אור ברסלב

סדר הלכה (חידושי הלכה)· רבי דוד שלמה הכהן אדלשטיין

הלכות מעילה

הלכות גוזל ונגזל

א תנן התם מעילה י"ת נטל אבן או קורה מן ההקדש וכו' ועיין שם בפירש"י ותוס' שלכאורה מוכח דבשוגג וסבור שהוא שלו מעל והתוס' בב"ק ד' כ' ע"ב שכתבו דאין אדם מועיל אא"כ שהוא מכוון להוציא מרשות לרשות שהוא עכשיו אבל הכא סבר שלו הוא עכ"ל, יש לחלק דהיינו דווקא בגיזבר דאיירי התוס' התם ולהכי כיון דבאמת אין ניכר כאן שינוי וגזל מרשות הקדש משום הכי אם היא עצמו ג"כ במחשבתו סובר דשלו היא אין כאן מעילה כלל אבל הדיוט הלוקח מהקדש בשוגג אעפ"י שסבר שלו היא מ"מ הרי ניכר שינוי וגזל ומועיל וכן מוכת לכאורה קושיית הש"ס שם בפשיטות מ"ש הוא מ"ש חבירו פירש"י מ"ש הוא מדוע לא ימעול הוא מיד משעת הגבהה ומאי קושיא דילמא איירי בסבר שהוא שלו כמ"ש התוס' הא איכא לשנויי בפשיטות הב"ע בסבור שהוא שלו אלא וודאי דדווקא גיזבר וסבור שהוא שלו תרוייהו בעי וכדאמרן:

ב אמנם רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל כתב בפרק ו' ממעילה הנוטל פרוטה מן ההקדש על דעת שהיא שלו לא מעל עכ"ל הנה מבואר דעת הרמב"ם דלא כפי הנראה מדעת התוס' ורש"י לכאורה אכן לאתר העיון יש לומר לפי ענ"ד דגם רש"י והתוס' ס"ל בשוגג ע"ז שהוא שלו לא מעל דהכא וודאי מסתברא כיון דילפינן שינוי בלא הנאה דמעילה מע"ז כמ"ש התוס' עלה י"ז ע"ב א"כ מה התם מתכווין עכ"פ לשנות מרשות הקדש לחול, אף הכא צריך להיות כוונתו עכ"פ לשנות מרשות לרשות מי שהוא עכשיו אעפ"י שצ"ל בשגגת הקדש מ"מ צריך שיהי' סבור בדעתו שזוכה עתה לעשות דבר מחודש יהי' אפילו דבר הדיוט לפי דעתו אבל בסבר שהוא שלו לא מעל כלל, אם לא שנהנה שנתחייב מכת שינוי הנאה ודומיא דסוטה כדאיתא בש"ס שצ"ל אי בנתנו לחבירו ובהכי מתוקמי מתניתן דלבש בטלית בקע בקרדום לא מעל עד שיפגום, ולכאורה יש להקשות לשיטת רש"י והתוס', אמאי לא מעל תיכף משעת הגבהה ואם נפשך לומר ולתרץ דההוא מתניתין בגזבר איירי או בגוונא אחרינא דלא שייך בהו מדאגבי' קנה לענין מעילה א"כ קשה מדוע לא מקשה הש"ס קושיא זו תיכף על משנה ראשונה ולמה נטר הש"ס להקשות כן על משנה זו דנטל אבן או קורה. אלא וודאי מיירי בסבור שהיא שלו:

ג וכן מוכח להדיא מדברי התוס' חגיגה דף יו"ד ד"ה מה לי הוא מ"ל חבירו. וז"ל ויש לתמוה דוודאי שינה, הרבה וכו' כדאמרינן כן בפשיטות פרק השואל המשאיל קרדום לחבירו מעל כו' אבל כו' לא נתנה אכתי לא נהנה מינה כלום וי"ל דהכא מיירי שהוא מתכוין להוציא מרשות הקדש עכ"ל (ולאו דווקא שהוא יודע שהוא הקדש דא"כ ליכא מעילה וכתב מהרש"א פירוש והווי כאילו הי' לו טובת הנאה בזה) הנה מבואר להדיא דזה המקשה שהקשה מ"ש הוא מ"ש חבירו הוא דס"ד דהכא לא בגיזבר עסקינן אלא באינש דעלמא וסבור בכוונתו לשנות מרשות לרשות ולכך לא הקשה אמאי לא מעל אבל בסבר שהוא שלו וודאי שפיר דלא מעל כיון דאין כאן שינוי כמו בע"ז וגם הנאה ליכא והיינו דאשמעינן סיפא דמתניתן דנטל פרוטה כו' דלא מעל:

ד והאי דקשיא לן א"כ מאי פריך מ"ש הוא מ"ש חבירו דילמא איירי בגוונא דנטל על דעת שהוא שלו ומשום הכי מעל הנה בשום לבנו הקושיא זאת לא על שיטת התוס' וסייעתם בלחוד אבל גם על שיטת הרמב"ם אשר לו דרך אחרת בסוגיא זו דהא דפריך הש"ס מ"ש הוא מ"ש חבירו (מפרש הרמב"ם) מדוע לא ימעול חבירו ג"כ ועין בפירוש המשנה להרמב"ם שם וכן נראה בחיבורו פרק ו' ממעילה ובנושאי כלים שם ומאי קושיא דילמא איירי בשוגג כמו שהרמב"ם עצמו מפרש סיכא דמתניתין דנטל פרוטה דמיירי בשוגג ועל דעת שהוא שלו וכי נתנה לחבירו יצאה שפיר לחולין ולהכי שפיר חבירו לא מעל. אלא דיש לומר שיסוד קושיית הש"ס כך הוא כיון דקתני סיפא נטול פרוטה כו' יקשה לכאורה הא סיפא משנה, שאינה צריכה דכבר שמעינין לה מרישא דנטל אבן או קורה ומה לי פרוטה ומה לי אבן או קורה (וכ"כ התוס' יעו"ש) אלא דע"כ צריך לומר דרישא וסיפא לא בחד גוונא מיירי ורישא איירי במזיד וסיפא בשוגג ולאו מטעם דרישא כלל וכמ"ש התוס' י"ט באמת שזהו דעת הרמב"ם בשיטת משנה זו. א"כ שפיר וודאי פריך הש"ס מ"ש הוא מ"ש חבירו מדוע לא ימעול גם חבירו כיון דע"כ חד מהנך בבא במזיד איירי וא"כ תקשי בממ"נ על חד מהנך בבא. ודרך הזה עצמו יוצדק ג"כ לשיטת התוס' וסייעתם דהא דפרכינן מ"ש הוא מ"ש חבירו פירוש (מדוע לא ימעול מיד בשעת הגבהה) היא ג"כ על יסוד זה דאי רישא נמי איירי ג"כ בנטלו על דעת שהוא שלו סיפא למה לי וע"כ דחד מהנך כבא אשמיעינן מאי דלא אשתמע מחברתא (ולמר כדאית לי' ולמר כדאית לי') או כשיטת הרמב"ם ומר כדאית לי' ומר כאית לי' (ר"ל או כשיטת התוס') ולכך שפיר משני אמר שמואל לעולם דרישא מיירי נמי ע"ד שהיא שלו והכא בגזבר עסקינין ואשמיעינן דאע"ג דגזבר הוא ומסירות לו ואין ניכר כאן של הקדש כלל מ"מ (במתכוון להוציא מרשות מי שהוא עכשיו מעל מיד) טעמא דנטל על דעת שהוא שלו דלא מעל הא במתכוון להוציא מרשות הקדש שהוא עכשיו מעל וכמ"ש התוס' חגיגה דף י"א בד"ה בגיזבר קמ"ל טובא דגיזבר אעפ"י שהוא מתכוון להוציא מרשות שהוא עכשיו לא מעל אלא שדברי התוס' שם צריך עיון כמ"ש וסיפא קמ"ל דאפילו אינש אחרינא דלאו גיזבר אי סבור שהוא שלו לא מעל, ובזה נסתלקה קושיית התוס' שהקשה כיון שלדעת התוס' איירי רישא נמי בע"ד שהיא שלי א"כ סיפא למה לי לק"מ דסיפא טובא קמ"ל דאפילו איניש דעלמא בנוטל ע"ד שהוא שלו לא מעל כשיטת הרמב"ם ודו"ק כי הדברים ברורים ונכונים ונתונים להאמר ולפי אלה הדברים עצמן יובנו דברי התוס' יו"ט בחגיגה דשם דף יו"ד שם ויש תימה כו' ויש לומר עכ"ל דתמוה לכאורה דהוא גופא מ"ל לאוקמי' הכי כדי לאתמוהי מ"ל הוא מ"ל חבירו ולפי האמור דמיתורא דמתניתין דייקיל"ן הכי והוא ממש כלדעת הרמב"ם ופשוט:

ה הנה לפ"ז מצינו שאין מחלוקת בין הרמב"ם להתוס' ורש"י והראב"ד שם ולכ"ע אינש דעלמא דנטל על דעת שהוא שלו לא מעל אמנם מה שנראה בו מחלוקת בדין גיזבר גופי' ובדברי התוס' עצמן. שממה שכתבו התוס' ב"ק ד' כ' מוכח דגיזבר נמי אם נתכוון להוציא מרשות מי שהיא עכשיו ובשוגג בהקדש מעל עמ"ש אבל התוס' חגיגה י"א בד"ה בגיזבר שכתבו וז"ל ואפילו למאן דאמר שליחות יד אינה צריכה חסרון, הכא שאני דכל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא עכ"ל ומשמע להדיא דבגיזבר לא מטעמא שהוא סבור שהוא שלו לא מעל אלא אפילו בסבור שהוא של חבירו לא מעל הואיל דכל היכא דמנחי ברשותי' דידי' מנחי ולא חיסר מן ההקדש כלום דאע"ג דשליחות יד אינה צריכה חסרון שאני הקדש דצריכה חסרון וכן משמע דעתן של התוס' במעילה י"ת שתלו טעמא דלא מעל הגיזבר משום שלא חיסר כלל מן ההקדש דכל היכי דמנחי ברשותי דידי' מנחי משמע הא אינש אחרינא וודאי מעל וע"כ משום שכוונתו להוציא מרשות מי שהוא פאה ואפילו הכי הגיזבר לא מעל (וכדמשמע נמי לכאורה פשטא דלישנא דהש"ס דהכא בגיזבר עסקינין) א"כ לכאורה מוכח דהתוס' הללו חלוקים על דברי התוס' בב"ק הנ"ל:

אם לא שנאמר שיש לפרש דברי התוס' דחגיגה באופן אחר דמ"ש שאני גיזבר דכל היכי דמנחי כו' לאוו למימרא דבהקדש שליחות יד צריכה חסרון וכנ"ל אפילו במתכוון הגיזבר לגזול אלא שכך היא פירוש דבריהם דשאני הכא דכל היכי דאיתא כה"ג בי גזא דמלכא קאי, וא"כ על כרחך ליכא למימר דהגיזבר יודע שהוא של הקדש דא"כ אפילו נתנה לחבירו לא מעל דבי גזא דמלכא קאי כדקיימ"ל מהאי טעמא דאין הקדש מתחלל מזיד וא"כ ע"כ בשוגג איירי וסתם שוגג דגיזבר היינו בסבור שהוא שלו כדאיתא בתוס' הובא במשנה למלך משא"כ לסלקא דעתן דלא מיירי בגיזבר וסתם שוגג דאינש אחרינא היינו שמתכוון להוציא מרשות מי שהוא עכשיו אלא שוגג בהקדש, ולעולם בגיזבר אם נתכוון להוציא מרשות מי שהוא עכשיו וודאי מעל וכדברי התוס' בב"ק הנ"ל אלא שאין דברי התוס' מורין על פירוש זה והראשון עיקר דהתוס' דחגיגה סברי דבהקדש שליחות יד צריכה חסרון לכולי עלמא ולקמן נביא ראי' לזה בעזהי"ת.

ו וכל זה בנטל על דרך שהוא שלו אבל הנוטל דבר מן ההקדש על דעת שאינו שלו אלא של חבירו ומתכוון לגוזלו מן חבירו או לשאול החפץ הזה שלא מדעת חבירו דג"כ גזלן מקרי הנה מבואר מדברי התוס' ורש"י שם במעילה דוודאי מעל מיד כשנטל הדבר אעפ"י שלא נהנה עדיין שהרי הכי פריך הש"ס בפשיטות מ"ש הוא מ"ש חבירו ופירש"י ותוס' מ"ש דכי נטל הוא דלא מעל כמו שהסביר מהרש"א בחגיגה שזה שמתכוון לגוזלו תשוב מיד כמו טובת הנאה ולפ"ז הא דתנן שם במעילה י"ת שותה בכוס של זהב או נתנה כיון שנהנה מעל ביקע בקרדום לא מעל עד שיפגם ולא מעל מיד כשלקחו יש לאוקמי כגון שנטל ע"ד שהוא שלו ולכן לא מעל עד שנהנה או עד שיפגום בדבר שדרכו ליפגום אעפ"י שלא נתכוון לשינוי רשות מ"מ הא איכא שינוי הנאה דומיא דסוטה וכו' וראיתי לרבותינו בעלי התוס' במנחות ד' ק"א שכתבו שם בזה"ל אבל באינש דעלמא שאין סבור שהוא שלו כי מבקע בי' מגזל גזלו ומפיק לי' מרשות הקדש, ומתחלת הקדישות דמים בכך עכ"ל, ותימה לכאורה כיוון שמתכווין להוציא מרשות מי שהוא אמאי לא מעל עד דבקע בי' תיפוק לי' מיד דאגבי' למעול בו ואפילו אינו מתכוון לגוזלו אלא בדעתו להחזירו לרשות בעלים אחר בקוע מ"מ הא קיימ"ל שואל שלא מדעת גזלן הווי וגם כולו ברשותי' לעניין אחריות כמ"ש התוס' להדיא שם:

ז ונרלענ"ד ליישב כיון דבאמת ס"ס שואל הוא ואין דעתו להחזיק בדבר ההוא להיות שלו א"כ ליכא טובת הנאה מהחפץ הזה בעצמו אמנם יש כאן טובת הנאה שמושו של הקרדום הזה שלא מדעת בעלים שעל השמוש הזה עכ"פ גזלן הוא וכיון שכן בדין הוא שכל זמן שלא השתמש בחפץ זה ולא נהנה ממנו בשום פעולה עדיין לא גזל מידי ולמה יהא עליו דין גזלן עדיין לכל מידי כדקא קיימ"ל לדינא וכמ"ש הרמב"ן והר"ן והריטב"א וכמ"ש במחנ"א ס"ח מגזילה שגם הטור ס"ל הכי בשואל שלא מדעת רק בנפקד שאני:

אבל טעם הדבר למדנו מדברי התוס' ב"מ ד' מ"א ד"ה חדא שומר וכו' דלהכי הוא שואל שלא מדעת גזלן. ואעפ"י שעדיין לא השתמש בחפץ דילפינין לי' מן שואל מדעת וחשב לשלוח יד דהיינו לחסר ממונו אעפ"י שעדיין לא חסר כלום ולא התחיל עדיין לשלוח יד כלל הווי גזלן כיון דקיימ"ל להלכה שליחות יד אינה צריכה חסרון א"כ ה"ה והיא הטעם בשואל שלא מדעת חבירו ג"כ משעה שחשב לשלוח יד דהיינו להשתמש בחפץ חבירו שיהי' שואל שלא מדעת אעפ"י שלא שלח יד ולא השתמש כלום מחשבתו משוו' לי' גזלן ויעיין שם בדברי התוס' וסבור היתי לומר דיש לדחות שדעת התוס' שם שלמ"ד לא נתחייב עד שנשתמש כמ"ש הטור סי' רצ"ב הובא בתוס' סוף פ"ג דב"מ אבל מצאתי במחנה אפרים סי' י"ח שהעלה שהטור לא כתב כן אלא בנפקד שמשך הכלי להשתמש בו וחשוב כאילו עומד ברשות בעלים אבל היכא דמוציא הכלי מרשות בעלים שלא מדעת לבתר דגלי לן קרא דש"י אין צריך חסרון והווי גזלן מיד בשעת משיכה ילפינין מני' נמי שואל שלא מדעת דחייב קודם שנשתמש וזה ראי' ברורה דיסוד הטעם הוא משום דקיימ"ל שליחות יד אין צריך חסרון וכדברינו ממש:

והנה כבר כתבנו שלדעת התוס' בחגיגה הנ"ל גבי הקדש כ"ע סברי שליחות יד צריכה חסרון מטעם דהקדש כל היכא דאיתא בי' גזא דמלכא קאי א"כ ממילא נמי אעפ"י שחשב לשלוח יד בשימושו של חפץ כל זמן שלא השתמש בו לא עשה כלום אא"כ בקע בקרדום אז הווי עליו גזלן ומועיל ולכך שפיר נקטי התוס' כי מבקע בי' לחייבו אעפ"י שכוונתו לשאול אבל בכוון לגזלו בכה"ג לכ"ע הווי חסרון וכמבואר שם בב"מ להדיא ה"ה וודאי דמעל כשנטל, ע"ש בתוס' ד' מ"א ד"ה שנטלה וברש"י דף מ"ד שם והכי נמי הא דהותנו התוס' בגיזבר הואיל והוא סבור שהוא שלו היינו משום דאיירינין בתוספתא שבקי הגיזבר בעצמו א"כ כבר שלח יד ובוודאי דהווי יוצא לחולין אי לאו שסבר שהוא שלו דאז אינו יוצא לחולין אעפ"י שמעל במה שנשתמש בו אבל בלא שלח יד אעפ"י שחשב לשלוח ואפילו סבר שהוא של אחרים אפילו מעילה אין כאן ודו"ק וזה ראי' לדברי התוס' דחגיגה וכן הא שכתבנו דס"ל להתוס' דש"י בהקדש לכ"ע צר"ח דלא כהתוס' בב"ק שוודאי הי' אפשר לדחוק ולומר דהתוס' במנחות לאוו דווקא נקטי האי ובקע בו אבל שערי דחוקים לא ננעלו שוב ראיתי לאדונינו הרב בעל משנה למלך בפ"ו דמעילה הביא שם דברי התוס' ב"ק ד' כהנ"ל וכתב שם ומדברי התוס' פ' כיצד נראה דס"ל דהא דקיימ"ל דיש חולקין בין גיזבר לשאינו גיזבר הוא דווקא בסבור הגזבר שהוא שלו אבל בסבור שהוא של אחר מעל אפילו בלא שום הנאה עכ"ל הנה מוכחת דעת המ"ל דאפילו בסבור שהוא שלו דווקא גיזבר הוא דלא מעל לדעת התוס' אבל אינש אחרינא אפילו על דעת שהוא שלו מעל ושלא כדברי הרמב"ם שם הלכה

ואנכי עפר תחת כפות רגלי הרב ז"ל בכל זאת לפענ"ד אין הכרח כלל לומר שהתוס' שם חולקים בזה הדין על הרמב"ם ז"ל וכמ"ש למעלה וגם אפילו לפי דעת התויו"ט בהבנת דבריהם דסיפא דנטל פרוטה ג"כ מיירי בסבור שהוא שלו והוא גיזבר דלהכי נתקשה סיפא ז"ל מ"מ אין הכרח כלל לומר דסבר דבלאו הגיזבר אעפ"י שסבר שהוא שלו מועיל אלא דלעולם באינש אחרינא בסבור שהוא שלו לא מעל אלא דלהכי אוקמוהו בגיזבר דסתם גיזבר מישך שייך בי' למטעי ולסבר שהוא שלו משא"כ אינש אחרינא לא שייך גבי' שיסבר על דבר מן ההקדש שהוא שלו וכמ"ש בהג' המ"ל עצמו שם בזה"ל ומתוך דברי התוס' הללו נראה שהחילוק שיש בין (שאר) גיזבר לשאר אנשים הוא שהגיזבר סבור שהוא שלו ומי שאינו גיזבר אינו סבור שהוא שלו עכ"ל (וה"ה באינש אחרינא בסבור שהוא שלו דינו כגיזבר ועין בדברי מ"ל שם) עד שבאמת לכאורה לפענ"ד דעת המשנה למלך הלזו, תמוהין מנ"ל הא דבסבר שהוא שלו יש חילוק בין גיזבר לשאינו גיזבר ובספר שני דרוש וחידוש להגאון רבי עקיבא איגער ז"ל מערכה ה' ד' י"א מצאתי שכחב דהתוס' עצמן פליגי דידהו אדידהו בקדושין נ"ה וב"מ ד' צ"ו ס"ל דה"ה באינו גיזבר שסבור שאינו שלו אינו מועיל ומהתוס' מעילה ד' י"ח לא משמע כן וביותר מהתוס' מעילה ד' כ"א ד"ה הבאין מן החולין יעו"ש ואולי י"ל שסובר המ"ל דלדעת התוס' בפ' השואל דגיזבר לאו היינו מטעם שגיזבר סבר שהוא שלו אלא דגיזבר אפילו בסבור שאינו שלו אינו יוצא לחולין וא"כ כיון דלא פסיקא מילתא דסתם גיזבר סבור שהוא שלו קשה אמאי לא משני שמואל סתמא הכא בסבור שהוא שלו עסקינן ש"מ דדוקא גיזבר וסבור שהוא שלו היא דלא מעל דתרווייהו בעינן אבל לפי משמעות דברי התוס' דקדושין ומנחות ודאי דאין לומר כן אמנם לדברינו לעיל דרבותא אשמיעינין גיזבר א"כ אף לדברי הש"ס ותוס' דפרק השואל לא מוכח מידי ובתוס' דחגיגה מוכח להדיא דאפילו אינו גיזבר בסבור שהוא שלו לא מעל ולדעת המשנה למלך צריך לומר דפליגי בהא נמי התוס' אהדדי ולדרכינו למעלה לא צריכא אבל ילמד הסתום שבדברי התוס' בכמה דוכתי מן המפורש בחגיגה שם ודו"ק:

ומה שיש לחקור לפענ"ד הקשה לדעת הרמב"ם בפירוש סוגיא זו איך ידון בנטל פרוטה מן ההקדש בשוגג על דעת שהוא של חבירו וגוזלו הימנו או שואל שלא מדעת דהוי נמי גזלן דלשיטת התוס' ורש"י וסייעתם ודאי מעל מיד וכמו שהסביר מהרש"א סברתם דזהו דמכוין לגוזלו הימנו חשוב מיד טובת הנאה:

ט אבל הרמב"ם דמפרש קושיית הש"ס מ"ש הוא מ"ש אחר פירוש מ"ש כשנתנה לחבירו מעל הנותן לחוד למעול גם חבירו המקבל דהא גם הוא נהנה בהנאת קבלת מתנה אבל הא דלא מעל הנותן קודם שנתנה לחבירו לא קשיא ולא מידי להש"ס כלל כיון שהעיקר אצלינו פגם ולא נהנה לא מעל וכמו שביאר כל זאת הרמב"ם בפירוש המשנה שם א"כ משמע דלדעת הרמב"ם לא חשיב מה שנהנה כלל במה שנתכוין לגוזלו שזהו רק פגימה ולא הנאה ואין כאן לאו דמעילה או דלמא דהא דאמרינן דהגוזל פרוטה מן ההקדש בשוגג דמעל אעפ"י שלא נתנו לחבירו היינו טעמא כיון שהתורה גזרה על פריטת הקדש שיצא לחולין אחר שמעל בה אדה ונתכוין לגוזלו ולהנות ממנה וכשניתנה מיד מרשות הקדש וניקנית לרשות הדיוט לעשות בה כאדם העושה בשלו מבלי מניעה ואיסור א"כ ודאי מסתבר שימעול מיד משעה שגזלה לעצמו להנות בה דהא חק כה"ג ממש במשנתינו נתנה מעל אעפ"י כו' בהו פירש הרמב"ם בעצמו טעמא בפירוש המשניות וז"ל וההנאה שהגיעתו היא שיכנס למרתץ כל זמן שירצה ולא ימנענו עכ"ל:

א"כ יש לומר דה"ה והוא הטעם בגוזל שוגג פרוטה הקדש על דעת שהוא שלו ההנאה שהגיעתו היא שהרי מיד שנטלה להיות שלו יוכל ליתנה לחבירו ולכל מי שירצה מבלי שימנענו שיהי הנאת הפרוטה דתשובה הנאה לכולי עלמא כדתנן נתנה לחבירו מעל כהנאת המרחץ בשעת רחיצה כך הנאת הפרוטה בשעת נתינה לחבירו, וא"כ ודאי מסתבר דכי היכי דמרחץ אעפ"י שעדיין לא רחץ רק משעה שבידו לרחוץ מעל ה"ה בפרוטה משעה שבידו ליתנה למי שירצה ימעול אבל מ"מ יש לומר דהיינו דוקא בשגג בהקדש דאם מלבד שבידו לעשות בה כבשלו הנה גם הוא בהיתירא עושה בה כבשלו כיון דקיימ"ל דהקדש מתחלל בשוגג והנאתו ומעילתו באים כאחד מה שאין כן בהזיד במעילה דקיימ"ל אין הקדש מתחלל מזיד כדאיתא בקידושין א"כ באמת אין בידו להשתמש בה דהא איסורא דהקדש רבע עלה אע"ג דבידו להשתמש בה באיסורא מ"מ לא דמי להאי דבלן כלל ודו"ק:

ויש לחלק עוד ולומר דמועיל במזיד היינו טעמא דלא לקי על לאו דמעילה עד שיהנה כיון דקיימ"ל בהקדש כי יאכל פרט למזיק עיין תוס' ב"מ ד' צ"ט ריש ע"ב דגבי תרומה כתיב האי קרא ובג"ש נלמד בהקדש לפטור את המזיק אפילו מקרן ועיין תוס' ריש פרק הניזיקין ד"ה רעהו ולא של הקדש, ועיין פיה"ו ובפרק הזהב שרצה לומר דהרמב"ם לא ס"ל בזה כהתוס' ועיין תו"מ סי' ס"ו סעיף מ"ו ובש"כ ס"ק קפ"ו ומהאי טעמא הנוטל דבר מהקדש זורקו לים או שרפו באש פטור מכלום א"כ לא שייך ללקות בה הגוזל פרוטה מהקדש משום לאו דלא תוכל לאכול בשעריך (ויעיין ברמב"ם ריש מעילה) מיד משעת גזילה דהרי בידו עדיין להנצל ממלקות על ידי שיזיק שישרפנו או יזרקנו לים, וא"כ כל זמן שיש בידו אופן להנצל ממלקות עדיין לא תל הלאו כלל (וכמ"ש האו"ת כעין סברה זו ממש בסי' צ"ו בלאו דלא תבוא לעבוט אמנם המ"מ כתב להיפך יעו"ש) ואפילו אם אין דעתו לשרפו ולהזיקו רק לאכלו מ"מ אנן ודאי לא מצינו לחייבו מלקות דאכל ונהנה דמנא ידעינן מה בליבו ועל ידי הודאת פיו ליכא חיוב מלקות בעולם ע"י הודאת עצמו מה שא"כ בשוגג דכל עיקר קרבן מעילה אינו בא רק] בהודאת פיו שבא לצאת ידי שמים א"כ ודאי משכחת לה שפיר דמעל מיד דאגבי וכגון שהודה והתוודה שנתכוין לגזול פרוטה זו מן ההקדש ולהנות בה ונהנה בה מיד כשבא בידו לעשות בה כשלו ודו"ק ולפ"ז זכינו לדין דבטלה מחלוקת שגם רש"י ותוס' והראב"ד וסייעתם כולהו ס"ל לדינא כדעת הרמב"ם בזה (ע"כ נעתק בישן):

וראיתי להרב בפיה"ו בסוגיא דזר שאכל תרומה שם וז"ל אמאי לא קאמר הזיד במעילה איכא בינייהו דרבא ואביי ובהזיד במעילה שפיר אשכחן דחיוב מיתה ותשלומין באין כאחד דמעידנא דקנה נתחייב במעילה כמבואר במסכת מעילה עכ"ל והרב ר' אליהו הזקן (בעל אליהו רבה שם בסוגיא זו) מתנבא בסגנון אחר וז"ל בחידושיו בתוס' בד"ה זר שאכל כו' דאל"כ אין לך אדם שמועל בהקדש ואין להקשות דילמא מיירי בענין שאין המיתה וממון באין כאחד דא"כ בלא טעם דקים לי' בדרבה מיני' נמי לא מעל (ר"ל בתחילה מדאגבי' ליכא נמי חיוב עונש) בהקדש עד שנהנה ודוק הנך רואה דהגאונים מחולקין בדין זה מהיפך להיפך. ולהרב בעל משנת חכמים שיטה אחרת בתיבורו שם במסכת תרומות מעילה ומשנתו פשיטא לי' דבמעילה חיוב התשלומין תל מיד בהיזיד ומלקות לא נתחייב עד שנהנה ועל כולם יש לתמוה לענ"ד דמ"ש הרב הפיה"ו דמיירי בהיזיד במעילה וכתב שמבואר במסכת מעילה דמעידנא דקניא נתחייב במעילה תימה כי אם הי' דבר זה מבואר בש"ס דמעילה אדמדקדק שם לפי זה דקדוק קליש יותר הי' לו לתמוה על הרמב"ם וכמ"ש למעלה (ויש לדחוק מ"מ אין הוכרח שיחלוקו לדינא על הרמב"ם כ"ש למעלה) ולומר דסבר הרב דנחלקו התוס' ורש"י על הרמב"ם בזה ומ"ש שמבואר שם היינו סתומות דבריו אליבא דהתוס' ושערי דחוקים לא ננעלו שוב ראיתי דאדרבה לשיטת התוס' ודאי דלא קשה מידי דלהדיא כתבו בפסחים דלרב שם אינו במיתה עד שיאכל ושכבר השיגו בזה בהפלאה יעו"ש:

יא ומה שכתב הרב בעל א"ר דמועיל בשוגג לא מעל עד שנהנה ובי' איירי קרא דמעילה ולהקשות לפ"ז בתוס' שם פליאה נשגבה מנ"ל הא והרי כתבו התוס' להדיא במעילה שם דשגג במעילה מיד דאגבי' מעל וכ"כ בב"ק דף הנ"ל וכ"כ בחגיגה שם וכ"כ רש"י להדיא בפירוש סוגיא דמעילה הנ"ל (וכ"כ די"ל דגם הרמב"ם לא איירי אלא במעל במזיד) והיותר תמוה דאדרבה לפי שיטת התוס' באמת וכנ"ל נמי יתרץ קושיית הרב הא"ר שם שהקשה דלמא מיירי קרא דמעילה בענין שאין המיתה וממין באין כאחד, דהא לשיטת התוס' הנ"ל לא משכחת במועיל בשוגג שלא יבוא כאחד דמיד דאגבי' מעל וממילא דמיד נתחייב בעונש ובקרבן וקלב"מ וע"כ צ"ל דגזירת הכתוב הוא כמ"ש התוס':

ומה שכתב הרב המ"ת בפשיטות דהזיד במעילה מדאגבי' קניא לענין חיוב תשלומין ומלקות הוא אך בשעה שנהנה גם זה תימה לכאורה מנא לי' הא ואמאי לא נימא דכי הינא דלענין לאו דמעילה ס"ל דלא חל חיובא עד דנהנה ה"ה לענין חיוב תשלומין וכן מורין דברי הרב ר' בצלאל אשכנזי בשיטה זו ז"ל בד"ה ולאביי איכא למידק מאי פריך מחולין כ' אבל תרומה כל היכי דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא ויש לומר כו' דלא אמרינן כל היכי דאיתא אלא בהקדש דיש לה בעלים כו' שפיר מקרי גזילה בידו להתחייב בתשלומין אם תשרף עכ"ל מוכת מדבריו דגבי הקדש דאמרינן כל היכי דאיתא כו' לא אמרינן בי' מדאגבי' קניא להתחייב בתשלומין וזה ג"כ שלא כדברי הרב הפיה"ו הנ"ל:

יב] הגה"ה אמת דלענין מעילה לא מוכח אכתי דאפשר גם לדעת הרב"ץ מעל נזיד דאגבי' דבכל מעשה דהוי קנין מהדיוט להדיוט אם עשה כה"ג גבי הקדש מעל וא"כ גזלו נמי כיון דמהדיוט להדיוט חשוב כמו שואל דכל הנאה שלו ה"נ גבי הקדש. ועיין תוס' מעילה י"ת ע"ב מ"ש שם לענין המשאיל חפצים של הקדש מעל משום דשינה מרשות גבוה לרשות הדיוט א"כ דאין השואל מן ההקדש חייב באונסין יעו"ש ויהי' לפי זה דעת הרב"ץ דמלקות דמעילה מיד באגבי' הוא וחיוב תשלומין אח"כ כשנהנה ויהי' לפי זה ג"כ לתת טעם קצת לדברי הרמב"ם ריש הלכות מעילה אשר למעלה ובאופן דצ"ל דהא דכתב הרמב"ם דהזיד במעילה דלא לקי עד שיהנה אבל מודה שהוא דאחר, שנהנה רמינין לאו דמעילה אשעת גזילה מן ההקדש דהיא עיקר המעילה ששינה מרשות הקדש להדיוט אלא שכל זמן שלא נהנה בידו להחזיר ולא שינה עדיין כלל דבגזא דמלכא קאי ותיכף שנהנה נשלמה השינוי למפרע וכסברת המ"מ ממש בפ"ג דמלוה בלאו דהשבת עבוט דלא כהאו"ת והמח"א. ודע עוד דלפי זה י"ל דברי הרמב"ם בפשיטות דלהכי לוקה ומשלם מה שפגם דהמלקות שהם בתחילה מסלקין את החיוב תשלומין לבסוף והשתא ניחא נמי הא דנקט הרמב"ם דין זה בדבר שיש בו פגומה דאילו בדבר שאין בו פגומה לא שייך לסלק החיוב לשעת הנאה כיון דלא עביד מידי גם נתיישב לפ"ז מ"ש הפ"י דאמאי לא אוקמי בקדשים ולא נצטרך לאוקמי בתחב דתיכף נתחייב בנפשו דמעל מיד דיש לומר דניהו דחיוב המעילה אתי מיד אבל לא נתחייב בתשלומין עד דאכל לי' וא"כ סוף סוף ליכא נ"מ בין רבא לאביי:

ויש ללמוד לפ"ז הא דכתב הרמב"ם בפ"ג ה"א מגנבה בד"א כו' אבל אם נתחייב כו' מלקות או מיתת ב"ד ואח"כ נתחייב בתשלומין ה"ז לוקה ומשלם ומת ע"כ והמ"מ הערה מקור מקומו מפ"ק דערכין:

היוצא ליהרג וחבל באחרים חייב ע"כ וקשה לפי מה שכתב הכ"מ בפרק כ"א בהלכות עדות הלכה י' לחד תירוצא דבכל דוכתי ממון לזה ונפשות לזה לא שייך כלל קלב"ם א"כ פשיטא יש לפרש היוצא ליהרג בשביל [שהרג את אחרים] וחבל באחרים חייב דהוי מיתה לזה ותשלומין לזה דלא שייך קלב"מ וחייב אע"ג דלא ניתן להחזרת ב"ד דלא כרשב"א דפוטר מהני טעמא אבל אין להוכיח מכאן שאם קדמה מיתה לחיוב תשלומין בכל דוכתי עבדיני תרווייהו ומנ"ל הא אמנם להנ"ל מוכרח כן מסוגיא דהכא וכמ"ש הפ"י דאמאי לא קאמר הזיד במעילה איכא בינייהו וכנ"ל אלא שבאמת דיקדוק קליש הוא ואין לבנות יסוד דין זה ממנו דלעולם אפשר דשפיר נ"מ בהזיד במעילה אליבא דרבי דס"ל דהזיד במעילה במיתה אלא דהש"ס ניחא לי' לאוקמי הנ"מ אליבא דכ"ע ויהי' אפילו באופן יותר רחוק והרב הפ"י סמך דבריו לומר דע"כ רנב"ה. סובר כרבי יעו"ש שדבריו תמוהין, שוב מצאתי בספר החכמה עמד לפרש דבריו וכל זה אינו שוה להוציא דין זה לאמיתו:

יג לבד ראה זה מצאתי אשר לפענ"ד בלי ספק שהרמב"ם הוציא דין זה מתוספתא זו מצאתי בפ"ט דב"ק זו תוארה החובל בחייבי גליות ב"ד חייב בחייבי מיתת ב"ד עד שלא נגמר דינו חייב משגמר דינו הוציא ליהרג כו' אבל הרג את בהמתו ואח"כ הרגו קוטע את ידו ואח"כ הורגו חייב שנאמר דמים לו שלם ישלם זה הכלל כל שחלה עליו מיתה ותשלומין כאחר פטור, מיתה ואח"כ תשלומין, תשלומין ואח"כ מיתה ה"ז חייב עכ"ל, הנה מבואר כדברי הרמב"ם ממש ושלמדו כן ממקרא מפורש בתורה ועיין תוס' ב"ק ד' ע': ד"ה כמאן ועיין פיה"ו שם ושם בש"מ בשם תוס' הרא"ש כתב היפך דין זה ותימה רבה שהרי מבואר בתוספתא הכא להדיא כדברי הרמב"ם וכן פסקו כל הפוסקים וצע"ג:

ולפ"ז יש ליישב נמי מה דקשה לכאורה בדברי התוס' שם בסוגיא ד"ה זה שאכל כו' ואוכל תרומה בשוגג והזיד במעילה לרבי ע"כ צ"ל דגזירת הכתוב היא וקשה הא משכחת לה באוכל שלא ע"י תחובה דמדאגבי' קני' כו' כך הוקשו המפורשים ז"ל ועיין מ"ש למעלה אות ט"ז מקור נכון לדברי התוס' מהירושלמי ויישוב קושיא זו אולם להנ"ל בתוספתא י"ל דמדאיצטריך לכתוב קרא דמים לו שלם ישלם להורות דבאופן דהמיתה וממון באין כאחד שימיתו וישלמו ותיפוק לי' מדכתיב ואיש כי יאכל קידש בשגגה דמיירי בתרומה ולא משכחת לה אלא בכה"ג דאין באין כאחד אלא ודאי דגזירת הכתוב היא דשוגג בתרומה אינה פוטרות אפילו באין כאחד ואין לומר דלהכי איצטריך דמים לו דלא ליתי למטעי ולומר דאוכל תרומה שוגג גזירת הכתוב היא דהא ליתא דמסתמא אית לן לומר מילתא בטעמא ולא לאוקמי על פי דברי הרא"ה והריטב"א הובאו למעלה אות י"ג בגזירת הכתוב:

יד ואל תתמה שכך מצינו מפורש שיטת הר"י קלנו בתוס' יבמות ד' ד' ע"ב סוף ד"ה ואמר רחמנא יעי"ש שם היטב, וכבר הבאתי ראי' לשיטה זו בסוגיא דעלי' ס"ס מהא דמוכח הש"ס שם מקרא דלא תבערו דעשה דוחה ל"ת שיש בה כרת וקשיא לי דלמא הוי אמינא להבעיר הפתילה ע"י שנים וקיימ"ל יכול אחד לעשותה ועשאוה שניים פטורים. ועיין לח"מ פ' כ"א מהלכות שבת שדעת הרב המגיד לאסור חצי מלאכה מטעם חצי שיעור וכן ראיתי בספר לחם שמים פ' קמ"א דשבת אבל בלק"א אות כ"א העלה שע"כ אינו במוסכים ובפרט לקיים יד העדים תהי בו בראשונה ועיין פוסקים דיד העדים היכא דאפשר בשנים מצוה בשנים לבד בסקילה שמוטב לאיש אחד לזרוק האבן מלזרוק שני בני אדם כמ"ש בלח"מ פ' ט"ו מהלכות סנהדרין דין א' ובילמדינו פרשת פקודי שם סדר סקילה לוקחין העדים אבן אחת גדולה ושמין אותו על לבו כצד שמק אותי על לבו שמין אותו בעלי' אחת כדי שלא ישים האחד חלקו קודם חבירו אלא שישימו אותה ביחד על לבו כדי לקיים יד העדים תהי' בו בראשונה להמיתו וכן עושין בכל מיתה ומיתה שהיא חייב למות בב"ד עכ"ל:

(והגם שאין למדין הלכה ממדרש במקום שחולק על ש"ס דילן וממשנה ו' פ' נגמר הדין לא משמע הכי וכן כתב הרמב"ם כמ"ש התוס' יו"ט שם אבל מ"ש במדרש שכן עושין בכל מיתה ומיתה לקיים יד הערים תהי' בו בראשונה לא מצינו חולק על זה ועיין גור ארי' פ' משפטים ד' קנ"ז עמוד ג' כתב וז"ל מפני שבסקילה נאמר יד העדים תהי' בו בראשונה ואין כן בשאר מיתות שלא תמצא בממיתם יד עדים בו בראשונה עכ"ל י"ל שכוונתו שלא נמצא כן בכתוב מפורש אלא בסקילה אבל לעולם שהדין כן בכל ד' מיתות וכמבואר בדברי רז"ל עכ"ה) וכן יש להקשות בסוגיין זה עוד בשאר דוכתי:

אבל נאמר שמכאן ג"כ ראי' ברורה לשיטת הר"י קלנו ונאמר דא"כ למה לי קרא לפטור שניים שעשו מלאכה בבית אחת ותיפק לי' מדאצטריך לא תבערו ודוק היטב, כי אין כאן מקום להאריך ודע עוד כי למ"ש התוס' בסוגיא דוש"ת ד"ה ולאביי פטור דאמתניתין דכל שעה, דקתני במזיד פטור מטעם קלב"מ ה"נ ה"מ לאקשויי' והא מדאגבי' קני' מתחייב בנפשו לא הווי עד דאכיל לי' וא"כ ע"כ צריך לתרץ התם נמי בתחב לו בתוך בית הבליעה וקתני סיפא דשוגג חייב עי"ש בפירוש ובאוקימתא דאליבא דר"נ ב"ה הרי להדיא דאף בתחב לו בבית הבליעה דבאין כאחד המיתה וממון אפ"ה בשוגג חייב וא"כ ס"ס יש להתוס' הכרח ברור דע"כ צ"ל דגזירת הכתוב היא ובזה יובן כי מה שתמכנו לעיל יסוד שאלה זו על הש"ס דירושלמי דברים ברורים הם בס"ד ע"כ הגה):

טו והנה נחזור לדברי הררב"ץ הנ"ל דעיקר דבריו תמוהין לכאורה במה דפשיט לי' דבהקדש בכל היכי דאיתי' ברשותא דרחמנא איתא לא שייך בי' לומר מדאגבי' קני' להתחייב בתשלומין אם ישרף, ותרומה דווקא היא דאמרינן בה מדאגבי' קני' כו' וקשה דאטו משום כל היכי כו' לא דיינינן בי' מדאגבי' קני' להתחייב באונסין והא בכל גזילה דעלמא נמי קיימ"ל כל היכא דאיתי' ברשותא דמרא איתא אפ"ה קניא הגזלן לענין אונסין ובהדיא אמרינן בסנהדרין ע"ב כי אוקימתא רחמנא ברשותי' לענין אונסין אבל לענין מקני ברשותא דמרייהו קאי מידי דהווי אשואל, וי"ל דודאי אע"ג דאמרינן החם דאוקימנא רחמנא לאונסין לאוו דכתב רחמנא הכי אלא דאנן מסברא היא דאמרינן הכי ומדין שואל אתינן עלי' כדאיתא בש"ס שם מידי דהווי אשואל וכן מבואר בדברי רש"י להדיא בסנהדרין שם הא דגזלן חייב באונסין משום דלא גרע משואל דכל הנאה שלו וא"כ י"ל דגבי הקדש דשואל גופי' לא קני' לי' לענין אונסין דאין דין שומרים בהקדש וכמ"ש הרמב"ם פ"ב משכירות ועיין מ"ח שם ה"ה גזלן דלא קני' לי' לענין אונסין ובי גזא דרחמנא לגמרי קאי טפי מגזילה דעלמא וזה נכון לכאורה לפרש בזה דעת הרביץ:

טז אבל יש להוכיח מדברי התוס' דלא ס"ל הכי מהא דכתבו בפרק כל שעה כ"ט ד"ה בדין היא דאפילו תוך זמנו מותר פירש"י באכילה (חמצו של עכו"ם) וקשה כו' ואם גזל הנכרי הרי חייב באחריותו והוא כשלו והא עכו"ם נמי אמעיט מדין שומרים מקרא דרעהו ולא הקדש רעהו ולא עכו"ם ואפ"ה גזלן דעכו"ם חייב באחריותו הרי דגזלן עדיף משואל ומ"ש ולא גרע מחמץ שחייב באחריותו ר"ל כעין דברי רש"י הנ"ל דלא גרע משואל גם לפ"ז יש ליישב שיטת רש"י לדעתו כמ"ש בדעת הרב"ץ ומשכחת לה שפיר בגזל מן הנכרי ולא קשה מידי ומה גם שלדעת רש"י אינו חייב לבער כ"א שחייב נמי באונסין עיין בא"ח סי' פ"ח ובח"מ סי' ע"ב בש"כ, ואפשר לומר דמה שכתב התוס' גזלן דעכו"ם חייב באחריות נמי לאוו באחריות אונסין קאמרי 'ואזדא הוכחה הנ"ל:

גם יש לפ"ז דעת הב"ח בא"ח סי' תקפ"ו סעיף ג' תקט בשופר של עבודה זרה יצא והיא שלא נתכווין לזכות בו אבל נתכווין לזכות בו לא יצא דהווי לי' ע"ז של (עכו"ם) [ישראל] ע"ש מה שהשיג הב"ח ולא ניחא לי' לפרש דמטעם גזלן שחייב באחריות וכדידי' הווי אמנם דעת המג"א מפורש שם דגזלן דעכו"ם מחייב באחריות ושכן מצינו בחמץ יעו"ש אז"ר מצאתי למהרמ"א בהלכות חמץ נסתפק בזה דגזלן בעכו"ם וסיים שם דמ"מ בפשיעה חייב ולא זכר את דברי המ"א שם ע"כ ואחר העיון יש לפרש עוד דעת הרב"ץ באופן אחר לפי מה דאיתא בש"ס ב"ב ד' פ"ח ואר"ל קשה גזל הדיוט יותר מגזל גבוה שזה הקדים חטא למעילה וזה הקדים מעילה לחטא ופירש רשב"ם גזל הדיוט דכתיב בי' כי החטא ומעלה וגומר דמיד בתחילת הגזל קרי' לי' חטא כו' וגבי הקדש כתיב תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה' לא מקרי חטא עד שנהנה עכ"ל:

יז (ב"ה מוש"ק ויקרא תרט"ו] ראיתי היום בספר רבינו בחיי כתב וז"ל הקדים בפרשת הקדש מעילה לחטא ובפרשת פקדון הקדים חטא למעילה כו' והטעם כי מעילה לשון מזיד היא כו' ולשון חטא היא שוגג כו' ולכך הקדים בהקדש מעילה לחטא ושם הדבר שוגג (כלומר תפוש לשון אחרון דוויתר הכתוב בחטא שבין אדם למקום) לדונו כשוגג אבל בתביעת הדיוט הקדים חטא למעילה ושם הדבר במזיד (ר"ל לדונו כמזיד שהחמיר עליו יותר משל הקדש) ואם שלא הזכיר דברי הש"ס דב"ב אבל ממילא שיש לפרש כן דברי הש"ס דלא כהרשב"ם ורש"י ומיישב לפ"ז קושיא הזאת יעו"ש אדונינו מהר"ש אידלש שם כתב הטעם כו' דבהדיוט מיד שגזל יצא הגדלה מרשותו של נגזל אבל בהקדש כל זמן שהוא בעין ביד גזלן כל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא לכך לא הווי חוטא עד שנהנה ממנו ע"כ וקשה לכאורה דקרא דגזל גבוה בשוגג איירי תמעול מעל וחטאה בשגגה וכבר נתבאר בנוטל פרוטה מן הקדש על דעת שהוא שלו דלא מעל וכהאי גוונא בגזל הדיוט נמי לאוו גזלן הוא וכמו שהעלה בספר מחנה אפרים הלכות גדלה סי' ז' להדיא וז"ל אינו מתחייב משום גנב אלא במתכווין להוציא מרשות לרשות לאפוקי אם אין מכווין להוציא מרשות בעלים אלא שסבור שהוא שלו אעפ"י שהגביהו לא נעשה גזלן וכה"ג מחלקין התוס' פרק השואל ד' צ"ו ד"ה אמר רבא מאן נמעול, נמעול בעל יעו"ש ובפרק הבית והעלי' ד' קי"ז יעו"ש עכ"ל:

ושכן כתב הכ"מ סוף פ"י מתרומות מדפת הרמב"ם א"כ אין בזה חומר מבהקדש כלל ואם במתכווין להוציא מרשות לרשות שזה וודאי גזלן הוא כהדיוט ועפ"י ששגג באיסור הגזילה (וכעין לוקח מגזלן שמתכווין לקנותו שהזכיר שם ז"ל) פשיטא דגם בשגג בהקדש רק שמתכווין להוציא מרשות לרשות דמעל מיד בשעת הגבהה קודם שנהנה יצא בהקדש מרשות גבוה וכמבואר בש"ס ופוסקים וכמ"ש למעלה, וביותר יקשה לדעת המ"ל שם התוס' פ' כצד, דאינו גזבר אפילו בסבור שלו היא מעל, וכן הוכיח הג' רע"א ז"ל מהתוס' מעילה כ"א הובא למעלה בגליון א"כ אדרבה חומר, בזה גבוה מהדיוט.

יח עד שבאמת הי' נראה לפנ"ד דמזה ראי' נכונה דלא כשיטת המחנה אפרים שבגזל הדיוט מיד שגזל אפילו בסובר שהוא שלו מחשב גזלן משא"כ בהקדש בסבור שהוא שלו כדעת הרמב"ם וסייעתו בשגם שעיקר ראיות הו"א שם אינן ראיות להנ"ל דהתוס' קדושין נ"ה וב"מ צ"ו בגזל הקדש מיירי ואימר דהתם שפיר לא מעל בסבור שהוא שלו משא"כ בגזל הדיוט דחמיר בזה הדיוט מגבו וכנ"ל גם מה שהוכיח מהתוס' ב"מ קמ"ז לענ"ד אינה ראי' מלבד מה שכתבו התוס' הכא תיקנו דלא ליקני כיוון שאינו מתכווין לגזול ולקנות דמשמע דתקנת חכמים מירי התם אלא בלא"ה יש לחלק דשם לענין קונין גוף הדיר על ידי שינוי וודאי שפיר יש לומר איך יקנה החפץ להיות שלו והוא אינו רוצה לקנותו משא"כ לענין קנין לה חייב באונסין ולהקרא גזלן, שקנין הזה בע"כ ושלא ברצונו רחמנא אקני' כדאמרינן בסנהדרין ע"ב אוקימנא רחמנא ברשותי' לענין אונסין אימא בעל מ"א הנ"ל מודה לענין אונסין דחייב מיד בשעת הגבהה אעפ"י שלא נתכווין לגזלו ורק לענין יוקרא וזולא היא דאיירי התם יעו"ש בדבריו היטב ובמה שהביא בשם הריטב"א אבל לאונסין לא גרע משואל וניחא נמי לפ"ז הא דלא מוקי בזר שאכל תי ומה וסבור שהוא שלו בסוגיא דזר שאכל תרומה הנ"ל:

יט ויש להוכיח עוד דלא כהמ"א ז"ל, מהא שכתבו התוס' בחגיגה ד' י"א ד"ה בגיזבר וז"ל ואפילו למ"ד שליחות יד אינה צריכה חסרון הכא שאני דכל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא עכ"ל ואגב אורחין צריך לבאר כוונתם דר"ל דהכא מדקתני סיפא, דלא מעל עד שידור תחתיו בשו"פ ושגם אינו יוצא לחולין רק שכר הנאת שו"פ וכמ"ש התוס' שם בדבור הסמוך, א"כ ע"כ דאיירי הכא דאינו רוצה לקנות הקורה או האבן להיות שלו כולו דאל"כ הי' יוצא לחולין כולו באם ששגג בהקדש והי' מועיל לפי כולו (והתוס' ב"ק כ': שכתבו דהכא במתכווין לקנות הכל היינו רק למה שהוקשו שם ולס"ד בקושייתם דבמתכווין לקנות איירי אבל למה שהעלו בתירוצם דהכא בסבור שהוא שלו א"כ ממילא דהכא לא מיירי במתכווין לקנות כולה וזה פשוט וברור) אלא איירי שרוצה להשתמש בקורה זו על מנת כן נוטלה והוקשו לפ"ז למ"ד שליחות יד אינה צריכה חסרון אמאי לא למעול מיד קודם שהשתמש בה דבשלמא למ"ד ש"י צריכה חסרון ניחא דלהכא לא מעל כיוון שעדיין לא השתמש ולא חיסר כלום מן הקורה וגוף הקורה לא נתכווין לגזול אבל אם הי' מתכווין לקנות גוף הקורה כולה פשיטא דמשעת הגבהה, היינו חסרון דאין לך חסרון גדול מזה וכדאיתא ברש"י סוף המפקיד ובתוס' שם מ"א וכן במהרש"א שם יעו"ש:

ב אלא למ"ד ש"י אינה צריכה חסרון א"כ תיכף שהגביהה ע"מ להשתמש בו מקרי שולח יד וגזלן כך הוא הוצעת כוונת דבריהם וקשיא לי להא דכתב הטור בסי' רצ"ב דמגביה ע"מ להשתמש לא מתחייב מדין שליחת יד עד שישתמש וכ"כ התוס' במ"ט פ"ג דמציעא וז"ל ועיין בסוף פרקין ד' מ"ג להשתמש דהכא היינו ונשתמש (ולשונו זה תמוה לי כי אין הכרח מסוגיא דסוף פרקין לדין זה כלל וכלל והטור הוציא כן מדברי התוס' בד"ה חדא לומר לך שם ד' מ"א כמ"ש המחנה אפרים שם סי' י"ח ושם כתב דגם מהתוס' אין ראי' ושהרמב"ן והר"ן והריטב"א פליגי להדיא וס"ל בשואל שלמ"ד מתחייב משעת משיכה קודם שהשתמש וסיים דאפשר דהטור לא כתב כן אלא בפקדון שמשכו הנפקד להשתמש בי דלא מתחייב קידם שהשתמש בי משום דכל דעומד ביד הנפקד חשוב עדיין כאילו עומד ברשות בעלים אבל היכא דמוציא הכל מרשות בעלים שלא מדעת חייב משעת משיכה ופשיט דגיזבר וודאי לנפקד דמי ודין הוא שלא יתחייב משעת הגבהה (ועיין רש"י בחגיגה שם ריש ד' י"א) וא"כ אין מקום לכאורה לדברי התוס'. ויש לומר דבאמת מדברי התוס' הללו מוכח דלא ס"ל כהטור אלא כיוון קיימ"ל דש"י אין צריך חסרון אפילו בנפקד שהגביה על מנת להשתמש מיד חשוב שולח יד וכסתימת דברי הרמב"ן והר"ן והריטב"א ע"כ הוצרכו לפרש דשאני הקדש מהדיוט בזה דבחזקת מרא קיימא טפי מהדיוט ולא מעל הגיזבר עד שישתמש וכלומר דבהקדש ש"י צריך חסרון אבל הטור דלא ניחא לי' לחלק בכך אימא שפיר שהוציא דין זה מהש"ס דשם גופי' ולמד להדיוט מן הקדש דלא מתחייב קודם שהשתמש וזה נכון:

וי"ל התוס' נמי לא כתבו כן אלא למאי דס"ד בש"ס שם שלקחו הגיזבר לקבעו בבנין על ידי שינוי דהיינו לסתת האבן או לחתוך הקורה ולשיפה וכדומה לו א"כ הווי כלוקח ע"מ לחסרו דשפיר מקרי שולח יד מיד בשעת הגבהה למ"ד של"י אין צ"ח כמבואר בטור שם ופוסקים וכמ"ש התויו"ט שם אבל לפי המסקנא דמסיק הש"ס דהכא בשדר תחתיו בלא שינוי כלל ולהניחו ע"פ ארובה, א"כ מיירי רק ע"ד להשתמש בו וודאי שפיר לא צריך לן לחלק בין הקדש להדיוט בזה וכמבואר למעלה בשיטת הטור וגם זה נכון:

כא והנה איך שיהי' קשיא לכאורה אכתי למה הוצרכו התוס' לחלק בין הקדש להדיוט בזה ולשיטת המחנה אפרים הנ"ל שכתב וז"ל עלה לנו דכל היכא דסבור בפקדון שהוא שלו אעפ"י ששלח יד במקצתו לא מתחייב בכולו מדין שולח יד בפקדון או משום שואל שלא מדעת דהווי גזלן כדמוכח מדברי התוס' שהבאתי עכ"ל, והרי כתבו התוס' בפרק כצד דלמאי דמוקי לה בגיזבר בסבור שהוא שלו מיירי, וא"כ גם בהדיוט כה"ג לאוו שולח יד הווי ולא שם גזלן עלי' כלל כיון שסבור דשלו הוא, אלא וודאי דהתוס' ס"ל בפשיטות דבהדיוט אפילו באין מתכווין לגזול כלל שולח יד וגזלן הווי ודלא כהמג"א א"כ אם לא שנאמר דהתוס' בחגיגה שם פליגי על מ"ש בפ' כצד וס"ל דבגיזבר אפילו במתכווין להוציא מרשות מי שהוא אפילו הכי לא מעל וכמו שכתבנו למעלה בעזהי"ת שמהתוס' דחגיגה הנ"ל משמע דגיזבר אפילו נתכווין להוציא מרשות מי שהוא אינו מועל ושם דברינו באו סתומין יעו"ש, אבל לפי הנ"ל לקיים דברי המחנה אפרים וסייעתו הדברים מפולשין והשתא ניחא נמי דב"ב פ"ח דחמור הדיוט מהקדש לפי דברי התוס' דחגיגה הנ"ל דבהקדש שליחות יד בעי חסרון אע"ג שמתכוון להוציא מרשות מי שהוא בשגג בהקדש משא"כ בהדיוט:

כב ולענין עיקר קושיא הנ"ל מב"ב פ"ח נראה עוד ליישב לכאורה דמה שאמרו שם דחמור הדיוט מהקדש לענין מזיד איתמר ולפי האמור למעלה דבהזיד בהקדש ר"ע מודו דלא חל הלאו עד שנהנה משא"כ בגזל הדיוט ואע"ג דקרא דהתם דהקדים מערלה לחטא בשגגה מיירי מ"מ מידריש לענין מזיד באם אינו ענין לשוגג שהקדש והדיוט שווין בו כנ"ל תניהו לענין מזיד ועוד דעל כרחך הני קראי דהתם לענין מזיד נמי מידריש בפרק הזהב נ"ה מפיק מואת אשר חטא מן הקודש לענין חשבון אפילו בפחות משו"פ ולא חילק בין שוגג למזיד וכמ"ש הרמב"ם להדיא בפ"ו מעילה:

והנה שם בתו"כ ה' פ' ט"ו פירש"י וחטאה בשגגה וגומר והיכן הוזהר נאמר כאן חטא ונאמר חטא בתרומה מה להלן הוזהר (כדכתיב קרא בתרומה כל זר לא יאכל קודש) כו' אי מה להלן לא הוזהר אלא על האוכל ת"ל המעול מעל ריבה עכ"ל (עיין בתורת כהנים פ' ויקרא פ' י"ט פ' י"א אות ה' לפענ"ד שדברי רש"י לקוחים משם) הנה מבואר ג"כ דמהך קרא דתמעול מעל דבשוגג לומד אזהרה ולאו לאוכל במזיד שה"ה להנהנה במזיד:

כג וראיתי להר' רבינו אלי' מזרחי שם כתב לפרש דברי רש"י הללו וז"ל אינו רוצה לומר מה להלן לא הוזהר אלא האוכל, ולא על הנהנה משאר הנאות אף כאן כן שהרי בכל מקום שנאמרה אכילה אף שאר הנאות בכלל, כמו שאמר כל מקום שנאמר לא תאכלו ולא האכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עכ"ל, וכן כתב עוד שם בסמוך וז"ל ומ"ש אכילה דתרומה דדייקינן מינה דוקא פוגם ונהנה. אבל בחד מיניהו לא ואילו בשאר איסור אכילה דכתיבה בכל התורה כולה אמרו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עכ"ל:

ויש לתמוה טובא דהרי ש"ס ערוך לפנינו בפסחים שם ד' כ"ג והרי תרומה דרחמנא אמר וכל זר לא יאכל קודש ותנן מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה אר"פ שאני התם דאמר קרא תרומתכם שלכם תהא ע"כ הרי דבתרומה לכ"ע אין בו איסור הנאה וכ"כ הר"ש להדיא במשנה ט' פי"א דתרומות (ושם משנה זרד ברמב"ם ועיין ש"ס שבת ד' כ"ה וד' כ"ו בתוס' שם ודעת רש"י פסחים ל"ד מבואר שהוא כהר"ש דאפילו הנאה של כלוי מדרבנן הוא דאסור כמ"ש הפיה"ו והא"ש שם להדיא ויסוד דברינו פה סובב לפרש דברי פ' רש"י ועיין משנה למלך פ' ב' מהלכות תרומות ה' י"ד כתב שגם דעת התוס' כן שלא נמצא בשים מקום שיאמרו הנאה של כלוי יהא אסור מדאורייתא, וי"ל דהקישא דקראי דנקטי אסמכתא בעלמא היא ועיקרו מדרבנן:

כד ולע"ד לפרש הדברים כמשמעו כיון דבאמת בתרומה לא הוזהר אלא על האוכל וכנ"ל שהרי מותרת בהנאה וכל עיקר הזהרתו של הקדש מתרומה היא דילפינן מג"ש א"כ וודאי הווי אמינא דה"ה בהקדש לא הוזהיר אלא האוכל ת"ל תמעול מעל ריבה, והנה הקושיא העיקרת אשר הכריחה להרמ"א ז"ל ולהוציא הדברים ממשמען ולפרש ריבה זו שיהא משונה מכל הריבויין שנאמרו בכל הש"ס יעו"ש כי אחת היא דהא בש"ס דמעילה פ' הנהנה מבואר דמרבינן בהקדש אף הנהנה ולא פגם מהיקישא דסוטה ולא מריבוי' דתמעול מעל ונלפענ"ד ליישב בטוב טעם דאדרבה משים דגמרינן מסוטה הווי אמינא אכתי דלגמרי איתקיש לסוטה ומה סוטה מזידה גם הקדש לא יצא לחולין עד שהזיד וכמו שמפורש להדיא בקידושין נ"ג שזהו דעת ר מאיר דס"ל באמת לא משכחת לה מעילה בשוגג אלא באוכל הקדש לבד וכמ"ש שם בתוס' ובמהרש"א שם דטעמא דר"מ היא רק דאיתקיש לסוטה שהיא מזידה אף הקדש לאו מתחלל אלא מזיד להכי איצטריך לרבנן דר"מ דקיימ"ל כוותיהו הך ריבויא דתמעול מעל לרבות נהנה ולא אכל למעילה וללמד בא על היקש דסוטה דלענין נהנה ולא פגם היא דאיתקש לרבנן ודלא כר"מ וזה פשוט וברור, ועיין תוס' פסחים ד' ל"ג בד"ה ומינה מה תרומה בכזית אע"ג וכו' דהא אכילה דהקדש מאכילה דתרומה יליף כו' דבשאר נהנה ליכא מיתה אלא אאכילה אפילו לרבי דומיא דתרומה עכ"ל, וצריך טעם אמאי לא נימא נמי לעניין עונש הך ריבה, ולשיטת הרא"מ דלאוו ריבה היא, עדיין קשה יותר דתרומה גופי' כוללת הנאה נמי או דמסוטה יליף ודו"ק:

על כל פנים יותר מבואר להנ"ל דמצינו דקרא דמפקינין מיני' דחמיר גזל הדיוט מגבוה לענין זה דה"ה לענין מזיד איתמר א"כ מסולקת התימה הנ"ל מעל הרב"ץ ומתפרשין דבריו שפיר דדווקא בהדיוט היא דאמרינן מדאגבי' קני' ושם גזלן עליו מיד משא"כ בהקדש דמעטי' קרא ואמרינן דאכתי כל היכא דאיתה ברשותא דמרא איתי' ולא ילפינן מניה לגזל עכו"ם וגרע שואל מגזלן וכדעת המג"א סי' תקפ"ו הנ"ל:

כה והנה אזהרה לכהן טמא שלא יאכל תרומה נפקא לן מן הכתוב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר ויקרא כ"ב ד' וכמ"ש בשבועות ד' ד' ובמלקות י"ד יעו"ש ברש"י ותוס' ד"ה לא הזהיר ועיין תוס' יבמות ע"ה ד"ה והכתיב דלחד תנא אזהרה זו לא מהך קרא אלא מן הכתוב בכל קודש לא תיגע והאי נגיעה אכילה היא וכמ"ש שם רש"י להדיא וכן בפרשת אמור יעו"ש וא"כ להך חנא דלא כתיבה אכילה באזהרה זו אין שום טעם לאסור לכהן טמא הנאת תרומה דדווקא היכא דהוזכר לשון אכילה ס"ל לר' אבוהו דאחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה, וגדולה מזו דגם מאן דמפיק מן בקדשים לא יאכל נמי לא ס"ד לאסור הנאת תרומה לכהן טמא, ותדע לך דאל"כ מדוע לא פריך הש"ס לר' אבוהו והרי תרומה לכהן טמא דרחמנא אמר לא יאכל ותנן בריש פ' הערל ד' ע' כל הטמאין לא יאכלו בתרומה נשיהם ועבדיהם יאכלו ונהי נמי די"ל מדאמר ר' נחמן אמר רבה ב"א ואני נתתי לך את משמרת תרומותי בשתי חרומות הכתוב מדבר אתת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה ואמר רחמנא שלך תהא להסיק תחת תבשילך וי"ל, דהאי לך מדריש נמי אתרומה טהורה לכהן טמא להיתר הנאה וע"ש בתוס' ד"ה תהא להסקה דלך קאי אכולהו תרומות עכ"ל אבל בכל זאת יפלא למה לא פריך הש"ס בפסחים שם מהך אזהרה והרי שם לא הניח שום אזהרה ממאכלות האסורות שלא נאסרו בהנאה אע"ג דכתיב בהו אכילה, וי"ל דסוגיא דהתם אזלא כמ"ד דמלא תיגע נפיק וכנ"ל או י"ל בתרומה טהורה פשיטא לי' מקרא דאני נתתי לך משא"כ בטמאה לטהור מ"ד דאסור בהנאה שהרי יכול להנות ממנה בימי טמאתו וכתב רחמנא תרומתכם להתירה וא"כ וודאי איצטריך ולא יחללו לאסור את הסך שלא יסוך בו כהן טמא וכפירש"י בנדה שם ולא עוד דאפילו למ"ש התוס' דהנאה של כלוי דהיינו להאכיל לבהמתו וכדומה אסורה תרומה לישראל אבל לכהן טמא וודאי דמותר כדתנן במשנה הנ"ל עבדיהם יאכלו וה"ה בהמתם דקנין כספו הוא ועיין נמוקי יוסף ועיין רש"י שפירש דנשיהם ועבדיהם של טמאין דאוכלין בתרומה, הוא דמשום ערלות וטומאה לא נפקי' מכלל כהנים אלא דאינהו מיחסרו תקנתא וכלומר דהם עצמן ראויים לאכול בתרומה ליום מחר וארי' הוא דרביע עלי' משא"כ כל הנך איסורין דחשיב בש"ס התם ועיין שבת י"ז ובירושלמי נדרים פי"א סוף הלכה ג' ודוק:

כו שוב מצאתי ראיתי כי בעיקר תמיהתי על הרא"מ כיונתי בזה לדעת הגאון מהר"ל בספר גור ארי' ע"ש אלא דקשה לי על מ"ש וז"ל דוודאי בתרומה אין אסור בהנאה דבפרק בנות כותיים ל"ב מצריך קרא לסך שמן של תרומה שאסור מלא יחללו משים דסיכה היא כשתי' ושתי' בכלל אכילה וא"כ שאר הנאות מותר עכ"ל, והרי התם בתרומה טהורה לכהן טמא מיירי וקיימ"ל תרומה נכסי כהן הוא לקנות בה שדה ועבדים משא"כ ישראל בתרומה לא נפקי לן מהתם כלל והיותר תמוה למה לנו להביא ממרחק והלא ש"ס ערוך הוא במקומו פסחים כ"ג דהנאת תרומה לזר מותרת מן הכתוב תרומתכם שלכם תהא וצע"ג:

והנה הגאון ר"י מושקאט נ"י הקשה לשאול על מ"ש הרמב"ם פ"ז ממעילה בבשר העולה לא מעל אלא האוכל בלבד שיש בו לאו נוסף על המעילה וקשה דתיפוק לי' דמעל מיד בשעת הגבהה ונהי דהאוכל גופי' לא מעל עד שאכל וכמ"ש המשנה למלך שם כיון שהוא לא עשה שום מעשה והגביה בפקידת אחר מ"מ המשלח הרי מעל מיד בשעת הגבהת השליח ובמעילה הרי יש שליח לדבר עבירה ולכאורה נ"ל לפי דברי הראב"ד שם שהוסיף טעם דכאן לא מעל אלא הנהנה ואכל אבל הנך דלקחו והגביהו לא מעלו כלל דאונסים הם כיוון דסתם חתיכת של חטאת הוא ולא עולה א"כ י"ל דאינו נכנס כלל בגדר שוגג דאין זה אלא אונס ואינו מועל כל זמן שלא נהנה, אלא דא"כ קשה גם באוכל נימא דאנוס היא ועכצ"ל כל שנהנה חייב א"כ גם בהגבהה כיוון דקימ"ל נתנה לחבירו מעל וחשיבה הא מלתא הנאה א"כ ימעול המשלח מיד והדרק"ל ולכאורה י"ל דיש לאוקמי באין בו שוה פרוטה, דלענין לאו הפרטי בכזית חייב אעפ"י שאינו שו"פ (וכמ"ש המ"ל בריש הלכות מעילה) וכה"ג ליכא מעילה בהגבהה רק באכילה דוקא וכמ"ש המ"ל שם אבל קשה לזה מדברי המ"ל שם פ"ז שפלפל לענין מעילת השליח אי שימעול המשלח וי"ל דלקושטא דמלתא שקיל וטרי התם דהרי יש נ"מ לדינא היכא דיש בה שו"פ אבל לעולם דהרמב"ם מיירי כאן באין בו שו"פ וצע"ה:

והנה י"ל לפי מ"ש הרמב"ם דהנוטל פרוטה על דעת שהיא שלו לא מעל א"כ ה"ה באומר לשליחו הגבה פרוטה זו ותן אותה לפלוני נהי נמי דגלי קרא דיש כאן שלית לדבר עבירה ושליחו כמותו אבל לא עדיף מהגבהת עצמו כל שהי' סבור שהיא שלו לא מעל גם בהגבהת שלית, וכדאמרינן בש"ס מי איכא מידי דאילו עביד איהו לא מחייב ואי עביד שליחו יחחייב אמנם באומר לחבירו קח לך פרוטה זו ותגביהנה לזכות בה לעצמך הנה זה הדין מבואר במשנה נתנה לחבירו מעל אלא היכא שהוא בעצמה נתנה בידים חיוב מעילה זו נצמח מצד עצמו ואם הוא לא עשה מעשה הנתינה אלא שאמר לחבירו שיטלנה בזה חיוב המעילה נצמח מצד שליחות דשליחו כמותו דגלי קרא דיש שליחות לד"ע במעילה כל זה בסבור שהוא שלו א"כ הנאה שהגיעתו היא בשעה שנתנה לחבירו ובאותה שעה מעל אבל אם ביודע שזאת הפרוטה אינה שלו אלא שסבר שהוא של אותו אדם שנותנו לו וכן האומר לשליחו צא חן חתיכה זו לאורחים [וסבור שהוא של אורחים עצמן שהניחוה שם] והשליח עשה שליחותו על דעת זו שנותן להם את שלהם ונמצאת שאותה חתיכה של הקדש היתה לא אותה. שהניחו האורחים שם הנה כל זמן שלא אכלו האורחים ממנה לא מעל שום אחד מהם [והרי היא כאילו נטל לעצמו ע"ד שהוא שלו שלא מעל עדיין כלום] אכלו ממנה לא מעל אלא המשלח לבד שהרי שלית עשה שליחותו [והיינו דוקא בבשר שאינו של עולה אבל בבשר של עולה מעל אלא האוכל שבאיסור אכילה\ עולה אין שליח לד"ע] וא"כ אפשר לאוקימי דברי הרמב"ם הנ"ל כי בנותן להם ע"ד שהוא שלהם דלא מעל אלא בשעת אכילה:

שוב מצאתי תנא דמסייע לי בדרוש וחידוש להגאון ר' עקיבא אייגר מערכה ה' ד' י"א שכ"כ להדיא בנוטל על דעת שהוא שלו מ"ד דלא מעל ה"ה אם שלח שליח ליתנו לאדם אחד וסבור שהוא של המשלח לא מעל עד שיוציא ע"ש ושמחתי כי הייתי מסתפק בדין זה שלא נחצא מפורש ואדרבה מדברי המ"ל שכתב להוכיח מכן דהרמב"ם לא ס"ל כהתוס' משמע דלא ס"ל הכי ויש לדחות דהמ"ל ישמיעינו דאפילו בנטל ע"ד שהוא אינו שלו לא מעל המקבל ודו"ק. והתבוננתי בספרים ומצאתי בספר המקנה בקידושין ח"ג שם הקשה קושיית הגאון מהר"י מושקאט נ"י והוכיח מזה דעל כרחך ס"ל להרמב"ם דלא מעל עד שעח אכילה אבל במשנה למלך מבואר שדעת הרמב"ם כהתוס' וא"כ הדרק"ל גם צ"ע איך יפרנס המקנה דברי הרמב"ם בפ"ו מהלכות מעילה שכתבו בנותן מתנה לחבירו מעל הנותן, ואתאי לא ימעול הנותן הפיכה לאורחים ואם יחלק דשאני התם דעיקר כונתו של נותן ש אכלנה אין לזה טעם אם לא כח"ש במקנה שם באופן השני והנה בפ"ו שם כתב הרמב"ם דקדשי מזבח שנתנו לחבירו, וחבירו לחבירו כולן מעלו ובשער המלך שם תמה מקדושין נ"ח וכי מאחר דאין מתחלל קרבן אמאי חייב וכמ"ש בתוס' שם דלא מתחייב אלא באכילה או הנאת הגוף ע"ש דסיים בצ"ע ויש לומר לפי מ"ש במקנה שם דעולא משחי' דב"פ ס"ל דעביד לא חהני והאי דלקי משום דעבר אמד"ר ולהכי גם במעילה אע"ג דלא מתחלל חייב במעילה דעבר אדמ"ר א"כ לפי מ"ש המ"מ פ"ג מגזילה דס"ל הלכתא כרבא דל"מ אתי שפיר דכולן מעלו אבל י"א דהרמב"ם ס"ל כאביי דעביד מהני הדרק"ל, והנה בשער המלך פ"ז ממעילה שם הכריע שדעת הרמב"ם דלא מעל [בבשר העולה אלא בשעת אכילה דלא כהתוס' קידושין מ"ג בד"ה שלא ונמצא לפ"ז סתירה בדברי הרמב"ם עצמו:

ולכאורה י"ל עוד לענין קושיא הרי"מ נ"י והמקנה סברה חדשה למה דאמרינן בכתובות ל"ח דהגבהה לאו צורך אכילה היא ע"ש ברש"י ותוס' וא"כ באומר לשליחו אכול בשר עולה זו והלך ואכלו שלא ע"י הגבהה כגון דגחין ואכל או שתחבו לו לגרונו הרי עשה שליחותו ולא מעל אלא האוכל בלבד דמשום איסור הנוסף אין כאן שלד"ע והגבהה לא היתה כאן דנימא שמעל המשלח וגדולה מזו י"ל דאפילו הגביה בעצמו נמי לא מעל המשלח משעת הגבהה כיון דעיקר של"י לא היתה אלא שיאכל והגבהה לאו צורך אכילה הוא ומה לו להמשלח להגבהתו הרי לא עשאו שליח אלא לאכילה כדי שלא יתחייב המשלח בהגבהתו אמנם מדברי התוס' קידושין מ"ג שם מוכח דלא ס"ל הכי ע"ש מה שנסתפקו ויש לדחות דהתוס' מיירי בפירש לו ואמר הגבה לאכול דעשאו שליח גם להגבהה או דהרמב"ם והתוס' מחולקים בזה] אלא דקשה לכאורה לפ"ז גם בקדשי בדק הבית נמי נימא הכי דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן ואי משעת הגבהה נמר נימא דלהגבהה לא עשאו שליח וח"ט כתב הרמב"ם שם דמעל המשלח וי"ל דהרמב"ם ס"ל דבמעילה אמרינן זה נהנה וזה מתחייב, וכספיקו של ר"י בתוס' שם וכצד הא':

ויש לחלק ולומר דבקדשי ב"ה דנפקי לחולין בתר דמועיל א"כ אדרבה נימא איפכא השליח מסתמא לא נתרצה להעשות שליחו לחטוא כדי שיזכה חבירו ולא נכנס לשליחות זה אלא לקיים מה שציוהו המשלח דהיינו לאכול ככר זה באופן שלא יתחייב עליו באכילתו דהיינו שיגביהו ולקנותו תיכף בהגבהתו ונתחייב המשלח במעילה ותיכף יצא הככר לחולין והיתירא אכל משא"כ גבי קדשי מזבח דסוף סוף מועיל האוכל דלא נפקי לחולין א"כ שפיר הדרינן לסברתינו הנ"ל דלהגבהה לא עבדי' שליח ויופטר המשלח עכ"פ ולפ"ז י"ל דלא פליגי התוס' והרמב"ם כלל:

שוב מצאתי להר"מ עטייזא בחידושיו לקידושין שם כתב וז"ל דסתם ככר לאכילה עומד נקט ואכול אבל עיקר השליחות היא ע"י הגבהה עכ"ל ולהנ"ל יובן שזה דוקא בקדשי ב"ה ומטעם האמור משא"כ בקדשי מזבח נהפוך היא דזיל בחר טעמא ודו"ק:

תוכן העניינים

סדר הלכה (חידושי הלכה)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה