אור ברסלב

סדר הלכה (חידושי הלכה)· רבי דוד שלמה הכהן אדלשטיין

הלכות יום טוב

הלכות נזירות

כתב הרמב"ם פ"ו מהלכות יו"ט אסור לאדם שיעורר על מתו קודם לרגל ל' יום כדי שלא יבוא הרגל והוא נעצב ולבו דואג וכואב מזכרון הצער. אלא יסיר הדאגה מלבו ויכיוין דעתו לשמחה עכ"ל. ובפרק י"א מהלכות אבילות כתב אשה לא תעורר על מת שלה ל' יום קודם לרגל עכ"ל. וכתב על זה הכ"מ שם וז"ל אשה לא תעורר כו' משנה במועד קטן דף ת' לא יעורר אדם על מתו כו' וקשה לכאורה שאם מקור דברי הרמב"ם שם מן המשנה הזאת מדוע שינה הרמב"ם את טעמו ולא כתב לשון המשנה כצורתה לא יעורר אדם כו' וכמ"ש באמת בפ"ו מהלכות יו"ט ועיין לקמן בדברינו:

והנה ראיתי להרב בעל חכמת אדם כלל קמ"א סי' י"ט וז"ל לא יספידנו משיכנסו ל' יום סמוך לרגל כו' ונראה לי דדווקא על מתו אסור אבל אדם אחר שאינו קרובו מותר להספידו בתוך ל' אלא שהאבלים אסורים לכנוס להספיד דהכי דייק הגמרא בשבת דף ק"ה דקתני הקורע על מתו ומשני מת דעלמא ופריך דהא מתו קתני וכן ברכות דף ח"י דפריך מתו אין אבל משמרו לא עכ"ל:

ויש לתמוה דלא מבעי למאי שכתבו התוס' להדיא בש"ס ד"ת:

ד"ה דקא. דקרובו של מת מותר להספידו לכל הדיעות דיותר מתאפק על צערו על ידי צמקה וישמח לאחר זמן הרי מפורש דאין איסור אלא כשנספוד על ידי אחר (וע"כ צריך לומר דס"ל להתוס' דמתו דתנן במתניתין הכי פירושו דהקרוב עצמו אעפ"י שהוא מותר לספדו אבל אסור לו לעורר את אחרים שיבכו עמו וכן כתב הר"ן במשנה שם לא יעורר אחרים יעו"ש בר"ן לקמן וכן שלא להספידו ע"י אחרים אם אינו יכול לספדו בעצמו) והנה הפוסקים שלא הזכירו דברי התוס' הללו הגם שאפשר שפליגו על התוס' בזה וס"ל דאפילו על מתו אסור וכן כתב הפ"מ ריש סי' תקמ"ז אבל עכ"פ מבואר דאפס מקום לדיקדוקו של הרב מהא דקתני מתו לומר דאדם אתר מותר דאדרבה נימא דלרבותא נקט מתו דאפילו קרובו לא יספוד הגם דיותר מתאפק על צערו וכמ"ש בתוס' שם וכ"ש אינש אחרינא וודאי דאסור הלא תראה דברי הרב פ"מ שם כתב וז"ל ומשמע אפילו ע"י עצמו אסור דלא כתוס' שם עכ"ל מבואר מדבריו דעל ידי אחר כ"ש דאסור. גם עיקר הסמך הדין שנפסוק דלא כתוס' אינו מבואר להדיא בהפוסקים אלא מדסתמו ולא חלקו להתיר ע"י עצמו משמע דלא ס"ל כהתוס' וכן כתב בתשובת ב"א להדיא א"כ ממילא דה"ה והוא הטעם דנאמר מדלא חלקו להתיר לספדו שלא בקרובים ש"מ וודאי דבכל גוונא אסור הן ע"י עצמו הן ע"י אחרים. וכן יש להוכיח לפענ"ד מהש"ס שם במקומו שהרי פשיטא לרב דס"ל דעיקר האיסור אינו אלא בשכר וכדי שלא יחסר לו ממון לצורך הרגל הרי וודאי שלאדם אחר שאינו קרובו ג"כ אסור ואדרבה יותר שייך למגזר בו מן אדם שהוא קרובו שלא יקח שכר כולי האי וא"כ הי' לו להש"ס להקשות תיובתא לרב ממתניתין דתנן מתו דווקא כדפריך בשבת דף ק"ה ועוד קשה שאם נאמר דלשמואל לא אסרינין אלא לקרובו א"כ איכא ביניהו טובא בין רב לשמואל במספד בשכר ג"כ דלרב אסור לרחוק ולקרוב ולשמואל ברחוק מותר אפילו בשכר כמ"ש המפורשים דלשמואל אפילו בשכר מותר ולמה לי' להש"ס לומר איכא ביניהו בחנם. אלא וודאי מוכת דליכא תיובתא לרב ממתניתין דנקט מתו דאימא לרבותא נקט מתו דאפילו קרובו דלא שקיל שכר כולי האי וכ"ש רחוק וה"ה לשמואל יש רבותא במתו כנ"ל וכסברת התוס' הנזכרת:

והנה בתשובת בית אפרים כתב דהא דתניא בירושלמי אשה לא תעורר לוויתה משמע דאף היא עצמה אסורה לעורר ההספד על בעלה עכ"ל. ואין הכרח בלשון הזה יותר מלשין המשנה עצמה ותנן נמי לא יעורר אדם על מתו דמשמע הוא עצמו על קרובו אבל כבר כתבנו דיש לדחות דס"ל להתוס' דהכי קאמר לא יעורר עצמו לבכי על ידי אחרים וכן יש לפרש דברי הירושלמי לא תעורר ע"י אחרים הוא דקאמר:

ולכאורה יש עוד נ"מ בין רב לשמואל לעניין הספד של רבים עיין מגילה דף כ"ח ברש"י שם דהיינו בתלמיד חכם שמוטל על הרבים לספדו דלרב מותר אפילו בשכר כשהשכר משתלם מקופת הקהל משא"כ לשמואל אסור משום שלא יצטערו גם בתוך הרגל וא"כ קשה נימא איכא ביניהו הספד כה"ג אמנם להתוס' ניחא דקרובו של מת מותר להספידו לכ"ע דקיימ"ל חכם שמת הכל קרוביו א"כ גם לשמואל מותר ובזה י"ל קושיית הגאון ר"י בערלין בספר מת"ר דף ל"ה ז"ל שם על דברי התוס' הנ"ל לא ידענו מה רצונה במ"ש דאפילו לשמואל י"ל וכו' הלא אין שום נפקותא ותועלת יוצא מזה אתרי דלית הלכתא כשמואל עכ"ל אבל להנ"ל ניחא וכך היא הוצעות דברי התוס' ונראה דהלכה כרב באיסורי ר"ל דלדידן עכשיו קיימ"ל כרב ואסור בשכר ובחנם שרי וע"ז קשה מנ"ל הא דלמא כסברת הרי"צ גאות שהביא הרא"ש דבזמן הזה גם בשכר שרי וצ"ל דהא ליתא מדלא קאמר הש"ס איכא ביניהו בזה"ז וכמ"ש הרמב"ן באמת אלא דאכתי קשה לימא נ"מ בהספד של רבים המשתלם מקופת הקהל לזה כתבו התוס' ואפילו לשמואל י"ל דהוא עצמו שרי, א"כ ה"ה תלמיד חכם דשרי דהכל קרוביו וא"כ ליכא לומר תו א"ב ת"ת וא"כ כיון דהלכה כרב אף בזה"ז אסור מדלא קאמר איכא ביניהו בזה"ז כדברי הרמב"ן והנה זה ממש כסגנון תירוצא של המת"ר שם. עוד כתב שם להקשות ז"ל הא דדחיק הש"ס למצוא נפקותא א"ב דעביד בחנם והוא דבר שאינו שכיח קצת ולא קאמר בפשיטות איך שהוא עצמו מספיד עכ"ל וי"ל דבאמת הא דקאמר הש"ס א"ב בעביד בחנם והיינו מי שהוא שכיח להספיד בחנם דהיינו קרובו של מת עצמו וכדומה ולק"מ:

והנה נראה מזה דבזמן הש"ס לא הי' שכיח כולי האי להספיד בחנם ועיין ב"ת ריש סי' תקמ"ו באו"ח כתב רגילין הי' לשכור ספדין כו' ועיין כתובות פ' נערה אפילו עני שבישראל לא יפחות וזהו טעמא דרב דאמר ואינו אסור אלא בשכר אע"ג דסתמא תנן לא יספידנו ולא הזכיר שכר כלל דלא הוצריך להזכיר כיון דלא הי' רגילין בחנם ועיין סנהדרין דף מ"ה ועיין רא"ש פ' א"מ סי' קל"ט פ' י"ד באבל רבתי ועיין ירושלמי כתובות דף כ"ג

ובמשנה דמועד קטן דף כ"ח: תק נשים במועד מענות כתב הר"ן שם וז"ל נשים במועד מענות שסופדות כולן כאחת עכ"ל נלמד שענוי זה הנזכר במשנה ר"ל הספד וכן משמע בש"ס שם דמפרשים מאי אמרי הני נשי בהספידן ולכאורה קשה הא קיימ"ל דאין מספידין במועד אלא לת"ת בפניו וי"ל לפי מ"ש הלבוש סי' תקמ"ז שאין איסור להספיד במועד אלא הספד מרובה אבל הספד מועט בפני המת שרי ולכך כשהנשים עונות כאחת מותר שאין זה הספד מרובה אבל לא מקוננות שתהא אחת מדברת וכולן עונות אחריה שזהו הספד מרובה וזה שאמר אין מניחין את המטה ברחוב שלא להרגיל את ההספד ר"ל שלא להרבות בהספד ויפסיד שמחת הרגל. ולפ"ז יש להבין ברייתא דירושלמי במועד קטן שם אשה לא תעורר לוויתה במועד דלכאורה קשה מה בא ללמד דין זה דוקא באשה מה הי' חסר לו לשנות סתם לא יעורר אדם קודם הרגל על מחו וכי כעורה זו ששנה רבי במשנתינו לא יעורר אדם כו' אבל להאמור י"ל דקמ"ל דאפילו האשה שהותר לה ההספד בין אנשים על המח בפניו מ"מ לא תעורר אצל הספד זה דרך אגב גם בענין מת אחר וכעין דין שהזכיר בטור וש"ע בל' יום לפני הרגל שהיא ג"כ מהירושלמי איזה עירעור שמזכירו בין המתים ואיזה הספד שמספידו בפני עצמו. ועיין ר"ן שפירש לא יעורר על מיתו היינו במת לו מת במועד ולא יספידנו היינו במת תוך ל' לרגל וכן פירש רבינו ירוחם בשם הראב"ד ואם נאמר שגם הירושלמי מפרש כן יתורץ בזה שאנן במשנתינו זו ואצ"ל זו וכמ"ש הגאון ב"א שם אבל רישא אשמיעינין דלא איירי במועד אפילו אם מת במועד שיכול להספידו כגון ת"ח בפניו לא יזכיר עמו המת שלפני הרגל משא"כ לפני הרגל לא יספידנו בפני עצמו אכל להזכירו עם המת שמת לו עתה שרי וזה דלא כהטור וש"ע ועל זה האופן יתפרש ג"כ הברייתא הנ"ל אשה לא תעורר לוויתה במועד דר"ל דאע"ג דתנן נשים במועד מענות דהיינו להספיד לפני המת בפניו מכל מקום לא תעורר לוויתה ור"ל לא תספיד בעלה אגב הספד זה שמת עכשיו וכל זה לגרסת הקרבן עדה אבל הרמב"ן גרס שם אשה לא תעורר לוויתה ולא גרס במועד וכן נראה מדברי הרמב"ם פרק י"א מאבל אבל אכתי גם לגרסא זו לא פלטינין מקושי' מ"ש אשה דנקט ויותר קשה דלמ"ש הרמב"ן שם בתה"א ז"ל האשה שדעתה קלה הספידתו והוציאה בו ממון א"כ יש מקום לטעות שדווקא באשה אמרו לא תעורר כו' מפני שדעתה קלה. ואפשר לומר דלרבותא תנא אשה להנ"ל דאשה הותר לה להספד במועד ע"י שינוי והספידה הספד מועט כמ"ש בלבוש וא"כ הווי אמינא דנקל בלאשה קודם הרגל אפילו שלא בפני המת קמ"ל דלא לפי זה נראה פשוט שהרמב"ם בפ"ו מהלכות יו"ט דבריו שם הוציא מדברי הירושלמי הללו אעפ"י שהכסף משנה לא כתב כן הנה האמת יורה דרכו ועיין פירוש המשנה להרמב"ם שלא כתב לפרש כלל דין העירעור ומה היא וצ"ע ודבריו בחיבורו הגדול מראין דאזיל בשיטת הירושלמי דאמר איזה עירעור מזכירו בין המתים איזה הספד כשעושה לו הספד בפ"ע ולפ"ז צ"ל דע"כ מתניתין זו ואצ"ל זו קתני ולכן העתיק הרמב"ם בחיבורו דין העירעור ולא הוצריך להזכיר הך בבא דלא יספידנו כלל:

בטור בש"ע א"ת סי' תקמ"ו סעיף ג' ובי"ד סי' שמ"ז דדווקא במת לפני שלושים הוא דאסור להספידו תוך שלושים לרגל אבל במת בתוך שלושים אפילו בערב הרגל מותר להספידו וכן מבואר בירושלמי הובא ברא"ש פ"ק דמועד קטן סי' י"ג בחדש מותר איזה חדש תוך שלושים יום וראיתי להגאון בעל פרי מגדים בא"ת במ"ז סי"ק א' סי' תקמ"ז וז"ל מועד קטן דף ח' ועיין רש"י שם והרב מברטנורה משמע שמפורשים ולא יספידנו אפילו מת תוך שלושים יום היפך הירושלמי וצ"ע עכ"ל. נראה מדבריו דס"ל שיש פלוגתא בדין זה בין ש"ס דילן להירושלמי:

ותימה רבה לפענ"ד והרי בש"ס דילן תענית י"ז: ת"ר אלין יומיא דלא למספד בהון מריש ירחא דניסן עד תמניא בי' מתמניא בי' עד סוף מועד ועוד תניא התם הימים האלה הכתובים במג"ת לפניהם ואחריהם אסורים שבתות וי"ט הן אסורין לפניהן ואחריהם מותרין ומה הפרש בין זה לזה הללו דברי תורה ואין צריכין חיזוק כו' ע"ש הנה מבואר להדיא בש"ס דילן דלית מאן דפליג לאסור הספד במת ל' יום לפני הרגל. ובפרק שני דמגילת תענית איתא בשבעה באייר חנוכת שיר ירושלים דלא למספד ותיפק לי' דשלושים יום לפני חג השבועות היא וכן איתא התם בארבעה עשר באייר נכיסת פסחא זעירא דלא למספד והכי איתא בש"ס דילן בחולין דף קכ"ט הרי להדיא דדווקא משום פסת שני לא יספדו אבל כל שלושים שלפני הרגל שבועות אין כאן סרך איסור כלל. ובפרק ו' דמג"ת בי"ז אלול איתנטילו רומאי מיהודאי כו' ואותו יום שבטלוהו עשאוהו יו"ט. בכ"ב בו תבנא לקטלא כו' עשאוהו יו"ט ושם פ"ז בג' תשרי אתנטלית אדכרתא מן שטריא ואותו יום עשאוהו יו"ט והובא בש"ס דילן ר"ה י"ח ועיין במפרש במ"ת שם פ"ז ופ"ג ד"ה בכ"ה דכל היכי דסתם עשאוהו יו"ט ולא פירש דלא למספד מותר בהספד רק תענית אסור ושכן מבואר בירושלמי פ"ב דתענית ע"ש הלכה י"ב הנה מוכח מכל הנך דוכתי שמעולם לא נשמע ולא נראה למי שיאמר דבשלושים שלפני הרגל אסור בהספד. ועיין עוד בפ' י"ב במ"ה ט"ז וי"ב וכ' אדר עשאוהו יו"ט ועיין במפרש שם (ועיין מ"ש לקמן דבפני המת מותר לכ"ע ושכן כאב הרמב"ן יש לדחות דכל הנך דוכתי לענין בפני המת הווי וגם שם כתבנו דנשים מספידות אפילו במועד ובלבד כולם כאחת. ופשוט דה"ה כל הני יומין שנזכרו במג"ת דלא עדיפא ממועד גופי') והנה אפשר לדחות ולומר דהך מלתא דלא יספידנו ל' יום לפני הרגל תקנה אחרונה היא וכמ"ש בש"ס באותה שעה אמרו לא יעורר ולא יספיד אלא דלא מסתבר לומר כן ועיין מה שנכתב לקמן. עוד יש לומר שרש"י והרע"ב לא דיברו אלא בשוכר ספדין לסופדו ומטעם שלא יחסרו לו ממון על הרגל וע"כ אסור אפילו במת בתוך ל' וכמו שכתב בש"ס שם אבל לספור בחנם לא דיברו ע"ש. ואולי דגם הפ"מ כוונתו כן בשם רש"י והרע"ב לאסור הספד בשכר וזה היפך הירושלמי דמשמע מהירושלמי דפוסק כשמואל ובחדש אפילו בשכר מותר כמ"ש הפ"מ בס"ק זה ועיין לקמן. ועיין רש"י שם דף ח' ד"ה יבכון עומי' אפילו הכי אסור למימר במועד היינו לא יעורר על מתו. ותימא במועד מאן דכר שמי' והא הכא לפני המועד איירינן כמ"ש רש"י במשנה דשלושים יום אתרוויהו קאי שוב ראיתי בשו"ת בית אפרים בחלק יו"ד בסופו שם עמד על דברי רש"י הללו והניחם בקושיא. ולענ"ד יש לומר שהרי זה ברור שרש"י ז"ל בפירוש משנתינו בשני הדינים הן לענין עירעור והן לענין הספד פירש הכל בשכר דעיקר איסור אינו אלא בשכר וע"כ דהטעם היא כדי שלא יבטל על ידי זה מלעלות לרגל. וא"כ לכאורה הווי אמינא דמטעם זה במועד גופי' שכבר על לרגל שוב מותר לו לערער וכגון לחכם בפניו שמספירין אותו אפילו במועד קמ"ל רש"י דאפילו הכי אסור למיעבד בשכר דאכתי איכא למיחש שיחסר לו ממון לשמחת יו"ט כמ"ש הרמב"ן עיין רא"ש. וגדולה מזו ראיתי בבית אפרים בשם הרמב"ן בתה"א דכל שהוא עדיין תוך ל' יום למיתתו אף על פי שהוא תוך ל' לרגל שרי להספיד ושם האריך לברר שגם דעת הרמב"ם והראב"ד והרא"ש והנ"י כך היא ע"ש. ושם ראי' לזה דאילו במת תוך ל' לרגל הרי דבר פשוט הוא ומוכח בכמה דוכתי במג"ת מכמה מימרוח וכן בר"ה דף כ"ה גבי אימא של בן זוזא שהספידה רבן גמליאל הספד גדול לידע שלא קדשוהו ב"ד את החודש והתם בר"ה מיירי וע"כ תקשה היכי עביד הכי ל' יום לפני הרגל הא שמואל אוסר אפילו בחנם ודוחק לומר דהך מלתא שלא יספוד בתוך ל' לרגל בתר הכי קתני כיון דמילי דסברא נינהו אליבא דשמואל שלא יזכיר אבילות ברגל. מסתמא הי' זה תקנת הקדמונים מנביאים שביניהם מוכח מדבריו אלה דאליבא דרב דקאמר באותה שעה אמרו באמת אין דוחק כלל לומר כן דתקנה אחרונה היא מאותה שעה ואילך וא"כ קשה מה חידש הירושלמי בזה דקאמר במד"א בישן כו' פשיטא דהכי היא אלא וודאי דהירושלמי השמיעינו דלא תימא דדווקא בכה"ג שהמיתה עצמה היתה סמוך לרגל ובלאו הכי זכור היא ברגל קמ"ל דכל שעדיין תוך ל' יום אין ההספד מוסף מרירות כלל. ויש לדחות דמכל הנך דוכתי לא מוכח אלא בחנם אבל בשכר אפשר דאסור להספיד וקמ"ל הירושלמי דחדש מותר אפילו בשכר וזהו אליבא דשמואל דמוכח שם דירושלמי פוסק כשמואל וכמ"ש הראב"ד ורא"ש ועיין פ"מ אות הנ"ל שכתב כן להדיא דלשמואל לאוו מטעם ממון אסרו ולכך בחדש מותר אפילו בשכר. אבל לפענ"ד דעל זה גופי' יש לדון דמנ"ל לאפושי פלוגתי' כולי האי בין רב לשמואל ועוד איך נאמר שיחלוק שמואל בהכחשת מעשה הזאת מכל וכל אבל היותר נכון לומר דגם שמואל לא פליג בזה כלל ומעשה שהי' וודאי כך הי' וכך הובא בירושלמי הך עובדא גופי' אלא דס"ל לשמואל במת ישן בלא"ה אסור ולא הצריכו לאסור בעובדא זו משום ממון אלא במת חדש שאין בו איסור מצד הסברא וכמ"ש הרא"ש והראב"ד לכן הצריכו לאסור לתת שכר על הספידו ומשום חשש חסרון ממון לשמחת הרגל נגעו בה אבל במת ישן אסור בלא זה אפילו במנם נמצא לפ"ז מודה שמואל דבשכר אפילו בחדש אסור. ובזה י"ל קושיית השער המלך שם שהיקשה שלפי שיטת הירושלמי דמפליג בין חדש לישן נימא איכא בינייהו מת חדש ולהנ"ל ניחא דבחנם גם לרב מותר ובשכר גם לשמואל אסור:

ובזה יש להבין דברי הרע"ב במשנה זו שפירש לא יספידנו לא ישכור ספדן על מתו שמת לו באותה שעה. וקשה שהרי הרע"ב במשנה זו עצמה הביא שני הסברות סברא דרב דמשום מיחש חסרון מעות לשמחת הרגל הוא או כסברא דשמואל דאין המח משתכח מן הלב כל ל' אחר הספידו ולפ"ז אפילו בחנם אסור ואחרי שהביא שני הסברות ולא הכריע ביניהם א"כ איך פירש מתחלה ולא יספידנו דמיירי בשכר וזה אתיא כרב דווקא דלשמואל בחדש גם בשכר מותר וכן קשה על פירש"י שפירש משנתינו בשכר דווקא. וא"כ ע"כ שזהו בוודאי כרב דווקא והלא ידוע כי אין דרכו של רש"י לפסוק הלכה מיד בפירושו ובפרט כעין דהכא לפרוש ולסתום כחד דעה. הן אמת בתשובת בית אפרים שם כתב בפשיטות שנראה מפירוש רש"י שפוסק כרב אבל להנ"ל אתי שפיר דנקטי הרע"ב ורש"י לפרש משנתינו בשכר דווקא דכי האי גוונא פסיקא להו מלתא שאסור בין לרב בין לשמואל דבשכר גם שמואל מודה דאסור אפילו בחדש:

והדרן לדברי הפ"מ אות א' הנ"ל שכתב וז"ל ועיין רש"י והרע"ב משמע שמפרשים ולא יספידנו אפילו מת בתוך שלושים היפך הירושלמי וצ"ע עכ"ל ודבריו תמוהים אי' אפוא ראה בירושלמי במת בתין שלושים מותר להספיד בשכר אדרבה דברי הראב"ד והרא"ש שהביאו וכן הר"ן שם מבואר להדיא שפסקו מטעם זה כשמואל. דכיון דירושלמי מתיר להספיד במת חדש ש"מ דפוסק כשמואל דאליבא דרב נם בחדש אסור בשכר בלי ספק א"כ הרי זה ממש כדברי רש"י והרע"ב דבשכר אפילו בחדש אסור ואחרי שרש"י בפירושו אזיל בשיטת רב וכן הוא שיטת התוס' דהלכה כרב באיסורי וכן פסק באגודה וכן בב"א שם להדיא וז"ל ודאתין עלה בשיטת רש"י עכ"פ מבואר מדבריו דס"ל דהילכותא כרב מדכתב בפשיטות בפירוש המשנה ולא ישכור ספדן עכ"ל וכן כתב הרע"ב א"כ דעת שפתותם ברור מללו דאפילו בחדש אסור וכן הרמב"ן עצמו שהובא ברא"ש שחולק הוא על הראב"ד ופסק דהלכה כרב באיסורי ודלא כירושלמי הנה הוא מודה בזה דהירושלמי אליבא דשמואל. והגם שבהה"א כתב הרמב"ן עצמו שכמדומה לו שמת חדש בתוך ל' לדברי הכל מותר אפילו בשכר אפילו לרב ועיין שם ושיש לפרש הירושלמי גם אליבא דרב לא להחליט כתב כן אלא כמדומה ונראה שמזה הטעם עצמו לא הצריך הרא"ש להשיב על דברי הרמב"ן הללו שאעפ"י שחולק על הרמב"ן כאן סומך על הירושלמי והרי הרמב"ן ס"ל שהירושלמי פוסק ג"כ כרב אלא וודאי שלא העתיק הרא"ש סברא המדומה שברמב"ן שם. אבל כבר כתבנו שהיותר נכון דלא פליג שמואל להכחיש מציאת הך עובדא לגמרי שספרה ממנה בש"ם בבלי ובש"ס ירושלמי והרי דעת הירושלמי להלכה כשמואל כמ"ש הראב"ד והרא"ש והר"ן וסייעתם ש"מ וודאי דמודה שמואל בסיפור מעשה הזאת ושבאותה שעה גזרו לאסור אפילו במת חדש ובשכר בשביל חסרון ממון לרגל אלא דס"ל דבמת ישן גם בחנם אסור ודלא כרב א"כ אתיין דברי רש"י והרע"ב כפשטן אליבא דכ"ע וז"ל בתה"א וכן נראה מאותה הגמרא בירושלמי שיש להם המעשה הזה של הרב דגרסינן עלה תני לא ישא אדם אשה שיש לה בנים אפילו בקבר משום מעשה שהי' והוא המעשה הזה שנטלה ממון גדול שכנס בעלה לעלות לרגל ונתנה לספדן להספיד בן שהי' לה מבעלה אחר ונמנע אותו אדם ממצוותו בשביל כך ולפי שהענין זה קרוב לקטטה גדולה ולגירושין ויש בה הפסד ממון לפיכך ראוי שלא ישא אדם אשה שיש לה בנים לעולם אפילו בקבר ומפני שסמכו בעלי אותה הגמרא אזהרה זו בגזירה של משנתינו נראה שהכל טעם אחד ומעשה אחד הי' עכ"ל:

ותימה לשיטת הרא"ש והראב"ד שס"ל דהירושלמי אזיל ע"כ כשמואל דלאוו מטעם גזירה הפסד ממון נגעו במשנתינו זאת א"כ מה שייכות גזירה זו לגזירה דמשנתינו ואיך יפרנסו דברי הירושלמי הללו במקומן אבל להנ"ל דבשכר גם שמואל מודה דאסור אפילו בחדש וכמעשה שהי' אתי שפיר. וז"ל הבית אפרים שם ובקרבן העדה כתב להגיה תני נושא אדם שיש לו בנים אפילו בקבר אמר ר"י כמעשה שאירע והיינו מעשה דיוסף הכהן והנה מלבד מה שקשה להגיה כל הספרים ולמחות גרסות הראשונים תימא ג"כ דלפ"ז מה עניין סיפור מעשה זה לכאן ובלי ספק דאישתמיטתי' דברי הרמב"ן הנ"ל שאל"כ לא הי' נזקק להג"ה זו ועיין בשער המלך סוף הלכות יו"ט שם הקשה לשאול על הטור שכתב ודווקא בשכר אסור אפילו יש לו הספד בלא זה דמשמע דלרב בחדש מותר. והרי מוכח מהראב"ד והרא"ש דלרב בחדש אסור דאל"כ מאי מייתי ראי' מהירושלמי ע"ש שהניח בצ"ע ולפענ"ד לא קשה מידי דמנ"ל לאפושי פלוגתי' דלרב גם בפניו אסור דאפשר וודאי דבפני המת מודה רב דגם בשכר מותר ולא נחלקו רב ושמואל אלא בחדש ושלא בפניו ולא חמור ל' לפני הרגל באינו ת"ח ממועד גופי' שנאסר להספיד אפילו ת"ח ומ"מ בפניו שרי ה"ה בל' לפני הרגל אליבא דרב אפילו באינו ת"ח:

שוב פקחתי את עיני ומצאתי שכך מבואר להדיא בדברי רבינו הגדול הרמב"ן בספר תולדות האדם שם דהספד בשעת מיתה מותר אפילו בשכר לכ"ע ועד כאן לא הצריך הרמב"ן לחדש אלא לאפוקי מדעת הראב"ד דס"ל דמת חדש שבתוך ל' אסור להספידו בשכר לרב ע"ז כתב הרמב"ן שאין הדבר פשוט כל כך ושכמדומה לו שמת חדש תוך ל' לדברי הכל מותר אבל הספד דשעת מיתה זה דבר ברור דלכ"ע מותר אפילו בשכר. וז"ל הרמב"ן בתה"א דף כ"ט: אבל כמדומה לי שמת חדש תוך ל' לדברי הכל אסור לפי שאין אדם מתייאש ואם בא לכנס לרגל או לעניין אחר שכר הספדן הוא מקצת מהם. ועוד דכל שלושים בכלל הספד דשעת מיתה ובאותה שכר הוא נספד ומי שמת לו מת וודאי שמספידין אותו אפילו בערב הרגל ואם כנס מעות ואירע בו דבר יכנס אחרים ויעלה למצוותו כו' אלא כל שלושים יום למיתתו אינינו בכלל גזירה וכהספד בשעת מיתה דמי הנה מבואר להדיא דההספד בשעת מיתה זה אין צריך לפנים דפשיטא שלא הי' בכלל הגזירה לדברי הכל. והגאון בשו"ת בית אפרים העתיק קושיית שער המלך. ותימה רבה שלא שת לבו שלפי דברי רמב"ן הללו אין מקום לקושיא זו והרי הוא עצמו הביא שם דברי הרמב"ן הנ"ל שכתב וז"ל ועוד דכל שלושים בכלל הספד דשעת מיתה ובאותה שכר הוא נספד דמי שמת לו מת וודאי שמספידין אותו אפילו ערב הרגל רמב"ן. והגאון בית אפרים כתב שם שצריך להגיה וז"ל נראה לי שחסר כאן וצריך להיות ומי שמת לו מת תוך ל' עכ"ל. ופליאה רבה הלא דברי הרמב"ן פשוטן כצורתן ואין צריכין הגהה כלל דהרי בא ללמד היתר הספד למת חדש בשכר מהספד בשעת מיתה שמותר אז להספידו בשכר בלי ספק וזהו שכתב ומי שמת לו מת וודאי שמספידין אותו אפילו בערב הרגל ר"ל שזהו וודאי לדברי הכל שאם מת לו מת אפילו בערב הרגל שמספידין אותו אפילו בשכר ואינו בכלל הגזירה ושעל כן אמר הרמב"ן שכמדומה לו שה"ה במת חדש תוך ל' כך דינו וזה ברור ופשוט בדברי הרמב"ן שם:

ולפי זה יש ליישב ג"כ קושית הב"א מהא דר"ה דף כ"ה דמיתה אימא של בן זוזא סיפדה ר' גמליאל הספד גדול בתוך שלישים לפני הרגל וכן מוכח בכמה דוכתי במגילת תענית ומה קמ"ל הירושלמי דבחדש מותר ולהנ"ל לק"מ דיש לומר דכל הנך לא שמעינן להתיר אלא בפניו דווקא אבל שלא בפניו לעולם אימא לך דאסור לכך הוצריך בירושלמי לחדש דבחדש במת תוך ל' לפני הרגל שרי שלא בפרו. ועיין ב"א שם דף כ"ה עמוד ג' כתב וז"ל אפשר לומר דס"ל דוודאי אין מקום לומר דאסור להספיד על מת בתוך ל' לרגל כדמוכח בדוכתי טובא וכמו שכתב לקמן דלא מסתבר לומר דהך דמגילת תענית ודר"ג קודם הך עובדא שאירע הווה וא"כ אין מקום קיום לדברי רב רק דבאמת לרב מוקמינין בפשיטות דהתם דבחנם הווי ושרי וא"כ לא הווי יכול הש"ס לומר חדש איכא ביניהו דא"כ הווי קושיא אליבא דרב מדוכתי טובא. דמוכח דחדש מותר וע"כ לומר דלרב בחנם שרי ולכך אמר האי נ"מ גופא בפשיטות ואין צריך לחזור אחר נ"מ אחרת כלל עכ"ל. הנה בכאן הורה בפירוש דגם אליבא דרב לא מסתבר לומר דהך דמג"ת ודר"ג קודם הך מעשה שאירע הווי דלא כמ"ש בעצמו בתשובה זו להיפך. ועיין בתשובת ב"א שם שכתב וז"ל ומלשון רש"י נראה לי שיש בזה שיטה אחרת שכתב לא יעורר על מתו אם מת לו מת חדש כו' לא יספידנו שאם מת לו מת תוך שלושים יום לפני הרגל לא ישכור ספדן כו' מבואר דמפרש דלא יעורר היינו במת ישן ולא יספידנו היינו מת חדש כו' האמת יורה דרכו דרש"י ס"ל שזהו החילוק בין עירעור להספד וכן מבואר ממ"ש רש"י לפי שאין המת משתכח כו' כלומר כיון דמת אינו משתכח מן הלב ל' יום אי מספידו פחות מל' יום לפני הרגל אתי להספידו ברגל דעדיין לא שכחו עכ"ל ור"י דגזירה היא שגזרו חכמים דאי שרית לי' להספיד מת חדש קודם לרגל יש לו לחוש שמא יספידנו ברגל ג"כ כיון שהרגל הוא תוך ל' דעדיין לא שכחו ובהא דלא יעורר דהיינו במת ישן מ"מ אסור הוא כיון שהספדן חוזר על קרוביו ומעורר לכן יש לחוש שיהי' מי שלבו דווי עליו ואתי להספידו במועד עכ"ל ולכאורה זה דבר זר ותמוה לומר שלשיטת רש"י מותר להספיד את המת הישן בל' לפני הרגל אפילו בשכר שלא נמצא דעה כזאת לא בבבלי ולא בירושלמי ולא לשמואל ולא לרב ולא נמצא מאן דפליג בהא ואסור להספיד מת ישן בשכר לד"ה. ובני המשכיל מו"ה פרץ נ"י אמר שכוונת הב"א לומר בשיטת רש"י שיש הפרש בין עירעור להספד רק בשינוי השם לבד דעירעור שייך במת ישן וכך היא דרך ההספד למת הישן לעורר קרוביו ואוהביו והספד שייך במת החדש שא"צ לעורר להקרובים שלבם ער ממילא עדיין ולעולם דאין שום היתר להספיד במת הישן בשכר אפילו שלא בפני קרוביו דחברא חברא אית לי' ויבא להתעורר לב קרוביו ובכלל גזירת חכמים הוא שלא יבא להספידו במועד ודבריו נכונים. אלא שזה עכ"פ למדני שכמו שיש סברא להתיר הספד מת חדש (ומטעם הירושלמי שכתבוהו הראב"ד והרא"ש) יותר מן המת ישן כן להיפך דיש סברא לאסור במת חדש יותר מן הישן כנ"ל וע"כ הוצריך רבינו הקדוש לשנות במשנה שני הדינים א' לעורר אדם על מתו היינו במת הישן ולהשמיעינו אעפ"י שנתיישן גזרו חכמים שלא יבא ע"י כן לעורר במועד והשני לא יספידנו היינו במת החדש אעפ"י שכבר ממילא מרירות בלבבו ואין בו תוספת מפני ההספד אפילו הכי אסור בשכר:

והנה לפי הנזכר למעלה בשם הלביש הי' אפשר לומר דהספד מועט אפילו במועד מותר ואפילו בשכר דלאוו דווקא נשים וכן משמע נמי שאין חילוק בין נשים לאנשים בזה מהא דכתב בשלטי גבורים שאמרו הגאונים לעניין צדוק הדין במועד יאמרו כולם כאחד דווקא ולא שיהא אחד מדבר וכולם עונים אחריו והוציאו כן מאותה משנה דתנן נשים במועד כו' וס"ל להגאונים דצדוק הדין הרי הוא כהספד ממש שאל"כ מה לי אם יאמרוהו כאחד או שיהא אחד מדבר וכולם עונים אחריו. ותדע שהרי הרא"ש שם סי' קל"ד בשם תלמודי רש"י משמו של רש"י שיאמר צדוק הדין בחוה"מ כתב טעמו בצידו שאין זה הספד אלא הודאה וקבלת דין שמים לכך לא הצריכו להיות דווקא כולן עונין כאחד. אבל סתימת דברי הש"ס גם לשון הרמב"ם והא"ח סי' תקמ"ז בחוה"מ אסור בהספד ולא חלקו להספד מועט למרובה משמע דאין מספידין כלל ולא התירו חכמים אלא לנשים ובדרך שינוי וכלומר דנשי לא גמירי ולא ידעו אלא הספד מועט וכדמפרש בש"ם שם הני נשי מאי אמרו לכן הותר להם להיות עונות כולן כאחת אבל אנשים אסורין להספד דידעו וגמורי להאריך מענין לענין להכי לא הותר להן אפילו מועט דאתי למשוכי משא"כ צדוק הדין אפילו נאמר דדמי להספד מ"מ לית כאן אלא מטבע קצר שטבעו חכמים ולא אתי לאוסופי עלי' ואזלי להו הוכחות הנ"ל. והנה עיקר איסור ההספד במועד לא תנן במשנה כלל שפשוט הוא כמו יו"ט עצמו אבל תנן אין מניחין את המטה ברחוב שלא להרגיל את ההספד כלומר דחיישינן שמתוך כך יבא להספיד וכך הוא לשון הש"ע בא"ת סי' תקמ"ז חוה"מ אסור בהספד לפיכך אין מניחין את המטה ברחוב ע"ש ולשון רש"י במשנה שם קשה קצת שכתב אין מניחין מטה במועד ברחוב להספידו עכ"ל ויש ליישב בדוחק ועיין רא"ש שהביא דברי רש"י אלו והשמיט תיבת להספידו וכן הר"ן והרע"ב וכן ברש"י שברי"ף ליתא תיבה להספידו וכן עיקר שאין מניחין כלל אפילו שלא להספידו משום גזירה שמא ירגיל וכן הדין שלושים שלפני הרגל הוצריך התנא להשמיעינו שלא יספידנו בל' לפני הרגל אבל להניח המטה ברחוב בל' לפני הרגל פשיטא דמותר דהא בחנם שרי להספידו אליבא דרב ודגם לשמואל בחדש מותר וכ"ש לפי מה שהוכחנו דבפני המת מודה רב דגם בשכר מותר א"כ אין מקום להזכיר דין זה בל' לפני הרגל:

(שלא לעשות מלאכה ביו"ט):

עיין פוסקים ובש"ע א"ח סי' תקל"ג כל מלאכות שהם לצורך המועד כשעושין אותם אומניהם עושין בצנעה כיצד הציידין של חיות ועופות כתב המג"א חיות ועופות כוונת רמ"א לדיוקא דדגים שרי מ"מ צ"ע מנא לי' הא הא במרדכי מיירי במי שאינו אימן כדאיתא בגמרא שהביא דאזיל כ"ע לצוד דגים אבל אומן שעושה הרבה וחד אסור בפרהסיא. וראיתי להגאון בעל קרבן עדה בירושלמי פ' ד' דפסחים דף י"ג הלכה א' ד"ה ר"א וז"ל ולי נראה דיצא לו מהא דמקלל ר"א דציידה דגים שהוא דבר פרהסיא כו' וזה ברור עכ"ל:

ותימה איך יוכיחו מדברי ירושלמי הללו היפך סתימת הרמב"ם וסייעתו ולהתיר אפילו באומן וגם בפרהסיא הלא מבואר שם דהנך חרמי טבריא ודשושי עכו וגרוסי ציפורי קבלו עליהם שלא לעשות מלאכה בחוה"מ משמע להדיא דהחומרא היתה שלא לעשות כלל אפילו בצינעה כר"י במשנה סוף פ' ב' דמועד קטן כדאיתא בש"ס דר' יוסי מחמיר שלא לעשות כלל וכמ"ש הרע"ב והרמב"ן והר"ן במשנה שם וכתבו הפוסקים דאין הלכה כר' יוסי אלא דהנך דעכו וציפורי וטבריא קבלו עליהם להחמיר כדעת ר' יוסי שלא לעשות מלאכה וע"ז שפיר קאמר הירושלמי דעל ציידי דגים דגרמי מניעת שמחת יו"ט אקפיד ר' אמי שזה חומרא דאתי לידי קולא כיון דהאומנין מונעין רשתם הגדולה יחסרו הדגים לכבוד יו"ט אבל לעולם לא הותר להם אלא בצנעה ומ"ש ציידי תרמים שהיא דבר פרהסיא פליאה נשגבה לכאורה הלא ש"ס ערוכה שם י"ג ציידי חיות ודגים צדין בצנעה ועיין ר"ן ובתויו"ט שם הרי וודאי דמשכחת לה גם בצידת דגים שיהי' בצנעה ועיין ספר מחצית השקל שם ס"ק י' שכתב מקום הנהר שהוא מקום פרהסיא עכ"ל על כרחך דבריו לאוו דווקא וכנ"ל בש"ס. ובמרדכי סוף פ' מי שהפך כתב שם וז"ל הציידין ציידי עופות כו' מוכרין בצינעה לצורך המועד אבל ציידי דגים שהוא לצורך המועד והדבר ניכר שהוא צורך המועד הי' נראה להתיר אף בפרהסיא מדאמרינן לעיל סוף פ"ק שרי למיזל ולמיצד משמע בפרהסיא ויש לדמות לתבלין עכ"ל הנה לאוו מנהר קא דייק אלא דמשמע שם באמת בלישנא דש"ס דקאמר אזיל כ"ע לצוד ע"ש. ולכאורה קשה נמי במ"ש המרדכי דהנך ציידי דווקא בחיות ועופות מיירי לא בדגים והא בש"ם בדגים נמי איירי להדיא כדאמר התם ציידי חיות ועופות ודגים צדין בצינעה. גם הוא כי עיקר ראיות המרדכי מהך דרבא קשה שהרי הר"ן שם כתב בסופ"ק דמועד קטן וז"ל לבאי כוורה צדו והביאו דגים רבים שנתיבש הנהר ומתו הדגים עכ"ל ואם כן ליכא התם איסור צידה כלל ואפילו בשבת מותר כה"ג אלא דעיקר רבותא דהתם במה שמלחום והותירם לאחר המועד ועיין א"ח תקל"ט סעיף ו' נהר שהציף דגים אסור לאספם כדי לכבשם אא"כ ראוי לאכול מהם במועד דמציאה אסור לטרוח ולחפש אחריה עכ"ל א"כ משמע דהאסיפה גופי' רבותא הוא גם משמע התם שכבר ניצודו ע"י עכו"ם שעשו דרך לנהר שיצאו מימיו ונשארים שם דגים הרבה אלא דהא מלתא לא פסיקא דעדיין משכחת בהו איסור צידה עיין א"ח סי' שט"ז:

והנה לפימ"ש מג"א בא"ת סי' תקל"ז סעיף ח' ס"ק ת' דצידה דאוושא מלתא טובא מותר ובאופן ע"מ לאכול ממנו במועד אבל צידה דהכא בסי' תקל"ג סעיף ד' אף דאיירי בצידת פרהסיא מ"מ לא אוושא מלתא (כמו ע"י חפירה ופתיחת מקום בשדה דמפרסמה טובא) כ"כ ולכך שרי אפילו אין דעתו כלל לאכול ממנו במועד כיון שאפשר שיאכל ממנו די כמבואר בש"ע כאן ובמחצית השקל שם מבואר ביאור דבריו וז"ל ועמ"ש סי' תקל"ז כו' שיצאו המים כו' וישארו שם הדגים היינו משום שהם מעט דגים ולא מוכחא מלתא דלצורך חול כמו בבריכה דהכא עכ"ל. נמצא דצידה דהכא גבי בריכה גדולה שאסר המג"א לחפור היינו אפילו בדעתו לאכול ממנו במועד כיון שניצד הרבה ביחד ונראה כעושה לצורך חול וכעניין אומנים בס"ק ט' במג"א ובע"ז ס"ק ב' ובב"י וצידת פרהסיא כהך גם המרדכי והרמ"א מודו דאסור וא"כ לפ"ז שפיר יש לומר דלכל הדיעות גם בצידת דגים איכא פרהסיא דאיסורא ולפי דרך זה צ"ל שסמכו המחבר והרמ"א בזה על הא דלקמן קל"ז סעיף ח' ותקל"ג סעיף ד' ויהי' איך שיהי' דברי הקרבן עדה תמוהין דמהירושלמי לא מוכח מידי דאיירי בפרהסיא ועיין בשלטי הגבורים ריש פ' א' דפסחים העתיק דברי הירושלמי מוכח ג"כ שלא ירד לכך כלל לכוון בדעת ירושלמי שר"ל בפרהסיא והרי המג"א עצמו הביא דברי השלטי גבורים שהן דברי הירושלמי ממש. ומתוך הדברים הנ"ל מוכת להדיא שדעת המג"א בכוונת רמ"א להתיר בציידי דגים גם באומנין עצמן וכ"כ הגאון בעל א"ר בביאורו על הלבוש להדיא ותימא על הרב בעל חיי אדם כלל ק"ט בסי' י"ד בצידת דגים כתב שם ומותר לצוד בפרהסיא שמפורסים לכל ודווקא שאין אומנתו בכך ולא כתב לחלק בין חיות לעופות ודגים היפך הסכמות המחבר והרמ"א שפסקו דעת המרדכי להלכה. גם מה שפירש הק"ע מיקל ר' אמי שר"ל שקלל אותם ע"ש ובדברי ריא"ז שבשלטי הגבורים הנ"ל העתיק דברי הירושלמי הללו וכתב רשאין לחזור ממנהגם משמע שם שמפרש מיקל ר"ל שהקל להם לנהוג לקולא דאי כפירש הק"ע שקילל אותם משום שלא חזרו ממנהגם א"כ חיובא איכא וחייבים לחזור ממנהגם ועיין ש"ס ברכות דף כ"ט ופוסקים שם לעניין השואל מטר שלא בזמנו דאמר בירושלמי דהוי מיקל ושם א"א לפרש בל' קולא:

והנה למעלה כתבנו להוכיח מד' המג"א דצידה דבריכה גדולה שאסור לתפור היינו אפילו בדעתו לאכול ממנו וכ"מ מראיות המג"א שם מהא דחפרו העכו"ם החפירה ושם בלישנא קמא מיירי מעיקרא אדעתא למיכל ואפשר לדחות דבאמת ללישנא בתרא דמסיק דאפי' שלא ע"מ לאכול התיר לכך הוצרכו לחפירת העכו"ם ויהא באמת הא נמי נ"מ בין ל"ק לל"ב ולכך ל"ק מלקמן סי' קל"ז דבם בע"מ לאכול במועד מותר אפי' בחפירה גדולה והמג"א לא אסר הכא אלא בשלא ע"מ לאכול. וצ"ע על בעל מחצהש"ק מדוע לא רצה לפרש כן ודו"ק היטב כי י"ל שהמג"א גופי' מסתפק להתיר אפי' בריכה גדולה א"כ אפשר דלא מיירי אלא בנידון סימן זה דאיירי שלא עמ"ל ודו"ק:

תוכן העניינים

סדר הלכה (חידושי הלכה)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה