות שוגגין אין פטורין מתשלומין א"כ שפיר לא אפשר להו לתרץ כן דבמזיד והתראה היא דאמרינן דלוקה ואינו משלם א"כ לא משכחת לה ההוא גוונא כלל שאם טיהר את הטמא ופוטרו ממלקות ודאי קם דינא אפילו טעה בדבר משנה כמבואר בש"ס דסנהדרין דף ל"ג ע"ב דדמי מלקות בזה כדיני נפשות שאין מחזירין לחובה וממילא דחייב לשלם על פי דין וע"כ שפיר הוצרכו התוס' והרא"ש לתרץ דמה שעשה עשה כשעירבן בפירות מרובין. וישלם מביתו כשעירבן בפירות מועטין:

ועל פי שיטתם זו הוצרכו ע"כ לאוקמי סברת הש"ס הכא באילו הוי גבן הוי הדר השתא נמי לאו כלום עביד דהיינו דוקא אליבא דרבנן אבל אליבא דר"מ ע"כ דלית לי' האי סברא כלל דאל"כ טיהר את הטמא אמאי ישלם משום שעירבן בעה"ב עם פירותיו נימא כיון דאלו הוי קמן קודם שעירבן הוי ודאי הדר השתא נמי לאו כלום עביד ואמאי ישלם מביתו אלא ע"כ דלדידן דקיימ"ל כר' מאיר דדאין גרמי לית לן האי סברא כלל וזה מקור ועיקר טעם שיטת התוס' וסייעתם שהוצרכו לסלק סברת הש"ס הלזה מהלכה כש"ך ס"ק ה':

לפ"ז י"ל בריווח דברי התוס' בפ' אלו טריפות דף מ"ג גבי האי עובדא דרבא הוצרכו לאוקמי שהאכילו רבא בידים לכלבים שאל"כ היה פטור מטעם דאלו הוי גבן הוי הדר ותימא הא רבא גופי' דן גרמי וא"כ חייב אע"ג דלא האכילו בידים וכבר עמד בזה בש"ך שם ובאו"ת:

אמנם להנ"ל ניחא דאדרבה רבא לשיטתו דאע"ג דדן דינא דגרמי לא צריך למדחי סברת הש"ס הנ"ל מהלכה דרבא לטעמי' דס"ל כר"ל דחיימ"י שוגגין פטורין מתשלומין וכמ"ש הרש"ל בפ' מרובה וכן העלה הקצות בסי' ל"ח וא"כ לדידי' טיהר את הטמא מתוקמי כהנך גונא הנ"ל ולא צריך לדחוקי כלל אלא לאוקימתת רב חסדא דמוקי לה כשנו"נ ביד וטיהר את הטמא כשעירבן עם פירותיו כו' עיין נה"מ מה שפירש לדעת הש"ך יצדק גם להנך פיתרי הנ"ל יעו"ש ולפ"ז מוכח כצד השני. ומ"מ לענין עיקר הדין צריך אני להתלמד:

וי"ל עוד על פי מה דתנן במס' תלה פ' ב' משנה ז' עיסה טהורה מפריש אחד מכ"ד דכתיב ראשית עריסותיכם, תתנו כדי נתינה דוקא נטמאת העיסה לא יתן אלא אחד ממ"ח. והנה אם טיהר החכם את הטמא וחייב לבעל העיסה לתת חלה אחד מכ"ד מה שעשה עשה מה שחייבו להפריש אחד מכ"ד וישלם מביתו מה שהפסיד בעל העיסה אחד ממ"ח בעיסה זו:

ט. והנה בירושלמי פ"ק דסנהדרין מפרש טעמא דישלם מביתו אמר ר' אבוהו משום שהגיס דעתו לדון יתידי וקשה מה ראה הירושלמי לחלוק בזה על ש"ם דילן ולחדש ולומר דטעמא היא משום קנסא ועיין ש"ך ס"ק ל' כתב לישב דהירושלמי לטעמי' אזיל דלא דאין גרמי והוצרך לחייבו מצד קנס וקשה דהא ניחא דלא מוקי לה כר' מאיר אבל אכתי אמאי נאיד מסברת הש"ס דילן דלמאן דלא דאין גרמי ע"כ איירי המשנה דנו"נ ביד ולמה לן לדחוקא מצד קנס גס בעיקר דברי השיך יש לכאורה לשדות נרגא לפי מה דמבואר בירושלמי סוף פ"ק דשבועות דר' אבוהו גופי' ס"ל חסמה בקול לוקה וכן ס"ל דלא תתני מימר דבדיבורו עבר מעשה ולוקה עליו השתא אם אפי' מאן דלא ס"ל הכא לענין מלקות [עיין ש"ם ב"מ צ"א ובתוס' שם] מ"מ ס"ל להתוס' והרא"ש והמרדכי דהכי דקם דינא מעשה היא ולא גרמי לענין תשלומין והחולק וסייעתם אפשר, דסבירא להו באמת דאין חילוק דלא חשיב מעשה לא לענין מלקות ולא לענין תשלומין אבל מאן דס"ל דחשוב מעשה לענין מלקות קיו דחשוב מעשה לענין תשלומין ולא גרמי כיון דקם דינא ובדיבורא מתעביד מעשה. אמת כי אמת לי' פירכא להאי ק"ו דו"ק ותשכח]:

עוד קשה במ"ש רש"י פ"ק דסנהדרין ד' ה' ואי לא קיבלו' זיל שלים פירש"י דאמרי לי' דיינת לן דין תורה והיינו לא קיבלו וחייב אפילו המומחה לשלם וקשה אמאי ראה רש"י לחלוק על הירושלמי דאם אמרו דיינת לן דין תורה אפילו בהדיוט קם דינא ובמומחה פטור, מתשלומין וכן פסקו הרי"ף והרמב"ם והתוס' והרא"ש להדיא ועיין ש"ך ס"ק ל' והיותר תמוה על נמוקי יוסף שם שכתב דמהירושלמי יש לסייעו קצת לשיטת רש"י ואדרבה שם בירושלמי מבואר להיפך דמומחה פטור וכמ"ש הש"ך בס"ק הנ"ל:

י עוד קשה למ"ש הנ"י בפ' אד"מ וכל הנך סברי דנו"נ ביד ממש וכן משמע מכל הסוגיא כו' וקשיא לכולהו א"כ דאינו חייב עד שנו"נ ביד ממש היאך אמרינן לעיל האי מאן דבעי למידן דינא ואי טעה לפטור לנקוט רשותא מריש גלותא ומה צורך היה לו להיות, נו"נ ביד שיצטרך לי' למנקט רשות לא ישא ויתן ובלא רשות נמי פטור והיכי אמרינן לעיל ברי"פ דמשום הכי תקנו שישלמו הדיינים שלא תנעול דלת לפני לוין אכתי מאי הועילו בתקנתן לא ישאו ולא יתנו בידם ויפטרו עכ"ל ותימא דהא ודאי לכאורה דאין צריך שהדיין עצמו יקח מזה ויתן לזה אלא אם היא במקום שיש רשות להדיין לירד לנכסים נגד המסרב על דין תורה אם בצווי הדיין לקח שליח ב"ד מנכסי הנתבע ופרע לתובע כפסק הדיין היינו נמי נו"נ ביד דשליחו של אדם כמותו בכל התורה ולכך אמרו האי מאן דבעי למידן כו' דלא סגי בלאו הכי דע"כ צריך להיות יורד לנכסי בעל דין ע"י שליח ב"ד עכ"פ. וכן נמי תו ליכא נעילת דלת דהרי יודע בעצמו דלא שמע לקול הדיין עד שיכנס לנכסיו ע"י שליח ב"ד והיינו נו"נ ביד דשליחי ש"א כמותו וכבר העלה כן באמת התומים להלכה פסק ואורים ס"ק ס"ו כן הסכים הנה"מ וסיים ופשיט ופליאה נשגבה על הגאונים הללו איך לא שתו לבם לבאר דעת הנ"י בזה וכי נעלמה ממנו הלכה פשוטה בכל הש"ס דשליח ש"א כמותו בכל דוכתי ועיין בח"מ סי' ק"ט סעיף ו' לענין שליח ב"ד שטעה אינו כמותו ויש לדחות דשאני התם די"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ועיין שם:

יא אמנם לפענ"ד י"ל הנה הגאון בעל הפלאה בסוגי' דכתובות דף ק"ה שם הראה פנים בהלכה דיש לחייב את הדיין המטה משפט מלקות מן הלאו דלא תטה משפט ככל חייבי לאוין ושע"כ בדין הי' לומר, שפטור מלהחזיר השוחד שקבל מטעם שאין לוקה ומשלם אלא דמשום הכי קיימ"ל בחו"מ סי' ט' דמוציאין השוחד בדיינין משום שהחיוב מלקות ותשלומין אינן באים כאחד, דמיד כשהטה את הדין נתחייב מלקות וחיוב תשלומין לא בא אלא בשעת קבלת שוחד יעו"ש:

ויש לראות לפ"ז הא דתנן דן את הדין זיכה את החייב כו' מה שעשה עשה וישלם מביתו בשלומא לר' יוחנן מתרץ לה כגון דלא אתרו בי' אלא לריש לקיש דס"ל חייבי מ"ש פטורין מתשלומין והא הכא הטיית המשפט וחיוב, התשלומין שניהם באין כאחד ואין ספק כי המטה את המשפט כנגד סוגיין דעלמא שזה ודאי עובר על לאו דלא תטה משפט שהרי מוציאין ממון על פי סוגיין דעלמא יעוין או"ת וקצות ונה"מ על דברי הש"ך ס"ק ה' ועיין ביש"ש פ' מרובה דהלכה כריש לקיש ורבא ועולא הכי סבירא להו. והנה לר' חסדא דלא מחייב הדיין רק בנו"נ ביד אשכחן נמי שאין באין כאחד אבל לר' נחמן ור' יוסף ור' ששת, דס"ל דגם בלא נו"נ ביד חייב. א"כ קשה אמאי ישלם הא כל חייבי מ"ש פטור מתשלומין וכן קשה לרבא גופי' דדן דינא דגרמי ולא צריך לאוקמי בנו"נ ביד והרי רבא ס"ל דחייבי מ"ש פטורין מתשלומין עיין קצות סי' ל"ח. ובפרק הכותב פ"ד:

דן דינא כר"ט ואהדר ריש לקיש לעובדא ומפרש משום דסבר טועה בדבר משנה הוי הא בשיקול הדעת הי' מודה דקם דינא אע"ג דלא נו"נ ביד וכדמוכיח התם פשטא דסוגיא וכ"כ שם בהפלאה להדיא:

הן אמת שהרמב"ן בספר המלחמות פרק אד"מ כתב להדיא על הך עובדא דכתובות דיש להעמידה להרי"ף דאיירי בנו"נ ביד וע"כ צ"ל כמ"ש בהפלאה שם ומכאן סיוע ותירץ קצת שלא הזכיר דברי הרמב"ן הללו והנה י"ל דבקיבלו הבעלי דינים להדיין ליכא לאו דלא תעה משפט וקרא לא מיירי אלא בדיין הכופה לדון כדין של, תורה משא"כ בדן על פי קבלה דהמשנה איירי בקיבלו ולק"מ:

אך בקיבלו ע"מ לדון דין תורה וכמ"ש הש"ך בסי' ג' אות ה' ויש אומרים דהיינו הקבלה האמירה בש"ס בסוגיא דילן הנה ודאי דהדר הלאו לדוכתי' ובקבלה סתם צ"ע גם קשה לסלקא דעתן דפ"ק דסנהדרין דלא איירי בקיבלו מאי איכא למימר ועור לגרסת הרי"ף דר"נ ור"י דמוקי למתניתין דבכורות במומחה ולפיכך מה שעשה עשה א"כ ס"ל דמתניתין לא איירי בקבלו ודלא כר"א וכמ"ש במלחמות שם להדיא דלהכי לא קיימ"ל כר"נ ור"י בהא דכיון דאוקימנא סוף פיק בקיבלו ש"מ דלית הלכתא כר"נ ור"י א"כ הדרא קושיא לדוכתי:

יב והנה לכאורה י"ל דלעולם בטועה בשיקול הדעת אין בו לאו דהטיית משפט שהרי מ"מ פסק דין תורה לחד תנא או אמורא וכמ"ש הפוסקים שברא זו הרבה פעמי לענין אתר ואולי דה"ה נגד איסור עבירת לאו דהעי"ת משפט אלא דהא ליתא דסוף, כל סוף כיון דהלכה למעשה עבדינן כסוגיין דעלמא א"כ כשפסק להיפך פשיטא שעבר על לאו שוב מצאתי שמבואר כן להדיא בספר החינוך סי' רל"ג כתב ז"ל שם שלא יעשה הדיין עול במשפט היא בכל עת שיעבור על זה שצותה לנו התורה בענין הדין אלא א"כ עשה ברצון בעל הדין [וזה כמו שכתבתי דבקבלה ליכא לאו ד"א תטה אולם אופן הקבלה ע"כ כנ"ל]. וע"ז נאמר לא תעשה עול במשפט כו' אבל אין לוקין כו' שהרי כל הדן שלא כדין תורה דינו חוזר לפיכך אין לוקין שכל הטועה בד"מ לעולם חוזר ושם יתבאר שיש צדדין אם דן הדין בהיפך האמת שדינו דין וחייב לשלם מביתו כו' ומכל זה לא יתחייב מלקות ואפילו עשה בו מעשה וכגון שני"נ ביד מן הכלל שבידינו שכל לאו שניתן לתשלומין אין לוקין עכ"ל הנה מבואר להדיא מדבריו דיש בטועה בשיקול הדעת לאו, של תורה דלא תעשה עול במשפט אע"ג דקם דינא אלא שלענין מלקות יש לפוטרו משום לאו שניתן לתשלומין וזה בשיקול הדעת ובדבר משנה משום שהדין חוזר וזה כעין דברי הפלאה שם שכתב דהוי כניתק לעשה דבצדק תשפוט עמיתך:

והנה לפענ"ד יש להביא ראי' דאין מלקות בדיין הטועה בשיקול הדעת דבשים פ' הכותב פ"ד איתא התם דן דיינא כר"ט ואהדר ריש לקיש עובדא מנייהו אמר לי' ר"י עשיתו כשל תורה ושקל וטרי הש"ס להסביר במאי פליגי ר"י ור"ל יעו"ש והשתא אי נימא דיש מלקות בדיין הטועה בשיקול הדעת הנה אין צורך כלל להצמיח פלוגתא חדשה בין ר"י ור"ל אך נימא בפשיטת על פי יסוד סברת הרי"ף והרמב"ם ובעל המאור בסוגיין דכל היכי דאית לי' פסידא דבע"ד הדר דינא ולהכי לר"ל דס"ל חיימ"ש פטורין מתשלומין א"כ ממילא דאין על הדיין חיוב תשלומין להכי אהדר ר"ל לעובדא כדי שלא יפסד הבע"ד ור"י לטעמי' דס"ל חיימ"ש חייבין בתשלימין א"כ שפיר קם דינא והדיין ישלם מביתו ובפרט למ"ש הרמב"ן דהתם בנו"נ ביד מיירי א"כ עבר עבירה ועשה מעשה בידים אלא ודאי שאין כאן חיוב מלקות כלל וכדברי החינוך.

יג ומדברי החיניך הללו למדנו עוד דעיקר אזהרה זו למדנו רק מן הכתוב לא תעשה עול במשפט שבת"כ י"ט ט"ו ושם העשה סמוכה לו בצדק תשפוט עמיתך אמנם הלאו דלא תעשה עול במשפט שם ל"ה ידבר בענין משקל ומדה וכן מוכח הרמב"ם וסייעתו מוני המצות דעיקר אזהרה מלא תעשה עול היא. אבל לא תטה משפט שבמשנה תורה ט"ז יט היא מלאוין שנשנה בערבות מואב שהרבה מהם לא באו במנין יעיין לח"מ פ"ג מהלכות מלוה והרב בעל הפלאה שם כתב להוכיח שאין מלקות בלאו דלא הנוה משפט מדלא חשבה הרמב"ם במנין לאוין שלוקין עליהם. ולא דק שהרי יראה כל מעיין דגם במנין לאוין הפשוטין לא בא לאו זה דלא תטה משפט רק לאו דמשפט אביון ע"ש ועיין בספר מעין החכמה דף קל"ד בסי' ר"ה ור"ו בסמ"ג שדיין המטה את הדין עובר בשני לאוין לא תעשה עול ולא חטה משפט ועיין עוד שם דף קל"ה בענין לאו שאפשר לעבור עליו בלי מעשה ועיין סמ"ג שם דגם הוא מודה דעיקר הלאו היא מן לא תעשה עול שהרי כתב שם להדיא ד"א תטה משפט אינו נכנס במנין המצות

אמנם בספר יראים סי' רל"ה ורל"ח שיטה אחרת לו שם דלאו דלא תטה עובר מיד בשעת חיתוך הדין אעפ"י שלא נעשה מעשה משא"כ לא תעשה עול. ועיין לשון הרמב"ם בפ' כ"א מהלכות סנהדרין לא תעשה עול כו' זה המעוות את הדין כו' וכן המענה דין כו' כדי לצער אחד מבעלי דינים הרי זה בכלל עול ועיין טור ומחבר סי' י"ז סעיף י"א ועיין תוס' יומא ל"ו ד"ה לאו דנבילה איכא ביניהו וז"ל ונ"ל, דלהכי לא קאמר לאו דטריפה דאפילו ר"י הגלילי לא חשוב ניתק לעשה כיון דלא ניתק כל מה שבלאו כי' עכ"ל ולפ"ז ה"ה לכאורה בלאו הזה שכולל ענוי הדין וצער בעל הדין שאין לזה תיקון עם קיום המעשה אח"כ וכן לענין שלא יחשב לאו שבכללות אע"ג דכולל ענוי הדין וכדומה מ"ח עיקר עיוות הדין מפורש במקרא משא"כ ענוי הדין וכדומה אינו מפורש אבל היא נלמד מכללו לזה מדיוק בדברי הרמב"ם שם שכתב להדיא ל"ת עול כו' זה המעוות את הדין כו' אבל המענה את הדין כתב שזה בכלל הלאו וזה ממש כדברי התוס' ביומא שם שכתבו דמ"מ לענין טריפה שכתב בקרא להדיא לא הוי לאו שבכללות ובזה יובן דברי הרא"ה בחינוך שם שלא כתב בפשיטת לפטרו משום לאו שבכללות. ונלמד עוד דלענין העשה לא יבוא בחשבון רק בצדק תשפוט עמיתך שבת"כ הנ"ל וכמ"ש הרמב"ן בריש סנהדרין ובפרק כ"א שם אבל ושפטו את העם משפט צדק שבמשנה תורה ע"ז י"ח דרשינן פר"ק דסנהדרין ד"ז לענין אחר. ובספרי הובא ברא"מ שם לענין דיינים מומחין שיכולין לצדק את הדין. ועיין מזרחי שם מה שנתקשה בדברי ספרי הללו כי לכאורה לא קשיא כלל יעו"ש ודו"ק וכן קרא דושפטו צדק דרשינן לענין שלא ישמע דברי בע"ד כו' ועוד שם ושפטתם צדק אמר ריש לקיש צדק את הדין ואח"כ החכיהו ועיין מזרחי שם דדריש לי' נמי מתינת הדין והא דילפינן דיחיד דן יחידי מבצדק תשפוט מדיוקא תשפוט דריש שהיא לשון יחיד לא מעיקר הכתוב דלגופי' צריך דיש כאן עשה עיין פ"ק דסנהדרין ברש"י ותוס' שם:

יד אמנם בשורש הטעם שכתב הרא"ה לפוטרו ממלקות משום דהטועה בדבר משנה לעולם חוזר וכלומר שלפי זה ניתק לעשה כלאו דגזל וגנבה וכ"כ הרב הפלאה דניתק לעשה דבצדק תשפוט וכן טעם השני בשיקול הדעת שכתב הרא"ה משום דהוי לאו הניתן לתשלומין וכן טעם השלישי שכתב בהפלאה דהני לאוין הוי לאו שאין בהם מעשה. הנה, כד מעיינין שפיר נראה לפענ"ד דאית פירכא אכולהו ולא מבעי טעם השלישי הנ"ל שכתבו שאין בו מעשה תינח בלא עשה מעשה אבל בעשה מעשה מאי איכא למימר והרי הרי"ף והרמב"ן והרמב"ם וסייעתם דפסקו כר"ח לא קם דינא אלא בנו"נ ביד והנך רואה שהרא"ה שם נשמר מזה ולא עוד היכא דקם דינא ובדיבורא מתעביד מעשה יש אומרים שחשוב מעשה גמור לענין מלקות עיין לח"מ ומ"מ פ' י"ג בשכירות ועיין שם במגיד. גדולה מזו דלאו דאית בי' מעשה גם בלא עשה מעשה לוקה הובא סברא זו במ"ל ועיין שער המלך פ' א' מה' חמץ ומצה ה' ג' שם ביאר סברא זו על נכון וסילק יתידות הדרכים בענין זה בשם חכם ספרדי בשו"ת ובספר מחנה ראובן מייחס סברא זו לרש"י ומיישב בזה הסתירה שנראה לכאורה בדברי רש"י בענין המקיים כלאים בכרם וכבר כתבתי ישוב נכון לסתירה בס"ד:

טו אבל גם לטעם הראשון שהוא משום דאיתי' בחזרה וניתק לעשה דבצדק תשפוט לענ"ד ודאי דאיכא למשדי בי' נרגא לא מבעי למ"ד לאו שקדמו עשה לוקין עליו עיין מלקות דף ט"ו שזה אינו רק לר' יוחנן אבל לריש לקיש באמת אפילו קדמו עשה אין לוקין עליו. אלא דעדיפי מינה י"ל לפי מ"ש השער המלך שם דלהכי קיימ"ל בטמא שנכנס למקדש לוקה והרי ניתק לעשה דוישלחו מן המחנה ז"ל שם בשם הרמב"ן משום דבשעה שעבר על הלאו יבטל לעשה שבו כלומר דלא דמי לאונס דאפילו בלאו טעמא דכל ימיו בעמוד והחזר קאי אינו לוקה משום דהאי דאזהר רחמנא לא יוכל לשלחה היינו דקפיד קרא שיהי' כן משום קנסא והלכך כשמחזירה לבסוף הרי אשתו היא עכשיו ונמצא חזרתו תיקון הוצאתו היא משא"כ גבי טומאה דקפיד קרא על ביאת המקדש ונמצא דיציאתו אינו מתקן כניסתו וכן בלאו דלא יראה כו' שאפילו בדעתו לבערו עבר בבל יראה משום אותו שהי' פורתא מה"ט לקי שפיר דהעשה אך ביום הראשון הוי מחצות י"ד ואילך קודם כניסת הפסח כו' הלכך אפילו יבערו אח"כ אינו מתקן הראי' שראה ואע"ג דגבי גזילה נמי אמרינן לא תגנובו ע"מ למיקט וע"מ לשלם שאני התם דבשעת עבירות הלאו אכתי לא עבר העשה דוהשיב את הגזילה דלא שייך אלא אחר עבירות הלאו ודו"ק עכ"ל:

והעלה שזה דעת הרמב"ם ואע"ג דס"ל דאין לוקין אפילו בקדמו עשה אבל כה"ג מודו דלוקין וא"כ בנידן דידן נמי דעיקר מה דקפיד רחמנא הוא על עיוות הדין ותיכף בשעה שקילקל את הדין עבר על לאו דלא תעשה עול אעפ"י שדעתו לתקן אח"כ וה"ה שעבר מיד גם על העשה בצדק תשפוט עמיתך ומה שמחזיר הדין אח"כ אינו תיקון אלא על העתיד אבל איסורא דעביד עביד בשעה שחייב את הזכאי או להיפך ולא דמי לעשה דוהשיב את הגזילה דלא שייך לקיים והשיב את הגזילה אלא אם כן גזל תחילה משא"כ בדן דין שקר תיכף ומיד עקר העשה של בצדק תשפוט עם הלאו דלא תעשה עול במשפט כאחד ואין זה בגדר ניתק לעשה כלל וכדברי הרמב"ן הנ"ל:

טז [הג"ה ע"ש מ"ש השעה"מ בענין אונס שגירש וצ"ל לכאורה לפי דרכו שם דהמגרש אדעתא להחזיר מיד לא עבר על לאו דלא יוכל לשלחה דאל"כ גם אונם שגירש עבר מיד על לאו ועשה כאחד לא יוכל לשלחה ולו תהי' לאשה וילקה ואנן קיימ"ל דמחזיר ואינו לוקה ודבר תימה הוא דאיך מצינו שלא יהא איסור בעובר לאו ע"מ לקיים העשה ועיין שאגת ארי' סי' ויש לנו הירהורי דברים שם בראיותיו ואכ"מ אבל יש קצת סיוע לזה מתוס' פסחים ד' ס"ג ד"ה הכתוב נתקו לעשה דלא יוכל שלחה כל ימיו משמע דליכא לאו אלא כשמשלחה כל ימיו עכ"ל ויש לדחות ועיין פ"ק דמכות שם ברש"י דהעשה דלו תהי' לאשה לא שייכא נמי אלא דוקא אתר עבירות הלאו כמו עשה דוהשיב את הגזילה וכלומר דקרא משמע שיחזירה אחר שגירשה ויקיימה כל ימיו ע"ש וא"כ מעיקרא לא קשה מידי ויש להעיר עוד מהא דקיימ"ל בגירשה בלא מצא בה ערות דבר עבירה ושנא המשלח כמ"ש הרשב"א דלהכי אין מברכין על מצות גירושין עיין אבן העזר סי' קי"ט ובה"ט ס"ק א' שם א"כ באונס שגירש ע"מ להחזיר בלאו איסורא דלא יוכל שלחה הגרושין גופייהו אסורין גם למאי דקיימ"ל באה"ע סי' קמ"ג המגרש על תנאי אם נתקיים התנאי הרי זו מגורשת דוקא משעה שנתקיים התנאי לא קודם לכן כלל לפיכך אם אבד הגט או נשרף קודם שנתקיים התנאי אינה מגורשת ויש אומרים אפילו בתנאי דמעכשיו יכול לבטלו ויש אומרים דע"מ לאו כמעכשיו דמי ע"ש סי' קמ"ד נמצא דהמגיש ע"מ שיחזירנה לא חל שם גט עד שעה שהחזיר. ונמצא שבאמת לא עבר מעולם על הלאו ועיין:

ויש להעיר עוד שאם גרשה ע"מ להחזירה הרי אסורה להנשא לשום אדם בעולם שאם תנשא לאחר הרי שוב נאסרה על הבעל משום מחזיר גרושתו ונמצא שאין כאן כריתות כלל עיין גיטין פ"נ:

היום אי את אשתי ולמחר את אשתי ושם פ"ו עמוד א' ורמב"ם פ"ת מגירושין פסק דאינה מגורשת כלל. אפילו לדעת הרשב"א והרא"ש דס"ל דמגורשת מ"מ יש לחלק בע"מ להחזירה ע"י קדושין אחרים שאני ועיין סי' קל"ז סעיף ה' וסעיף א' ויש מחמירין אפילו באומר ע"מ וצ"ע וי"ל דהכא התנאי יכול להיות שיחזירנה כשתרצה להנשא לו ואם לא תאבה ודאי שאין עליו חיוב דלו תהי' לאשה כלל אבל מאימת חייל הגירושין לגמרי כשלא תרצה להנשא לו פעם שנית א"כ ממילא נתברר דלא עבר על לאו דלא יוכל שלחה כיון דבשעת חיילת הגרושין מרוצה היא ואם לא נתרצית רק שיחזירנה כבר נתבאר לעיל ועיין באלה גולמי הדברים כי אין כאן מקומם ע"כ הג"ה]:

יז ועתה נשיבה לטעם הג' שכתבו הרא"ה לפטור את הדיין מטעם שניתן לתשלומין הנה למ"ש התוס' בסוגי' דמלקות שם וז"ל כששרפו וחייב ממון הלכך לא משכחת לה בטלו דכל היכא דיש לו ממון לא ילקה אבל ליכא לפירושי דתרתי לא עבדינן מלקות וממון דא"כ אדרבה ילקה ולא ישלם דבפרק אלו נערות קאמר ר"י מלקי לקי ממונא לא משלם עכ"ל וז"ל הרמב"ן שם בהלכה זו הביא דברי התוס' הללו וכתב עלה הרי מבואר מדבריהם דאפילו לפי המתרץ דתירץ התם איתי' בתשלומין עיקר פיטור המלקות היא משום לאו הניתק לעשה וטעם דניתק לתשלומין כדי לפוטרו אפילו שנשרף הגזילה דכיון דחייב ממון לא משכחת לה ביטלו ואי לאו טעמא דניתק לעשה אף שניתק לתשלומין אינו לוקה וכ"כ עוד בשם הי"ש בכלל ר"ג דדעת הרמב"ם פ"ג מגזילה ובפ' י"ח מסנהד' דין ב' וז"ל דרבינו לא אתי לאשמעי' אלא דהכלל היא לאו שניתן לתשלומין אין לוקין אבל ודאי שהוא בתנאי שניתק לעשה ע"כ. והעלה עוד דלא תקשה מלאו דריבית ועושקי שכר דמשלמין ואין לוקין דהיא מטעמא דבפירוש ריבתה תורה אותן לתשלומין כעין חובל בחבירו ביוה"כ ושכ"כ הפר"ח בספר מים חיים סי' ל"ז ע"ב לישב קושית הכ"מ פ' י"ח דסנהדרין פ"ב ועיין תוס' ב"מ קט"ו ד"ה דבריהם מוכחין ג"כ הכי:

ושם בשער המלך הלכה זו כתב וז"ל אך קשה טובא בין לתירץ הפ"ח ובין לתירץ היבין שמועה ממ"ש רבינו בפ"ג מגזילה ד"ט וז"ל כל החומד עבדו של חבירו כו' ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה והשיג עליו הראב"ד וז"ל לא ראיתי תימה גדולה מזה והיל"ל מפני שחייב בתשלומין שהרי הוא כגזלן שחייב להשיב את הגזילה ולפיכך אינו לוקה וגם זה מחויב להשיב את החפץ לבעלים עכ"ל. ולפי מ"ש ז"ל מאי ראי' מייתי מגזילה. שאני התם דגלי קרא להדיא אבל בחובל ובחומד עבדו דלא גלי קרא בהדיא לימא דמלקי לקי ממונא לא משלם כיון דקיימ"ל כר"י כמ"ש רבינו בהלכות חובל ולא השיג שם הראב"ד מוכח דמודה לו בזה זה היא קושיתו. ואני תמה מאוד שנראה מדבריו בדעת הראב"ד דתשלומין פוטרין אותו ממלקות והא הכא בחזרת החפץ עצמו מיירי כמ"ש הראב"ד להדיא והרי כשהחפץ עצמו בעין דינא היא דלוקה אע"פ שמחזיר את החפץ כדאיתא בסנהדרין דף ע"ב וכן פסקו כל הפוסקים דאפילו מיתה אינו פוטרת מלהחזיר החפץ שהיא בעין והכא ענין החזרה בנידן דידן אינו אלא החפץ עצמו דהתשלומין כבר נתן כמ"ש הרמב"ם שם דאפילו נתן דמים רבים ע"ש. ולענין עיקר קושיתו.

יח לפע"ד דלק"מ שהרי מבואר שם בדברי הראב"ד בהשגתו הראשונה דס"ל דלא עבר על לא תתמוד אלא כשלא אמר רוצה אני דהמקח בטל וכמ"ש המ"מ שם דמש"ה המקח בטל וא"כ כיון שאין כאן מקח ולא קנין. החפץ הזה פקדון גבי' היא וכשמעכב פקדון חבירו תחת ידו גזלן הוא כדאיתא בב"ק ק"ה ובכמה דוכתי וכ"כ הרמב"ם פ"ג מגזילה דין י"ז לכן שפיר נכנס תחת סוג דגזילה דכתיב בה והשיב את הגזילה והלא מראה מה שתירץ הרב שם לעצמו בענין לאו דאל כלייך לא מתן בפרק י"ב מהלכות שכירות דלא לקי אע"ג דלא הוי ניתק לעשה וז"ל כיון דרחמנא אמר ואל כלייך לא מתן א"כ גזל בידו היא ואיכא בי' עשה דוהשיב את הגזילה והוי שפיר ניתק לעשה וה"ה הכא כיון שאין רוצה בדמים ואין כאן מכירה. ועיין ב"מ ד"ו במ"ש שם והא לא תחמוד ובתוס' שם. וי"ל עוד לפימ"ש הרמב"ם במתאוה עובר בלאו אמך והקונה דבר שמתאוה עובר ב' לאוין לא תתאוה ולא תחמוד ואם גזל עובר לאו השלישי שהיא לא תגזול וא"כ כיון דקיימ"ל דגזל ניתק לעשה ולא לקי הרי דהאי לאו דלא תחמוד אע"ג דיש עמו עוד שני לאוין מ"מ אתי עשה והשיב ומנתק להנך ג' לאוין כולם לפטרו ממלקות ואיך נאמר דאם עבר על לא תחמוד לחודי' לא להוי ניתק לעשה ולהכי שפיר הוכרח המ"מ למת טעם ולומר כיון דמיירי הכי אפילו באומר רוצה אני והמקח קיים שלו הוא מחזיק ואין כאן עליו תורת חיוב השבה כלל ואין כאן ניתק לעשה לכן הוצרך לטעמו שאין בו מעשה:

ובהכי ניחא מה שהקשה הרב ז"ל ג"כ על סתימת דברי הרמב"ם יעו"ש דשפיר סתם לומר שאינו לוקה בשום ענין אפילו אמר שאינו רוצה וממילא דאז אין כאן מקח והוי לי' גזלן כיון דחל עליו חיוב השבה וזה ברור. הנה עכ"פ נתבאר שגם טעם הג' ליתא לפי הנ"ל וא"כ שפיר מצינו פנים בהלכה דיש מלקות בלאו דלא מעשה עול ולפ"ז י"ל דברי הירושלמי הנ"ל ולומר לעולם דודאי הירושלמי אזל בשיטת הש"ס דילן דלמאן דלא דאין גרמי ע"כ בנו"נ ביד איירי ולא עוד אלא שנו"נ ביד מוך כדי דיבור דל הפסק עיין נה"מ ס"ק מ' ובמזיד הי' כאן חיוב מלקות ובש"ס ירושלמי שם אזל לתירוצא מימרא דר"י ור"ל שאמרו שנים שדנו אין דיניהם דין דפריך עליהו מהא דתנן דן את הדין ומשני באמרו לו הרי את מקובל עלינו ע"מ שתדין דין מורה כמ"ש בש"ס דילן אך כיון דריש לקיש ס"ל דחיימ"ש פטורין מתשלומין ובהא דאין דיניהן דין לא פליג על ר"י שהרי אמרו בזה דבר אחד וא"כ מקשה איך ישלם הלא חיוב המלקות פטרו מתשלומין אפילו בשוגג לכן הוכרח הירושלמי לפרש דטעם תשלומי, הדיין משום קנס היא מפני שהגיס דעתו לדון ומידי דמדינא אין שום צד לחייבו ממון ולכן ממילא במומחה דפטור מלשלם כיון דלא שייך טעמא דהגיס דעמו ואוקמי' אדינא דחיימ"ש פטורין וא"ש. משא"כ לדידן דקיימ"ל מיימ"ש חייבין בתמשלומין לא אצטריך לן לחיובא מתורת קנס רק מדינא חייב לשלם א"כ ודאי נימא לומר לעולם דבוהותנה בפירוש ע"מ לדון דין תורה בין הדיוט בין מומחה בעי לשלומי אלא דבהדיוט הדר דינא באפשר למהדר וכסברת רש"י הנ"ל ומ"מ החילוק שבין מומחה לאינו מומחה דתנן במשנה נכון בלאו הכי דרישא דדן את הדין דמיירי באינו מומחה אמרינן דהקבלה לא הי' בסתם רק ע"מ לדון ד"מ לכן אם טעה משלם וסיפא דאם הי' מומחה לרבים פטור דמומחה סתם קבלתו הוי בין לדין בין לטעות ופטור אע"ג דקם דינא וכשיטת רש"י כמ"ש להסביר הש"ך עצמו בס"ק ל' ע"ש אבל למ"ד חיימי"ש פטורין מלשלם ודאי אף בקיבלו למומחה בפירוש לדין ד"ת מטעם דמיימי"ש היא וא"כ ליכא תיובתא מדברי הירושלמי מידי וזה ברור. לפ"ז י"ל דברי הנ"י הנ"ל ממ"ש הש"ך שם לומר ששגג שגיאה גדולה:

יט הנה נאמר אדרבה דבריו מדוקדקים במכלית' מ"ו לא שגג בזה לומר דהירושלמי דין בפני עצמו קאמר על סיפא דמתניתין דבכורות כמו שהבין השיך בכונתו דהא ודאי ליתא שהרי מוכרח להדיא ממ"ש הנ"י דהירושלמי מסייע קצת לפירוש רש"י ואם כהבנת הש"ך הכי הוי לי' למימר דבירושלמי מבואר כפירוש רש"י אבל כך היא כונת דבריו לענ"ד שהרי הביא שם הנ"י דעת אחרונים שהיא דעה שלישית דלא כרש"י ודלא כהתוס' והרא"ש והרי"ף וסייעתם רק ס"ל דבאמרו לו דיינא לן דין מורה אפילו במומחה הדר דינא לגמרי דהוי כתנאי גמור שאם לא יהי' על פי ד"ת בטלה הקבלה מעיקרא ועליהם הביא דעת רש"י שחולק וס"ל דעכ"פ קם דינא וע"ז כתב בז"ל דהירושלמי מסייע קצת לשיטת רש"י דלא כהאחרונים דהא בירושלמי מבואר דאפילו באמרו לו דון לנו דין תורה מיא קם דינא הרי הירושלמי הזה מסייע קצת לפירש"י דניהו דלענין מה דס"ל לרש"י דחייב לשלם אפילו במומחה אין לזה ראי' משם דהא בירושלמי קאמר דפטור גם מתשלומין ואם כי שערי מרוצים לא ננעלו וי"ל דהירושלמי אזל לשיטת מ"ד חיימי"ש פטור מתשלומין מ"מ ראי' והוכחה ליכא דלדידן יהא חייב לשלם אבל סיוע במקצת ודאי איכא עכ"פ מהירושלמי דבדון לנו דין תורה לא הוי כמתנה ע"מ לעקור הקבלה מעיקרא וזה ברור ונכון בכונת הנ"י ודו"ק. ולפי דברים אלו י"ל נמי התימה הנ"ל מעל הנ"י דהא כיון דקיימ"ל בכל התורה שליחו של אדם כמותו א"כ מה לי הב"ד או שליחו של ב"ד סוף כל סוף הרי היא כאילו נו"נ בעצמו ממש וכמ"ש המומים והנ"מ שם דזהו כאילו נו"נ בעצמו ממש ע"ש:

אולם לפי הנ"ל אחרי שנתברר כי יש פנים בהלכה דהטועה בשיקול הדעת יש בו לאו גמור מן התורה והיא ל"ח עוול במשפט. והנה דעת הנ"י היא בהא דקיימ"ל אין שליח לדבר עבירה. היא אפילו בשוגג [דכיון דס"ס עבירה היא ואין בה תורת שלימות כלל] ועיין מ"ש הש"כ סי' שמ"מ ס"ק ו' בשמו וסי' רצ"ב ס"ק ד' א"כ דברי הנ"י נכונים לשיטתו דס"ל אין שלד"ע אפילו בשוגג וגם זה פשוט וברור (ויקר בעיני להמליץ בעד הנ"י בזה לשיטתו אם כי היא פשוט מאוד):

כ ועל פי דרך זה יש ג"כ לתרץ קושית הגאון רח"י מעל דעת הרי"ף וגרסתו בסוגיא. כאן במומחה לפיכך מה שעשה עשוי וישלם ומשנה דסנהדרין באינו מומחה. וקשה דא"כ מאי בין ד"מ לד"נ דמני במתניתין הא גם בד"נ אם דן מי שאינו ראוי לדון מחזירין אפילו לחוב ולא קרינן ביה יצא מב"ד זכאי כלל. ולהנ"ל נאמר דר' יוסף מוקי למשנה דבכורות במומחה וגם קיבלו (כמ"ש כל המפורשים דמשנה זו בקיבלו אבל לא מטעמייהו מכח דר' אבוהו בפ"ק וכמ"ש הרמב"ן אבל טעמא אחרינא כמ"ש) ועיין ש"כ ס"ק ל' כתב דסתם קבלת המומחה הוי בין לדין בין לטעות כיון דמומחה לא צריך קבלתו אהני קבלתו בין לדין בין לטעות. והנה להנ"ל בשם החינוך דבקבלו לדין ולטעות ליכא מלקות דלא עבר הדיין כלל על לאו דלא תטה משפט וממילא דשפיר חייב הדיין לשלם וכל היכא דחייב הדיין לשלם מביתו מחילא תו קם דינא (ע"פ יסוד דברי הרי"ף והמאור בשמעתין) והא דפרכינן ובמומחה משלם והא קתני סיפא אם הי' מומחה לרבים פטור ומשני כאן שיש גדול. להכי משלם דיש בירור שטעה וכאן בשאין גדול הימנו. ופירש הרמב"ן כלומר ואם הי' מומחה לרבים שהוא לבדו הוא המומחה ואין גדול ממנו לברר דשלא כדין הורה ולכך פטור מלשלם וכאן בשאינו מומחה בסנהדרין דקתני מחזירין איירי באינו מומחה. דצריך קבלה וסתם קבלתו לא הי' אלא לדון דין תורה לא בטעות וכמ"ש הש"ך שם וא"כ אם הטה את המשפט יש בו דין עובר, על לאו שיש בו מלקות וקלבד"מ (אפילו בחייבי מלקות שוגג) ופטור מתשלומין ואיכא פסידא דבע"ד לכך מחזירין את הדין כי היכי דלא להוי פסידא והכי פרושא דמתניתין מה בין דיני נפשות לדיני ממונות ד"מ מחזירין אפי' דיינים הכשירים לדין דיני ממון כגון בקבלו לשאינו מומחה שכשר הוא לדון ע"פ דין אפ"ה מחזירין משום פסידא דבע"ד ולא משום חסרון שם הדיין כמ"ש המפרשים שם. דא"כ גם בדיני נפשות אי דן האינו ראוי לדין מחזיר אפילו לחובה ומאי בין. כמ"ש הגאון רח"י משא"כ בדיני נפשות לא משכחת לה היכא דדאין דיינא הכשר לדין ד"נ עפ"י דין תורה שיחזירו את הדין (ומזה מוכח דר יוסף נמי ס"ל כר"ל דחייבי מלקות שוגגין פטורין לפי גרסת הרי"ף הלזו וסיוע להרש"ל דקיימ"ל כר"ל):

כא והנה נשית לב להבין כי לפ"ז למדנו חדשות הנה אחרי שהכלל בידינו כמ"ש הש"ך דכל מקום דל"א לקבלה אהני קבלה לפוטרו ועל פי יסוד וטעם, דאין שום סברא לגמרי שהקבלה תהי' להבל וללא צורך כלל והשתא לפי דרך הנזכר דלאו דלא תעשה עול במשפט הוא לאו שיש בו דין מלקות. א"כ קשה אדרבה דילמא לא הי' כוונת הקבלה רק שלא יהי' חיוב מלקות על הדיין ויפטר מלשלם ותינח למ"ד חייבי מלקות שוגגין חייבים דהא ודאי לא נחשד הדיין שיעוול הדין במזיד שיעלה על דעת הבעלים לקבלי עליהם משום הכי אבל לח"ד חייבי מלקות שוגגין פטורין ודאי קשה כנ"ל. וצ"ל דבאמת להאי מ"ד דס"ל חיימ"ש פטורין באמת לא מהני קבלה לפוטרו מתשלומין ואדרבה הקבלה פועלת לחייבו בתשלומין ולפוטרו מדין הלאו שיש בו מלקות ע"י קבלה זו וכנזכר למעלה דהקבלה מסלקת איסור לאו דל"ת עול כו' אלא דהא תינח במומחה דסתם קבלתו הוי בין לדין בין לטעות וכסברת המפרשים דמידע ידעי שטעותו אינו מצוי וסמכו הבע"ד עליו בשביל הרוב וממילא דאינו עובר על לאו דלא תעשה עול כו' כמ"ש החינוך וממילא דחייב לשלם שהרי יאמרו הבע"ד להכי קבלנו עלינו טעותךך, אפילו כדי לסלק חיוב המלקות והיא כדי שישלם וליכא פסידא לבע"ד וממילא קם דינא משא"כ באינו מומחה דסתם קבלתו ע"מ לתידין דין תורה וממילא שאם הטה דין עובר על לאו דלא תעשה עול ופטור מתשלומין למ"ד חיימ"ש פטורין ואית לי' פסידא לבע"ד וממילא שפיר הדר דינא ועובדא דר' יוסף בפ"ק אי קבלך לא תשלם להנ"ל יש לפרש שקיבלו בפירוש בין לדין בין לטעות להפטר שלעולם יהי' פטור מלשלם וכעין שפירש"י שם כיון שפירשו להדיא בין לדין בין לטעות ע"כ כוונתם גם ליפטור מתשלומין כיון דסתם קבלה דמומחה היא בין לדין בין לטעות כמ"ש הש"ך אהני קבלה חד דרגא לענין פטור תשלומין ועיין. ועל פי זה יש לתרץ תמיהת הרמב"ן מעל בעה"מ דסבירא לי' שלשה דאית בנייהו חד מומחה פטורין מלשלם אפילו בלא קבלו ותמה עליו הרמב"ן מסוגיא דפ' הכותב. ונאמר בטעמא של דבר כי היכא דמהני קבלה מטעם שכתבו כיון דיכול לדון בלי קבלה אהני קבלה לפוטרו וה"ה הכא כיון דיחיד מומחה יכול לדון בלא השנים שעמו אהני השנים לפוטרו וכמ"ש הב"ח להקשות על שיטת החולקים על בה"מ והב"ח תירץ שם לשיטת החולקים דס"ל דדוקא קבלה מהני לפטור שיש בה קצת יתרון משא"כ שני, הדיוטות אין בהם יתרון כלל והבעה"מ לא ס"ל לחלק בכך. אבל נאמר דעכ"פ מודה בעה"מ דאין יתרון לשני הדיוטות יותר מקיבלו ולמאן דס"ל דקבלה לא מהני ה"ה ודאי דב' שעמו נמי לא מהני וא"כ להנ"ל לריש לקיש דס"ל חיימ"ש פטורין לא אהני קבלה ה"ה ב' שעמו נמי לא מהני ושפיר קאמר לי' ר' יוחנן לריש לקיש עשית כשל תורה בתמי' לשיטתך דחיימ"ש פטורין וקבלה לא מהני לפוטרו וה"ה להב' שעתו דלא אהני לפוטרו וכיון דחייב לשלם ממילא דקם דינא לשיטת בה"מ כיון דליכא פסידא לבע"ד ודו"ק ועיין ש"ך ס"ק י"ד אות י"ב:

כב והנה לפי הנ"ל מצאנו פרפרת נאה לפרש דברי הירושלמי בפרק אחד דיני ממונות גרסינן התם בתר ההוא מתניתין מה בין דיני ממונות לדיני נפשות כו' דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה דיני נפשות מחזירין לזכות ואין מחזירין כו' אחר ר' יצחק אמר ר' יוסי לא שניא אלא אפילו נזדכה בטעות מחזירין, אותו ופירש המפרש י"מ דלא דריש ונקי וצדיק אל תהרוג לענין זה וס"ל דמחזירין אפילו לחוב וכתב המפרש שם וז"ל ותימא פירושו א"כ צ"ל דפליג ר' יוסי אמתניתין דקתני בהדיא ד"נ מחזירין לזכות כו' (ועיין במפרש הזה שם התפרש לא ידעתי כי חסר השער בירושלמי הזה שלפני) שוב בא לידי הירושלמי עם פירושו של הגאון בעל פני משה ומה"פ וראיתי כותב שם דאפשר להגיה בירושלמי אין מחזירין כדי שלא יחלוק ר' יוסי על המשנה וזה קשה יותר:

אמנם לפי דברינו הנאמרים למעלה בסילוק קושית הגאון ר' ח"י מעל שיטת הרי"ף וגרסתו באוקימתת ר' יוסף דמתניתין דבכורות במומחה אהני קבלתי בין לדין בין לטעות וממילא דמסולק חיוב הלאו וחייב לשלם ולהכי קם דינא דליכא פסידא דבע"ד וכאן באינו מומחה ואהני קבלתו להכשירו לדין ד"ת לא לפוטרו מחיובו של הלאו דחיובא של הלאו רמי' עלי' ופוטרו מתשלומין והדר דינא משום פסידא דבע"ד נמצינו למדים לפי אוקימתת ר"י הלזו שהחילק שבין דיני נפשות לממון לענין החזרת הדין לחובה. אינו חילק בעצם הדברים ממש (רק הם חילק בטעמן של הדברים) שהרי באמת באינו מומחה דאיירי בי' מתניתין דקתני מחזירין הא דין זה עצמו ברין נפשות ג"כ נוהג דאינו מומחה שזיכה בטעות ברור היא דלאו יצא מב"ד זכאי חשבינן ליה (כת"ש רת"י בקושיתו באמת) א"כ בגופא דעובדא אין חילק בין נפשות לממון אבל בטעם ודאי דיש חילק והבדל רב כנ"ל כיון דר' יוסף מוקי נמי בקבלו לשאינו מומחה א"כ כשר לדון על פי ד"ת ודאי דאין מחזירין כג ובזה יתפרשו דברי הירושלמי הנ"ל כהוגן ולא יהי' דבריו סותרין דברי המשנה וה"ק ר' יוסי לא שנייא (ר"ל אין כאן שוני' וחילוק בגופא דעובדא) אלא אפילו נזדכה בטעות מחזירין איתו בענין ההיא עובדא דאיירי מתניתין באינו מומחה שזכהו לא יצא זכה מב"ד זכאי כלל ומחזירין לחוב ואין חילוק זה דומיא לאינך החלוקים דחשיב התנא במשנה זו דמה בין דיני נפשות לממון דיני ממונות מטין כו' וד"נ אין מטין כו' ד"נ בכ"ג ד"מ בג' וכה"ג כולם השינוי והחילוק הוא בגופא דעובדא וההיא בבא דדיני ממון מחזירין וד"נ אין מחזירין לא שנייא כה"ג וכנזכר וטובא קמ"ל ר' יוסף בזה וכאמור במתניתין דסנהדרין באינו מומחה וכתירוצא דר' יוסף בש"ס דילן ולא סתרה למשנה דבכורות דהתם במומחה וכגרסת הרי"ף ואשכחנא סייעתא לגרסת הרי"ף ופירושה מדברי הירושלמי הללו זה נכון וברור בס"ד

כד ודע עוד שיבואו דברים הרבה מדברינו הנ"ל על פי יסוד דעת הש"כ והנמשכים אחריו דהך בבא דטיהר את הטמא וטימא את הטהור נמי לענין משפט פטור וחיוב בדיני ממינות איירי שבאו לדון לפניו להוציא ממונו שמקח טעות הי' שפירות טמאים מכר לו וטיהר את הטמא אמר שהפירות טהורים וכדומה שכל זה נכנס תחת הסוג של ל"ת עול במשפט דאל"כ בדין הוראת איסר והיתר וטומאה וטהרה יש לומר דלית בי' לאו דלא ת' עול במשפט כלל ועיין בלשון הרמב"ם פרק כ"א דסנהדרין ד"ו

[הג"ה וכבר היינו יכולים לתת מקום וטעם נכון להנ"ל למ"ש לקיים הסברא שהזכירו הראשונים לחלק דבדיני ממונות יחזיר הדין ולא באיסור והיתר אבל לא מטעמי':

אבל טעם פשוט לפי מ"ש הגאון הר"פ ז"ל דלאו דלא תטה משפט ניתק לעשה דבצדק תשפוט עמיתך וסייעתו מדברי הרא"ה ז"ל א"כ לפ"ז דכל זה שייך בדיני ממונות לכך חייב הדיין להחזיר הדין לקיים מ"ע של בצדק תשפוט עמיתך משא"כ באיסור והיתר דליכא לא הלאו ולא העשה ולכך שפיר קם דינא והר"ן פ"ק דע"ז הקשה על סברא הנ"ל דא"כ למה לי' לתרוצא בדאגע בי' שרץ יעו"ש ולטעם הנ"ל נאמר לישב דהך אוקימתא באמת לא הוצרכה רק אליבא דר"ח משא"כ לאינך אמוראי וביאור זה דכבר כתבנו למעלה דיש לומר דאין כאן ניתק לעשה כלל וכנ"ל וכך הוא סברא החיצונה באמת ושקשה לפ"ז אמאי משלם הדיין למ"ד חיימ"ש פטורין ובשלומא לר' חסדא י"ל דחיוב תשלומין לא בא מד שעה שנו"נ ביד ואין כאן כאחד הלאו והתשלומין ושפיר משלם א"כ לר"ח יכול לקיים הסברא החיצונה הנ"ל דאין כאן ניתק לעשה או דלר"ח דלא קם דינא עד דנו"נ ביד וממילא דאין כאן מלקות דהוי לאו שאין בו מעשה כיון דבדיבורא לא מתעביד מעשה מיד לסברת מ"מ ע"כ הג"ה):

כה גרסינן בירושלמי פ"ק דסנהדרין תמן תנינן הנוטל שכר לדון דינו בטלין כיני מתניתין החשוד ליטול שכרו ודן חד בר נש כו' עכ"ל וצריך ביאר מה בעי הירושלמי בזה וראיתי במפרש לירושלמי וז"ל כיני מתניתין כן הוא מתניתן החשוד ליטול שכרו כו' דודאי הנוטל שכר ביטולו וכדמסיק דינו דין אלא דאיירי בחשוד ליטול יותר משכר ביטולו א"נ האומר שנטל שכר לדין דיניו קיימין אבל הנוטל בסתר דיניו בטלין עכ"ל בפירושא בקונטרס ובתוס' שם כתב וז"ל כיני מתניתן החשוד כו' עיין בקונטרס ושני הפרושים דחוקים גם אין לומר דהוסיף ודן דבלא"ה לא שייך לומר דיניו בטלין דעדיין קשיא למה שינה הלשון וקאמר החשוד לכן נראה דקשיא ליה הא דתנן בטלין דמשמע דלאו דוקא אותו הדין שידוע שנטל בו שכר הוא בלבד שבטל אלא כל דיניו שת פסולין וטעמא מאי הא אפילו באותו דין עצמו מדאורייתא דינא קם דקיימ"ל כל היכי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ולמה גזרו כל כך אלא כיון דכתיב כי השוחד יעיר א"כ דבר ברור היא שיטעה לכך דיניו בטל דאורייתא דהא אמרינן אפילו לזכות את הזכאי לא יקח שוחד ש"מ האיסור שוחד גורם לטעות בודאי לכך מגיד מתניתין החשוד ליטול שוחד כל דיניו שדן בטלין כיון דחשוד בכולן ובש"ע ח"מ סי ט' סעיף ה' כתב הנוטל שכר לדון כל דיניו בטלין אא"כ ידוע שלא נטל בהם שכר והיא מדברי הר"ן שדקדק כן ממתניתין ע"ש. ותימא הרי מפורש כאן דדוקא בחשוד הדין כן אבל דיין שנטל פעם א' שוחד לא בטל אלא אותו הדין בלבד אפילו אינו ידוע (שלא) נטל שכר עכ"ל המפרש (והארכתי בהעתקת דבריו כהויתן לפי שאין פירוש זה מצוי ביד כל גם שם מחברו לא נודע לי):

כו והנה כל דבריו תמוהין מ"ש דיסוד כוונת הירושלמי היא כיון דקיימ"ל עביד מהני ומדוע דינו בטל תמוה טובא דעביד מהני לא הוי רק לענין גופא דעובדא כגון גירושי המאנס והתורם מן הרע על היפה לענין התרומה גופא אי הוי תרומה או לא וכדומה כל הנך דשקיל וטרי בהו הש"ס שם בתמורה ד' כ"ו וה"ה הכא בלאו דלא תקח שוחד אם עבר ולקח אי מהני לא יחזור ואי לא מהני יחזור אבל מה ענין קיום הדין וביטולו לענין לא תעשה דלא תקח שוחד שהוא אפילו לזכות את החייב באמת. וראי' ברורה לזה מדברי הב"ח ז"ל שכתב דהא דקיימ"ל. דהדיין מחזיר השוחד שלקח כדאיתא בש"ס שם היא מטעם דעביד לא מהני וכ"כ בהפלאה בכתובות ק"ה ובקדושין סוף האיש מקדש וכ"כ הנתיבות שם וכן עיקר והרי הב"ח עצמו להדיא כתב דהא דהנוטל שכר לדון דדיניו בטלין אינו אלא מדרבנן אבל מן התורה דינו קיים:

כז גם מה שהקשה על פסק הש"ע והר"ן תמוה לדבריו גופי' דיסוד דברי הירושלמי בנוי על סברא זאת דעביד מהני ואימא באמת הש"ע דעביד לא מהני. וכמ"ש הב"ח וסייעתו הנ"ל וכמ"ש הה"מ בפ"א מגזילה ג"כ בדעת הראב"ד והרמב"ם ועיין בש"ע ח"מ סי' ר"ח לענין מקח שנעשה באיסור ע"ש ועיין אחרונים וכן כתב הרמב"ן שהרמב"ם סובר כרבא ודלא כלח"מ בבכורות עיין מעין החכמה ד' ע"ד ובעיקר תמיהתו על פסק הש"ע והר"ן שהוא לדעתו נגד סוגית הירושלמי פליאה נשגבה דאדרבה הר"ן סוף האיש מקדש סיוע עצמו מדברי הירושלמי הללו ואין ספק כי הר"ן שם מפרש דברי הירושלמי כך דלא תימא דדוקא הנוטל שכר לדון כלומר במה שידוע שנטל שכר אז דוקא דיניו בטלין אלא כיני מתניתין החשוד ליטול שכר ר"ל אפילו בדין שאנחנו לא נדע אם נטל שכר אם לא מ"מ כיון שנטל פעם אחת שכר הרי נחשד על כך ומאותה שעה שנחשד כל מה שדן אח"כ דיניו בטלין אעפ"י שאין ידוע עוד אם נטל אם לאו וזה פירש ברור ונכון בכוונת הירושלמי יותר מהג' פרושים שכתב המפרש שם שעל שניים העיד בעצמו והשלישי אין מקום לו כאמור שוב מצאתי כך מבואר בחידושי הריטב"א סוף האיש מקדש וז"ל גרסינן בירושלמי כך היא מתניתין החשוד להיות נוטל שכר לדון כלומר דמסתמא כל דיניו בטלין מכיון שחשיד שקיבל שכר בדין א' ובעדות אחת עכ"ל וכן כתב המעדני יו"ט פרק עד כמה על מ"ש הרא"ש שם אות ה' דברי הירושלמי הללו וז"ל דיניו בטלין לא אותו הדין בלבד אלא כל דיניו וכדמוקי לה בירושלמי דמייתי רבינו דכיני מתניתין כו' וכן כתב הר"ן סוף האיש מקדש עכ"ל וגם בפוסיו"ט שם העתיק דברי גם דברי הירושלמי כהווייתן הרי מבואר שכך הוא הפירוש הברור בלי פיקפוק והרב המפרש הלזה ימחול על כבודו כי שגג בזה שגיאה רבה אחרי כן בא לידי הירושלמי עם פירושו של הרב בעל פני משה ומראה פנים כתב ג"כ לפרש כמ"ש הר"ן בשם הרמב"ן:

כח והנה יש לפרש עוד דברי הירושלמי על פי מ"ש הטור והש"ע שם סעיף ט' הנוטל שכר ביטולו צריך שיהא ניכר לכל ששכר ביטולו היא דאל"כ מחזי כנוטל שכר לדון ולפעמים דינו בטל כה"ג כמ"ש הסמ"ע שם וזהו דקשיא ליה למה לי' שכר לדין דוקא והלא אפילו בנוטל שכר בטילו כיון דאינו ניכר ויש חשד הרואה ג"כ לפעמים דיניו בטל (יעו"ש, בסמ"ע) ולכך קאמר הירושלמי כיני מתניתין החשוד ליטול שכר כלומר כן הוא באמת אעפ"י שבאמת שכר ביטולו הוא מ"מ כיון דיש חשש מצד הרואה שניכר דשכר דין הוא דינו בטל (גם מוסיף ודין בירושלמי שם) ור"ל מה שדן אחר שנעשה חשוד לאפוקי במה שדן קודם דמכאן ולהבא הוא נפסל כמ"ש בסמ"ע וזה מכוון מאוד בלשון הירושלמי שהביא מיד עובדא דבר נש שהכונה שם כמ"ש המפורשים משום שנתברר לכל ששכר ביטולו הוא נוטל:

והיה אפשר לפ"ז להבין קצת דברי הרא"ש בפרק עד כמה ז"ל שם כתב הרמב"ן ז"ל מה שכתב בברייתא החשוד ליטול שכר לדון דיניו בטלין. אם נתברר לנו שלא נטל שכר בדין שדן אין הדין בטל ומסתבר טעמא. אבל לא ידעתי איך יתברר הדבר בעדים שלא נטל כיון שהוא חשוד עכ"ל ודבריו תמוהין מאוד וכמ"ש המעדיו"ט שם וז"ל ותמהני וכי לא שייך נמי הכי שיעידו עדים שלא זזה ידם מעת שנתהוו המחלוקת שבין הבע"ד ועד שנגמר ועל שכר מאוחר לא שמענו שקנסו כו' ועיין בפני משה ומראה פנים (דחק ליישב) ולפי הנ"ל ר"ל שגם דעת הרא"ש בכונת ברייתא הזאת דקתני בה החשוד ליטול שכר (והוא כדברי הירושלמי וברייתא זאת שנוי' הוא בתוספתא דבכורות דר"ל שבאמת אינו נוטל רק שכר ביטולו אפ"ה כיון דמחזי כשכר דין דיניו בטלין כיון שהיא באופן שאינו ניכר לכל ששכר ביטול הוא ניטל ואיכא חשדא. וכנ"ל ועל זה שפיר לא שייך עדים דמה בכך שהעדים יודעים ששכר בטלה. הא אנן בעינן לאפוקי מחשדא דעלמא. ואי דליכא חשדא וניכר לכל דשכר ביטול היא הנה לזה לא צריך בירור ולא עדים ויש מקום לדברי הרא"ש אבל דברי הרמב"ן יכולין להאמר מאוד לשיטתו כמ"ש הר"ן בשמו ויפרש הירושלמי ג"כ כנ"ל בר"ן וריטב"א ועל זה שפיר שייך בירור ועדים:

כט וראיתי להכנה"ג בסי' ט' שם בשם מהרי"ט הקשה לשאול מדוע הנוטל שכר לדון כל דיניו בטלין כיון שדן דין אמת על פי התורה וראוי זה הדין להתקיים ותירץ דלא אמרו באמת שהדין בטל אלא בדין התלוי בשודא. אבל משפט שעל פי התורה ודאי דינו דין. והנה אין סתימת דברי הפוסקים ז"ל מורין כן ועיין או"ת שהוכיח מדברי רמ"א ג"כ להיפך וכ"כ הרב נתיבות המשפט וליישב קושית מהרי"ט דחז"ל ביטלו ממנו שם דיין והוי כטוען חוץ לב"ד ויכול להחליף טענותיו וההודאה בפניו אינה הודאה דלאו דיינא היא עכ"ל ומדבריהם אלה יש לי ללמוד פירוש רבותינו בעלי התוס' בפ' הכותב דף פ"ה ד"ה בשודא דדיינא בסה"ד וא"ת יתן הדיין לפי שיתן לו יותר שכר וי"ל כל דיין דמקבל אגרא לאו דיינא הוא ע"כ:

קשה לכאורה טובא מאי זו קושיא אי ס"ד דהתוס' בקושייתם דמותר כאן לקבל אגרא א"כ מה בכך יתן ויתן ואי דגם בקושייתם ס"ל דאסור לקבל אגרא גם בשודא א"כ אין מקום לקושיתם דודאי לא יקבל אגרא אטו בדייני דלא גמירי או ברשיעי עסקינן וזה לי זמן רב עמדתי בזה ואמרתי לפרש דקושיא זו סובבת אדבריהם שלמעלה וכלומר כיון דיקח אגרא ודאי יזכור הדיין ממי שנטל שכר והדרא קושיא דלהדור ולדיינו כנ"ל ומצאתי אז מיד בש"מ להר"ר בצלאל אשכנזי שפירש כן להדיא ושמחתי ואחרי כל זאת לא נתקררה דעתי עדיין מידי דוחק לא יצאנו:

ל אולם להנ"ל יש לפרש דהכי קא מקשי התוס' דא"כ יתן הדיין למי שיתן לו יותר שכר דהא ראוי להיות היתר גמור היא בשודא (לשיטתם בשודא למי שרוצה הדיין להחליט דאין כאן מיחוש ומשפט מעוקל כלל) וכי תימא אין הכי נמי אלמה תנן הנוטל שכר לדון דיניו בטלין ולא מתוקמא אלא בשודא דדיינא כשיטת מהרי"ט הנ"ל דבשאר דינא ודאי דינו דין א"כ דבר ברור הוא שאסור ליטול שכר בשודא ובשלמא לשיטת רש"י ניחא דראוי להיות אסור כיון דשייך גם הכא עיוות הדין באומד הדעת הנותן אבל להתוס' קשה אמאי אסור ועל זה תירצו וי"ל דכל דיין דמקבל אגרא לאו דיינא הוא וכלומר דמ"מ כך גזרו חכמים איסור קבלת שכר לדון אפילו בשודא. דאם יתן מחמת שכר אין זה בגדר דיין כלל ושפיר גזרו להיות דיניו בטלין בשודא אם נטל שכר וכשיטת כנה"ג בשם מהרי"ט וזה נכון וברור וסמך גדול לשיטת הכנה"ג בשם מהרי"ט דדוקא בשודא דינו בטל ובדינים שעל פי התורה דינו קיים וחידוש על גדולי האחרונים ז"ל שלא העירו מדברי התוס' הללו

(הג"ה ואפשר הי' לפרש על פי שיטת רמ"א ג"כ שהתוס' בקושייתם ס"ד כשיטת מהרי"ט ושפיר הקשו כנ"ל לשיטת מהרי"ט אלא שבתירוצם חידשו לומר דכשדיין דמקבל אגרא לאו דיינא היא כלומר אפי' בכל עניני התורה שדן באמת וצדק מ"מ בטל היא שהחכמים בטלו ממנו שם דיין וכטוען חוץ לב"ד ולכך שפיר הא דקיימ"ל דיניו בטלין אפילו בדין שהיא עפ"י ד"ת וכנ"ל (ולעולם דבשודא מותר ליטול בס"ד דהתוס' ופליגא אסברת מהרי"ט הנ"ל מהיפך להיפך אלא דלא אישתמיט שום פוסק להזכיר סברא זו. שוב מצאתי בדרכי משה בח"מ סי' ר"נ אות ג' הביא דברי הר"ן שבריש שבועת עדות והני דפ"ק דחזקת דיש גורסין שוחדא דדייני בחית כי מותר ליקח שוחד בדין זה כי הדיין מותר לעשות מה שירצה וכן מצאתי בר"ן שכתב בפ' הכותב בשם הירושלמי) ועיין ש"כ שם ס"ק ד' שכתב וז"ל בד"מ שכתב דהר"ן ונמוקי יוסף ס"ל דמותר ליקח שוחד בשודא דדיינא ושס"ל כפיר"ת לענ"ד שגגה היא שהרי מבואר להדיא בתוס' דאף לפי' ר"ת אסור ליקח שיחד בשודא דדייני עכ"ל. ולפי מ"ש בפנינו מסולקת השגה זו מעיקרא ואין כאן שגגה אדרבה כך הוא דעת התו' דבשודא מותר ליקח. והנה בד"מ שלפנינו מבואר שכך היא סיום דבריו בעצמו כמ"ש הש"כ שבתוס' שם בהכותב מבואר דאסור וע"כ שלא הי' כן בגרסת הש"ך בד"מ ואולי הגהת גליון היא והוכנס בד"מ ודו"ק שבד"מ כתב גדולה מזו בשם התוס' בהכותב דאם נטל שכר ע"ז דינו לאו דין. וקשה לכאורה מנ"ל לעשות פלוגתא רחוקה בין התוס' והר"ן ונ"י אבל להנ"ל שהתוס' אזלי לשיטת מהרי"ט אתי שפיר ודו"ק ונוכל לומר ע"כ דלתירץ התוס' שפיר בטל דינו בכל הדינים וכל שכן בשודא דדייני כיון דלאו דיינא הוא בנוטל שכר לדון ובשודא דדיינא דיינים בעינן דוקא אבל שקשה קצת להעמיס כן בלשון התוס' אבל לדעת מהרי"ט הנ"ל דברי התוס' פשוטים וברורים ע"כ הג"ה):

לא ולענין חכם שהתיר אי חבירו רשאי לאסור או לא נחלקו בזה התוס' והרא"ש ופסק הרמ"א ביו"ד סי' רמ"ב כהרא"ש דה"ה חכם שהתיר אין חבירו רשאי לאסור (ועיין שבת נ"א ברש"י כבר הורה זקן גדלו ונשאו עליו וכתב מהרש"א בח"א שם וז"ל ממה שחזר רבי מדבריו הראשונים אין ראיה שגדלו ונשאו אלא משום דת"ח שהתיר אי אתה רשאי לאוסרו עכ"ל א"כ גם רש"י ס"ל כרא"ש) וראיתי להגאון מהרא"ש אלגזי ז"ל בק"א לס'.

העיר מסוגית הש"ס ברכות ס"ג דאיתא התם בשלמא הוא מטהר והם מטמאין לחומרא אלא הוא מטמא והם מטהרין היכי הוי והא תניא חכם שטימא אין חבירו רשאי להתיר ע"כ היא דלא כהרא"ש וכן מצאתי שעמד בזה הגר"א בביאורו שם ס"ק ע"ה ז"ל אבל התוס' כתבו דרשאי לאסור וכן דעת שאר הפוסקים וכן איתא להדיא בגמרא סוף ברכות עכ"ל ותימה לכאורה מי לא מתוקמא הך סוגיא דברכות דבשלא חלה הוראתו דאז חילוק לאסור מלהתיר כמבואר בפוסקים וכמ"ש הרמ"א שם להלכה ותדע שהרי שם כ' הגר"א עצמו לתרץ סוגיית הש"ס בע"ז נ"ז ודף מ' נפקי שפור' כו' וע"כ צ"ל שפרישו שם בהיפך דשל התר יצא תחילה. ותירץ דדוקא בשחלה הוראתו משא"כ באסר דהטעם משום דשוי' חתיכא דאיסורא עכ"ל הרי להדיא דתירץ הנך שני סוגיאות דאתמר בהו דיכול להחמיר אחר שהקיל חבירו היינו בשלא חלה הוראתו ומאי אולמא הך סוגיא דברכות דלא נוכל לאוקמי הכי. ואדרבה הנך סוגיאות דע"ז אין הוכרח לאוקמי שהי' ביחד. מדפריך עלה מחכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר (וצ"ל בשלא חלה ההוראה) שזה דוקא בשלא הי' שניהם כאחד וכן מוכיח מהתוס' ע"ז ד"ז וברא"ש שם וכמו שכתב להדיא האלגז"י. אבל הש"כ סי' רמ"ב ס"ק נ"ב כתב דגבי חכם שאסר דוקא בחלה הוראתו. א"כ י"ל דגם דעת האלגזי כן היא ולק"מ (אבל על הגר"א ודאי קשה):

תוכן העניינים

סדר הלכה (חידושי הלכה)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה