אור ברסלב
סדר הלכה (חידושי הלכה) בענין זקן ממרא

סדר הלכה (חידושי הלכה)· רבי דוד שלמה הכהן אדלשטיין

בענין זקן ממרא

קונטרס תורת העישוי

מצות ל"ת. לא תסור מן הדבר כו' ז"ל הרמב"ן במשנה תורה י"ז י"א אפילו אומר לך על ימין שמאל כו' ואל תאמר איך אוכל החלב הגמור הזה או להרוג האיש הנקי אבל תאמר כך ציוה אותי האדון המצוה על המצות שאעשה בכל מצותיו ככל אשר יורינו העומדים לפניו כו' אפי' יטעו וזה כענין ר' יהושע עם ר' גמליאל ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונו ע"ש וכ"כ בספר המצות להרמב"ן בשורש א' דף י' אפי' יאמר לך כו' נאמר לו בכך אתה מצווה כמו שנהג ר' יהושע עם ר"ג ביוה"כ שחל להיות בחשבונו. וראיתי להרב בעל ת"ץ הקשה וז"ל וראי' זו איני מכיר דקידוש החודש שאני שתלוי רק בב"ד ואתם אפי' מזידין אבל בשאר דיני תורה משמע מריש פ"ק דהוריות דהיכי דטעה וסבר מצוה לשמוע דברי חכמים חייב קרבן עכ"ל:

הנה מה שהקשה מריש פ"ק דהוריות כבר תירץ הרמב"ן בעצמו בסה"מ שם וז"ל יש בזה תנאי יתבונן בו המסתכל בראשון של הוריות בעין יפה והוא שאם הי' בזמן הסנהדרין חכם וראוי להוראה והורו ב"ד הגדול בדבר א' להתיר והוא סבר שטעו בהוראתם אין עליו לשמוע דברי חכמים ואינו רשאי להתיר לעצמו בדבר האסור לו אבל ינהג חומר לעצמי וכ"ש אם הי' מכלל הסנהדרין יושב עמהם בב"ד הגדול ויש עליו לבוא לפניהם ולומר טענותיו והם ישאו ויתנו עמו ואם הסכימו כולם בביטול הדעת ההוא שאמר ושבשו עליו סברותיו יחזור וינהג כדעתם את"כ עכ"ל הנה, ביאר להדיא דבמאן דלא גמיר (ואינו בגדר הוראה) מחויב לקיים ולשמוע אל הב"ד בכל דיני התורה אפי' דיני נפשות. אלא שי"ל דהיינו דוקא בגזרו הב"ד עליו בחיוב שיקיים דבריהם אבל בהתירו לו דבר הנראה לו אסור אע"פ דלא גמיר ולא סביר יכול הוא להחמיר על עצמו ואין זה עובר על דברי חכמים כלל שהרי לא חייבוהו לקיים כן דוקא. ובזה יתבאר נמי ליישב מ"ש הרמב"ן שם וכענין שנהג ר' יהושע עם ר"ג ביוה"כ שחל להיות בחשבונו אין כונתו להביא ראי' משם לכל דיני התורה דודאי שאני התם דגלי קרא אתם אפי' מזידין אבל הרמב"ן הכי קאמר שענין זה (שאמרו במאן דלא גמיר שמחויב לאכול החלב הגמור הזה) הוא בתנאי שיהי' כענין שנהג ר' יהושע עם ר"ג ביוה"כ שמבואר בש"ס שגזר עליו בתורת חיוב דוקא שיבוא אליו במקלו ותרמילו בענין זה דוקא הוא דמחויב לקיים דברי הב"ד לא בענין אחר וא"כ דברי הרמב"ן ברורים ונכונים:

ולפ"ז מצאתי ישוב נכון להא דקשיא לכאורה טובא מה כל החרדה ולמה הי' מיצר ר' יהושע עד שבא ר"ע ולימד אתם אפי' מדדין וטורח זה למה והלא מקרא מלא דיבר הכתוב ולא תסור ימין ושמאל וכתיב השופט אשר יהי' בימים ההם ואמרו בספרי שאפי' אינו כמו השופטים שהיו בתחילה. והיותר תמוה שנראה מפשט המשנה שם שגם אחר דברי ר"ע עדיין לא נתקררה דעתו של ר"י עד שבא אצל ר' דוסא ולימד מקרא דויעל משה ואהרן נו"א ושבעים איש מזקני ישראל שלכן לא נתפרשו שמותם של הזקנים ללמד שכל שלשה ושלשה שעמדו ב"ד לישראל הרי היא כב"ד של משה ותימה מדוע לא הספיקו לו לר"י דברי הכתוב המבוקרים על פי השופט אשר יהי' בימים ההם כו' לא תסורו ימין ושמאל. שוב ראיתי בתוספתא דר"ה הוסיפה, שם לומר שהוכיח ג"כ לר"י מקרא דהשופט אשר יהי' בימים ההם [אבל אכתי קשה מדוע שבק תנא דמתני' האי טעמא לגמרי] וכ"ה בש"ס, והנה עיקר הך ילפותא דאתם אפי' מזידין ודאי דצריכה רבה וללמד דיש הבדל רב בין קידוש החודש לכל דיני התורה דבכל דיני התורה היכא שנתברר להב"ד שטעו הב"ד עצמן מחויבים להחזיר הדין דקיי"ל טעה בדבר משנה חוזר משא"כ בדין קידוש החודש אפי' הב"ד עצמן נודע להם שטעו אפי' עדים כשרים באו להעיד כנגדם מאיימין על העדים איום גדול ומטריפין אותם בשאלות ומטריתין אותם בבדיקות כדי שלא תתקיים עדותן ויהי' דברי ב"ד קיימין אע"פ שטעו ועיין ברמב"ם סוף פ"ג דקידוש החודש. אבל לענין זה שבא ר"י לחלוק על ב"ד של ר"ג במה שנראה לו שטעו ולפי דברי הרמב"ן הנ"ל שזה מוזהר ועומד הוא מאזהרה מפורשת שבתורה לא תסורו ימין ושמאל אפי' יטעו וכמ"ש הרמב"ן בשרשים שם ד' י"א שאפי' יודע בודאי שהם טועים הנה נאמר לו בכך אתה מצווה עכ"ל א"כ ודאי הדרא קושיא לדוכתא. אבל להנ"ל אתי שפיר שצערו של ר"י לא הי' אלא על הגזירה שגזר עליו שיחלל את יוה"כ שחל בחשבונו ואלמלא גזירתו הרי הי' יכול להחמיר על עצמו ולקיים את יוה"כ שחל להיות בחשבונו. ובזה יובן פירש"י במשנה מיצר על הנשיא שגזר עכ"ל. ובפרט ר' יהושע שהי' חכם וראוי להוראה הרי אין עליו חיוב הזה לשמוע דברי חכמים אם סבור הוא שטועים וכמ"ש הרמב"ן להדיא ולהכי ודאי לא הי' מחויב לשמוע מצד העשה והלאו דלא תסור אפי' חייבוהו ממש לעשות מעשה עד שבא ר' עקיבא ולימד דשאני קידוש החודש מכל דיני התורה ואתם אפי' מזידין וזהו עיקר הטעם שהוכרח לקבל דברי ר"ג ועל פי השופט אשר יהי' בימים ההם לסניף בעלמא נאמר ולהכי שבקה תנא דמתני' לגמרי:

שוב ראיתי להגאון ר"ח אבן עטר בספר חפץ שלו על הוריות דף ב' ז"ל שם בגמרא דטעה בדבר מצוה לשמוע דברי חכמים והגם דאמרינן לא תסור כו' אפי' יאמרו לך על ימין שהוא שמאל כו' ומצוה קא עביד אחרי האמת ולמה יתחייב הא מיהא לא שגג. וי"ל כיון דחכמים לא חייבו למיכל חלב אלא שריותא הוא דשרי לי' וכי מסתבר לי' דאסור מצי למנוע עצמו שלא לאכול אלא דטעות הוא דטעה דסבר מצוה לקיים דברי חכמים ולאכול לכתחלה הגם דלדעתי' איסורא היא עכ"ז מצוה לשמוע ולקיים כו' וזה שגגתו דחייב עלה דמצוה לשמוע דברי חכמים הוא במילתא דלית בה איסורא אי נמי אפי' אית בה איסורא בשב ואל תעשה שלא לבטל דברי חכמים כגון שהצריכו לעשות דבר דאי עבד שב ואל תעשה מבטל דברי חכמים בכהאי גוונא הוא דאזהר רחמנא לא תסור, משא"כ בנידון דידן עכ"ל. הנה דבריו מוכיחין להדיא דאם חייבוהו חכמים למיכל צריך לשמוע ולאכול אפי הוא גמיר או סביר דבהכי מיירי הש"ס שם להדיא ותלמיד הראוי להוראה שבמשנה שם ר"ל גמיר ולא סביר סביר ולא גמיר וראוי לידי הוראה אבל עדיין לא בא כן מפרשינן שם בש"ס להדיא אבל בחכם שכבר בא להוראה אפי' בחייבוהו לאכול אפשר דגם הר"ת אבן עטר יודה דאין עליו לשמוע ולמיכל איסורא וכמו שכתבנו למעלה דלהכי לא הי' מחויב ר"י לקיים דבריו של ר"ג וגזירתו אי לאו דקאמר רחמנא אתם. אפי' מזידין.

ויש לכאורה סתירה לדבריו מדברי הרמב"ן בסה"מ דנהי ודאי דהא דאמר הרמב"ן דיאכל חלב י"ל דר"ל דחייבוהו לאכול וכמ"ש בחפץ וכמו, שכתבנו לעיל בכוונתו אבל הרי כתב שיש בזה תנאי המוכח מפ"ק דהוריות דחכם שראוי להוראה יחמיר לעצמו מוכת מזה דאע"ג דחייבוהו יחמיר לעצמו שאין לומר שלא אמרו זה אלא בגמיר וסביר שהרי זה הראוי להוראה שבפ"ק דהוריות שם שמדבר בו פרש"י בש"ס להדיא שהוא או גמיר או סביר. אם לא שנאמר דהא דמשמע מדברי החפץ דחייבוהו הב"ד לאכול יאכל ר"ל שהב"ד חייבוהו ע"י סברות ברורות המחייבות לשבש סברתו והסכימו כן על ידי רוב הדיינים [שאז אפי' גמיר וסביר צריך לבטל דעתו ויאכל] אבל כל זמן שלא נזקקו הב"ד לעשות הסכמה הזו ע"י הרוב יכול להחמיר על עצמו וכהרמב"ן:

עוד יש לומר והוא העיקר דכוונת הרמב"ן כך הוא דבמאן דלא גמיר ולא סביר היא ניהו דיאכל חלב ולא יחמיר על עצמו כי מה טעם בחומרא שלו נגד דעת הב"ד וכמו שהסביר הרמב"ם בהלכות שגגות שלכן פטור מקרבן שאין ידיעתו באיסורין ידיעה ודאית. ומה שכתב שם הרמב"ן וכענין שנהג ר"י עם ר"ג ביוה"כ לאו ללמדינו שמדבר בחייבוהו דוקא כנ"ל (אדרבה אפילו בלא חייבוהו לא יחמיר) אבל ללמדינו כלל גדול בהלכה זו דבמאן דלא גמיר ולא סביר שוים הם עניני כל דיני התורה כענין קידוש החודש דחייבין לקיים דברי הב"ד. ויאכל ולא יחוש להחמיר וכענין שנהג ר"י עם ר"ג ביוה"כ דשם נתבאר שצריך לשמוע ולקיים אפי' לא יגזרו עליו בחיוב ולא יחמיר לעצמו כלל אבל גמיר או סביר יחמיר לעצמו ולא יאכל כל זמן שלא חייבוהו אבל בחייבוהו אע"ג שלא נזקקו עדיין לעשות הסכמות רבות נגד סברתו יאכל ולא יחמיר. וכל זה כיון שאיננו גמיר וסביר (הבא כבר להוראה) אין כחו יפה נגד הוראת ב"ד אבל מאן דגמיר וסביר שהגיע כבר להוראה יחמיר והי' ראוי ר"י להיות מחמיר לעצמו אע"ג שחייבוהו עד שנזקקו לו חכמי ישראל ללמד שנשתנה בדבר הזה דין קידוש החודש מכל דיני התורה ואתם אפי' מזידין. נמצא כי לפי תירוץ זה של הר"ח ן' עטר ג' חלוקות הן (א) עם הארץ יאכל ולא יחמיר. (ב) גמיר או סביר יחמיר לעצמו ולא יאכל אם לא שחייבוהו לאכול אז מחויב לאכול ולא יחמיר לעצמו. (ג) מאן דגמיר וסביר אע"ג דחייבוהו לאכול יחוש לעצמו ויחמיר:

אמנם כתב שם הר"ח ן' עטר אופן שני לחלק בין גמיר לשאינו גמיר דמאן דלא גמיר ולא סביר חייב למיהוי כפיף רישא וליעבד ומאן דגמיר או סביר יחמיר לעצמו ולא ליעבד. ואל יטעך לשונו שם במ"ש גמיר וסביר דרו"ל גו"ס דוקא אז לא ישמע ויחמיר לעצמו דזהו נגד הש"ס שם וכנ"ל אלא לרבותא נקט גמיר וסבור דאפ"ה לא אשוב מזיד וחייב קרבן וכענין מ"ש התוס' בהוריות שם וכבר כתבנו במקומו לפרש כמו כן דברי הרמב"ם בה' שגגות פי"ג ודברי הרמב"ן בסה"מ ודלא כהלח"מ שפירש שמ"ש הרמב"ם הגיע להוראה שרו"ל שאינו ראוי להוראה שבכמה דוכתי מוכת להיפך. ותחלת לשונו שם בספר חפץ בתירוץ הג' יוכיח שכתב דהיינו לגבי שאר העם הנה זה כאומר לגבי עם הארץ דוקא, הנה לפי תירוצו זה אין כאן אלא שני חלוקות א' לא גמיר אפי' לא חייבוהו חייב מעצמו לכוף ראשו ולשמוע ולעשות. ב' מאן דגמיר אפי' חייבוהו למיכל יחוש לעצמו ולא יאכל. והנה זה מכוון ממש לדברי הרמב"ן וכפי דרך השני שכתבנו ואיך שיהי' נתבאר שאין סתירה. מדברי הרמב"ן לדברי החפץ:

אולם מה שכתב החפץ שם בתירוץ הב' דא"כ קשה למה יתחייב זקן ממרא הלא תלה הכתוב בידיעתו וכלומר' דזקן ממרא אינו אלא בגמיר וסביר והרי אינו מחויב לשמוע ותירץ כיון דגלי קרא גבי זקן ממרא ש"מ דוקא להחמיר ליזיל בחר טעמא דנפשי' משא"כ להקל נעשה זקן ממרא. חמוה לי מילחא דהא תנן להדיא סנהדרין פ"ו דאינו נעשה זקן ממרא עד שיעלה ויסדר דבריו לפני ב"ד הגדול כך דרשתי וכך דרשו חבירי כך למדתי וכך למדו חבירי ובש"ס שם אם שמעו אמרו להם ואם לאו עומדים למנין רבו המטמאים טמא רבו המטהרים טהור וא"כ אחרי ששמעו סברותיו וטענותיו וחקרו ודרשו היטב והסכימו רוב של הב"ד הגדול לשבש סברותיו ולחלוק על דבריו פשיטא ודאי ששוב לא יכול להחזיק דבריו אפי' להחמיר ונידון כזקן ממרא אפי' בהחמיר וכן מוכח להדיא מדברי הרמב"ן בשורש הרביעי שם שאחר שכתב דראו להוראה יחמיר לעצמו סיים וכתב וז"ל ויש עליו לבוא לפניהם ולומר טענותיו והם ישאו ויחנו עמו ואם הסכימו כולם בביטול הדעת ההוא שאמר ושבשו סברותיו יחזור וינהג כדעתם אחר כך לאחר שסלקו אותו ויעשו הסכמה בטענתו וזה העולה מן ההלכות פה ומ"מ חייב לקבל דעתם אחר ההסכמה עכ"פ עכ"ל וכן כתב עוד שם בתחלה שהעובר על זה וסומך על דעתו הוא זקן ממרא וכן מבואר להדיא בסוף פ"ה דעדיות וכן בסנהדרין דף פ"ו בהך דעקביא שטימא דם הירוק עיין רש"י ותוס' שם וכ"כ הרמב"ם פ"ד מה' ממרים דאפילו מחמיר ואומר לאסור דבר זה הרי זה זקן ממרא דאפשר שיבוא מחומרא זה לידי דבר אחר ומדבר זה לדבר שני אפי' עד מאה דברים אם אפשר שיהא נצמת קולא (בדבר שזדונו כרת) הרי זה המראה:

ועיין תורת חיים סנהדרין פ"ז כתב גדולה מזו דבדבר שחייבים על זדונו כרת אפי' החמיר בחומרא דלא נפיק מיני' קולא כלל הרי זה זקן ממרא ולא הוצרך לחקור אי נפיק מיני' קולא אלא בהורה בדבר שאין בו כרת. אבל בחידושי הר"ן כתב כל זמן שלא נעשה מעשה להקל ע"י הוראה זו אינו זקן ממרא. ולדעת החו"ח צ"ל דהא דתנן דאינו חייב עד שיורה לעשות ר"ל לאפוקי שנה ולימד אבל כשנשאל איך לעשות והורה אפי' להחמיר כגון שלא לאכול ושלא לעשות וכדומה הורה לעשות קרינן לי כלומר שהרי הורה הלכה למעשה:

עוד י"ל (לקושיא הנ"ל דמה כל החרדה של ר"י ולמה היה מיצר הלא מקרא מלא דיבר הכתוב לא תסירו. והשופט וגו') לפי מ"ש בעל המאור בהך דר"ה שם שאחר העיון בחשבון נתברר לו לר' גמליאל עצמו ע"פ מופת החשבון שדברי ר"י אמת ושע"ל עידי שקר הן וכל כה"ג מסתבר שאין מחויב לעשות כפי הטעות ויכול להחמיר לעצמו אפי' מאן דלא גמיר ולכך הי' מיצר ר"י עד שבא ר"ע ולימד אתם אפי' מוטעים אפי' מזידין:

ובספר ככר לאדן להגאון חיד"א דף קע"ה שם בשם מהר"ם לונזאני דמוקי לה הך דספרי אפי' על ימין שמאל ר"ל שמורין כן לצורך הוראת שטה וכן מצאתי להרדי"א בספרו ר"א די"ז וכן מצאתי להר"י עראמ"ה בעקידת יצחק שער מ"ג ומ"ו. ולכאורה הי' אפשר לומר שגם כוונת הרמב"ן במה שכתב שיאכל החלב הגמור או יהרוג את הנפש שרו"ל מהוראת שעה וא"ש אפי' יטעו ר"ל שלפי דעתך עדיין השעה אינה צריכה לכך וכדומה אבל מלבד שזה דוחק הנה דבריו בספר המצוות בשורש ד' יעידו שלא דבר בהוראת שעה כלל (וזה שהביא מענין ר"י עם ר"ג דגם שם לא מדבר בהוראת שעה) דאל"כ מה קשה לי' מפ"ק דהוריות שם במשנה שלא דיברה מהוראת שעה כלל אלא בהוראה מוטעת שהורו וטעו ולכך מצוה שלא לשמוע להם ועוד דבהוראת שעה אפי' חכם וראוי להוראה חייב לשמוע ככל אשר יצווה הב"ד אבל הרי זה ראי' ברורה שהרמב"ן לא מוקי לה בהוראת שעה. וי"ל דס"ל להרמב"ן דע"כ היתר הוראת שעה לאו מן לא תסור נפקא דהא מבואר יבמות דף פ"ט ובסנהדרין דף צ' דמפקינן היתר הור"ש מן הכתוב אליו תשמעון שמדבר בנביא ושם לא מצינו לאו דלא תסור כלל רק ח"ע לשמוע אל דברי הנביא ומינה ילפינן שם שאפי' יאמר לך עבור עד"ת כאליהו בהר הכרמל תשמע לו הכל כפי צורך השעה ומהך קרא דגבי נביא גמרינן מיני' גם לענין ב"ד להתיר הוראת שעה ובתנאי שיהי' למיגדר מילתא כמסקנת הש"ס ביבמות שם וכמ"ש הרמב"ן שם להדיא בחידושיו. ועיין רשב"א שם צ"א א"כ מוכח מזה דהיתר הור"ש לא מפקינן מלא תסור. ובאמת קשה לדעת מהר"ם לונזאני וסייעתו מהא דגרסינן שם ביבמות ד"ל ת"ש אליו תשמעון אפי' אומר לך עבור על אחת מכל מצות שבתורה הכל לפי צורך השעה [פי' דס"ד דגדר וסייג הכל דינו כהוראת שעה רשב"א ורמב"ן] ואם כדעת מהר"ם וסייעתו הנ"ל למה לי' להש"ס להביא הך דאליו תשמעון דמיירי בנביא [שבאמת אין ענין גביא להוראת ב"ד כלל וכמו שהקשו התוס' באמת ועיין רי"ף בע"י] והש"ס עצמו דחה לה שאני התם דכתיב אליו תשמעון ומדוע לא קאמר עדיפא מיני' ת"ש דתניא לא תסור ימין ושמאל אפי' יאמר לך על ימין שהוא שמאל וכו' כגון אכול חלב הרוג נפש הכל לפי שעה תעשה כדבריהם לשיטה הנ"ל דהך דספרי לענין הור"ש נאמרה והך קרא לא מיירי בנביא אלא בב"ד גופי'. אבל לפע"ד שמכאן ראי' ברורה. ר ברייתא דספרי לא מיירי בהור"ש אלא באינו גמ'. דמחויב לשמוע ולקיים אבל גמיר לא ישמע ויחמיר לעצתו וכ"ש גמיר וסביר וכאמור למעלה וכדברי הרמב"ן אבל הור"ש בכל התורה מפי השמועה למדו או דגמרינן מנביא כמ"ש רמב"ן ולהכי פריך הש"ס באמת לקמן מהך דראב"י שאמר שמעתי שב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור עד"ת אלא לעשות סייג לתורה ומשני באחת למיגדר מילתא שאני:

והנה ראיתי למהר"ם לונזאנו שם עוד לחלק בדרך אחר דהך דספרי איירי שחידשו ב"ד דין שאינו מפורש בתורה אבל דבר המפורש לא ישמע להם על ימין שמאל ועל שמאל ימין ותימה לכאורה שהרי אמרו שם בש"ס דהוריות שזה דקיי"ל דבידע שטעו אין לו לשמוע לעשות כפי הטעות זה דוקא בדבר שאינו מפורש בתורה אבל דבר המפורש דהיינו דבר שהצדוקין מודין בו אפי' לא ידע הב"ד פטורין והיחידים חייבין קרבן יחיד כל אחד בפני עצמו מ"ט זיל קרי בי רב הוא עיין שם הוריות ד' ומני' כגון זה אפי' לא גמיר יחמיר לעצמו. ועל כרתינו צ"ל דאינו מפורש בתורה דקאמר מהרמ"ל ר"ל דבר התלוי בסברא שאין להמולק מקום לברר טעותם הוא ניהו דמחויב לשמוע לאפוקי דבר, שיכול להתברר מן הש"ס ופוסקים או סוגיין דעלמא הרי הוא כדבר המפורש בתורה לענין זה (ואפי' דבר שאין צ"מ בו) והיא ניהו דלא ישמע אל הב"ד בידע שטעו. ואע"ג דגם דבר התלוי בסברא יש מקום להתברר כשילך לפני הב"ד ויעמדו למנין והדבר שיסכימו רוב הדיינים הוא הדבר שנצטוינו עליו מה"ת. ומדוע יגרע בזה לבלתי יחמיר על עצמו עד שילך לפניהם לעשות בירור. מ"מ הנה ס"ל להלונזאני לחלוק בזה כיון שזה הענין בחידוש דין התלוי בסברא שהבירור להיפך עדיין איננו בעולם שעל זה ועל כיוצא בזה אמר הכתוב כי יפלא ממך דבר ועשית ע"פ אשר יורוך וחייב לשמוע אע"פ שנראה לפי דעתו היפך סברתם משא"כ בשנראה לו לפי דעתו שכבר הדבר מפורש בראיות מש"ס או פוסקים או סוגיין דעלמא להפך. הנה א"כ מצינו חילוק במאן דגמיר גופי' בין דבר המחודש לדבר המבואר כבר אבל במאן דלא גמיר מסתבר ודאי דגם מהרמ"ל יודה שאין ידיעתו ודעתו כלום ומה הבדל אצלו בין מחודש לאינו מחודש ויודה מהרמ"ל לדעת הרמב"ן והחפץ דל"ג חייב לשמוע וכאמור למעלה נגד דעת הב"ד ועיין מ"ש מהרי"א בר"א שם די"ח דרך השני שדבריו שם ג"כ יכולים להתבאר כדברי מהרמ"ל בדרך השני ויהי' לפ"ז דבריהם עולים בקנה אחד בשני הדרכים. חוץ דבר אחד נוסף תמצא בדברי מהרי"א שם בדרך הא' שהוראת שעה היא דוקא בדבר שאין בו צד עבודה זרה ודבריו ברורים וכן אמרו בפירוש סנהדרין ד' צ' אמר ר' אבוהו אר"י בכל אם יאמר לך נביא לעבור על ד"ת (פירש"י כגון הור"ש כאליהו בהר הכרמל) שמע לו חוץ מע"ז וכן כתב הרמב"ם בפ"ט מיסוה"ת שם ב' פעמים וכן ברמב"ן במשנה תורה י"ג שם וז"ל העולה מדברי רז"ל אפי' יאחר שיעבדו לע"ז אפי' שעה אחת בלבד כגון שיאמר עבדו לפעור היום הזה בלבד הוא חייב מיתה עכ"ל והמתבונן בדברי מהרי"א הנ"ל ימצא הערה נחמדה שהוא לא כתב להסביר הענין בכגון דברים הללו וטעמו ונימוקו עמו אחרי שהוא בא לפרש דרשת הספרי על מקרא דלא תסור א"כ הרי זה מוכרח שמדבר בהוראת ב"ד שהרי אין בנבואת הנביא לאו דלא תסור רק עשה דאליו תשמעון ואם כדמיון זה שאמר הרמב"ן באמרו ב"ד עבדו לפעור היום הזה וכדומה קשיא תיתוק לי' בלאו איסור דע"ז הלא זה דבר המפורש בתורה והדבר שהצדוקין מודין בו ואפי' ע"ה לא ישמע כהוריות דף מ"ט זיל קרי בי רב הוא אפי' הוראת שעה לא מהני בכה"ג וכמ"ש הט"ז סי' ב' בחו"מ וביו"ד סי' קי"ז דדבר המפורש בתורה אפי' יאחרו להחמיר אין רשאין דזה הוי לעבור על ד"ת [וכלומר דדוקא בנביא מצינו שלצורך הוראת שעה עוקר דבר המפורש כאליהו בהר הכרמל אבל לא גבי ב"ד ועיין בהקדמת הגאון מוולאזין לספר ביאור הגאון על הזוהר שמיום שפסקה נבואה אין יכולין לשנות מן דין תורה אפי' להוראת שעה אפילו בהתאסף כל חכמי ישראל יחד וי"ל דאיהו נמי בדבר המפורש בתורה קאמר דצריך נביא דוקא וכשיטת הט"ז הנ"ל דאל"כ יקשה שמוכח מדברי הפוסקים דגם האידנא שייך הוראת שעה עיין ח"מ סי' ב' ויו"ד סי' של"ד] וכן נזהר הרדי"א בדבריו ואמר שהוראת שעה גבי ב"ד הוא דוקא בדבר שאין בו צד ע"ז כלומר אפי' אינו ענין המפורש בתורה לאיסור אבל הוא אסור משום שיש בו צד ע"ז אפ"ה לא ישמע להב"ד בזה משא' בדברי הרמב"ן שמדבר בנבואת הנביא לא הוצרך לזה דעדיף בזה נביא מחכם שאפילו בדבר המפורש עוקרו להוראת שעה ובתנאי שאין בו צד ע"ז:

העולה מדברינו לפי דרך הראשון בכונת הרמב"ן בין גמיר בין לא גמיר יחמיר לעצמו ולא יאכל אא"כ חייבוהו לאכול כענין ר"י ור"ג שגזר עליו בדוקא אז יש חילוק במאן דגמיר יחמיר לעצמו ולא ישמע להם ואם אכל בשוגג דסבר שמצוה לשמוע דברי חכמים חייב קרבן על שגגתו כדתנן בריש הוריות אבל לא גמיר שאכל ולא החמיר לעצמו אע"ג דעביד איסורא לא נתחייב קרבן על אכילה זו ולכן הוכרח הרמב"ן לאוקמי הך דהוריות במאן דגמיר דוקא וכפי דרך השני בכונת הרמב"ן וכפי תירוץ הראשון של החפץ דמאן דלא גמיר יאכל ולא יחמיר אפי' לא חייבוהו לאכול יכוף ראשו וישמע לקיים כפי הוראת ב"ד דוקא, גמיר או סביר יחמיר לעצמו ולא יאכל כ"ז שלא חייבוהו ב"ד ואם אכל ולא החמיר חייב קרבן אבל אם חייבוהו למיכל גם הוא יאכל ולא יחמיר. גמיר וסביר שהוא חכם וראוי להוראה אפי' חייבוהו למיכל יחמיר לעצמו ולא יאכל:

הדרך השלישי והוא עיקר ושכן העלה גם החפץ בתירוצא בתרא. (א') מאן דלא גמיר יאכל ולא יחמיר אפי' לא חייבוהו ומצוה קעביד לשמוע דברי חכמים (ב') מאן דגמיר או סביר אפי' חייבוהו למיכל לא ישמע ויחמיר לעצמו ואם אכל חייב קרבן וה"ה גמיר וסביר אבל יש לו לילך לפני הב"ד ולסדר טענותיו ואם הסכימו ברוב מנין לשבש סברותיו חייב לקבל דעתם עכ"פ כמ"ש אחרי רבים להטות ואם הסכימו רבים לדעתו מחזירין את הדין וע"פ האופנים שבחו"מ סי' כ"ה וכל דברינו הוא קודם שעמדו למנין לעשות הסכמה. (ג') הורה וטעה בדבר המפורש בתורה אפי' ע"ה גמיר לא ישמע וכמ"ש בהוריות שם דבדבר שהצדוקין מודין בו אין על הב"ד חיוב קרבן אבל כל יחיד אם טעה וסבר מצוה לשמוע דברי חכמים ואכל חייב קרבן חטאת וה"ה בטעות המבורר אצלו במופת או בחוש (ד') הורו ב"ד לעבור לצורך הור"ש כולם חייבים לשמוע בין גמיר או לא גמיר אלא שלדעת הט"ז זה דוקא בדבר שאינו מפורש בתורה אבל בדבר המפורש אין עוקרין אלא ע"פ נביא וכנ"ל. (ה') במה דברים אמורים בכל דיני התורה איסור והיתר טומאה וטהרה דיני ממונות ודיני נפשות אבל אם הורו וטעו בדבר שיש בו צד ע"ז אפי' היו המורים רוב סנהדרי הגדולה ואפילו בהסכמת הנביא ואפי' רק לצורך רגע אחת קטנה הרי דבריהם בטילין ומבוטלין ומצוה על כל אחד ואחד מישראל אפי' ההדיוט שבהדיוטים לחלוק עליהם ולבטל את דבריהם וכמ"ש סנהדרין ד"צ. (ו') יש עוד הבדל בין כל דיני התורה לדין קידוש החודש שבקידוש החודש אם טעו הב"ד בין שוגגין בין מוטעין אפי' נתברר להם אח"כ שטעו אין מחזירין את הדין ודבריהם קיימין וגוזרין ועונשין לקיים דבריהם אפי' לגמיר או סביר וה"ה לגמיר וסביר (ז) זה שאמרנו למעלה אות ב' דמאן דגמיר חייב להחמיר לעצמו ואם אכל חיוב קרבן לדעת מהר"מ לונזאנו יש בו עוד תנאי שזה דוקא בדבר המתברר לפי דעתו מסוגיא דעלמא מן הש"ס או מן הפוסקים אבל לא בדבר המחודש שיש לאידך גיסא סברא ג"כ והבירור לו רבים:

ונשוב עתה לגוף דברי הספרי לכאורה פליאה רבה יש לנו כאן מברייתא מפורשת פ"ק דהוריות בירושלמי תמן תני יכול אפי' יאמרו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין שתשמע לו ת"ל ללכת ימין ושמאל עד שיאמרו לך על ימין ימין ועל שמאל שמאל עכ"ל הרי מפורש היפך דברי הספרי וכבר עמד בזה הרב בעל החפץ והלונזאנו וכתבו לתרץ בדרכים שונים ודברי שניהם צריכים תלמוד אמנם הגאון פני משה דעתו כפשיטות שגירסת הירושלמי הוא דלא כגירסת הספרי ושע"כ שנחלקו בדבר זה מהיפך להיפך ותימה על חכם שכמותו שלא שת לבו ולא הטריח עצמו כללה ביישוב סתירה זו ואסיק לה בתברא מי ששנה זו לא שנה זו אמנם לפע"ד אין כאן לא סתירה ולא מחלוקת ולא חילוף גירסאות ודברי שתי הברייתות קיימין וכמו שאבאר בס"ד. והוא דכד מעיינין שפיר קשה לכאורה על הך דספרי הא קיימ"ל דבכל התורה כולה אין מקרא יוצא מידי פשוטו ואיך הפכו כאן המקרא על פניו מימין שמאל ומשמאל ימין. (ב) קשה הלא עינינו הרואות שבירושלמי שם מפרש הדברים כפשוטן שאינו מחויב לשמוע עד שיאמר לך על ימין ימין ועל שמאל שמאל והגם שנתרץ הענינים שלא יהי' סותרים זא"ז או כהר"ח או כהרמ"ל אבל סוף סוף קשיא איך יתפרשו שני כוונות המתנגדות במקרא אחד ויהי' שניהם אמת והרי זה לכאורה שני הפכים. (ג) תו קשיא טובא לכאורה על הך דירושלמי דקאמר ת"ל ללכת ימין ושמאל ותימה שהרי זה הלשון לא נמצא כלל בכל התורה כולה שהרי בארבעה מקומות הזהירנו הכתוב לבלתי סור ימין ושמאל. הא'. דברים ה' כ"ט ושמרתם לעשות כו' לא תסורו ימין ושמאל. הב' שם י"ז י"א ע"פ התורה כו' לא תסור כו' ימין ושמאל. הג' שם כ' לבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל. הד'. שם כ"ת י"ד ולא תסור מכל הדברים ימין ושמאל ואין גם אחד בהם שיאמר ללכת ימין ושמאל. אבל נראה לפענ"ד דשני הברייתות הללו לא דרשו שניהם מקרא אחד והכתוב הזה שבספרי איננו הכתוב שדורש הירושלמי שהספרי במקומו דורש המקרא דברים י"ז י"א ולא על תנם נטה מדרך הפשט לעשות ימין שמאל ושמאל ימין אלא דקראי יתירא אשכח ודרש דמה הי' המקרא חסר שיאמר על פי התורה אשר יורוך תעשה לא תסור ימין ושמאל או שיאמר על פי התורה תעשה ל"ת ימין ושמאל והמעיין בשני כתובים הסמוכים שם זה לזה דאיכפל הכתוב אשר יורוך שני פעמים "ואשר יגידו לך' ג"כ שני פעמים ושילש וכתב עוד אשר יאמרו לך תעשה כל כי האי גוונא דרך הש"ט לדרוש בו ולהוציא כוונת הכתוב כפי הקבלה שבידם ודרשו בו אפי' יאמר לך על ימין שמאל וראי' ברורה לזה תמצא בדברי בה"ג בסוף מנין המצות הביא ברייתא זאת דספרי ז"ל שם על פי תורה לא נאמר אלא על פי התורה אשר יורוך כו' יעו"ש דיסוד דרשת הספרי הוא רק על דקדוק לשון ה המקראות שבדברים י"ז שם אלא שיש שם בהעתקת הברייתא בבה"ג קצת גמגום וטעות סופר:

שוב ראיתי למהר"מ אלשיך שכתב ג"כ מדלא נאמר לא תסור ימין ושמאל מאשר יגידו לך אבל אומר אשר יגידו לך ימין ושמאל ש"מ דה"ק אשר יגידו לך ימין ושמאל תשמע להם ולא תסור וכ"כ הגאון הר"א בספר כו' אמנם הכתוב שדרשו בירושלמי ללכת ימין ושמאל אם שאמת שלשון הזה לא נמצא בכל המקרא מ"מ נראה ברור לפענ"ד שדורש שם המקרא שבדברים כ"ח י"ד דכתב שם בסיפא דקרא ללכת אחרי א' אחרים ולעבדם ונקט התנא הך ללכת ברישא ואקדמי' קודם לימין ושמאל לקצר לשון הכתוב ולתת לנו סימן מובהק באיזה לא תסור הכתוב מדבר. והרי מכאן ראי' ברורה למ"ש התוס' והריטב"א וסייעתם שלפעמים דרך הש"ס לקצר לשון המקרא ולהביאו שלא כצורתו עיין עירובין דף ס"ה וברכות דנ"ה וב"ב פרק יש נוחלין ועיין מ"ש דה"י א' ה' כ"ד ופירוש המקרא הזה כבר מבואר ברמב"ן שם וז"ל שאם תלך אחרי א' אחרים לעבדם כבר סרת מכל מצותיו ואין חפץ כלל בכל המצות שתי שה עכ"ל וכלומר דשיעור לשון הכתוב וטעמו כך היא לא תעשה דבר אחד שהוא הסרה מכל המצות כולן ומה היא הדבר הזה ללכת אתרי א' אחרים לעבדם שהמודה בע"ז כאלו כופר בכל התורה כולה נמצא שזה הכתוב לא דיבר אלא באיסור ע"ז לא תסור ימין ושמאל ללכת אחרי א' אחרים:

ובהיות כן יצא לנו לאור תעלומה איך שדברי שני הברייתות מיוסדות על אדני האמת ושני הדרשות צדקו יחדיו שהתנא דירושלמי דדריש הך קרא דדברים כ"ת מלבד שלא נמצאו לא קראי יתירי ולא כפל לשון אשר יכריחו להוציא הכתוב מפשיטו הנה אחרי שהמקרא הזה מבואר שדבר בענין ע"ז לחוד וכנ"ל והרי אנו חייבים לראות דוקא שתהא ההוראה אמתיות על ימין ימין ועל שמאל שמאל שהרי אין שום מציאות היתר בעולם באיסור ע"ז ומן הנמנע לומר בענין זה חיוב לשמוע להב"ד אפי' יאמרו על שמאל ימין שהרי נשתנה בזה איסור ע"ז מכל איסורין שבתורה כנ"ל שאפי' יורו בה היתר חכמים הגדולים שבסנהדרין ואפי' להדיוט שבהדיוטות ואפי' רק הוראת שעה שכוחה גדול לעקור כל אסורין שבתורה אבל לא בע"ז ואין בהוראה זו כלום וכמו שנתבאר למעלה מן הש"ס ומן הפוס' לכן דעת שפתי חכמים ברור מללו לדרוש במקום הזה דוקא עד שיאמר לך על ימין ימין ועל שמאל שמאל אבל ברייתא דספרי דדריש קרא שבדברים י"ז י"א שדיבר בשאר עניני התורה והמשפט כמ"ש שם כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין בין נגע לנגע כו' הנה בכמו אלה דבר ד' אמת בפי רז"ל אפי' יאמר לך על ימין שמאל ועל שמאל ימין תשמע ולא תסור וכמ"ש הרמב"ן וסייעתו ועל פי התנאים שנתבאר למעלה וזה ברור ונכון ומקום הניחו לי להתגדר בו בס"ד:

ועל פי דברים אלה מצאתי יישוב לנכון לשיטת בה"ג בחשבון המצוות אשר לו שהוא מונה הלאו דלא תסור שבדברים י"ד לאו בפני עצמו. ותימה שהרי הכל מודים שאין ראוי למנות הלאוים הכוללים כמ"ש בשורש ד' וכבר עמד בזה הרמב"ן שם להשיגו. אפי' נאמר שס"ל לבה"ג שהיא לאו בענין ע"ז לבד נוסף על לאוין רבים שנאמרו בע"ז דא"כ סוף סוף תימה איך יבוא בחשבון שהרי הכל מודים שריבוי אזהרות לא יבאו כ"א בחשבון בפ"ע שהרי ל"ו אזהרות כתיב בגר לחוד עיין שורש ט' אבל להנ"ל ניחא שבה"ג מפרש הך קרא שהוא אזהרה מחודשת בע"ז לבד היפך האזהרה שבכל דיני התורה שהמצוה בכולן לבלתי סור אפי' יאמרו על שמאל ימין אבל כאן בענין ע"ז להיפך הוא שדוקא באומר על ימין ימין ועל שמאל שמאל הוא דלא תסור והרי יש לו סמוכין לבה"ג מן הברייתא המפורשת בירושלמי ודוק שע"כ מונה בה"ג לא תסור שבדברים י"ז לאו בפ"ע ולא תסור מכל הדברים שדברים כ"ת ג"כ לאו בפ"ע:

וראיתי בספר התוה"מ שם בענין לאי דל"ת ימין ושמאל אפי' יאמר לך על ימין שהוא שמאל כתב שם וז"ל אבל בדבר הידוע לנו שטעו אין לשמוע להם וע"ז אמרו בירושלמי פ"ק דהוריות עד שיאמרו לך על ימין ימין ועל שמאל שמאל וכבר קדמו בזה מהר"מ לונזאני שהבאתי למעלה ועיין ספר יד המלך ה' סנהדרין כ' ג"כ כעין זה דהירושלמי מיירי בדבר המפורש בתורה יעו"ש. והנה שניהם עשו עצמם כלא יודעים מד' הרמב"ן לא בפיה"ת ולא מדבריו בסה"מ שהבאתי למעלה. ועיין של"ה שם פירש על ימין שהוא שמאל דרו"ל עפמ"ש הרא"ש בפ' זה בורר דקושיא מפורסמת שמקשה חכם א' אעפ"י שהוא אחרון יכול לחלוק ע"י קושיא זו על פסק הגאון וזהו על ימין לפי דעת הגאון והוא שמאל לפ"ד השופט שבימים ההם שיוכיח ע"י קושיא זו היפך דברי הגאון ועיין כו' שכתב טעם למ"ש אפי' יאמרו לך על ימין כו' משום אמרם ז"ל שמא תאמר כיון שהללו מטמאין והללו מטהרין איך אני אלמוד תורה ת"ל מרועה אחד ניתנו אלו ואלו דא"ח ור"ל עפמ"ש שכ"א מסנהדרין הי' יכול לטהר את השרץ וזה מפני שכל דבר שיש לו פנים בתורה לכאן ולכאן והדין נחתך ע"פ רוב הפנים אבל יש כת לב"ד להורות בהור"ש היפך הדין מפני שנאמר סמיך מיעוט הפנים המטהרים אל מ"ש עת לעשות לד' הפירו תורתך (ואם לא הי"ל שום פנים בתורה לטהר את הטמא לא הי' אפשר לב"ד שיורו הור"ש היפך הדין) ולכן יכול החכם או הנביא לפסוק הור"ש נגד ההלכה. ומדבריו הללו למדנו דס"ל דחכם יש בידו לפסוק הור"ש היפך הדין אעפ"י שאין שם נביא דלא כיש מי שאומר דוקא ע"י נביא ודו"ק:

תוכן העניינים

סדר הלכה (חידושי הלכה)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה