סדר הלכה (חידושי הלכה)· רבי דוד שלמה הכהן אדלשטיין
הלכות ביאת מקדש
מ"ע לשלח טמאים מן המתנה שנאמר וישלחו מן המתנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש ואמרו בספרי וישלחו מן המתנה אזהרה לטמאים שלא יכנסו למקדש ואמרן הספרי ס"ת ויצא אל מחוץ למתנה מ"ע וכמו כן נכפלה פעם שנית אל מחוץ למתנה תשלחום עכ"ל החינוך שכ"ב. מ"ש הספרי דמן וישלחו מן המחנה היא האזהרה תמוה לכאורה דהרי ש"ס ערוך מכות י"ד, דמן הכתוב ואל המקדש לא תבא הוא דילפינין שלא יכנסו טמאים למקדש (וכ"כ בחינוך ס' שס"ג) או מדכתיב ולא יטמאו את מתניהם. וכן הוא במכילתא ובספרא שהביא שם מבואר נמי דמן הכתוב אל המקדש לא תבא יליף אזהרה שלא יכנס אבל הכתוב וישלחו מן המחנה מצות עשה היא דאזהר רחמנא לשלח את הטמאים שנמצאו שמה הן במזיד או בשוגג או שהוא מוזהר בעצמו להשתלח משם וכמ"ש ויצא אל מחוץ למתנה. ולענ"ד י"ל דהספרי ילמדינו דטמא שנכנס למקדש מלבד שהוא עובר על ולא יטמאו. ועל מ"ש ואל המקדש לא תבא ועל מ"ש ויצא מחוץ למתנה. הנה הוא עובר ג"כ על מ"ע דוישלחו מן המתנה דממילא כיון שמחויבים לשלחו אם נכנס ה"ה שלא יכנס לכתחילה וללמדינו דה"ה להיפך כל שאינו טעון שלות ה"ה דלא עבר על לאוו בכניסתו וללמד דכל שישנו בשלוח ישנו בלאוו בהכנסתו וכל שאינו טעון שלות ה"ה דלא עבר על לאוו בכניסתו:
ועיין משנה למלך פ"ג מהלכות ביאת מקדש תמה על מ"ש רבינו שם דאם הכניס למקדש בגד שהוא ראשון לטומאה אינו לוקה שזה היפך דברי הברייתא ע"ש אמנם להנ"ל י"ל דמוכת מספרי הנ"ל דכל שאינו טעון שלות אינו לוקה על הכנסתו ומבואר בספרי שם להדיא דבגד או כלי ראשון לטומאה אינו טעון שלות וא"כ ה"ה ממילא דאינו לוקה המכניסו לשם וכנ"ל דהא בהא תליא וסברא היא כיון דאינו בר שלוח ולא הקפידה תורה לשלחו משם ממילא דאין לחייב מלקות את המכניסו וע"כ צ"ל דסכינא חריפא פסקא להני קראי והכי קאמר ואם לא יכבס קאי על טומאה שנטמא (במת דווקא ובשרו לא ירחץ קאי על טומאת נבילה דאיירי בי' קרא. או שדרשיהו באם אינו ענין לטומאת נבילה שהרי אינו טעון שלות תניהו ענין לטומאת מת שזה מדה בתורה בל"ב מדות של ר' יוסי הגלילי (מדה כ' מדבר שנאמר בזה ואין ענין לו תניהו ענין לחבירו וכמ"ש בש"ס זבחים כ"ח כתיב אם האכל יאכל ביום השלישי פגול הוא ואם אינו ענין ליום השלישי תניהו ענין לחוץ למקומו וכן בכמה דוכתי בש"ס. ותימה על מ"ש במבוא התלמוד דלהכי לא חשיב ר"י מדה זו משום שהוא לענין אגדה והרי כמה הלכות יוציאו ממנה. ולפי דברינו הללו יש ליישב ג"כ מה שהקשה הרד"א [בספרי הנזכר למעלה] מדוע לא הביא הרמב"ם בחיבורו הגדול דין זה דבגדים צריכים שלות דיש לומר דסמך עצמו על מה שכתב דהזורק כלים למקדש לוקה ארבעים ולהנ"ל דכל שישנו באיסור שהי' במקדש ישנו באיסור הכנסה אבל שאינו בשלוח אין עובר על לאוו בכניסתו א"כ ממילא שמענו מדחייב מלקות על שהכניס כלי טמא למקדש דה"ה דחייב בשלוח אם הכניסו:
הטור עה"ת כתב בשם אביו הרא"ש דוהסגיר את הנגע דכתב רחמנא היינו שיסגיר את הנגע ברשימה סביבותיה למען ידע על ידי רשימה זו אם פשה או לא. כי היכי דאשכחן בנגעי הראש שמגלת כל סביבו ומניח שתי שערות לראות אם יפשה ה"ה בשאר נגעים והיינו הסגר דקרא ודלא כרש"י שמסגירו בבית כל ז' שלא מצינו בכל מסכת נגעים שיסגר בבית. גם הפסוק אומר והסגיר את הנגע דמשמע מקום הנגע מדלא קאמר הנגוע עכ"ל ולפענ"ד י"ל שרש"י הוציא דבר זה מהא דתניא בתוספתא פ"א דנגעים דכהן שראה בתחילה הוא שיראה את הנגע אח"כ וטעם הדבר כמו שכתב הרמב"ם פרק מהלכות טומאת צרעת שאיך יוכל לידע אם פשה או לא והוא לא ידע שיעורו שהי' בראשונה וע"ש. ואם כפירושו של הרא"ש ז"ל הרי כל אדם יחזה בו על ידי הרשימה שהסגיר הנגע ברשימה בתחילה סביב. וכן מהא דתניא התם נאמן הכהן לומר שפשה הנגע ואיזה נאמנות צריך כאן והרי הסגר הרשימה לפנינו והוא מעיד ויוכיח אם פשה אם לא וכן מוכח מתורת כהנים [שהביאו הרמב"ן] ואם בעיניו עמד הנגע בעיניו של כהן או תלמידו שאומרים שנראה בעיניהם שכך וכך הי' שיעורו בתחילה. ושנראה בעיניו שפשה, אעפ"י שאין לנו שום ראי' ולא הוכחה לדבריו כלל אלא שישער לפי ראות עיניו וכל זה יורה שאין שם הסגר נגע רק הסגר הנגוע וכדברי רש"י ז"ל וכ"כ הראב"ע להדיא ועיין גור ארי' שם. ויש לדחות דכל הני באין רשימו ניכר עסקינין אבל סתימת דבריהם לא משמע הכי:
וראיתי בסדר מצוות שנדפס מחדש סי' תנ"ב כתב וז"ל בגד מוסגר או המוחלט הם אב הטומאה כאדם המנוגע וטעון שלות חוץ לעיר המוקף חומה עכ"ל וזה טעות דבגד טעון שלוח בין מעיר שמוקף חומה בין שאינו מוקף חומה כמ"ש הרמב"ם פ' י"ג מטומאת צרעת להדיא דזה תומר בבגדים מבאדם וכדתניא בתוספתא הובא בכ"מ שם וטעמא דכתיב אתהם חוץ לעיר ולא אדם וכדאיתא בתו"כ והובא בתוס' ערכין דל"ב ד"ה וקדשו ושם הובא מ"ש גז"ש מושבו וכתיב מושב עיר חומה מה להלן מימות ב"נ אף גם כאן. יעו"ש ובספרי פ' במדבר: