סדר הלכה (חידושי הלכה)· רבי דוד שלמה הכהן אדלשטיין
הלכות שופר
בפרק בתרא דר"ה תנן מי שברך (ט' ברכות של תפילה) ואח"כ נזדמן לו שופר תוקע ומריע ותוקע ג' פעמים ושם בגמרא טעמא דלא הווי לי' שופר מעיקרא הא הווי לי' שופר מעיקרא כי שמע להו אסדר ברכות שמע להו ר' פפא בר שמואל קם לצלוי אמר לי' לשמעי' כי נהירנא לך תקע לי אמר לי' רבא לא אמרו אלא בחבר עיר. תניא נמי הכי כשהוא שומען שומען על הסדר ועל סדר ברכות במד"א בחבר עיר אבל שלא בחבר עיר שומען על הסדר ולא על סדר ברכות עכ"ל והנה הברייתא זאת סתומה כי לא פירש מאי על הסדר ומאי שלא על הסדר ובדברי רש"י שלפנינו לא נמצא עלי' שום פירוש אבל כד מעיינינין בדברי הראשונים ז"ל מצינו שנחלקו בפירוש הברייתא הזאת דברי זה שלא כדברי זה. וזה לשון הרמב"ן במלחמות שם וברייתא אבל בחבר עיר שומען על הסדר ועל סדר ברכות לצאת ידי חובה קתני שכך תקנו חכמים ברכות ותקיעות על סדר ברכות כשהן יושבין וחוזר ושומען על הסדר ברכות כשהן עומדין עכ"ל הנה דעת הרמב"ן לפרש על הסדר דרישא ר"ל סדר ברכות דמיושב דהיינו ברכת לשמוע קול שופר וברכת שהחיינו ועל סדר ברכות דסיפא ר"ל תשעה ברכות של תפילה במד"א בחבר עיר אבל ביחיד שומען על הסדר ר"ל גם ברכת לשמוע קול שופר וברכת שהחיינו ושלא על הסדר ברכות של תוך התפילה שאין היחיד רשאי להפסיק בתוך התפילה לא בתקיעה ולא בשמיעה יעו"ש היטב ברמב"ן שמפרש סדר ברכות דרישא שר"ל לשמוע ושהחיינו לאפוקי מהרז"ה דס"ל דאין לברכות אלו דמיושב שורש בש"ס כלל. אבל מדברי הר"ן שם נראה דהכי פירושא שומען על הסדר ר"ל שיהי' התקיעות כסדר תקיעה תרועה תקיעה לאפוקי שלא יקדים תרועה לתקיעה ועל סדר ברכות דווקא שכך תקנו חכמים שיתקעו בתוך התפילה. במד"א בחבר עיר אבל ביחיד שומען על הסדר לאפוקי למפרע דלא אבל לא על סדר ברכות שבתוך התפילה אסור לו ליחיד להפסיק כנ"ל. ולפ"ז לא איירי הכא בברייתא מתקיעות דמיושב כלל וכן נראה שיפרש הרז"ה דס"ל שאין לתקיעות דמיושב שורש בש"ס כלל וכלל וכן פירש רבינו ירוחם. וכמ"ש לקמן בס"ד וכן פירש בלח"מ פ"ג מהלכות שופר ה"ב אפס שנראה מדברי הלח"מ שם שפירוש זה הוא מוסכם וליכא מאן דפליג ולפרש באופן אחר. ועל כן הקשה על המ"מ מדוע לא הביא ראי' מן הש"ס דילן ולהנ"ל לק"מ דפשיטא דלפירושו של הרמב"ן הנ"ל לא דברה הברייתא כאן מתקיעות דלמפרע וא"כ ליכא ראי' מש"ס דילן ופשוט שי"ל שהמ"מ נמי ס"ל לפרש כרמב"ן. אמנם בדברי רש"י שאצל רב אלפס פירש שומען על הסדר ר"ל סדרו של חשר"ק קש"ק קר"ק כדאיתקן ר"א ועל סדר ברכות דווקא דהיינו בתוך התפילה במד"א בחבר עיר אבל יחיד שומען על הסדר ר"ל ג"כ תשר"ת קש"ק קר"ק כו' אבל לא על סדר ברכות ר"ל שהיחיד לא פסיק בתוך התפילה ולפי פירוש זה לא דברה הברייתא כאן מן דין למפרע או כסדר וגם לא מדין תקיעות דמיושב אלא שמדבר מן סדר דאיתקין ר"א בקיסרי אבל זה מבואר דלכל הפירושים הללו עכ"פ שווין בדין זה שאין היחיד מפסיק בתוך התפילה לתקיעות וכן כתב הטור להדיא בסי' תקצ"ב וז"ל אבל יחיד אפילו יש לו שופר אין מפסיק בברכות לתקוע הלכך מחזיר ש"ץ התפילה כדי לתקוע על סדר ברכות ועיין ב"י שם וכן מבואר להדיא ברש"י שם בסוגיא וכן כתב במלחמות לרמב"ן שם איזה פעמים ושינה ושילש דיחיד לא יתקע על סדר ברכות וכן כתב הרשב"א בחידושיו שם וכן כתב הר"ן בסוגי' שם שמה שהש"ץ יורד לפני התיבה בר"ה הוא כדי לשמוע התקיעות על סדר ברכות וכן פסק בש"ע תקצ"ב להלכה וכ"כ הכל בו וכן כתב האורחות חיים וכן דעת רבינו ירוחם להדיא:
אמנם הרמב"ם בסוף פ"ג משופר הלכה י"ב כתב וז"ל וכל הדברים הללו בצבור אבל ביחיד בין ששמע עס"ב בין ששמע לא על הסדר בין מעומד בין מיושב יצא ואין בזה מנהג עכ"ל. וכתב הה"מ על זה וז"ל שם ל"ד תניא כשהוא שומען שומען על הסדר ועל סדר ברכות במד"א בחבר עיר פירוש ש"ץ כו' ע"כ נראה לכאורה שדעת הרמב"ם שגם היחיד יכול לתקוע על סדר ברכות וכן כתב הרדב"ז בתשובה חלק א' סי' שמ"ג שם נשאל אם היחיד יתקע על סדר ברכות והשיב הא וודאי פשיטא לי' שיכול היחיד לשמוע התקיעות על סדר הברכות וכן כתב הרמב"ם פ"ג מה"ש וגדולה מזו דאפילו בעצמו יכול היחיד לתקוע ואדרבה שפיר עביד שכך עיקרה של מצוה בתקיעה על סדר ברכות דווקא ואין זה חשיב הפסק כיון דהתקיעות מעניין התפילה הם יעו"ש ותימה רבה לכאורה הלא להנ"ל נתבאר שכל הנך רבוותא הלא המה רש"י והרמב"ן והרשב"א והר"ן ורבינו ירוחם והטור כלהו ס"ל דאין רשאי להפסיק. ואפילו לשמוע מאחר כתב הטור דאינו רשאי ואיך לא זכר הרדב"ז דעת אחד מהם גם מ"ש עוד שם להוסיף טעם דלא חיישינן להפסק כיון דקיימ"ל דתפילת המוסף אינו אלא בחבר עיר והיחיד פטור מדינא מתפילת המוסף עכ"ד יעו"ש. דבר תימה הוא הלא בדברי כל הפוסקים ראשונים ואחרונים מבואר להדיא דהלכה כחכמים דסוף פרק תפילת השחר דתפילת המוספים בין בחבר עיר בין שלא בחבר עיר וכמ"ש הטור בסי' רפ"ו ע"ש:
גם בעיקר הדין קשיא לי מהא דאמרינן בש"ס שם ר"פ בר' שמואל קם לצלוי אמר לי' לשמעי' כי נהירנא לך תקע לי אמר לי' רבא לא אמרו אלא בחבר עיר והשתא אם כדברי הרדב"ז שכך רשאי היחיד לעשות ומצווה קא עביד קשה איך מנע רבא את ר"פ מלקיים מצווה זו כתקונה. וזה אפשר ליישב על דרך שכתבו הראשונים סנהדרין ע"ב ולומר דה"נ רבא ידע דר"פ ב"ש לא עביד הכי אלא מטעם דהווי ס"ל דהחיוב לעשות כן מצד הדין ושלא יצא י"ת אא"כ יתקע על סדר ברכות לזה השיב עליו דהא ליתא אלא בחבר עיר ויש לחלק דהתם במחתרת שאם הי' יודעין הדין שאין חיוב עליהם מדינא לא הי' מחזירים א"כ ממילא דלא הי' רבא רשאי לקבל מהם משא"כ הכא מה הפסד יש בזה אם יתקע ר"פ על ס"ב ויקיים המצוה על מכונה:
תו קשיא לי שאם דעת הרמב"ם ז"ל לומר שמותר לו ליחיד לכתחילה להפסיק תפילתו לשמוע או לתקוע עס"ב ומטעם דלא חשיב זה הפסק כלל א"כ קשה איפכא אדרבה מדוע לא יתחייב היחיד לעשות כן לכתחילה לקיים מצוה זו כתקונה. והלא זה ברור דלענין חיוב גוף המצוה של תקיעה היחיד מחויב בה כמו הציבור וכמצות סוכה ולולב ודומיהם ואם עיקרה של מצוות תקיעה היא על סדר ברכות וכמ"ש הטור סי' תקפ"ה א"כ קשיא טובא מדוע יגרע כל יחיד ויחיד מישראל לבלתי קיים המצוה הזאת על מכונה (וז"ל הלבוש סי' תקפ"ה ועומד התוקע לתקוע כו' והקהל יושבין מפני שאין זה עיקר התקיעה כו' אבל בתקיעה שעל סדר ברכות שהוא דאורייתא גם השומע צריך לעמוד עכ"ל מ"ש שהוא דאורייתא קשה לכאורה מנ"ל הא ועיין רמב"ן במלחמות שם דמדרבנן הוא גם בעל המאור לא אמר אלא דנראין כשל תורה יעו"ש וי"ל דכוונתו דעיקר דעת מקיימי המצוה לצאת ידי חובתם בהנך דעל ס"ב דהנך דמיושב אינם רק לערבב. א"כ ממילא דהנך דמעומד הם לצאת ידי מצוות התורה. וכן י"ל כוונת הלבוש. ועיין מהרש"א ר"ה ט"ז בשם הספרי דמפיק מגז"ש מן הכתוב ותקעתם בחצוצרות וצ"ל דאסמכתא בעלמא היא וכן לקמן ל"ב דמפיק להו הש"ס מקראי כולהו אסמכתא נינהו ועיין טורי אבן שם דהא דקאמר הש"ס רחמנא אמר אדכר לאוו דווקא. וכבר כתב הרמב"ן סי' י"ב בס"ה ועיין טורי אבן שם שהוכיח כן מן ש"ס ערוך דעקרן של ברכות אלו דרבנן הן ועיין חידושי הרשב"א שהניח בצ"ע]:
והיה נראה לפענ"ד על כן לומר דהרמב"ם ס"ל נמי ככל הנך רבוותא דהיחיד אינו רשאי להפסיק לכתחילה בתוך התפילה על כן כתב שם הלכה ז' הציבור חייבין לשמוע התקיעות על סדר ברכות כיצד כו' וכלומר דווקא ציבור משא"כ היחיד אין עליו חיוב זה. וממילא דשוב אסור ליחיד לעשות כן משום הפסק [והרי דבר זה כשאר עניני תקוני תפילה שמצינו בהם חילוק זה דהיחיד אינו רשאי לאומרם בתוך התפילה משום הפסק ולא ניתקנו אלא בהחזרת התפילה להש"ץ ועיין א"ת סי' קי"ב בטור וש"ע ומג"א שם]:
אמנם כוונת הרמב"ם שם הלכה י"ב איננה לומר דיחיד יכול להפסיק בתפילתו ותדע שאל"כ למה שינה הרמב"ם את טעמו למנקט טעמו של דין זה בלשון דיעבד והי' לו ללמדינו דין זה לעניין לכתחילה ולומר שהיחיד יכול להפסיק לכתחילה בתוך תפילתו ולתקוע. ועוד קשה שהרי מקור דין זה מן הברייתא הנ"ל וכמ"ש המ"מ שם ועינינו הרואות שהתנא דברייתא שם נקט האי דינא בלישנא דלכתחילה והרמב"ם נקט לענין דיעבד. ועוד קשה שאם הרמב"ם יפרש כן לישנא דברייתא שומען על הסדר ושלא על הסדר שר"ל בין על סדר ברכות ובין שלא על סדר ברכות אימא רישא שומען על הסדר ועל סדר ברכות ועל כרחינו דעל הסדר דרישא אין ר"ל סדר ברכות דהא קאמר על הסדר ועל סדר ברכות ואיך יכווין בעל הסדר דרישא לענין אחר ועל הסדר דסיפא לענין אחר לכן נלפע"ד שהרמב"ם מפרש ברייתא הזאת כמו שפירש הר"ן שם וכמ"ש גם הלח"מ שם בפשיטות גמור שכן דעת הרמב"ם וה"ה דעל הסדר ר"ל שלא יקדים תרועה לתקיעה. אלא דלפי פירוש זה ג"כ לכאורה תמוה דברי הברייתא הללו מראשה ועד סופה דבחלוקה הראשונה ידבר בדינו של חבר עיר ובחלוקה השנית בדינו של יחיד ובשני החלוקות לא דמי רישא לסיפא כלל דקתני בחבר עיר שומען על הסדר ור"ל שלא יקדים תרועה לתקיעה וזהו אפילו לענין דיעבד [כמ"ש בירושלמי וכ"כ הרמב"ם ועיין מ"מ שם דכה"ג לא יצא] והדר תנא וכל סדר ברכות ובהא קיימ"ל שאינו אלא לענין לכתחילה אבל בדיעבד גם הציבור יוצאין בתקיעות שלא על סדר ברכות וכתנן במתניתין מי שבירך כו' וכמ"ש הרי"ף והרמב"ם והרא"ש דלהכי סגי על סדר ברכות בתשר"ת לחוד כיון דמדינא יצאו בתקיעות שקודם התפילה. וכן קשה בחלוקה השנית שלא בחבר עיר דקתני שומען על הסדר שר"ל שלא נקדים תרועה לתקיעה שזהו לעיכובא ולא יצא אפי' דיעבד אם הקדים. והדר תני ושלא על סדר ברכות וזהו וודאי אינו אלא לכתחילה אבל בדיעבד אם שמע היחיד תקיעות על סדר ברכות פשיטא דיצא ולית מאן דפליג בהא [וכן כתב הרב הר"ד עראמה בחיבורו על ספר היד] ועוד קשה דשני החלוקות הללו בעצמן לא דמיין להדדי דחלוקה הראשונה שבברייתא וודאי באה ללמד המנהג אשר נכון לנהוג לכתחילה לכל ציבור וציבור לשמוע על הסדר ועל סדר ברכות אבל החלוקה השנית וודאי לא איירי לענין מנהג דלכתחילה שכך יתנהג לכתחילה כל יחיד בפני עצמו דהא ליתא. דפשיטא לכתחילה מחויב כל אחד ואחד להשתתף עצמו עם הציבור ולנהוג עם התקיעות כמנהג הציבור כולו אבל על כרחך דמדבר לענין דיעבד או למי שלא הי' אפשר לו חולה או אונס דהיינו נמי כדיעבד. והנה על כרחינו צריכים אנו לתרץ דברי הברייתא הזאת ולהשיב על כל הקושיות הללו חשובה הידיעה בסוגית התלמוד ולומר מידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא (כב"מ י"ד) רישא לעניין לכתחילה וסיפא לעניין דיעבד הן בחלוקה הראשונה שבחבר עיר והן בחלוקה השנית דשלא בחבר עיר והכל כמפורש למעלה ובדין היא דהווי לי' למתני חלוקה השנית בלשון דיעבד ולומר שהיחיד ששמע פ"א על הסדר ושלא על ס"ב יצא אלא דא"כ הווי משמע שאם שמע על הסדר ועל סדר ברכות לא יצא והא ליתא וכנ"ל להכי תני בחלוקה השנית נמי לשנא דלכתחילה. ולעולם וודאי דחיוב על כל יחיד לכתחילה להביא עצמו לכלל חיוב על סדר ברכות שנראית כשל תורה כנ"ל ולא הותר לו לסמוך על חבר עיר שיש שם בלעדו. וכמ"ש לענין תפילת המוסף בשאר ימות השנה עיין (א"ח רפ"ו) אי נמי איידי דתני רישא לענין לכתחילה איך לנהוג לכתחילה תני סיפא נמי לשנא דלכתחילה ובהיות כן יש לומר שעל כן ראה הרמב"ם ז"ל לפסוק כל דברי הברייתא הלזו להלכה אבל לא ראה להעתיקה כלשונה וצורתה מפני שאין סדר למשנה זו ולא מיפרקה אלא בהא כדאיתא והא כדאיתא ועל כן העתיק כל דיני הברייתא הזאת כל אחד במקומו הראוי לו וכמו שנראה שם בפ"ג הלכה ד' ה' ו' שם דיבר מדיני התקיעה שמעכבין גם בדיעבד לכן כתב שם האי דינא שמחויב לשמוע על הסדר שלא יקדים תרועה לתקיעה עיין מ"מ שם אחר כן בהלכה ז' כתב תקנת חכמים איך ינהגו הציבור דלכתחילה מחוייבים לתקוע ולשמוע גם על ס"ב ופירש ואמר כיצד ש"ץ אומר כו' וכלומר דלכן ש"ץ יורד לפני התיבה כדי לתקוע על ס"ב (וכדברי הרשב"א והר"ן והטור) ולומר דליחיד לא תקנו תקנה זו וממילא דאין רשאי להפסיק בתוך התפילה וכמוכח בש"ס מעובדא דר"פ ב"ש שם וכדתניא נמי בחלוקה השנית הנ"ל:
אמנם שם הלכה יו"ד בשאר דין תקיעות דמיושב שהוא מצד המנהג שנהגו כן כל העולם כמ"ש המ"מ שם] לתקוע ב"פ. א' מיושב והב' מעומד אע"ג דמדינא פ"א סגי אבל כבר נהגו ושם הלכה י"ב ביאר להדיא דמצד הדין יצאו הציבור בתקיעות דמיושב לחוד ולהורות דסיפא דתני ועל ס"ב לאוו לעניין דיעבד נאמרה אלא שנהגו לתקוע ב"פ וסיים ואמר וכל הדברים הללו בציבור ר"ל הוא שנהגו בכל אלה לתקוע פ"א מיושב ופ"ב מעומד. אבל היחיד בין ששמע על ס"ב [ר"ל בדיעבד דלכתחילה כבר ביאר שם הלכה ז' שלא היתה תקנה זו אלא בציבור. א"כ פשיטא דאין היחיד רשאי להפסיק] לחוד ולא תקע במיושב כלל ובין שלא שמע על ס"ב אלא שלא על ס"ב לחוד בין מעומד בין מיושב יצא ואין בזה מנהג ר"ל המנהג הזה לתקוע ב"פ אין מנהג זה ליחיד שמתפלל בלא ציבור ולא תקנו לו מנהג אבל לענין איך ינהוג היחיד לכתחילה פשיטא דחייב להשתתף עצמו עם הציבור וישמע גם הוא ב"פ אם אפשר לו להשתתף. ואם אי אפשר לו להתפלל עם הציבור אסור לו לתקוע בתוך התפילה מדינא לא מצד מנהג לחוד
ולפ"ז נמצאו דברי הרמב"ם והטור והש"ע דברים אחדים ואין מחלוקת ביניהם כלל. ובזה נתיישב לנו תימה רבה ועצומה שאם כדברי הגאון הרדב"ז שהרמב"ם מתיר תקיעות על ס"ב ליחיד איך לא הזכירו דעתו לא הרשב"א והר"ן ולא רבינו ירוחם והטור ותגדל התימה על הב"י ורמ"א והלבוש. איך העלימו כולם דעת הרמב"ם מכל וכל. אבל הדבר ברור שדעת כל הנך פוסקים דלא כהרדב"ז. ושגם הרמב"ם אוסר ליחיד לתקוע על ס"ב. ויש לומר עוד שמ"ש הרמב"ם בין ששמע על ס"ב ר"ל ששמע בעת שתוקעין הציבור על ס"ב ובין שלא שמע על ס"ב רק במיושב לחוד כגון שלא הי' בצבור כלל שאז אסור לו לתקוע על ס"ב ואיך שיהי' עכ"פ לא כתב הרמב"ם היתר ליחיד לתקוע על סדר ברכות בשום פנים [שוב בא לידי ספר הכל בו וראיתי שם דף נ"ג כתב שם סוף ע"ב ועמוד ג' דרק ציבור חייבים לתקוע בתוך התפילה. ושם דף נ"ד העתיק דברי הרמב"ם כצורתן יעו"ש ומדבריו למדנו ראי' ברורה לדברינו בכוונת הרמב"ם):
והנה בא לידי ספר שכנה"ג שם מצאתי בסי' תקצ"ב כתב ג"כ שברור הוא שגם הרמב"ם ס"ל דיחיד לא יפסוק לתקוע דלא כרדב"ז אלא שנתקשה שם בפירושא דהברייתא אליבא דהרמב"ם והניח בצ"ע אבל לפי דברינו הנ"ל הכל ניחא בס"ד. שוב מצאתי להגאון ברכי יוסף שהשיג ג"כ על הרדב"ז דכתב שכן הקשה חכם ספרדי ר"מ אבן מורגי והניח בקושיא. אמנם לפענ"ד לתרץ דברי הרדב"ז לפי מ"ש בשילטי גבורים וז"ל ולא אמרו לשומען על ס"ב אלא בחבר עיר כו' ונראה בעיני שחבר עיר היינו כשש"ץ אומר תפילתו בקול אבל כשהציבור מתפללין כל אחד תפילתו בלחש כולם יחידין הן עכ"ל א"כ י"ל דדוקא היחידין שמתפללין בלחש בתוך חבורת הציבור הוא דאסור להם להפסיק ובזה דברה הברייתא דווקא לאסור להם התקיעה בלחש וטעמא רבה איכא כמ"ש הרדב"ז עצמו בתשובה שם דא"א שיכוונו כולם את תפילתם כאחד דזה מקדים וזה מאחר ואיכא ערבוביא אבל יחיד המתפלל בפני עצמו (כעין הך שאלה דהרדב"ז שם) שפיר יכול לתקוע ואצ"ל לשמוע על ס"ב ואדרבה מצוה קעביד ועוד דהיחידין שבתבורת ציבור הרי יקיימו שמועה על סדר ברכות כשיחזור ש"ץ תפילתו משא"כ היחיד שמתפלל בביתו יכול לקיים המצוה כתיקונה אם ירצה ולפ"ז ר"ל דהאי דרב פפא ב"ש דקאמר כד נהירנא תקע לי יש לפרש דקם לצלוי תפילתו בלחש בחבורת ציבור ורצה לצוות שיתקע לו בלחש ועל כן מנעו רבא לא אמרו אלא בחבר עיר ר"ל ש"ץ כשמחזיר תפילתו בקול וכמ"ש הש"ג ולעולם דיחיד בפני עצמו אעפ"י ששמע תקיעות במיושב ומתפלל אח"כ מוסף בפני עצמו בביתו הרשות בידו לתקוע וכ"ש לשמוע על ס"ב (וזה דלא כשיטת הערוך בשם י"א דתוקעין בלחש ולא חייש לעירבב ולפ"ז ע"כ הא דאמר אבל שלא בחבר עיר ר"ל דווקא היחיד שלא בחבורת ציבור) אלא דהא וודאי מוכת עכ"פ דחובה ליכא ביחיד לשמוע על ס"ב דאל"כ משום חשש עירבוב לחוד לא הי' מבטלין תקיעות בלחש שהיא חובה על כל אחד ואחר ואיך יגרעו משום דרבים נינהו ומוטב הי' לתקוע בלחש. ולתקינו דלא להווי עירבב ותדע שהך חששא דערבוביא לא תשו לה באתרי דנהגי לתקוע בלחש ומכווני כולהן יחידים לבייהו כדי לקיים תקיעת על ס"ב כדין ועוד דאי תימא דחובה מן הדין ליחיד לתקוע על ס"ב איך נפקי ידי חובה בשמיעה כשש"ץ מחזיר תפילתו ואמאי לא סמכו בתפילה על הש"ץ מטעם שכתבו הפוסקים משום דא"א לכווני שלא להעלים איזה מלות ותיבות ועל כן חובה עליהן להתפלל בלחש וא"כ ממילא דאין להם ליחידים על ס"ב, אלא ודאי ש"מ עכ"פ דאין חובה על היחיד לשמוע על ס"ב ולא תקנוה חכמים לכתחילה אלא לחזרת ש"ץ אחר התפילה. וא"כ דברי הרדב"ז קיימים במ"ש דחובה לא תקעו לך דתניא כו' גם מ"ש דהיחיד פטור מתפילת המוספין י"ל דר"ל במוספין דר"ה דקיימ"ל דש"ץ מוציא אפילו לבקי ואפילו לעם שבשדות א"כ מי שמחמיר על עצמו להתפלל דין תפילתו כתפילת הרשות כנלענ"ד בדעת הרדב"ז ומי שיתרץ דבריו באופן יותר נכון אומן יקרא ושכר הרבה מן השמים יקח:
ולענין דברי הרמב"ם הנ"ל י"ל עוד דטעם שאמרו בש"ס דהיחיד שומען שלא על ס"ב לפי מ"ש הר"ן בשם הירושלמי דמדינא אין ליחיד להתפלל תשע ברכות דהלכה כר"ג באילין תקיעתא כל הנך ג' ברכות של מז"ש שתוקען עליהם שהש"ץ מוציאן בין לבקי בין לשאינו בקי אלא שצריך לשמוע כל התפילה מפי הש"ץ ואי אנוס הוא ואינו יכול לבא לבה"כ יצא בתפילת ש"ץ אעפ"י שלא שמע ומשמע בר"ן שם דמדינא אסור לו ליחיד להתפלל ברכות מז"ש במוספין שנוסח זו רק לש"ץ נתקן ועל כן הקשה בירושלמי על מאן דסברי דר"ז התפלל ט' ברכות משמע דאפילו רשות ליכא ועל כן ממילא דהיחיד מוכרח לתקוע שלא עס"ב אלא דהאידנא ליכא מאן דמכוון כראוי לבלי העלים תיבה אחת כשחוזר הש"ץ תפילתו חזרו לומר דראוי להתפלל כל יחיד ט' ברכות א"כ רשות לכל יחיד להתפלל ט' ברכות ממילא נמי דרשות הוא לו לשמוע התקיעות על סדר ברכות ועיין רמב"ם פ"ז מהלכות תפילה שפסק להלכה דתפילת מוספין רשות הוא לכל יחיד ויחיד על כן שפיר פסיק לדיניהו דרשות בידו לתקוע ג"כ על סדר ברכות אם ירצה ודו"ק:
ודע שגם הכל בו כתב להדיא דהיחיד אינו תוקע על ס"ב וכ"כ הא"ח הובא בב"י ועיין ב"י בשם הכל בו דהיחיד יתקע קודם שיתפלל מוסף ומוכח האי סברא מהא דתנן מי שברך ואח"כ נתמנה לו שופר כו' עכ"ל ותמה הגאון הרא"ו ז"ל דאדרבה משם משמע להיפך דהא אוקמי' להאי משנה בציבור דווקא הוא דמחויב לתקוע על ט"ב אבל יחיד לעולם דלכתחילה יתפלל ואח"כ יתקע יעו"ש:
ותו קשה דלשיטת הכל בו קשה לוקמיה מתניתין ביחיד דמצותו לתקוע תחילה קודם התפילה בשיש לו שופר ובאין לו ואח"כ נתמנה לו שיפר יתקע אח"כ. ויש לומר דהכל בו יפרש באמת משנתינו כן מי שברך ביחיד מיירי להכי קאמרינן הא אלו הווי לי' שופר מעיקרא תוקע ואח"כ מתפלל אלא דהיינו למסקנא דמסיק דיחיד אינו תוקע על ס"ב אבל לפי מה דס"ד דהש"ס שם דגם יחיד חייב לתקוע על ס"ב והווי דייק מינה דיחיד דהווי לי' שופר על ס"ב תוקע וכדסבר נמי ר"פ ב"ש וזהו דדחי' לי' רבא. ולא אמרו אלא בציבור אבל לעניין פירושא דמשנתינו לא דחינין לה אלא שלא לפרש דיחיד יתקע על ס"ב אלא יתקע קודם הברכות ודוק היטב. ועיין ספר כפות תמרים שם:
והנה הרי"ף והרא"ש השמיטו הך דר"פ ב"ש לגמרי רק פירשו למשנתינו טעמא דלא הווי לי' שופר הא הוי לי' שופר מעיקרא על סדר ברכות תוקע אמר רבא לא אמרו אלא בחבר עיר משמע להדיא דקאי האי פירושא גם למסקנא. וכן מורין פשט דברי הש"ס וכן כתב הגר"א בפשיטות ג"כ דבש"ס מוכח דיחיד יתפלל תחילה ואח"כ יתקע וכלומר דלהכי הוכרח הש"ס לפרש משנתינו בחבר עיר דווקא:
ובהיות כן נלענ"ד לישב מאי דאיכא למידק לכאורה טובא מאי טעמא נטר הש"ס להביא הך סוגיא דווקא על משנה זו דמי שברך הל"ל לעיל דף ל"ב על משנה המפורשת להדיא דתנן אומר מלכיות ותוקע זכרונות ותוקע שופרות ותוקע שמע מינה דתיקון על ס"ב דווקא ולפרש עצה אמר רבא לא נאמרו אלא בחבר עיר. ור"פ ב"ש קם לצלוי כו' כלומר דעל כרחך ר"פ ב"ש הווי סבר דגם היחיד יעשה כן שמשנתינו שם גם לעניין יחיד נשנית ודחי לי' רבא לא אמרו אלא בחבר עיר ככל הסוגיא דהכא ודוחק לומר דאי מהתם הווי אמינא דרשות קאמר דיכיל לתקוע כך בתוך התפילה ודיוקא משמע דחייב לכתחילה למעביר הכי אי נמי כמו שכתבו התוס' בב"מ י"ב דאע"ג דמפורש במשנתינו ניחא לי' טפי להביא מדיוקא עיין כללים) אולם לפי הנ"ל י"ל דבכיון נטורי רבינא ור"א בהאי סוגיא ונקטי לה דווקא הכא על ההוא מתניתן דנ"מ דהאי סוגיא לדינא שיחיד מתפלל תחילה דווקא ואח"כ תוקע מדהוכרחה להעמיד משנתינו בציבור דווקא משא"כ על משנה הקדימה אע"ג דהווי אפשר נמי לפרש בה ולומר לא אמרו אלא בחבר עיר ולא ליחיד אבל אכתי לא הוי ידעינין איך ינהג היחיד אם יתקע ואח"כ יתפלל או איפכא ודו"ק:
עיין טור סי' תקפ"ה שם הביא ראי' דעיקר תקיעה בס"ב מן המשנה דתנן השני מתקיע ועיין בדרו"פ סי' תקצ"ב פלפל בחכמה דלמה לא הביא ראי' ממשנה דמי שברך כמ"ש בסי' תקצ"ב ותירץ וי"ל דהדיוק כך הוא הא הווי לי' שופר יתקע קידם התפילה ושם בסי' תקצ"ב לא הביא ראי' מהא דהשני מתקיע די"ל דמתקיע אחר התפילה יעו"ש ודו"ק:
שוב בא לידי ספר ברכת יוסף (מצאתי ראיתי שם) סי' תקצ"ב ומצאתי בו שעמד בזה מדוע שבק מרן הב"י סברת הרמב"ם ומה גם לשין הרי"ף כלישנא דגמרא והרמב"ם נמי סבר הכי מסתמא ולפחות הי' לו להזכיר סברתו בלשון יש אומרים. ושם הביא דברי שייר כנה"ג והשיג עליו ושם הביא תשובת הרדב"ז הנ"ל והקשה עליהם וז"ל חדא דההיא ברייתא משמע שאינו רשאי לתקוע על סדר ברכות. ותו מאי קאמרינן לא אמרו אלא בחבר עיר והלא רשות היא ומהא מוכח הפך מה דפשיטא לי' להרב ותו דמהרמב"ם משמע להדיא דרשאי לתקוע על הברכות ות"ל כי כוונתי להערות הללו מדנפשאי וכתבתי ליישבם. ועוד שם וז"ל ומ"ש בסיומא דמלתא דהיחיד פטור מתפילת המוספין קשה. וכן הקשה עליו הרב חביבא כמהר"ר מאיר בן מורגי נ"י דהא קיי"ל דיחיד חייב בתפילת המוספין והוא הלכה רווחת עכ"ל ושבת להשי"ת שגם בזה הערתי מדנפשאי וכתבתי יישוב גם לזה
ועיין ישועות יעקב תקצ"ב תימא על הש"ע שלא הביא דעת רש"י ר"ה ל"ד ד"ה חבורת ציבור אבל יחיד מברך ואח"כ תוקע ט' תקיעות עכ"ל וכ"כ הר"ן ולפי דברינו כך הוא גם דעת הרי"ף והרא"ש. ע"ש מה שהקשה לפי דברי הכ"ב מנ"ל להש"ס למימר דאי הווי לי' שופר מעיקרא אסדר ברכות תקע להו דילמא דיוקא הכי הוא דאי הווי לי' שופר מעיקרא תוקעין תחילה ואח"כ מתפללין ואפילו בציבור אין רשאין לתקוע בתפילה ע"ש ולענ"ד דלק"מ דהרי משנה ערוכה לפנינו דף ל"ב דלית מאן דפליג בזה דתוקעין בתוך התפילות וא"כ יהי' סתירה בדברי המשנה עצמה. [כ"ד אלול תרל"ב]:
בש"ע תקפ"ו בט"ז ס"ק י"ד ועיין מ"ו ז"ל עט"ז וא"ר אם דבקו בדבק כשר ועיין מג"א אות י"ג די"א כן אפילו ברובו וא"כ כ"ש הוא לרחבו דמהני דבק ברובו אף דלא נשתייר שיעור תקיעה ע"כ הנה מבואר הוא היכי דבעינן רוב שופר וודאי סגי באם נשתייר שיעור תקיעה אמנם היכי דבעינן שיעור תקיעה לא מהני שיעור רוב שופר וא"כ משמע דשופר שאין בו רק שיעור מצומצם ונקב יש להכשירו בתנאי שישתייר בו רובו. עיין ש"ע שם סעיף ז' וט"ז ס"ק ז'. אבל נסדק והדקו במשיחה. שהרב אימר בו שצריך שיור שיעור תקיעה. א"כ בשופר זה (שכולו אין בו רק שיעור תקיעה) אין לה תקנה אמנם לדעת המכשירין שופר שנסדק מיעוטו וכתב הב"י בשם הרא"מ שזה דווקא בנשתייר רובו אפילו בלי שיעור שופר א"כ אפשר דשיעור שופר לבד לא מהני בלא רוב דלמא יסדק יותר בהיותו כבר נסדק חציו:
והנה מדברי הר"ן שכתב שלדעת הפוסקים דנסדק כל שהוא פסול ולא מהני דבק להכשירו אבל אם הדקו בחוט או במשיחה מהני להכשירו יע"ש שם ובב"י נלמד מזה שתיקון הידוק חוט או משיחה עדיף טפי מדבק ומעתה אם דבק מהני אף בנסדק רוב השופר גם לדידן דפסלינן נסדק משהו וכמג"א ס"ק י"ג. א"כ הידוק בחוט או משיחה וודאי מהני בנסדק רובו. ואם בהדקו בחוט כו' בעינן דווקא נשתייר שיעור תקיעה כ"ש דבקו בדבק וא"כ בנסדק לרחבו לא מהני דבק כיון דלא נשתייר בו שיעור תקיעה. וכמו נסדק רובו דקיי"ל נמי דצריך שיור שיעור שופר ממקום הסדק. אבל לפי מ"ש המג"א ס"ק י"א נקב אפילו לא נשתייר בו שיעור תקיעה כשר כמ"ש הב"ח ואפשר כיון דקשרו הו"ל כאלו סתמו קצת וצ"ע בכל בו עכ"ל וכ"כ במ"ז ס"ק י"ב בכוונת הט"ז שמיירי בשנשתנה קולו מחמת המשיחה לכן בעי נמי שיור שיעור תקיעה. ולפ"ז אפשר דבנסדק רוב שופר לא מהני הידוק משיחה הלזו דהווי אינו מינו אבל דבקו לא בעי שיור שיעור תקיעה דהווי מינו ומשמע דאפילו נשתנה קולו כשר דאל"כ אף בהדקו בחוט לא בעי שיור שיעור תקיעה דהא נסדק עדיף מניקב שאין בו חסרון גופו כ"כ וז"ל המ"ז ס"ק י"ב עט"ז במעכב התקיעה י"ל ע"י משיחה כמ"ש המג"א אות י"א וגרע מניקב ולא סתמו מש"ה בעי כאן שיעור ד' גוד"ק אבל אם לא מעכב א"צ שיעור כלל אבל דעת הפר"ח דבלא נשתנה קולו א"צ שיעור תקיעה ואם נשתנה קילו לא מהני שיור ש"ק ועיין לבוש עכ"ל]:
וי"ל הטעם דלהכי נסדק רובו ודבקו כשר אפילו נשתנה קולו אפילו לא נשתייר רק משהו ומאי שנא מניקב סעיף ז' דבענין דווקא לא נשתנה קולו ואפילו במינו דהתם טעמא הוא כמ"ש הר"ן וז"ל דכיון דמעכב את התקיעה נמצא שאינו בטל לגבי שופר והוו"ל קול שופר ודבר אחר וזה דווקא בנקב שהחסרון בגופו נראה לעינים ועכוב התקיעה נתלה בסתימת הנקב הזה משא"כ בנסדק שלא נחסר כלים וכשנדבק בדבק חשבינן לי' תיקון דחינו לכן אפילו נשתנה קולו לא תלינן שנוי הקול בהדבק רק בעצמו של שופר ולא הווי קול שופר ודבר אחר וניחא נמי שלא תקשה לדעת הטור דתרתי למעליותא סגי דהיינו רובו ולא נשתנה קולו. ולמה כתב בנסדק כל שהוא והוא שדבקו במינו, וה"ה באינו מינו ולא ניכר אבל בניכר לא מהני כלל הא דלא נחסר גוף השופר ופסול בנשתנה קולו משום דלא הווי רק חדא למעליותא דהיינו רובא. אבל הא דבק בשופר שנסדק רובו. יש לומר דטעמא הוא כיון שאינו נחסר כלום מגופו לכך אפילו לא נשתייר רובו סגי משא"כ בניקב שהרי חסר לפנינו צריך שיור רובו וא"כ גם לדעת י"א דדבק הווי שלא במינו אם לא נשתנה קולו יש להכשירו בשעת הדחק דסני בתרתי למעליותא דהיינו לא נשתנה קולו ומעלת הרי אינו חסר לפנינו שעומד במקום מעלת שיור רובו. וראיתי בפ"מ בא"א ס"ק ט"ז וז"ל ויש בו מג"א שכתב די"א אלו ס"ל דדבק הווי כסתמו שלא במינו ולפ"ז לכאורה יש להכשיר לכתחילה אם נשתייר רובו ולא נשתנה קולו דהווי ס"ס עכ"ל. הנה מדהוצרך מעלה שלא נשתנה קולו מוכת דס"ל. דהא דכשר בדבקו אפילו נשתנה קולו (כדמוכח בט"ז שם) היינו דווקא בצירוף מעלה שאינו ניכר והוי כמינו ולכן א"א להכשיר בנשתנה קולו מכת ס"ם הנ"ל דאת"ל דבק הווי אינו מינו שמא סגי בתרתי למעליותא דאם נשתנה קולו תו לא הווי תרתי למעליותא מחמת מעלה שאין חסר לפנינו דהא ליתא כאשר הוכרחנו לעיל בס"ד מדברי הרא"ש והטור והב"י. אמנם אם יסבור הרב הפ"מ דלהכי לא בעינן בנסדק ודבקו שיור רוב מטעם הנ"ל דאין חסר לפניך (ואם לטעם דחשיב כמינו) אם כן הוו"ל להכשיר אפילו בלא נשתייר רובו מכח ס"ס הנ"ל ספק מינו ואת"ל דלא הווי מינו דילמא סגי בתרי למעליותא דהיינו לא נחסר גופו, ולא נשתנה קולו. (ומלשון הטור והב"י בכוונת הרא"ש אין הכרח די"ל דמיירי בנשתנה קולו). אלא וודאי מוכח שדעת הרב הפ"מ דלהכי אין צריך רובו מטעם שאין חסר לפניך וגם דחשיב מינו כיון דלא ניכר כלל הדבק אבל אם הי' ניכר א"כ הי' נראה החסרון ברובו והי' פסול:
וי"ל דדווקא לענין לכתחילה אמרו הרב ושלא יתקע בו היכא דאפשר לו למצוא שופר אחר. אבל בדיעבד מודה דיוצא בו וה"ה שעת הדחק כדיעבד דמי:
עוד כתב שם בא"א ס"ק י"ד וז"ל ואין הדבק ניכר בין הסדקים ולכאורה החילוק בין נקב שיש חסרון ובחתיכה אחרת ובין סדק שאין חסרון ובדבק אבל נראה דאף בנקב שיש תסרון אם הוא קטן ויוכל ליתן שם דבק הווי כמינו וצ"ע ועיין לבוש. כל שחיבר בדבק אפילו לא נשתייר שיעור תקיעה כשר עכ"ל. ולפענ"ד דבנקב שיש בו חסרון אף שאינו ניכר הדבק פסול דבנקב כ"ע מודו דצ"ל מינו דווקא וראי' מדברי הב"י סימן זה שכתב להוכיח שדעת הרא"ש שבאינו נסדק כולו מהני דבק מדהביא פירש"י במשנה. ודבקי פירש"י בדבק. הקשה הרמב"ן הא הווי אינו מינו כו' ומאי איריא נסדק כולו אפילו ניקב פסול ותירץ הרא"ש דחשיב כמינו כיון שחיבר הסדק כמו שהי' ואין הדבק ניכר בין הסדקים ואם איתא שאפילו בנסדק כל שהוא לא מהני דבק לא נ"מ מידי בין רש"י להרמב"ן ולא הי' לו להרא"ש להביאו בפסקיו אלא דבלא נסדק כולו מהני דבק ולכך הביא הרא"ש מחלוקת רש"י ורמב"ן ללמדינו איך יהי' ענין הדבק אלו דברי הב"י בשל"ק, והשתא אי נימא שלדעת הרא"ש אף בנקב שיש בו חסרין מהני סתימת נקב אף דלא הווי מינו כיון שאינו ניכר. א"כ הוכחת הב"י מעיקרא ליתא. דלעולם י"ל דגם בסדק גדול ודבקו פסול כמשמעות לשון המשנה אבל הוצרך להביא פירש"י ללמד שדעת רש"י שלא כרמב"ן שאמר דאפילו בניקב פסול דבקו בדבק ורש"י חולק ואמר דכיון שאינו ניכר הדבק בכה"ג הוו מינו כלומר בנקב קטן שהדבק אינו ניכר בו ולכך במתניתין דווקא נקט נסדק לומר דבנסדק אפילו אינו ניכר הדבק פסול וזה מפורש יותר ברא"ש להיותו נ"מ מנ"מ שכתב הב"י. אלא וודאי בנקב שנחסר מעט מגוף השופר לעולם לא מהני דבק וא"כ אין נ"מ בין רש"י לרמב"ן אלא כמ"ש הב"י ודו"ק:
עיין עוד שם ס"ק י"ב בכוונת מג"א דלי"א מיעוט אינו פוסל סדק אף דלא נשתייר שיעור תקיעה ל"ש כ"כ רא"מ הובא בב"י. עוד שם ס"ק י"ג דמשמע לכאורה נסדק רובו לא מהני חוט ומשיחה רק דבק דווקא כו' עכ"ל. הנה כבר כתבנו דהידוק עדיף מדבק וצ"ל דהיינו לענין שאם הדקו לא חיישינן שיסדק כולו אבל מ"מ גרע מצד שחשיב כסתמו ולכך בעי שיור שיעור תקיעה וא"כ נסדק ברובו ונשתייר שיעור תקיעה מהני בהדקו בחוט או משיחה ודו"ק]:
העולה מזה א'. שופר שנסדק ודבקו באור מעצמו או לדעת י"א בדבק אפילו נשתנה קילו כשר (כפ"מ בכוונת הט"ז). ב'. לדידן דחיישינן לדעת י"א דדבק חשיב כסתמו שלא במינו פסול אפילו נשתייר רובו אם נשתנה קולו. כמי ניקב ונשתנה קולו כן מוכת מלשון הטור והב"י בכוונת הרא"ש, ג' לא נשתנה קולו אף לא נשתייר רוב ודבקו בדבק יש להכשיר בדיעבד או שעת הדחק מכת ס"ס ד' אם ניקב נקב קטן וסתמו בדבק אף שהדבק אינו ניכר פסול. וכן מוכח בב"י כנ"ל והרב פ"מ לא כתב כן: