אור ברסלב
סדר הלכה (חידושי הלכה) הלכות נזקי ממון

סדר הלכה (חידושי הלכה)· רבי דוד שלמה הכהן אדלשטיין

הלכות נזקי ממון

הלכות ביאת מקדש

עיין כתובות דף ל"ט בתוס' ד"ה צערא דמאי קשה לר"י כו' ונראה לר"י כו'. הנה לכאורה תמוה איך לא הרגיש הר"י בזה שע"כ חייש תנא דמתניתין לכחש גפני מדמפתה פטור ואיך הוכיח מחמת קושיא זו דין מחודש וכבר עמד בזה מהר"ם שיף והניח בקושיא וז"ל הטור סי' שצ"ד אות ה' בהמה שאכלה פירות מחוברין כיצד משערין כו' ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב שעדיין פוחתין מזה ששמים כמה הרוויח הניזק ומנכינן כחש והרמ"ה כתב שאין מנכין אותו. הנה לכאורה מדכתב דעת הרמ"ה באחרונה ש"מ דהכי ס"ל וכן הבין בעל הדרישה אלא שא"כ קשה שהי' לו לכתוב מתחילה וכתב אדוני אבי הרא"ש וכו' ואחר כך והרמ"ה כתב אבל מדכתב בתחילה וא"א הרא"ש זיל כתב משמט שהביא למסקנא דעת הרא"ש כידוע בכללי דברי הפוסקים. וע"כ הבין הרב בעל שלטי גבורים בפרק הכונס שדעת הטור כהרא"ש וא"כ קשה למה כתב דעת הרמ"ה באחרונה. עוד הקשה הש"ג שם וז"ל ומן התימה כיון דפסק כדעת אביו בניכוי כחש למה לא פסק ג"כ הכי בתשלומין דמי וולדות בסי' תכ"ג:

ונראה לפענ"ד דלכאורה קשה עוד על הטור שפסק דמנכינין כחש איך כתב בסי' שכ"ה בהמקבל שדה כו' דאין מנכין כחש יעו"ש והוא בגמרא פרק המקבל דף ק"ד ע"ב אך שזה י"ל לפימ"ש התוס' שם ד"ה סבר וז"ל אפילו מאן דחייש לכחש בפרק הכונס הכא מודה לר"א דלא חיישינן וכוונתם כתב מהרש"א שם וז"ל דהתם חיישינן לכחש גופנא דאין להפסיד המזיק יותר ממה שהזיק אבל הכא כו' עכ"ל וכן כתב הדרישה מסברא דנפשי' נמצא סברת מאן דמנכי כחש הוא לומר דוודאי אין להפסיד את המזיק יותר ממה שהזיק לפ"ז י"ל דניהו דגבי בהמה שהזיקה מנכינין כחש מ"מ אין ראי' לזה לנכות כחש בצערה דגופי' דהא חנן בריש החובל כיצד משערין את הצער אומדין אדם כיוצא בזה כמה רוצה ליטול להיות מצטער כך ואתמר עלה בגמרא דף פ"ה אדם כו' אטו בשופטני עסקינין וכו' הכא נמי לא שקיל כל ממון שבעולם ומצער נפשו וכאן כבר נעשה מעשה וא"כ מן הראוי הי' לזה החובל רק לצערו ג"כ כפי מה שציער את חבירו וכל ממון שבעולם לא יספיק לשלם תחת ידו או עינו אך דרחמנא גזר יד ביד והוא דווקא תשלומין ושכיצד משערין אלא אומדין כמה אדם רוצה ליתן לקטוע ידו המוכתב למלכות בין סייף לסם (דבר זה יש לו ערך) עד כאן נמצא שמצד הסברא הווי אמרינן עין תחת עין ממש אלא שריבתה תורה כופר להחובל וכן כתב הסמ"ע בסי' ת"ק סי"ק י"ח ע"ש הרי זאת קולא להחובל שיופטר בכופר אמנם לבד שזה קולא מכופלת שגם הכופר הזה אין שמין כמה אדם רוצה ליטול להיות מצטער כך (אפילו הי' לו שומא) שזה שווה הון רב אלא שיימינין כמה אדם רוצה ליתן כו' כדלעיל ומפקינין קולא זו מקרא וביער בשדה אחר ש"מ דשיימינן להקל על המזיק כמו שביאר הרא"ש בריש פרק החובל וגם בסמ"ע שם וא"כ בנוגף אשה הרה והפילה שצער הנגיפה הזאת פשיטא שלא היה סופה להצטער כך וודאי יש לנו לדון שמשלם את הצער וגם לא ינכה שכר חיה שאין כאן תשלומין יותר ממה שהוזק דאפילו לפי מה שהזיק אין כאן תשלומין דאנן סהדי דכל הון לא תטול האשה לכתחילה ודמיא לכחש דר"א ובשלמא בכחש דגופנא ניחא דמנכינין דאף שגם בשדה שיימינין להקל דהיינו ערוגה בתוך ששים האחרות מ"מ אי לאוו דמנכינין כחש ישלם המזיק על הרוב יותר ממה שהזיק דהא סאה לבדה אינו מצוי שיזיקה כדמוכח בש"ס שם דף נ"ז ע"ב ואף אם יקרה שיזיק בית סאה לבדו מ"מ אפשר שאם לא ינכה כחש משלם יותר ממה שהזיק משא"כ בנוגף אשה ודכוותי' וזה פשוט:

והנה אמת שבסתימת דעת הרי"ף והרמב"ם משמע דלא מנכינין כלל כהרמ"ה וכמ"ש גם הדרישה אלא שהרא"ש הביא ראי' דמנכינין דהא רבים הכי סבירא להו והיינו האמרו לו דרשב"י שאמרו אינו דומה הא אי הווי דומה הווי פטור ע"ש והנה לפי האמור אין ראי' כלל דשאני התם דוודאי אם הי' דומה בעולה שסופה להבעל לבעולה דהשתא הי' פטור המאנס מן הצער כדי שלא ישלם יותר ממה שהזיק משא"כ בדמי וולדות וכנ"ל והא דאמרו בגמרא שם הני תנאי ורשב"י אמרו דבר אחר יש לומר דהיינו דהנך תנאי וודאי ס"ל כרשב"י אבל לא להיפך וכהא דאיתא ב"ק דף מ"ו ב"א עיין נ"י שם. משא"כ על דברי הרא"ש קשה כנ"ל לפ"ז י"ל שדעת הטור לעשות הכרעה דלגבי גופני ראיות הרא"ש מכרחת שפיר לנכות ופסוק כחש בגופנא אבל גבי דמי וולדות אין ראי' לדחות דעת הרמ"ה וסתימת גדולי הפוסקים שמשמעות דעתם דלא מנכינן וע"כ התחכם רבינו הטור ורמז בדבריו שדעתו כהרא"ש וגם שאין חולק על דעת הרמ"ה:

ומעתה נחזי אנן גבי מפתה דקיימ"ל דאינו נותן את הצער יש להבין על שני פנים א' הוא אף שידוע שיש צער גדול בבעילה ראשונה מ"מ כיון דמדעתה עבדי' הנאת הבעילה מסלק את הצער כדאמרינן פיקחות שבהם אומרות מפותה אין לה צער וכדמסקינין. ב' יש לומר דלעולם גם מפוחה יש לה צער אבל מ"מ פטור המפתה מצער משום שסופה להצטער בכך והיינו ניכוי כחש ונ"מ בין ב' הטעמים טובא דלטעם הא' שאין לה צער כלל א"כ באונס שמשלם את הצער שמין הצער כולו כמה אדם נותן ולא יגיע אליו צער גדול כזה אבל לטעם הב' דגם מפותה יש לה צער אלא שלא נוכל לחייב המפתה בדבר שאינו חייב דהא ממילא היתה מצטערת כך א"כ גם באונס אינו בדין שישלם את הצער כולו ואין לחייבו אלא מה שנצטערה יותר ע"י אונס אבל לא דמי כל הצער שהרי סופה להצטער כך אלא שהיינו דווקא למאן דמנכי בדמי וולדות בפרק הכונס אבל להאי תנא דס"ל ניכוי כחש בגופנא וה"ה במפתה אין ראוי לנכות צער באונס שהרי אין סופה להצטער צער כזה והדרינין לכללא שאף אם לא ינכה צער הבעילה לא ישלם יותר ממה שהזיק דהא לא שיימינין אפילו כמה שהזיק לה אלא כמה אביה רוצה ליתן ולא יגיע לה צער כזה מן המלכות כמ"ש הרמב"ם בפרק ב' מהלכות נערה בתולה הרי קולא אחת מלבד שאילו כל הון דעלמא לא ישלם צער דגופי' שאין לחלוק בין צער לצער והנך רואה שגם בצער שלא במקום נזק כגון כוואו בשפוד על צפרניו דלכאורה צער כזה ניתן להשתלם מ"מ מסיק הרא"ש בריש החובל דכל אשר לאדם יתן בעד נפשו אלא שמין מי שמחויב למלכות לכוותו בשפוד על צפרניו כמה הי' נותן ולא יעשה לו צער זה עכ"ל וכ"ש במקוה נזק דמוכח שם דפשיטא לי' להרא"ש דאין רוב כסף משלם ההיזק לכתחילה וא"כ בלא הניכוי נמי לא ישלם יותר ממה שהזיק וכנזכר. והנה סתם כל היכי דאיתא משלם את הצער סתמא משמע דלא מנכינין כלל וכמו שכתבו האחרונים בדעת גדולי הפוסקים וא"כ סתמא דמתניתין נמי דסתם ותנא אונס משלם את הצער משמע מן הסתם הצער כולו בלא ניכוי ופרכינין צערא דמאי ועל זה הקשה הר"י והלא צער גדול כו' ובאונס שאין לה הנאת תשמיש כ"כ ראוי הוא לשלם את כל הצער משא"כ מפתה שהנאת הבעילה מסלק את הצער. אלא שיש לפרש דעת המקשן דוודאי ידע מזאת שיש צער גדול לבתולה ואדרבא הבין שאף מפותה יש לה צער אלא שבאונס גדול יותר צערה וכיון דתנן מפותה פטור ע"כ הוא משום שסופה להצטער ומנכינין כחש כטעם השני ולפ"ז גם באונס לא הווי לן לחייבו דמי הצער כולו אלא צער שנתוסף אל האנוסה ושפיר פריך צערא דמאי פירוש כיון דמצד הבעילה פטור דגם המפותה יש לה צער זה ומנכינין כחש לא הי' לו לתנא דמתניתין לסתום אלא לפרש צערא דמאי דהיינו הנוסף באונס (ומעיקרא סליקי דעתי' לתירוצו דאין ה"נ שקיצר התנא דמתניתין כדרך תנא וכוונתו על צער תיבוט הקרקע וכן הוא ס"ד לפי אידך תירוצו) ולהכי קאמר ר"י דמאי זו שאלה לעולם באמת משלם האונס כל הצער דהא כמה תנאי ס"ל דלא חיישינן לניכוי כחש גופנא וא"כ ניהו דקיימ"ל בגופני דמנכין כחש וכדסבר נמי תנא דמתניתין דלהכי מפתה פטור מצער דאי לא ינכה הרי משלם יותר ממה שהזיק מ"מ באונס שאין סופו להצטער בכך בצער האונס וכל מה שישלם לא ישלם כפי הזיקו דלכתחילה וודאי יש לומר דקיימ"ל כהנך תנאי דלא ס"ל ניכוי כחש וע"כ הוכיח הר"י דצער הבא אתר כך פטור ודו"ק. והנה יש להביא ראי' לשיטה זו דלא מנכין ניכוי כחש כמו שכתבו הטור והרמ"ה ממתניתין גופי דתנן המפתה נותן בו"פ וקנס מוסיף עליו האונס שנותן את הצער מה בין אונס למפתה האונס נותן את הצער והמפתה אינו נותן את הצער עכ"ל וקשה דכל הבבא הזאת מיותרת וכמ"ש המפורשים אמנם לשיטה הנ"ל ניחא דמעיקרא קתני מוסיף האונס שנותן את הצער ועדיין לא שמעני אלא שנותן כפי מה שגדול יותר צער האונס מן המפותה ואותו יתרון הוא משלם להכי איכפל תנא ותנא מה בין אונס למפתה אונם נותן את הצער ומפתה אינו נותן את הצער להשמיעינו דאותו הצער גופו שהמפתה אינו נותן אעפ"י שיש גם למפותה צער אבל האונס נותן את כל הצער לא רק היתרון על המפותה ולא אמרינין כחש גופני בכה"ג. אבל הרא"ש בפרק הכונס כתב שאונס אינו משלם רק צער אותו היתרון יעו"ש. ועיין בדברי הרמ"ה שהביא ראי' דלא פסקינין ניכוי כמ"ש מהא דאיתא בכמה דוכתי' דאונס משלם את הצער נראה כוונתו דמשמע לי' סתמא דמתניתין שישלם כל הצער בלי נכיון (והנה לפי המסקנא י"ל דאין למפותה צער כלל וא"כ אין נ"מ בין הרא"ש להרמ"ה כלום) אלא שקשה על מה שכתב הרמ"ה דלא מנכינין אפילו כחש גופני ומוכח לה מהא דאמרו לו אינו דומה נבעלת באונס לנבעלת ברצון ויחיד ורבים הלכה כרבים. דאדרבה מהכי מוכת דגם רבנן סבירא להו שאילו הי' דומה הווי מנכינין הגס שאינו מוכרת דאפשר דחכמים לדבריו דרשב"י קאמרו וכלומר דלדידן אפילו בדומה לא מנכינין דאפילו לדבריך הלא אינו דומה אונס לרצון אבל עכ"פ ראי' אין כאן דחכמים לדבריו הוא דקאמרו גם קשה דלמא שאני התם דגם בלא הניכוי לא ישלם יותר ממה שהזיק וכנ"ל משא"כ בכחש גופני אפשר דאין להפסיד את המזיק יותר ממה שהזיק וכמ"ש התוס' בב"מ דף ק"ד ועוד קשה מהא דאימא התם דסבר ר' כהנא למימר דמנכינין כחש ארעא א"כ ע"כ דס"ל כמאן דאמר דמנכינין כחש כמ"ש מהרש"א שם וגם רב אשי לא דמי לי' אלא מטעם תתנא כמ"ש התוס' שם אבל לענין דינא הרי דאמוראי בתראי סבירא להו דמנכינין כחש. וראיתי להרמב"ן שכתב על הא דר"א דסבר דלא מנכה כחש דהיינו דווקא בהמקבל שדה מחבירו בקבלנותא שאין להמקבל רשות לזרוע דבר שלא התנה וכיון ששינה ידו על התתתונה אבל בחוכר דברשות שינה מנכה באמת כחש ארעא והוצרכתי לומר כן משום דתניא בתוספתא דהמקבל שדה מחבירו נירו ולא זרעו נותן לו מכירו ואעפי"כ שמין שאינו דומה מניחה נירה למניחה שלייף עכ"ל הובא בשיטה מקובצת שם. והרשב"א ז"ל כתב עליו וז"ל ואני תמה וכי תכחש מרא בשכירות ולא תכחש ארעא כו' ואם מן התוספתא אפשר דסבר האי תנא כרב כהנא ודחי ר' אשי משום דאמרי אנשי תכחש ארעא ולא תיכמש מרא עכ"ל. ולכאורה תמי' דאדרבה הא כמה תנאי ס"ל דמנכינין כחש גופני ולא חיישי להא דאמרי אינשי תיכמש ארעא ולא תכחש מרא. ופשיטא דאין לומר דר' אשי לא סבר כוותיהו דא"כ לימא רב אשי תנאי הוא אלא ל"ל וודאי כמ"ש התוס' שם שיש לחלוק וכמ"ש מהרש"א בכוונתם וא"כ דברי הרמב"ן נכונים כיון דטעמא דמסתבר כתב שם לחלוק והתוספתא מסייעתו א"כ מניין לנו לעשות התוספתא משובשת ולאוקמי כפי מה דס"ד דר' כהנא. דהרי משמע בהש"ס דר' כהנא הדר בי' וקבל מרב אשי אבל נראה לפענ"ד שהרשב"א חולק על דברי התוס' שכתבו לחלק אבל סבירא לי' כהני תנאי דחיישי לכחש גופני וס"ל להרשב"א כיון דרב אשי סתמא קאמר תכחש ארעא ולא תיכחש מרא ע"כ ס"ל כההוא תנא דלא מנכי כחש גופני ואי משים דילמא ר"א תנאי הוא לא איכפת לן דאשכחן כהאי גוונא דאתיא מלתא דאמוראי כחד תנא ולא חש תלמודא לפרשו תדע שהרי גם לפי מ"ש התוס' דר"א לאוו תנאי הוא קשה דהא דרב כהנא וודאי תנאי הוא וכמ"ש למעלה. ואמאי לא קאמר הש"ס דר"כ וודאי תנאי הוא ר"א מי לימא כו' יש לדחות כיון דר"כ גופא הדר בי' ע"כ לא חש תלמודא לפרש אלא שבלאו הכי י"ל דלהכי הוצרכו התוס' לומר דר"א מצי סבר לנכות כחש גופני דאולי אזלי בשיטת הרא"ש דחייש לכמש גופני. וכן נהירא לי שהיא גם דעת הרמב"ן וע"כ סבר הרמב"ן דדווקא הכא סברינין וחיישינן להא דאמרי אינשי כיון דשלא ברשות זרע השומשמין משא"כ חוכר יש לו רשות לזרוע מה שירצה והלך וזרע חטים והצליח במעשיו ומעלליו. פרי מעלליו יאכל והוא ירוויח כחש דארעא כיון שבעה"ב לא הפסיד מאלו זרע שומשמין נמצא דברי הרמב"ן נכונים אבל הרשב"א ז"ל אזיל בשיטת הרמ"ה וסייעתו דלית להו לנכות כמש גופני ואוכח לה מר' אשי דלעולם טעמא קאמר לכחוש ארעא ולא לכחוש מרא וגם תוספתא לא נאמר דמשבשתא אלא דאתיא כדסבר ר' כהנא פירושו וכההוא תנא דחייש לכחש גופני ולא קיימ"ל כוותי' לדעת הרשב"א אבל לדעת התוס' והרמב"ן אתיא כהלכתא שפיר:

תנן התם ב"ק קט"ו זה בא בחביתו כו' אם אמר לו אציל את שלך ואתה נותן לי חייב ליתן לי. בשיטה מקובצת בשם רבינו יהונתן כתב ואם תאמר אם התנה עמו פשיטא צריכא למימר דתנאי ממון הוא עכ"ל:

ויש לתמוה לכאורה.

א') שהרי אדרבה בש"ם שם קט"ז פריך ולימא לי' משטה אני בך מי לא תניא כו' ומשנינן אבל עכ"פ חזינין דסברא החיצונה הווי אמינא דיכיל לומר משטה אני בך וקמ"ל כמ"ש בש"ס דשאני הכא. (וכ"כ בפיה"מ להרמב"ם במשנה שם ע"ש].

ב') ועיין בשט"מ שם בשם ר"ג מאור הגולה בתשובה הקשה וז"ל הא דתנן גבי השבת אבידה דנתן לו שכרו כפועל בטל משמע דאין משלם לו דמי יינו אלא שכרו בלבד. ולאו קושיא הוא דהכא תנאי ב"ד ואין צריך להתנות לפני ב"ד כו' עכ"ל א"כ יש כאן רבותא גדולה דאין צריך תנאי ב"ד. ג') הרי באמת רבנן פליגי על ר ישמעאל וכמו שהקשה שם בש"מ ותירץ דבהא אפילו רבנן מודו כיון דלא מפסיד מידי א"כ יש כאן רבותא טובא. ד') הרי"ף כתב דלית הלכתא כר ישמעאל מכח ההוא מתניתין. והר"א חידש לחלק בין שהציל מעצמו למציל ע"י תביעתו עכ"פ יש כאן רבותא וצ"ע:

תוכן העניינים

סדר הלכה (חידושי הלכה)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה