סדר הלכה (חידושי הלכה)· רבי דוד שלמה הכהן אדלשטיין
הלכות נזירות
תניא בתוספתא דנזיר פ' ג' האשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והיפר לה והיא לא ידעה שהפיר לה בעלה. והיתה שותה יין ומטמאה למתים הרי זו סופגת את ארבעים כשהגיע ר' עקיבא לדבר זה הי' אומר ומה נתכווין לעלות בידו כו' ותמיה רבה דהרי תנן להדיא במשנתינו נזיר כ"ג דלא נחלקו אלא לעניין מרדות דלת"ק גם מרדות ליכא ולר"י לוקה מרדות כמ"ש התוס' שם כ"א ע"ב דה"ק ור"י פליגי והכסף משנה פ' י"ב מהלכות נדרים כתב דר"י מלתא דת"ק מפרש אבל עכ"פ כ"ע ס"ל דאין כאן מלקות של תורה. והנה בתוספתא שם בסיפא תני הי' שותה יין ומטמא למתים ואח"כ נשאל לחכם והותר לו אינו סופג את ארבעים ר' יהודה אומר אם אינו סופג את הארבעים יספוג מכות מרדות משמע להדיא דרישא אעפ"י שהפר לה בעלה הרי זה סופג את ארבעים של תורה. דלולי הך סיפא הי' אפשר לומר דמצינו בש"ס לוקה ארבעים ור"ל מכות מרדות וכמ"ש בהקורא לחבירו ממזר לוקה מ' ור"ל נמי מכות מרדות וכמ"ש אבל מדמחלק בסיפא בין מלקות מ' למרדות ש"מ דארבעים של תורה קאמר והדר ק"ל (ותו תימה הך סיפא דנשאל לחכם והותר לו אינו סופג מ' היכי דמי אי דשתה יין קודם שנשאל אמאי לא ילקה מ' ואי שתה אחר שנשאל לחכם והותר לו איך יאמר ר' יהודה דסופג מרדות פשיטא דאח"כ מותר לו לשתות לכתחילה וצ"ע גדול כעת ופירוש על התוספתא שנדפס אין תחת ידי):
בסוגיא דחייבי חטו"א
בש"ס ב"ק ד"מ בעי מיני' חייבי כופר אי דמי לחטאות ואשמות ואין ממשכנין או דלמא כו' ושם בתוס' ד"ה חייבי כופר מאי ביורשי הניזק עצמו מיבעיא לי' אם יכולין למשכנו עכ"ל ופירש הרשב"א בחידושיו שם דלעניין ב"ד לא מבעיא לי' דוודאי ממשכנין אם לא רצה לשלם כי קמבעיא לי' לענין היורש עצמו אי דמי לגיזבר) והקשה הלח"מ פ' י' מהל' נזקי ממון דין וא"ו. הא עיקר האיבעיא שם אי דמי לחטו"א משום דלכפרה אתי ובחטו"א וודאי שאין ב"ד ממשכנין וכסתם מתניתין וא"כ ה"ה כופר ואי נימא דפשיטא לי' דכופר קיל מחטו"א וחיישינן בי' טפי דילמא פשע. א"כ מאי מספקא לי' לעניין יורש עצמו. ומדוע לא יוכל גם היורש למשכנו בעצמו. ואם ר"ל דאפשר דיורש בעצמו לא מצי למשכנו ולא דמי לגיזבר דחשיב כשליח ב"ד א"כ הכי הי' לו לומר יורש כופר כגיזבר דמי או דילמא דמ"מ ממון הדיוט הוא ואינו רשאי למשכן בעצמו יעו"ש בלח"מ (שקיצר מאוד) וכתב דיש לפרש דברי התוס' דלא כהרשב"א. אבל הואיל והרשב"א דקדק כן מדברי התוס' דבריו דברי אלקים חיים:
א ויש לכאורה לומר דהרשב"א ס"ל בדעת התוס' דגם חטו"א ביה דין ממשכנין [אבל זה אינו אלא במתעצל ומוציא הוצאות חנם כדי שלא ישאר בידו להקריב חטאתו וכמ"ש התוס' בר"ה דף וא"ו ד"ה יקריב ע"ש] ולא אמרו אין ממשכנין אלא לעניין כהני המשמר שהן בעצמן אין רשאין למשכנו בחטו"א אבל ממשכנין עולות ושלמים ר"ל הכהן עצמו יכול למשכנו. וכן חייבי עירוכין הגיזבר עצמו נכנס לביתו למשכנו וכן פירש רש"י להדיא בעירוכין כ"א וכ"ג וכן בב"ק דף ק' דלכאורה קשה מנ"ל לרש"י לפרש דממשכנין ר"ל הגיזבר עצמו דילמא ממשכנין דתנן ר"ל נמי ע"י בית דין דווקא אבל להנ"ל ס"ל דרש"י נמי הכי ס"ל דעל ידי בית דין גם חייבי חטו"א ממשכנין והוצרך לפרש דממשכנין דתנן היינו שהגיזבר עצמו נכנס למשכנו וכן הכהן של משמר ממשכן חייבי עו"ש משא"כ חייבי חטו"א. אבל הלח"מ נראה דפשיטא לי' דחייבי הטו"א גם בי"ד אין יכולין למשכנו ולנו גם דבריו דברי אלק"ח וכן משמע מסתימת דברי הרמב"ם וכן מוכח מדברי הרמב"ן פ"ד דב"ק:
ב עוד י"ל לפי מה שכתבו התוס' כריתות י"ב ויבמות פ"ז דבסבור שהוא פטור ממשכנין גם בתטו"א וא"כ י"ל מ"ש הרשב"א בכוונת התוס' ר"ל דבסבור שהוא פטור הוא דפשיטא לן דב"ד ממשכנין ודבר זה תלוי לפי ראות עיני הב"ד שמבינים מתוך דבריו שסבור הוא בדעתו שאינו מחוייב ולכן ימאן לשלם. וה"ה גיזבר של הקדש דינו כשליח ב"ד לעניין זה. משא"כ לעניין היורשין עצמן קא מבעיא לן אי נאמנים ע"י עצמן לומר רואין אנו שסבור שפטור [משום דאמר אנא לאוו מידי עבדית וממוניה הוא דאזיק או משום דלאוו לגבוה הוא כמ"ש בש"ס שם] או דילמא כיון דלכפרה אתי וודאי ישלם ואישתמוטי הוא דקא מישתמיט:
ג (עוד י"ל לפי מ"ש תוס' והרמב"ן דאחר שעבר על בל תאחר ממשכנין גם חטו"א א"כ י"ל דה"ה בכופר אחר שעבר זמן ב"ד ממשכנין אותו אלא דמבעיא לי' אם היורשין עצמן יכולין לקבוע לו זמן ואחרי שעבר הזמן ממשכנין כגיזבר בעירוכין או לא):
ד בא"א י"ל לפי דברי התוס' ר"ה דף וא"ו הנ"ל דמתניתין מיירי באופן שמתעצל ומוציא הוצאות חנם כדי שלא תשיג ידו אח"כ להביא עולתו ולכן ממשכנין חייבי עו"ש, אבל חייבי חטו"א אין ממשכנין משום דחמור עלי' ולא יפשע וזה דווקא בחטו"א אבל כופר דוודאי דיש בו סברא שיקל על עצמו מכח ב' הטעמים שאמרו בש"ס שם מלבד וכשיצטרף להם עוד הטעם השלישי דהרי חזינן שמתעצל מלשלם חובתו ומפזר ממון ללא צורך לכן ס"ל דכשמסתבר לב"ד שכך הוא לפי ראות עיני הב"ד וודאי ממשכנין. ולא קא מבעיא אלא לענין יורשים אי נאמנים לומר רואין אנו שמפזר ממונו לחנם ומיקל על עצמו לבלתי ישלם או דילמא דסוף סוף לכפרה אתי ולא פשע וצריך בירור לב"ר דווקא:
ה ויש ע"א לפי מ"ש הרמב"ן פ"ד דב"ק די"ל דהא דתנן חייבי עולות ושלמים וערכין ממשכנין אותם ר"ל גבאי צדקה ממשכנין ולא ב"ד וזה מ"ש רב האי דנודר לצדקה אין ב"ד יכולים לעשות בו דבר ר"ל שאין יורדין לנכסיו למוכרן כו' אבל מ"מ גבאי צדקה ממשכנין אותו כו' עד שיפרע ולכשיתן יחזירו לו משכונו שגבאי צדקה ממשכנין אותו ולא ב"ד כי לא חלק הגאון ז"ל מעולם בזה דהא צדקה איתקיש לנדר וחייבי עולות ושלמים ממשכנין אותו ומאי שנא וכן נמי חייבי ערכין עכ"ל וי"ל דזהו גם דעת התוס' ב"ק הנ"ל שפירשו בעיא זו לענין יורשין עצמן דלעניין ב"ד פשיטא לן דלא מצי למעביד בי' מידי (אפילו בנודר לצדקה כנ"ל) ואפילו בעולות ושלמים וערכין אלא גיזבר וגבאי צדקה דווקא וגבי כופר יורשין עצמן במקום גיזבר קאי וקא מבעיא לי' אי דמי לעולות ושלמים וממשכנין או דילמא כיון דלכפרה אתי כחטו"א דמי ולא בעי למשכני' (וזה להיפך מדברי הרשב"א הנ"ל דב"ד וודאי ממשכנין) ואין לומר דכופר שיש לו תובעין עדיף להא דגם ב"ד ממשכנין דהרי גם ערכין וחייבי עו"ש יש לו תובעין גיזבר וכהני המשמר דרחמנא זכי להו וממון דידהו נינהו. ואפ"ה לסברא הנ"ל דווקא גיזבר ימשכן ולא ב"ד וכן יש לפרש כוונת רש"י הנ"ל ערכין כ"א כ"ג וב"ק דפירש ממשכנץ גיזבר נכנס לביתו למשכנו לאפוקי ב"ד דלא וכאמור:
ו והנה הרמב"ן שם במקרא זה דאם כופר יושת עליו כתב וז"ל בעבור היות הכופר כפרה כענין הקרבנות אם הוא אין חפץ בה אין מכריחין אותו לבא לב"ד ואפילו אם חייבוהו אין ממשכנין אותו בעבור זה אמר א"ם עכ"ל:
והקשה הגאון רי"פ במ"ר וז"ל קשיא לי במה "שהחליט רמב"ן דאין ממשכנין לחייבי כופר והא בעיא דלא איפשטא ולחומרא פסק הרמב"ם בפ"י מנזקי ממון וצ"ע גדול עכ"ל. ולענ"ד י"ל דכוונת הרמב"ן היא כשאין תובעין אותו היורשין אין ב"ד מכריחין אותו לבא לב"ד ואפילו בא מעצמו לשאול ואמרו לו חייב אתה לשלם כופר להתכפר בו מ"מ אין ממשכנין אבל כשהיורשין עצמן תובעין אותו י"ל דוודאי מחייבין אותו לעמוד עמהם בדין ומחייבים אותו לשלם ולעניין ממשכנין היינו דמיבעיא לן בש"ס אי דמי לתחו"א ואין ממשכנין או לעולות ושלמים וממשכנין ובזה י"ל דגם רמב"ן מודה דלחומרא וי"ל לפ"ז לפרש ג"כ כוונת התוס' ב"ק הנ"ל. ביורשי הניזק עצמו מבעיא לי' ר"ל אם היורשין בעצמן תובעין אותו הוא דשאלו אם יכולין למשכנו לאפוקי כשאין היורשים עצמן תובעין כלל מצד הב"ד וודאי אין ממשכנין ואין מכריחין אותו על כך כלל והיינו דכתב אם כופר יושת:
ועל פי דברי הרמב"ן הללו יש לפרש גם דבריו בפ"ד דב"ק במלחמות שם שכתב לפרש דברי רה"ג שאמר לית להו לב"ד למיעביד בי' מידי ר"ל כשאין שם גבאי צדקה התובעין אין לב"ד למשכנו. אבל כשיש גבאי צדקה ממשכנין וגם ב"ד מוכרין אח"כ משכונו כשלא ירצה לפרוע. וכן בעירוכין כשהגיזבר תובעו וממשכנו והב"ד יורדין אח"כ למכור מנכסיו להגבותו ומ"ש ולא ב"ד ר"ל כשאין שם תובעין אין ב"ד גובין ממנו ועיין במח"ר לרי"פ הנ"ל פסוק כ"ב משמע דבכופר מכריחין אותו לבא לב"ד ולחייבו הגם שאין תובעין. ויש לדחות דר"ל שמחייבים אותו אם בא לב"ד מעצמו לשאול מה יעשה אבל לא שיכריחוהו לבא כל זמן שאין לו תובעין: