סדר הלכה (חידושי הלכה)· רבי דוד שלמה הכהן אדלשטיין
הלכות שכירות
בסה"מ להרמב"ם ז"ל לאוין סי' רס"ז ל"ת שלא יאכל פועל בשעת מלאכה. קשה לי מדוע לא מנו הרמב"ם וסייעתו לאוו שלא להניף מרמש על קמת חבירו דפשיטא דאע"ג דדרשינין הך קרא דוחרמש להלכותיו כדאיתא בב"מ דף פ"ז מ"מ אין המקרא יוצא מידי פשיטו וז"ל הרמב"ן הובא בש"מ שם הא דאמרינן ההוא מבעי בשעת חרמש הכי משתמע קרא וקטפת מלילות לאכול ולא תהא קוצר במגל לצורך אכילה שאם נתן דעתו על המלילות הללו לאכלן אינו רשאי לקוצרן במגל אלא קוטפן בידו וכן אם קצרן במגל לצורך בע"ה שוב אינו רשאי לאכלן דהווי לי' תלוש והוא עושה במחובר והעושה במחובר אין אוכל בתלוש ומדלא כתב רחמנא ולא תקצרו בחרמש משמע לי' חרמש שאתה קוצר לא תניף לצורך עצמך על קמת ריעך וה"נ מידרש ואל כליך לא תתן בשעה שאתה נוטל לכלי של בע"ה ממועט דכליך אי נמי משום דתרוויהו קראי יתירי נינהו דמרישא דקרא משמט ואכלת ולא שתוליך בידך וקטפת ולא שתקצור במגל אע"ג דמבעי לן לעבור בלאוו כל היכי דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמי ללאוו לחוד עכ"ל הרי מפורש שעובר הוא בלאוו הקוצר במגל אלא דאתי נמי לדרשא מדלא כתיב לא תקצור בחרמש:
וכן כתב הרשב"א והריטב"א הוסיף שם וכתב וז"ל וחרמש לרבות כל בעלי חרמש פירוש דהאי קרא יתיר הוא ואם תאמר והא אצטריך לגופא שלא יקטוף ויאכל בכליו. ואע"ג דכתיב וקטפת מלילות בידך אצטריך וחרמש לעבור עליו בל"ת וי"ל דא"כ לימא קרא וכלי לא תניף אי נמי לא תאכל אלא בקטיפה כו' עכ"ל הרי מפורש דההקפדה שהקפידה תורה שלא יקצרו במגל מה שיאכל ושזהו הלאוו ולדעת הריטב"א עובר הוא גם בעשה דלאוו הבא מכלל עשה. וז"ל הרשב"א ההוא מבעי לי' בשעת חרמש אכול דקרא הכי קאמר כי תבא בקמת רעך למלאכה וקטפת מלילות בידך לאכול אבל חרמש שהוא בידך לקצור לצורך בע"ה לא תניפנו אפילו על המלילות שאתה נוטל לאכול כו' עכ"ל מבואר בדברי כולם שהלאוו דלא תניף חרמש במקומו עומד כפשוטו וכמשמעו והדרשא תדרש מיתורא או מהשתנות הלשון לומר שלא ללאוו לחוד הוא דאתי וא"כ הי' לנו למנות בחשבון לאוו המפורש בתורה שלא להניף מגל על קמת רעך. ולכלול בו גם מה שלמדנו מפי השמועה ולומר שלא זה בלבד נאסר. אבל יכלול בו גם בלאוו הזה שלא יאכל בשעת חרמש כדרשת חז"ל אבל שלא להזכיר כלל אזהרה זו בין הלאווין שמה שיאכל הפועל לא יקצור במגל או בין העשין וקטפת מלילות בידך לחשבו בחשבון לאוו הבא מכלל עשה עשה וזה תימא גדולה לפענ"ד וז"ל הרמב"ם פ"י משכירות ה' ו' המבטל ממלאכתו ואוכל או שאוכל שלא בשעת גמר מלאכה הרי זה עובר בלאוו שנאמר וחרמש לא תניף וגומר מפי השמועה למדו שכל זמן שהוא עוסק בקצירה לא יניף חרמש לאכילתו וכן כל כיוצא בזה עכ"ל
ועיין בלח"מ שם כתב שמקצת ספרים ליתא בדברי רבינו חלוקא דאו שאוכל שלא בשעת גמר מלאכה אלא המתבטל ממלאכתו לבד ואפשר לפרשו היינו כשעושה המעשה שנתבטל ממלאכתו והיינו דמייתא מקרא ובשיטה מקובצת תמצא שגם הרמב"ן והריטב"א והר"ן לא גרסי בדברי הרמב"ם הך חלוקא דאו שאוכל שלא בשעת גמר מלאכה אבל הוא גרסא שלישית דגרסי הכי המבטל ממלאכתו ואוכל בשעת מלאכה הרי זה עובר בל"ת שנאמר וחרמש לא תניף מפי השמועה למדו שכל זמן שהוא עוסק בקצירה לא יניף חרמש לאכילתו (עיין בש"מ דף קע"ט עמוד ג' בשם הרמב"ן ושם עמוד ב' בשם הריטב"א ודף קפ"ד עמוד ד' בשם הר"ן במשנה דף צ"א עמוד ב' כולם הביאו דברי הרמב"ם בנוסחא זו) וכן העתיק הטור בסי' של"ז והשיג על הרמב"ם שם ובזה הסימן אות ד' העתיק שם בדברי הרמב"ם סתם וגם תימא שהרי לא ס"ל כהרמב"ם בזה ועיין בב"י שתמה כן והניח בצ"ע ובריטב"א שם העתיק מפי השמועה שמענו שכל זמן שהוא עוסק בקצירה לא יאכל עיין שם שכתב שהרמב"ם הוציא כן מן הספרי וז"ל וי"א דנפקא לי' הא מילתא למרן ז"ל דכיון דדריש בקצירה לא יאכל עיין שם שכתב לי' מעיקרא ודריש לי' בסוף דתרתי קתני ומעיקרא דריש לי' שלא יאכל פועל במחובר אלא כשהוא גמר מלאכה ולבסוף דריש לי' שלא יאכל אלא לאחר שיגמור מלאכתו וה"נ תניא התם יכול לעולם ח"ל וחרמש לא תניף בשעה שאתה מניף על קמת בע"ה ומפרש לי' מרן ז"ל שלא יניף לאכילתו בשעה שהוא עוסק במלאכתו כו' וזה תימא גדולה דבכולי פרקין מוכיח דפועל אוכל בשעה שהוא עוסק במלאכתו כו' והני מתנייתא דספרי הכי נמי מתפרשא ותרתי דרשא דחרמש לא תניף תבשי מלתא הוא והתם אורחא הוא לפרושא מעיקרא ולמהדר לפרושא לבסוף עכ"ל ובזה יובן היטב דברי' הרמב"ן הובא בש"מ גם בב"מ שכתב כמדומה לי שטעה בפירוש ברייתא בספרי:
והנה הראב"ד בהשגתו שם ז"ל א"א דברים אלי אין להם שורש ובספרי פירשו וקטפת מלילת בידך שלא יהא קוצר במגל ואוכל וחרמש לא תניף בשעה שאתה מניף חרמש על קמח בע"ה ולא מפני ביטול מלאכה אלא שלא יעשה אכילתו קבע כענין מלאכתו עכ"ל ועיין מ"מ ודבריהם סתימין ועיין לח"מ שם הלכה כ"ג ד"ה כתב הה"מ והרמב"ן ז"ל פירוש דברייתא כנ"ל ונראה דהראב"ד נמי פירש הך ברייתא דקאמר בשעת חרמש כו' כדפירש הרמב"ן כו' ע"ש ותימא לכאורה הא מבואר בדברי הראב"ד טעם לדברי הספרי שהוא כדי שלא יעשה אכילתו קבע א"כ פשיטא שמפרש הך סיפא דברייתא וחרמש לא תניף בשעה שאתה מניף חרמש על קמה בע"ה שר"ל לא תניף חרמש לאכילתך בשעה זו וזה שלא כדברי הרמב"ן שהוא מפרש בשעה שאתה מניף חרמש על קמת בע"ה תאכל והראב"ד ס"ל בזה ג"כ כהרמב"ם בפירוש הספרי דר"ל בשעת חרמש לא תניף לאכילתך שלא בשעת חרמש אכול אלא דס"ל להראב"ד שאין הכונה לומר בשעת חרמש לא תאכל משום דאסור לאכול בשעת מלאכה אדרבה בשעת מלאכה התירה לו התורה לאכול אלא שלא יניף חרמש על מה שהוא אוכל שלא יעשה אכילתו קבע כענין מלאכתו ולא מטעם ביטל מלאכתו [עמש"כ לקמן בס"ד שגם הרמב"ם ס"ל דלא יאכל מן התורה רק בשעת חרמש אלא שלא ישב ויבטל. וע"ש שכ"כ גם הב"ח והדו"פ ושם כתבנו כוונת השגת הראב"ד הלזו באופן אחר] אבל עכ"פ א"א לומר שהראב"ד מפרש סיפא דברייתא כהרמב"ן כללו של דבר הרמב"ן מפרש בספרי בשעת חרמש אכול שלא בשעת חרמש לא תאכל והרמב"ם מפרש הספרי בהיפך שמ"ש בשעת חרמש ר"ל בשעת חרמש לא תאכל שלא בשעת חרמש אכול והראב"ד מפרש כהרמב"ם אבל לא מטעמי' כן נראה לפענ"ד ברור בכוונת הראב"ד והספרי עצמו אינו בידי אבל כפי המובן מבין ריסי דברי הראשונים ז"ל נראה שזהו לשון הספרי וקטפת מלילות בידך שלא יהא קוצר במגל ואוכל וחרמש לא תניף בשעה שאתה מניף חרמש על קמח בע"ה וכן העתיק הראב"ד לשון הספרי וכן תמצאו הובא בריטב"א הנ"ל וכן ברמב"ן הובא בש"מ שם והיינו דתניא בספרי כי תבא בקמת רעך יכול לעולם ת"ל וחרמש לא תניף בשעה שאתה מניף חרמש על קמת בע"ה. זהו רישא דספרי והדר תנא סיפא מכלל שנאמר רעך פרט לאחרים רעך פרט לגבוה. וקטפת ולא שתקצור במגל וחרמש בשעה שאתה מניף חרמש אכול שליא בשע"ת חרמ"ש ל"א תאכ"ל נראה לי דהאי לשנא לאוו מספרי הוא אלא דהרמב"ן מפרש לי' הכי וזהו שסיים שם והיינו רישא דברייתא דקתני יכול לעולם ת"ל כו'. עוד ברייתא אחרת בסגנון זה ממש הביא הרמב"ן. תניא אידך כי תבא יכול לעולם ת"ל ואל כליך לא תתן בשעה שאתה נותן בכליו של בע"ה והדר דריש כו' כלומר אותה שעה אתה אוכל לאפוקי עודר ומנכש עכ"ל וכאן ביאר וכתב כלומר אות"ה שע"ה את"ה אוכ"ל לאפוקי שלא תפרש הסיפא אותה שעה לא תאכל וכמו שפירש הרמב"ם הך סיפא ועיין ריטב"א שזהו הטעות שרמז עליו הרמב"ן:
והנה ממ"ש הרמב"ם מפי השמועה למדו שכל זמן שהוא עוסק בקצירה לא יניף חרמש לאכילתו וכן כל כיוצא בזה משמע לכאורה דשלא בשעת קצירה מוסר לו להניף חרמש ובשעת קצירה אפילו בלא חרמש לא יאכל וכמו שכתב בפירוש שהלאוו הוא שלא יאכל שכיר מן המחובר בשעת מלאכה ולא הזכיר שם לא מגל ולא חרמש וכן מפורש בהלכה זו כפי עדות הרמב"ן והריטב"א והר"ן ומה שכתב וחרמש לא תניף מפי השמועה למדו שר"ל בשעת חרמש לא תאכל וכן מ"ש וקטפת מלילת בידך ר"ל בשעה שאין החרמש בידו כלומר שלא בשעת קצירה דמסתמא בזו השעה כבר הניח המגל מידו ואוכל על ידי קטיפת היד אבל לא לומר שיקטוף בידו דווקא ולא בא לאסור הנפה בחרמש דווקא אלא שדיבר הכתיב בהווה דבשעת קצירה דרכו לקצור בחרמש:
וזה פליאה נשגבה לפענ"ד לעקור דבר המפורש בתורה במקום שאין הכרח לזה לא מן הספרי ולא מן הש"ס ולא נמצא שום רמז בשום מקום שתהא כאן ההלכה עוקרת פשיטו של מקרא לגמרי. ואם אמת שגם לדעת רש"י והרמב"ן והרשב"א והר"ן והריטב"א וסייעתם שתפסו לעיקר דשעת אכילת הפועל הוא דווקא בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה לא יאכל והיינו מיתורא דקרא או מן שינוי הלשון דרשו הכי כנ"ל אבל לא אמרו שאם אכל בשעה זו שעובר בלאו דלא תניף ועיין לבוש סי' של"ז סעיף י"ח פועל שאוכל בשעה שאין לו לאכול עובר בלאוו הבא מכלל עשה ועונשו עשה והסמ"ע שם חולק וס"ל דאוכל שלא בשעת מלאכה עובר בלאוו דלא תגזול אבל בדברי הכתוב וקטפת מלילת וחרמש לא תניף כפשוטן וכמשמען לגמרי וכד מעיינית שפיר תמצא שכל אורך הפליאה הזאת כלולה בהשגת הראב"ד הנ"ל שם מפורש בלי מחסור דבר. ולימדה אותנו בלשון קצרה ומבוארת בלשון תלמידו הרשב"א שהביא הב"י כאן:
שוב מצאתי בסמ"ק להר"י מקורבל סי' רע"ג בלאווין שלא להניף חרמש על קמת חבירו וה"ה בכרם לא יבצור אלא ביד ע"ש וכן מצאתי בסמ"ג והשר מקוצי בלאווין סי' קפ"ג שלא לקטוף קמה ולאכול כי אם ביד גם הב"י סי' של"ז בשם תלמודי הרשב"א שהוכיחו דלא כהרמב"ם שאין לאוו דלא תניף חרמש אזהרה שלא לאכול בשעה זו אבל הוא אזהרה שמה שאוכל לא יקצור במגל רק יקטוף ביד אבל מ"מ חובה עלינו לבאר דעת הרמב"ם:
הן אמת שמצאנו כיוצא בזה סמך מן המשנה המפורשת שם במקומו דתנן ב"מ דף פ"ז וכולן לא אמרו אלא בשעת מלאכה פירוש מן התורה לא יאכל אלא בשעת מלאכה אבל משום השיב אבידה לבעלים אמרו [פירוש התקינו נ"י ע"ש] פועלין אוכלים בשעת הליכה מאומן לאומן ובחזרתן מן הגת עכ"ל המשנה הנה בכאן מבואר בפירוש שהתורה הקפידה לאסרו שלא יאכל בשעה שהולך מאומן לאומן כמ"ש בש"ס שם אבל חכמים התירו לאכול בשעה זו דווקא מפני השיב אבידה וכמו כן התורה ציוותה לבעל השדה שיניח את הפועל לאכול בשעת קצירה דווקא והיא השעה שיחדה לו התורה להפועל לאכול אז אבל החכמים אסרו לו לאכול בשעת קצירה לפי דעת ר' יהודה בתוספתא הובא ברמב"ן שם בש"מ דאיסורא איכא ואפילו לרבנן דר"י דס"ל דאיסורא ליכא אבל עכ"פ תקנה איכא סלא יאכל בשעה זו שציוותה תורה לאכול וכ"כ הר"ן להדיא הובא בש"מ דף קפ"ד עמוד ד' וז"ל אלו רצה לאכול בשעה זו הרשות בידו אלא שתקנו שלא יבא לידי' כך יעו"ש. וזה ג"כ דבר תמוה לכאורה לדחות שורת הדין בשתי ידים ולתקן דבר שהוא מהיפך להיפך ממש אבל על כרחינו צריכין אנו לומר שירדו חכמים לסוף דעתן של בני אדם וראו שהתורה כוונה לתקנת בע"ה במה שיחדה זמן מיוחד לאכילת הפועלים בשעת עבודתו דווקא כדי שיהא אכילתו עראי ומלאכתו קבע אבל כשראו חכמים אח"כ שדבר זה חומרו קולו ושלא יוכלו לעמוד בדבר הזה לקיים כמצוות התורה ואדרבה באו ע"י כן לידי ביטל מלאכה לכן עמדו ותקנו להתיר להם אכילה בשעה פנוי קצת ואמרו שזה תקנת וטובת שניהם שיאכל קצת דרך קביעות ועי"כ יעשה מלאכתו באמונה ושניהם רוצים בכך נמצא מפורש לפנינו שהתורה אמרה וחרמש לא תניף וקבלנו מפי השמועה שר"ל בשעת חרמש אכול ושלא בשעת חרמש לא תאכל ואתו רבנן ועקרי לה ואמרו שלא בשעת חרמש אכול ובשעת חרמש לא יאכל וצ"ע:
והנה בטור ח"מ סי' של"ז א' ד' העתיק דברי הרמב"ם הנ"ל הלכה ב' ותמה עליהם וז"ל ואיני יודע למה לא יאכל בעוד שמתעסק בקצירה ובבצירה שלא אסרה תורה אלא בדבר שלא נגמרה מלאכתו אבל בדבר שנגמרה מלאכתו יכול לאכול כל זמן שמתעסק בו. אמנם בהשגת הראב"ד שם כתב לתרץ דברי רבינו וז"ל ואולי זה מ"ש מפני השב אבידה לבעלים אוכלין בהליכתן מאומן לאומן ובחזירתן מן הגת דהיינו כשימלא הסל וינפיצנו ויחזור מן הגת ומה שאמרו מפני השב אבידה פירוש הוא למה שאמרו ועיין לח"מ ביאר הכוונה ושם בדבור הסמוך בסופו וז"ל והראב"ד כתב בהשגות דמ"ש רבינו בתחילת דבריו ואינו אוכל עד שימלא הסל הוא מדרבנן אבל מדאורייתא לא יאכל אלא בשעת מעשה ע"ש בלח"מ שסיים אלא שקשה טובא דרבינו כתב לקמן להיפך שכל זמן שהוא עוסק לא שרי למיכל וצ"ע עכ"ל ולפענ"ד דהר"א מפרש דברי הרמב"ם דלקמן ג"כ באופן זה ואפילו לגרסת הרמב"ן והר"ן והרשב"א והטור בדבריו המבטל ממלאכתו ואוכל בשעת מלאכה שר"ל שבשעת מלאכתו עמד והפסיק ממנה וישב לו לאכול הרי זה עובר בל"ת שלא התירה התורה לאכול בשעת מלאכה אלא דרך עראי והריטב"א שהעתיק בלשון זה ומפי השמועה למדו כל זמן שהוא עוסק בקצירה לא יאכל יש לומר ג"כ דר"ל כ"ז שהוא עוסק במלאכה לא יבטל להפסיק ממלאכתו לגמרי וגרסת הראשונים בדברי הרמב"ם לקמן כך הוא פועל שאוכ"ל של"א בשע"ת גמ"ר מלאכ"ה ר"ל כגון במלאכת עודר וניכש הרי זה עובר בל"ת שנאמר וחרמש לא תניף ומפי השמועה למד"ו שכ"ל זמ"ן שהו"א עוס"ק בקציר"ה ל"א יני"ף חרמ"ש ר"ל אפילו בשעת קצירה שהתירה לו התורה לאכול היינו לקטיף מלילות בידו דווקא ולא בחרמש אבל שלא בשעת הקציר פשיטא שלא יאכל אפילו לקטוף המלילות בידו אלא שהדברים הללו מוכיחין שהמבטל מלאכתו ואוכל דרך קבע אפילו שלא ע"י חרמש עובר בלאוו דלא תניף חרמש וכלומר דמה שאסרה תורה להניף חרמש הוא מטעם שע"י כן יבוא לבטל מלאכת בע"ה ע"כ יובן מה שהשיג הראב"ד וכתב שדברים הללו אין להם שורש ולא מפני ביטול מלאכה אסרה תורה להניף חרמש עד שנאמר שהמבטל ממלאכתו עובר על לא תניף חרמש אלא שלא יעשה אכילתו קבע כעין מלאכתו וכלומר שהביטול הזה משום גזל נגעו בו כעין מ"ש הרמב"ם סוף פרק י"ג ע"ש:
ולפי זה יתישב תמיהת הב"י שכתב בסי' של"ז וז"ל ויש לתמוה על רבינו שכתב כאן דברי הרמב"ם בלא מחלוקת ולעיל בסי' זה חולק עליו ע"ש ולדברינו אתי שפיר שמה שחולק עליו למעלה הוא על מ"ש הרמב"ם בהלכה ב' אינו ענין לכאן כלל שהוא מפרש כאן דברי הרמב"ם כמו שמפרש הראב"ד וכנ"ל. משא"כ דבריו שבהלכה ב' לא הספיקו לו דברי הראב"ד שהם באמת רחוקים מאוד בכוונת הרמב"ם וכמ"ש הלח"מ. שוב מצאתי להב"ח והדו"פ שכתבו כעין זה לישב תמיהת הב"י אם שיש עוד הפרש בין דברינו לדבריהם גם בין דברי הב"ח להדו"פ יש הבדל יעו"ש אבל בעיקר הדבר שהמכוון לומר שהמבטל ממלאכתו וישב לו לאכול או הניף חרמש לאכילתו עובר בל"ת לא על האכילה עם העבודה יחד וזה הם דברים אחדים ממש עם מה שכתבנו שבת להשי"ת כי כוונתי לדעת הגאונים. והנה יש לומר שגם הרמב"ן והרשב"א והריטב"א והר"ן עד כאן לא ירדו לפרש כן אלא לפי גרסתם בדברי הרמב"ם המבטל ממלאכתו ואוכל בשעת מלאכה אבל לפי הגרסא שלפנינו כולי עלמא מודו דיש לפרש דבריו על דרך שכתבנו ומסולקת הפליאה הנ"ל ג"כ לפי זה. דהשתא המקרא הזה אינו יוצא מידי פשוטו גם לדעת הרמב"ם דלא יניף חרמש לאכילתו רק יקטוף מלילות בידו. אלא דאכתי קשה מדוע לא הזכיר בין הלאווין לאו המפורש בתורה ותרמש לא תניף ולכלול בו גם האכילה ע"י ביטול והפסק מלאכתו והוא ז"ל הזכיר הלאו שלא יאכל הפועל בשעה זו אבל שלא יניף תרמש בשעה זו בשעה המותרת לו לאכול הוא נכלל במה שכתב בתחילה וכמ"ש למעלה. וי"ל דהא נמי לא קשיא שהרי כתב לעיל:
וז"ל מפי השמועה למדו שכל זמן שהוא עוסק בקצירה ל"א יני"ף חרמ"ש עכ"ל ור"ל אפילו בשעת קצירה. שהיא השעה שהתירה לו תורה לאכול היינו רק לקטוף מלילות בידו אמנם לגרסת הריטב"א שהביא נוסח הלכה אחת בזה"ל מפי השמועה למדו שכל זמן שעוסק בקצירה ל"א יאכ"ל עכ"ל כאן מנאה הקפידה מקום [ואפילו אם נפרש לעיל וכמ"ש הב"ח והדו"פ] מדוע לא הזכיר כלל איסור הנפת חרמש. ושיקטוף מלילות בידו דווקא ועיין שטמ"ק שם הובא לשון הריטב"א וכן קשה על מ"ש הרמב"ם בריש הלכות שכירות שיש בכללה ג' עשין וד' לית כו' ד' שיאכל השכיר במחובר שעושה בו ה' שלא יאכל השכיר מן המחובר בשעת מלאכה עכ"ל וכן בחשבון המצות שבראש ספר יד החזקה ל"ת רס"ז ע"ש הגם שנפרש שר"ל שלא יאכל בשעת מלאכה שכתב שם ר"ל במלאכה שאינינו גמר מלאכה. כגון עודר ומנכש וזה אסור לו לאכול אפילו שלא ע"י חרמש. דאפילו לקטוף מלילות בידו אסיר בשעת עידור וניכוש. אבל עכ"פ תימה איך לא הזכיר שם עיקרו של לאו זה ובני המשכיל מהר"פ נ"י העיר כי עתה לפי שיטה זו שהרמב"ם סובר ג"כ בפירוש דברי הספרי כמ"ש ה הרמב"ן דבשעת תרמש אכול ושלא בשעת חרמש לא תיכול מ"כ תוכיח ממילא שאסור להניף חרמש לאכילתו דמתי יניף בשעה זו שיניף חרמש לצרכו הרי היא תבטל מהנפת חרמש לצורך בעה"ב וליכא שעת חרמש ושלא בשעת חרמש אסור לו לאכול כלל וכלל וא"כ אי אפשר לו לאכול אם לא שבימינו יניף חרמש לצורך בעה"ב ובידו השנית יקטיף מלילות לצורך אכילתו. ולכן לא הוצרך הרמב"ם להזכירו לזה הלאו ודי לנו בתה שביאר דעתו במ"ש בפי י"ב שם מפי השמועה למדו שכל זמן שהוא עוסק ביצירה לא יניף חרמש לאכילתו ויובן ממילא שאי אפשר שיניף חרמש לצרכו וכנ"ל גם בשעת חרמש שהותר לו לאכול אבל לא ממה שקצר דעושה במחובר אינו אוכל בתלוש וכמ"ש הרמב"ן להדיא וא"א בשום אופן אלא שיקטוף מלילות בידו בשעת קצירתו וכנ"ל והנה דיבר נכונה אלא שיש לומר דח"מ בין חתך לחתך בלי הפסק ושהי' של תוך כדי דיבור עדיין שעת חרמש הוא א"כ אכתי צריך להזהיר שגם אז לא יניף חרמש לצרכו וכן מוכח ממה שכתב הריטב"א וז"ל וא"ת והא איצטריך לגופא שלא יקטוף ויאכל בכליו ועוד דאכתי קשה לאחר התקנה שכבר תקנו חכמים זמן אכילה בין אומן לאומן. הנה וודאי יש מקום לבאר דעכ"פ באותו זמן לא יניף חרמש אלא יקטוף בידו. וז"ל הרמב"ם בספר המצות עשין סי' ר"א שצוונו להיות השכיר אוכל מהדבר שיעבוד בו בעת עבודתו כשהי' הדבר מחובר לקרקע והוא אמרו יתעלה כי תבא כו' ובגמרא ב"מ פ"ז כו' שהאדם אוכל במחובר לקרקע בשעת מלא כה עכ"ל ותימה לכאורה שסותר דברי עצמו בלאווין סי' רס"ז שכתב שם וז"ל הזהיר הכתוב מאכול בשעת עבודתו מן הדבר שיעבוד בו כשיעבוד במחובר לקרקע כו' וחרמש לא תניף כו' כלומר בשעת הקציר לא תקצור לעצמך וכבר אמרו ד' פ"ז אלו אוכלין מן התורה העושה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה עכ"ל ולולי דמסתפינא הי' נראה לי לומר שיש כאן ט"ס וצריך להוסיף תיבה אתת וכצ"ל בעת גמ"ר עבודתו (וכ"כ הרי"ף להדיא וכמו שכתב הרמב"ם עצמו בלאווין סי' רס"ז] וכמו כן מה שסיים בעשין ר"א למדנו שהאדם אוכל במחובר לקרקע בשע"ת מלאכ"ה צ"ל ג"כ בשעת גמ"ר מלאכה. ועיין מגיד משנה. וראיתי להגאון רמ"מ בספרו אלה"מ סי' תקע"ו כתב וז"ל להיות השכיר אוכל מדבר שיעבוד בו בעת עבודתו כשיהי' הדבר מחובר לקרקע. ותיכף אח"כ בסי' תקע"ח כתב וז"ל שלא יאכל השכיר בשעת עבודתו תן הדבר שיעבוד בו במחובר לקרקע. הנה העתיק דברי הרמב"ם בסה"מ כצורתן:
ויש לתמוה על חכם שכמותו שלא הרגיש שהדברים סותרים זא"ז. ועיין הלכות שכירות שכתב הרמב"ם שם וז"ל ת"ע שיאכל השכיר מן המחובר שעושה בו ומצות ל["ת] (עשה) שלא יאכל השכיר מן המחובר בשעת מלאכה ור"ל שאזהרת לאו יש כשיאכל בשע"ת מלאכה ומובן ממילא דמ"ש תחילה שמצות התורה הוא שיאכל. ר"ל בגמ"ר מלאכה וכנ"ל [יעיין עבודת הלוי סי' תקע"ה וסי' תקע"ז שדבריו קרובים למ"ש הרמב"ם בריש הלכות שכירות ע"ש] אלא דלכאורה קשה מ"ש שהמצוה הוא שיאכל מן המחובר שעושה בו והרי מצוה זו נוהגת גם בתלוש וכמ"ש שם להדיא בפרק י"ב] ועיין חינוך סי' תקע"ו ותקע"ח. ע"ש בלשונו היטב. שנלמד מדבריו שיש הבדל בין תלוש למחובר חוץ מה שנוגע לענין מעשר שבמחובר אסור לו לפועל לאכול בשעת עבודה וזהו אזהרת ל"ת דחרמש ל"ת. וכשיגמור עבודתו כגון אחר שימלא הסל תצוה לו לאכול אבל העושה בתלוש נהפוך הוא דכשגמר עבודתו אסיר לו לאכול [אעפ"י שלא נגמרה מלאכתו למעשר כגון שהוא עובד עדיין בעסק מלאכה שהוא קודם גמר מלאכתו למעשר] אבל קודם שיגמור אז הוא המצוה שיאכל:
וכן מורין דברי הרמב"ם פרק י"ב מהלכות שכירות הל' ב' במ"ש שם מה בין תלוש למחובר שהוא ממש דברים שהעתיק הרא"ה בחינוך סי' תקע"ו ועיין למ"מ שם וכן מ"ש הרמב"ם שם והעושה במחובר אינו אוכל אלא כשיגמור עבודתו כוונתו גמר עבודה לא גמר מלאכתו למעשר שהרי במחובר ליכא עדיין חיוב מעשר כלל ותשמע לפ"ז דמ"ש שם דבתלוש אינו אוכל כשיגמור עבודתו נמי אעפ"י שלא נגמרה מלאכתו למעשר רק כשיגמור פעולתו אסיר לו לאכול וטעמא דמלתא י"ל כיון דאמרינן בש"ס דף פ"ט שם מה דיש מיוחד כו' ומה דיש כו' דבר שלא נגמרה מלאכתו לתעשר פועל אוכל בו משמע דבשעת דישו יאכל דומיא דשור בדישו דאוכל בשעת דישו דוקא. דכשיגמור דישו אין כאן איסור דלא תחסום ה"ה אדם בתלוש. ואחר מלאכתו שוב לא יאכל בו. ולא מבעי למאי דס"ד למילף תלוש באדם מתלוש דבהמה. א"כ וודאי דריש בעינן. אלא אפילו למאי דיליף מן יתורא דקמה או מר' אמי דאמר אדם בתלוש לא צריך קרא כו' מ"מ ס"ל כיון דדרשינן דיש מ"ד מיוחד דבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר אמרינן נמי בכלל זה מה דיש שבשעת דישו אוכל אחרי דישו אינו אוכל ה"ה תלוש באכילת אדם בעת עבודתו הוא שיאכל וכשיגמור פעולתו לא יאכל. משא"כ במחובר דילפינן מדכתיב וחרמש דבשעת חרמש לא יאכל כמ"ש בספרי וכמ"ש הרמב"ם וסייעתו א"כ גלי קרא דמחובר דינו היפך מתלוש:
שוב מצאתי בפירוש המשנה להרמב"ם שם וז"ל מחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה תלוש מן הקרקע יש לו לאכול בשעת מלאכתו ולמדנו זה מדכתיב ל"ת שור בדישו וכחו שאוכל שור בשעת מלאכה בתלוש כך יאכל הפועל כו' שלא תהא חסימה בשום פנים לא לשור ולא לאדם עכ"ל הרי מבואר כמ"ש:
סוף הספר