סדר הלכה (חידושי הלכה)· רבי דוד שלמה הכהן אדלשטיין
הלכות גוזל ונגזל
יש לחקור בהא דקיי"ל המוכר שדה לחבירו ונמצאת גזולה והשביחה הלוקח דנוטל הוצאה מבעל השדה והקרן עם שאר השבח נוטל מהגזלן. הקרן ממשעבדי והשבח מבני חרי כ"ד בח"מ שע"ג האי שבחא מותר ללוקח מכח דין אחריות מאיזה זמן מתחיל חיובו לחול על המוכר, אם מיד בשעת המכירה חייל נמי חיוב השבח למפרע, או לאו דחיוב השבח לא חייל עדיין כיון שלא הי' בעולם ולא חייל עד שעה שהשביח, ונ"מ טובא לדינא, ומהם אם לווה המוכר אחר המכירה וע"פ ואח"כ באו שניהם המלוה והלוקח לגבות חוב שלהם מבנ"ח ואין בבנ"ח רק כדי אחד מהם אם נאמר דחיוב אחריות שבחא למפרע, חייל משעת המכירה הלוקח קודם לגבות, ואם לא חייל עד שעה שהשביח אז המלוה קודם כי זמן הגעת פרעון לא מעלה ולא מוריד לעניין זה כדאיתא בח"מ (ריש ס' ק"ד) דבשני מלוה ע"פ ודאי בהם דין קדימה וכמו שהזכיר הגאון האו"ת להדיא ועיין אורים ס"ק ל' דלא כש"ך שם ס"ק כ"א וסמ"ע ל"א:
ולכאורה יש ללמוד דין זה ממה דאיתא כה"ג בח"מ סי' קט"ו גם בב"ח שטרף שבח מלוקח וחוזר הלוקח על המוכר וקיי"ל נמי דהקרן גבי ממשעבדי והשבח מבנ"ח. אמנם חיוב השבח מצינו בו מחלוקת גדולי האחרונים דלדעת הש"כ שם (ס"ק י"ב) הווי לי' המוכר לווה על השבח מיד בשעת המכירה דמשעת המכירה נתחייב לו המוכר בעד כסף מקנתו בשני דברים בחיוב של גוף הקרקע וחיוב של כל השבח שעתידה לעשות ואע"ג דבקנין קיי"ל דאין אדם מקנה דבר שלא כא לעולם (לענין שיעבוד שאני כמ"ש המפרשים) וע"כ רצה הש"ך לדון מטעם זה שיגבה הלוקח חצי השבח מהשבת גופי' לא על הקרן. אבל דעת הגי"ת הובא בש"כ שם דחיוב השבח לא חייל מיד בשעת המכירה דלדעת הגי"ת לא חשיב השבח כמכור משעת מכירה וע"כ סובר הגי"ת דלא חשיב לווה על השבת משעת מכירה (וכ"כ בכוונתו הגאון בעל נה"מ שם ס"ק ה' ע"ש) וכך נוטים דברי הסמ"ע שם ס"ק ג' הובא בש"ך שם דמכירת השבח היא אח"כ בשבא לעולם קנאו מהלוקח ומכרו לו לא חשיב נמי לווה על השבח אלא מההוא שעתא ומטעם זה רצה הגי"ת לדון דלא יוכל לגבות הלוקח חצי שבח על אחריות גופי' יעו"ש בש"ך וז"ל הגי"ת שם דפשיטא דלא יעלה על הדעת כו' דאם מחזיק בשביל השבח עצמו הווי לי' קנה ואח"כ לווה אלא ודאי פשיט כו', עכ"ל ועיין רמב"ם פרק כ"ו מהלכות מלוה ולווה דין ב' ועיין במ"ל שם הנראה דנ"מ נמי בין הגי"ת והש"ך לענין דין הנ"ל בחקירה לפ"ז הי' אפשר לומר שדין הנ"ל היא מחלוקת בין הש"כ והגדולי תרומה אבל באמת אחרי העיון יש לחלק. בנידן דידן בנמצאת השדה שאינו שלו וטרפה וגזל גם הש"כ אפשר דלא פליג על דעת הגי"ת והסמ"ע בטרפה ב"ח דנמצאת באמת שהמקח הי' מקח גמור ומכירה מוחלטת ואז שפיר צדקו דברי השפתי כהן. שטען ואמר בזה הלשון תדע דהא בגוף הקרקע גופי' אמאי נחשבי' כלוה הא לא הלוה כלום רק נתן לו מעות בעד הקרקע (ר"ל לולי דין האחריות ודאי שאין לו להמוכר שום דין ודברים וידו מסולקת הימנו בכל וכל שהרי באמת יכול הי' למכרה לקרקע דהרי שלו היתה באמת) אלא ודאי כיון שנתחייב עצמו והעמיד גוף הקרקע או תמורת כספה (מכח האחריות) א"כ ה"ל לוה על גוף הקרקע וא"כ בכה"ג הול"ל נמי לוה על השבח מיד בשעת המכירה עכ"ל הש"כ והא תינח בטרפה בע"ח דעכ"פ היתה מכירה גמורה ואמיתות אבל בנמצאת השדה שאינה שלו. ואיגלאי מילתא למפרע דלא הי' כאן מכר לעולם ונתברר מלתא דהני זוזי גופיהו שנתן בעד הקרקע ודאי דרך הלוואה הווי (וכמ"ש התוס' להדיא בריש ב"מ י"ד ד"ה שיעבוד דמהאי טעמא אפילו לשמואל דסובר אחריות לאוו טעות סופר במקח וממכר דעביד אינש דזבין ארעא ליומא מ"מ במכר לו שדה גזולה גם שמואל מודה דחייב להחזיר לו הדמים, דכיון דאין כאן מקח נמצא דמעות הללו הלואה הם למפרע יעו"ש) וא"כ ה"ה והיא הטעם דגם על השבח יש לומר כן דמשעה שהשביח הקרקע הווי כאילו הלוה לו את השבח משעה זו דוקא (וכדין יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות והשביחה, דוודאי משעה שהשביחה דווקא חייל חיוב התשלומין שיעור המגיע לו ולא קודם) אבל איך נאמר שיתחיל חיוב החזרת שבח העתיד משעת קנין תיכף ומכח המכירה והלא לא היתה כאן מכירה לעולם ולא הי' בו כח למכור כלל וכלל, וא"כ לכאורה הדברים נתינים להאמר מאוד דכאן בטלה מחלוקות וכ"ע מודו דלא מחשב לוה על השבח אלא משעה שהשביח (אם לא שנצדד לאידך גיסא ונאמר דמ"מ עיקר חיוב דמתחייב המוכר להחזיר גוף הממון שבעד הקרקע היא רק מכח חיוב האחריות שבשטר המכירה או מכח ט"ס דהא לרבא באמת דלית לי' אחריות ט"ס גם בשטר הלואה חדאי, לא גבי ממשעבדי ולשמואל אליבא דר"מ גם מבני חרי לא גבי):
ולפענ"ד יש ליתן לדין זה סמוכים וגם יתבארו הרבה קושיות שהניחו המפורשים בקושיא בסוגיא זו ולכך צריך אני להאריך קצת ויתבררו הדברים בס"ד. גרסינין התם בסוגיא ת"ש לאכילת פירות כיצד כו' גובה את הקרן מנכסים משועבדים ופירות גובה מבני חרי כו' אמר רבא במאי עסקינן, כגון שגזל שדה מלאה פירות כו' ע"כ וקשה אמאי לא משני הש"ס לעולם בלוקח מגזלן אף דיש לו קרקע, דהא קתני גובה מבנ"ח וא"כ ודאי די"ל דהני בני חרי קרקע נינהו ובש"מ הביא בשם הראשונים דנתקשו בזה ותירצו דאם נוקמי ביש לו קרקע א"כ לא יהי' הך בבא דמתניתין דמיא לרישא דמזון י זשה והבנות דלא צריך בהו קרקע דוקא ע"כ והא תינח אקושיא דלעיל משבת, דאכתי לא אסיק אדעתי' לומר הא כדאיתא והא כדאיתא אבל לבתר הכי דמקשה מאכילת פירות דכבר מסיק הא כדאיתא והכ"ד א"כ הדרא קושייא לדוכתי [ונראה דמה"ט לא הספיק להריטב"א תירץ זה, והוצרך לאוקמי ע"כ שאין כאן קרקע יעו"ש ועיין עוד שם בריטב"א דמקני חודו לא קשיא דלוקמי בקנו מידו דא"כ גם השבח ופירות הי' גובה ממשעבדי יעו"ש בחידושי' דף י"ב]. תו קשה השתא דמקשה מפירות למה לו להש"ס להקשות מברייתא, יקשה ממשנה הערוכה דבשלמא לעיל בשבח הצריך להביא הברייתא להסתייע דבגזלן איירי לא בב"ת אבל השתא דמקשה מפירות דע"כ לא איירי בב"ח, א"כ יותר הי' לו להקשות ממשנה גופא וכבר עמד בזה הגאון מהרמ"ש והניח בקושיא, ותו קשה על הרמב"ם מה שאמר רבא כגון שדה מלאה פירות כו' דמשמע דאם לא היתה מלאה פירות בשעת הגזילה לא מחויב להחזיר אפילו הגזלן גופי' וכן כתב הריטב"א באמת בחידושיו לב"מ דף ל"ג, בד"ה אנא לארעא ע"ש וקשה מזה לשיטת הרמב"ם פ"ט מגזילה ואסור והמחבר סי' שע"ג ובאמת נתקשה בזה הה"מ שם הלכה ת' ולא תירץ כלום [ובהגהת הש"ס החדשים להג' הר"א דהרמב"ם לא גרם תיבת מלאה אילם הרואה בפירוש המשנה ריש הנזקין מבואר שגרסת הרמב"ם הי' ג"כ מלאה, וצ"ל לפי זה שהרמב"ם נזדמנה לו אח"כ בחיבורו גירסא אחרת כדרכו לפעמים אבל מ"מ גם גרסת הרמב"ם במשנה צריך ליישב, שהרי מ"מ מוכח מהש"ס גופא כדעת הרמב"ם וכמ"ש המ"מ שם והמ"מ גופא הסכים לדעת הרמב"ם ולא כתב אפילו בדרך אפשר. כדרכו לפעמים שכותב אפשר דגירסא אחרת היתה לו להרמב"ם וא"כ הקושיא צריך יישוב והתבוננתי על ספרי המפרשים ז"ל ולא ראיתי למי שיישב קושיא זו, ודע שיש ט"ס במ"ש שם בכל הפוסקים וגם בספרי הב"י חדשים גם ישינים כולם העתיקו דברי המ"מ אלו בטעות שם בסי' שע"ג שוב מצאתי דבדרישה ופרישה שם עמד על זה הטעות לתקנו] עוד קשה טובא איך בא רבא לתרץ דברי שמואל והלא איהו גופי' הוא דאותבי' לר"נ ולא סבר כוותי' ול"ל דקיבל מיני' דהא חזינין להדיא דפסק לקמן הלכה דלא כוותי' אלא כרב ול"ל דאליבא דר"נ היא קמתרץ דכל כה"ג לא לישתמיט בש"ס לומר תורגמא רבא אליבא דר"נ ומדלא קאמר הכי שמעינן דלדידי' גופא אצטריך האי תירוצא, ותימא הא איהו כרב פסק וכאמור וכבר נתקשו בזה גדולי הראשונים הובא בש"מ ה"ה הרא"ש והר"מ והרבינו מאיר רצה לחדש מכח קושיא זו דבפירות כיון דניכר בעד מה הוא נוטל מעות לא מחזי כרבית כלל אבל כבר כתבנו בחידושינו כי חולקין עליו בזה כמעט כל חכמי ישראל אבל מה יענו כולם לקושיית הר"מ והרא"ש הלזו שלכאורה מוכרחת כדבריהם. ובקשתי במפרשים ראשונים ואחרונים ולא מצאתי מי שהעיר לתרץ בזה. עוד קשה טובא על הרמב"ם שהביא הך אוקימתא דרבא בפירוש המשנה וכן מוכרחת דעתו דסמיך על ההוא אוקימתא ממ"ש בחיבורו בפ' כ"א ממלוה ותימא הא הך אוקימתות לא צריכא אלא אליבא דשמואל דאמר שבת אין לו, אבל אנן דקיימ"ל כרב דיש לו שבח ליתניהו להני אוקימתת כלל, וכבר נתקשה בזה הלח"מ והניח בקושיא אכן לפענ"ד יש לפנינו דרך נכון בפירוש הסוגיא על פי השאלה שזכרנו, ונאמר דלכאורה ספק זה יש לו מקום בש"ס גופי' במה שנחלקו רב ושמואל בדין דהמוכר שדה לחבירו ונמצאת שאיני שלו רב אמר יש לי מעות ויש לו שבח. ושמואל אמר שבח אין לו אעפ"י שפירש כו' דמחזי כרבית ובשקנו מידו על השבח גם לשמואל יש לו שבח ופירש"י הטעם דאמאי לא מחזי כרבית בשקנו מידו, וז"ל שקנו מידו על השבת דהוי לי' תחויב משעת המכר קודם שיש שכר המתנת מעות עכ"ל מוכח מזה דלדעת שמואל וודאי אי לא קני מידו לא הווי לי' מחויב על השבח משעת המכר ולהכי סובר דמחזי כשכר המתנת מעות אלא דאנן קיימ"ל כרב דס"ל דלעולם שבת יש לו אפילו בלא קנו מידו:
אבל יש לשאול מאי טעמא דרב אם באמת משום דחולק על סברא זו גופי' וס"ל דאפילו לא קנו מידו חשבינין לי' מחויב על השבח משעה ראשונה. קודם שיש שכר המתנת מעות ונמצא דרב ולשמואל מחולקים בסברה זאת שעמדנו עליה בחקירה והי' נמצא למדין דקיימ"ל כרב ס"ל נמי דלעולם חשבינן לי' מחויב על השבח משעה ראשונה, דלהכי אין בו משום רבית. אלא דקשה לכאורה דא"כ אמאי מודה רב בהכיר בה שאינו שלו דאין לו שבח אפילו פירש עמו משעת המכירה בפירוש אחריות על השבח אפ"ה אין לו וכמ"ש בעל המאור להדיא (דמחזי כנוטל שכר מעותיו כיון דאין לו קרקע ולא קנו מידו דאם יש לו קרקע או קנו מידו גם לרב בהכיר בו אין בו משום רבית וכמבואר שם בבעה"מ) ואי חשיב לי' מחויב משעת המכר תיכף א"כ דמי ממש ללא הכיר דלא מחזי כרבית משום דנתחייב משעת המכר ולא מחזי כרבית כלל. אבל י"ל דוודאי שאני לא הכיר בו שעכ"פ היתה מכירה גמורה לפי דעת הלוקח וכה"ג וודאי שאין בו רבית דאורייתא, וכיון דאית בי' נמי הא למעליותא דרב דס"ל דגם השבח הווי מחויב משעת המכר והכי ס"ל לרב דלא מחזי אפילו כרבית דרבנן דאין כאן שכר המתנת מעות וכן נמי אפילו בהכיר בו רק דקנו מידו על המכירה ועל אחריות השבח אמרינין נמי כיון דיפה כחו לעשות קנין הני זיזיתא לא חשבינן לי' כהלואה אלא כמכירה וכאילו זבין האי היא ארעא ליומא, וכדאמרינן התם בש"ס סבר אנא איחות לארעא ולא עביד ואיכול בגווה כי היכי דהווי קא עביד איהו עד דאתי מרא דארעא, ומה מכר ראשון לשני כל זכות שהי' לו בה [כך נראה לי נכון להסביר סברת בעה"מ ומסולקת לפ"ז טענת הרא"ש בשמעתין מה שטען על הרז"ה בזה ע"ש ודו"ק] וא"כ אין בו משום רבית דאורייתא ודמי ללא הכיר בה שכה"ג יש לו שבת וכן כשיש לו קרקע להגבותו כיון דאין כאן רבית של תורה וגם נתחייב משעה ראשונה גם ריבית דרבנן אין כאן וכאמור. משא"כ בהכיר בה שאינו שלו וכשלא קנו מידו ופירש לו את השבח דניהו דנתחייב לו השבח משעה ראשונה כשהתנה מ"מ אין כת בהא מלתא לחודה (דפירש לו השבת משעת מכר) לסלק מכאן חשש ריבית אדרבה כיוון דפירש לו את השבח בשעת מכירה מחזי יותר כריבית קציצה של תורה כיון דהכיר בו ולא קני מידו דמחזי הני זוזי כהלואה ממש כמ"ש בעה"מ ע"ש [ותדע לך שכן היא שהרי דעת הרי"ף בתשובה באמת לדינא דהכיר בו שאינו שלו ופירש לו את השבת הווי כריבית קציצה ע"ש ובמ"א הארכנו בזה בס"ד] וכללא היא דלא מהני ההוא סברא דנתחייב משעת המכר לסלק חשש רבית. אלא במקום דאין בו משום חשש רבית של תורה בלאוו הכי וכגון בקנו מידו או שמגבהו קרקע לא מהני ההיא סברא דלא לתחזי כשכר המתנת מעות מדרבנן כיון שנתחייב משעה ראשונה ואם לא כן אדרבה בהכיר בו כיון שנתחייב משעה ראשונה יותר מחזי כרבית ודו"ק או דלמא לאידך גיסא י"ל דלא נחלקו רב ושמואל בגוף הסברא כלל וגם רב מודה דחיוב השכר לא נתחייב עד שעה שהשביח כיון דנמצאת השדה גזולה כנ"ל ולא פליג אלא דסובר דלא גזרו חכמים על אבק ריבית כי האי שהיא דרך זביני ולא הכיר בו שאינו שלו, והי' נמצינו למדין לדינא דכ"ע מודי דחיוב השבת לא חייל על המוכר עד שעה שהשביח.
והנה לכאורה יש להוכיח כצד הא' דהאי סברא תליא בפלוגתי' רו"ש ועל יסוד זה דהובא בפוסקים דהיכא דיש לו לראובן על שמעון שני חובות מלוה על פה, ומלוה על שטר, והוא באופן דיש לשטר קדימה, ויש בנ"ת רק כפי פרעון מלוה אחת אינו יכול לגבות רק מבנ"ת על המצוה בשטר, ולא מהני להקדים ולגבות מבנ"ח על המלוה ע"פ ולחזור אח"כ על הלקוחות, דהלקוחות יאמרו לו הנחנו לך מקום לגבות ואם שהקדמת לגבותם על מלוה ע"פ שאין לה קול ומה לנו אם הפסדת הבנ"ח בידים [וכ"כ הר הריטב"א בחידושיו לב"מ בסוגיא זו דף י"ב ע"ש ודעת הריטב"א היא כהרי"ף וסייעתו דאפילו מלוה ע"פ מוקדמת והשטר מאוחר מ"מ השטר יש לו דין קדימה כך הביא הש"ך בשמו בסי' ק"ד ס"ק כ' ע"ש אבל דעת המחבר בסי' ק"ד ס"ק י"ג בשיטת רבינו האי וסייעתו דאין למלוה בשטר דין קדימה על המע"פ ועל פיהם יבואו דברינו אלה ויע"ש בתומים ס"ק. ובספר נה"מ שם ס"ת ס"ק ד' שכתב שם דגם התוס' בכתובות דף צ' ד"ה ור"מ נמי סברי דהלקוחות יכלו לומר הנחנו לך מקום לגבות בבנ"ח ולא מהני קדימה יעו"ש] ולפ"ז קושיית הש"ס חזקה היא דהכא קשיא לן לשמואל דס"ל דכל זמן שלא קנו מידו לא חשיב המוכר מחויב על השבח משעת המכר ולהכי אין לו שבח משום דמחזי כריבית איך קתני הכי ברייתא דגובה הקרן ממשעבדי והשבח מבנ"ח דניהו נמי דהשתא וודאי איכא לתירוצא ביש לו קרקע (לבתר דאסיק דל"ד רישא דומיא דסיפא) וכדמשמע סתמא דלישנא דגובה הקרן כו' ישבת מבנ"ח אבל מ"מ קשיא לשמואל דס"ל דלא חייל חיוב השבח אלא אח"כ כשבא לעולם. א"כ הרי יש לו להקרן דין קדימה (ודע דיסור ושורש דברים אלו הם עפ"י דברי הריטב"א בחידושיו בסוגיא זו שדעתו דע"כ פשטא דלישנא גובה וגובה משמע לן השתא דבאיתניהו לקרקעות איירי ולהכי ליכא לפרושי גובה השבח מבנ"ת ר"ל לכשיהי' קרקעות מבנ"ת ובדליכא השתא בנ"ח מיירי יעו"ש היטב) אבל לרב ניחא דאית לי' דחיוב השבח חייל נמי משעה ראשונה א"כ אין להקרן דין קדימה על השבת כלל וכמ"ש המחבר בס' (ק"ד י"ג הנ"ל) ולהכי באמת לדידי' לא מחזי כשכר המתנת מעות כבקנו מידו לשמואל. וא"כ שפיר גובה הבנ"ח על השבת וחוזר אח"כ למשעבדי על הקרן, ובשלמא הא דאוקמי לעיל בב"ת אתי שפיר אפילו ביש לו קרקע דבשעה רק שגבאה ב"ח על חובו שפיר יש לומר כשיטת הש"ך סי' קט"ו ס"ק י"ב הנ"ל דלכ"ע חשוב מחויב על השבח משעת מכירה מיד אבל מאכילת פירות דעל כרחך לא איירי אלא בגזלן קשיא וזה פשוט. ובזה מיושב קושית הגאון מהרמ"ש שהזכרנו דלהנ"ל וודאי מהמשנה לא הווי קשה כלל דאיכא לאוקמי או בשיש בנ"ת שיעור הפירות והקרן או דהשבח גבי מבנ"ח אבל לא שיגבה את"כ הקרן כולו ממשעבדי אך דצריך לנכות כדי השבת, כיון דלא הזכיר במשנה מגביית הקרן כלל, ולעולם דר"ל הא דהווי גבי מבנ"ח היינו אלו הי' שה קרקעות דמתניתין גופא וודאי בדליכא קרקעות בנ"ח איירי דאל"כ תיפוק לי' לי' בלאוו תיקון עולם הא אין נפרעין ממשעבדי במקום שיש בני חרי אלא דאדיוקא דדייקינין הא מבני חרי גבי הוא דמוקמינן שפיר בדיש קרקעות בנ"ח ועיין מ"ש למעלה בשם הריטב"א משא"כ בברייתא דקתני להדיא גובה את השבת כו' וגובה את הקרן ממשעבדי משמע דלא מפסיד מידי (וכ"כ הגאון או"ת ס"ק ו' דהאי לישנא דברייתא משמע דלא מפסד מידי יעו"ש שכ' לעניין אחר) ע"כ שפיר הקשה. וגם זה פשוט וע"ד הזה עצמו, וביותר ביאור לפענ"ד יש ליישב בזה קושיא גדולה העיר עליה הרמב"ן ז"ל בפ' הגוזל עצים במלחמות שם על דעת הפוסקים דהך אוקימתא דבפרק הגוזל דף צ"ה דאסיק דאין הנגזל טורף את השבח אלא בת"ת וידע שקרקע זו גזולה היתה ולקחה אבל אם לא הכיר בה אין הנגזל יכול לטרוף את השבח דבשוגג לא קנים. וכתבו קצת מן הראשונים דהך אוקימתא הלכתא היא וז"ל שם במלחמות אמר הכותב זו א"א להעמידה כהלכה דסוגיין דהתם בפרק שנים אוחזין ליתא הכי דאקשינן ממנה לשמואל דאמר שבח אין לו בהכיר בה, ואי ס"ד בהכיר בה שאינו שלו לכולי עלמא נמי קשייא, דהכיר בה שאינו שלו ולקחה לכ"ע אין לו שבח, ואי בכדי הוצאה לשמואל נמי קשיא דלאו שכר מעותיו היא כו' [ובזה נדחה נמי מ"ש הרב הפ"י בסוגיא דשבת ט"ו בתוס' ד"ה מעות יש לו די"ל בשקנו מידו או שיש כאן קרקע יעו"ש דא"כ לשמואל נמי לא קשיא וכמ"ש הרמב"ן ודו"ק ויעו"ש עוד בפ"י מ"ש דלשיטת הרמב"ן וסייעתו קשה תמיהת התוס' וכתב לתרץ בדיבור הקדום וע"ש וקצת תימא דאכתי הרמב"ן עצמו במלחמות הנ"ל מבאר יותר תירץ לקושיא זו יעו"ש ודו"ק] אלא וודאי כו' (דסוגייא דשנים אוחזין מוכחת דאוקימתא התם לא הלכתא היא):
אכן יש לקיים שיטת הפוסקים הנ"ל אם נאמר כצד הא' הנ"ל דרו"ש פליגי בסברא הנ"ל ויהי' מסוגייא זו אדרבא ראי' נכונה לשיטתם [אמנם נרחיב הביאור קצת דלכאורה קשה דאי כצד הא' הנזכר דהיינו טעמא] ונאמר דוודאי איכא למימר דההוא אוקימתא הילכתי' הוא ושפיר ידע ג"כ הש"ס הכא בב' אוחזין, דההוא מתניתין דאכילת פירות וכן שבת קרקעות לפי מאי דס"ד דבלוקח מגזלן איירי א"כ ע"כ דמיירי בהכיר בה שאינו שלו דאי לא הכיר בה לא קנסינן לי' להלוקח שיוכל הנגזל לטרוף את השבת וכדאסיקנא התם בהגוזל. וכיון דהכיר בה שאינו שלו אסיקנא א"כ קשה תמיהת התוס' הכא בסוגייא דף ט"ו בד"ה מעות הא בהכיר לכ"ע אין לו שבת ואיך קתני גובה מבנ"ת וצריך לתרץ תירץ התוס' דמתניתין מיירי בשקיבל עליו אחריות והא דלא מחזי כרבית כגון שיש לו קרקע [כ"כ הפ"י בכוונתם יעו"ש שכתב עוד כגון שקנו מידו אבל כבר כתבנו דברינו על פשיטת הריטב"א דבקנו מידו ליכא לאוקמי דא"כ גם גובה ממשעבדי] א"כ נמצא למדין לפי דרך זה דהי' לו להש"ס ראי' גמורה וברורה דעל כרחך מתניתן בשיש לו קרקע עסקינן, וא"כ דמהאי טעמא לרב לא קשה מידי דאע"ג דבהכיר בה מיירי מ"מ כיון דאית לי' קרקע להגבות לא מחזי כריבית כמ"ש בעה"מ ואתי נמי שפיר לרב דלא יכלו לקוחות למטען הנחנו לך מקום לגבות מבנ"ת על הקרן דלרב דאית לי' דגם השבת נתחייב משעה ראשונה א"כ א"ש דאין לו לקרן דין קדימה על השבת ושפיר מה שגבה על השבת גבה אבל לשמואל דאית לי' דכל זמן דלא קנו מידו לא חייל חיובא משעת המכירה א"כ קשה לימא הלקוחות הלמ"ל על הקרן שיש לו דין קדימה [דאין לתרץ השתא כתירץ הריטב"א דמיירי דהני בנ"ח מטלטלי נינהו דלא מצי למימר הנחתי לך מקום לגבות בשקדם וגבה מטלטלי על השבת דהא כיון דבהכיר בה לכ"ע מחזי כריבית אי לית כאן קרקע וכנ"ל] ומתרץ הש"ס לא בב"ח ובב"ת גם שמואל מודה כיון דקרקע יש לו נתחייב בשעת מכירה בקרן ושבח וכמ"ש הש"ך שם קט"ו ס"ק י"ב הנזכר ואפילו לדעת הגי"ת וסייעתו נמי ניחא דבב"ת אין צריך לאוקמי ביש קרקע דלא שייך בו רבית כדאמר בש"ס וא"כ יש לתרץ דהני בני חרי מטלטלי הם ולא מצי הלקוחות למטען הלמ"ל וכתירץ הריטב"א] ולהכי הדר ואקשו הש"ס מאכילת פירות דליכא לאוקמי בב"ח וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' לשמואל ע"ד שכתבנו ולרב ניחא נמצא אדרבה סוגיין זו מתפרשת יפה כאוקמתת הש"ס בפרק הגוזל וזה ברור ונכון (אם כי בעה"מ עצמו בשיטה זו לא דרך בזו הדרך מ"מ הדברים נכונים ליישב דברי הפוסקים כאוקימתא דהתם ודוק) ואם כנים דברינו הנאמרים דיסוד שקליא וטריא הלזו סובבת על זה דשמואל להכי מחזי כריבית משום דלא חשיב לי' לוה על השבת משעה ראשונה אלא אח"כ משעה שהשביח ולרב דלא גזר כאן משום ריבית היינו משום דלדידי' חשיב לו באמת לוה על השבח משעת מכירה מידו ושפיר ידע הש"ס דעל כרחך ביש קרקע עסקינן אלא דיסוד קושיא של הש"ס כאן הוא לשמואל דלימא להו הלקוחות לב"ח הנחנו לך מקום לגבות:
הנה נרוויח בזה ללמוד מכאן דין מחודש לא הזכירוהו הפוסקים והוא מי שגזל שדה מחבירו וחפר בה בורות שיחין ומערות שחייב בתשלומי הקרקע האי חיובא מאיזה זמן חייל, דבכל הגזילות קיימ"ל וודאי דחל עליו חיוב התשלומין מעיקרא בשעת הגזילה וכדקיימ"ל נמי ב"מ מ"ג לעניין אי מעיקרא שווי' ג' והשתא שוי' זוזי דכדמעיקרא משלם, והכי איפסקא הילכותא בח"מ סי' רצ"ב ונשנה עוד בהלכות גזילות סי' שס"ב יעו"ש איך נדון בקרקע דכי האי גוונא מי נימא דשאני מטלטלין כיון דעכ"פ קנינהו גזלן לענין אונסין דהווי ברשותו משעת גזילה וכדאמרינן בסנהדרין דף ע"ב אוקימנא רחמנא ברשותי' לענין אונסין וע"ש והכי אמרינן נמי בפרק אלו נערות מדאגבי' קניא ופירש"י וחייב באונסין אפילו תשרף ע"כ יעו"ש ומוכח שם דמכת הקנין הזה שיש לו לגזלן בגזילתו מיד בשעת גזילה להתחייב באונסין להכי נחשב חיוב התשלומין עליו מיד בשעת הגזילה משא"כ בקרקע דקיימ"ל קרקע אינה נגזלת ואפילו נשרפה או שטפה נהר אומר לו הרי שלך לפניך נמצאת כל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא גם לענין אונסין א"כ בהאי שעתא דחפר בה בורות שיחין ומערות היא דגזלה מן הנגזל ומשלם זוזי כהשתא כהווי שווה בשעת חפירה ולא כדמעיקרא או דלמא כיון דגם במטלטלים גופייהו אמרינן כל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא כדאמרינן בש"ס ב"מ מ"ג היכא דמעיקרא שוויא זוזי ולבסוף ד' ותברה בידים דמשלם, כהשתא (כדאמרינן שם ב' בגמרא) יעו"ש בפירש"י הטעם דכל היכא דאיתא כו' ואפ"ה אי מעיקרא שוויא ד' חשבינין לו נמי כגזלן משעה ראשונה ומשלם ד' זוזי, ועוד דגם בקרקע מצינו אופנים דחייב הגזלן באונסין מיד בשעה ראשונה וכגון באונסין הבאין מחמתו וכדאיתא ג"כ ברמב"ם ריש פ"ט מנגזל והטור בס' שע"א וא"כ אפשר דשייך נמי לומר דמיד דגזלו קניא לחיוב תשלומין:
הגה"ה וז"ל הטור בח"מ סי' שע"א בשם תשובת הרא"ש ג' עבירות כו' אבל קרקע נתמעטה מדין גזל לפיכך אם גזל קרקע אין כאן לא תגזול דברשות בעלים הם עומדין כו' אבל אם אכל פירות עובר משום לא תגזול, עכ"ל ומיהו ממה שכתב שם הרא"ש אם גזל שדה ולא חרשה ולא זרעה, בית ולא נשתמש בו אין כאן לא תגזול עכ"ל משמע הא זרע או חרש אעפ"י שלא אכל פירות עובר בלא תגזול עכ"ל וא"כ יש לומר דמ"ש אח"כ הרא"ש אם אכל פירות עובר בלא הגזול ר"ל אעפ"י שלא זרע ולא עשה שום חזקה, כנלפענ"ד פשוט בכוונת הרא"ש ושזה שיטת הב"ח סי' שע"ו ודלא כסמ"ע ודרישה שם ודוק [הנה הפרישה סמך יסודתו מהא דכתב הטור בגזל שדה כו' אבל אם אכל פירות עובר בלא תגזול עכ"ל והוכיח מזה דעל כרחך דעת הטור דלא כהריב"ם דכתב דמסיג גבול קרקע עובר גם בלא תגזול, ואני חמה מה יענה הפרישה לדברי הרמב"ם בפ"א מגזילה שכתב בפירוש וז"ל אי זהו גוזל כו' שירד לתוך שדהו ואכל פירותיו וכל כיוצא בזה הוא גוזל עכ"ל והלא דעת הרמב"ם מפורש בפ"ז מגניבה דקרקע אפילו לא אכל פירות עובר בלא תגזול וכמפרש בספרים, אלא ודאי כוונתו כמו שכתבתי בכוונת הטור וזה ברור ודוק ע"כ הג"ה]:
והנה לשון הרמב"ם והטור ומחבר בסי' שע"א כך הוא הפסידה הגזלן כגון שתפר בה בורות שיחין ומערות או הרס הבנינים חייב להעמיד לו בית או שדה כמו שהיתה בשעת הגזילה או ישלם דמיו ע"כ, ולכאורה יפול ספק עצום בכוונת דבריהם אלו, במ"ש או ישלם דמיו שאם נאמר דהאי ישלם דמיו נמי אשעת הגזילה קאי וקשה לפי זה איך סתמו במילתא דפסיקא דלעולם משלם כשעת הגזילה דהא וודאי אי אפשר שהרי אם מעיקרא שויא זוזי ולבסוף שויא ד' בשעה שקלקל וחפר בה בורות שיחין ומערות בידים ודאי כדהשתא משלם דלא גרע בזה ממטלטלים דקיימ"ל תברה או שתי' משלם ד' וכ"כ הריטב"א להדיא בחידושיו לב"מ דף י"ב ע"ד וז"ל שם (בשם הראב"ד) ונפקא לן מהאי דאמר רבא לקמן דף מ"ג האי מאן דגזל חביתא כו' ולבסוף שויא ד' דיוקרא וזולא הוי דנגזל אבל בגזילת קרקע כו' אפילו הבא מחמת הוצאה דנגזל הוי עכ"ל הרי להדיא דילפינן מההוא מימרא דרבא גם לענין קרקע אלא דבקרקע עדיף עוד כח הנגזל דאפילו יוקרא הבא מחמת הוצאה דנגזל הוי וזה פשוט ואפילו חזר והוזל בשעת החזרה לית לן בה דלא אזלינין אלא לבתר שעה שהפסידה בידים וכך מבואר בב"י סי' רצ"ב להדיא בשם תשובת הרא"ש כלל כ"ד יעו"ש:
ובשלמא מ"ש חייב להעמיד לו בית או שדה כמו שהיתה בשעת הגזילה ניחא כה"ג שהרי הבית הזה שוה עכשיו ד' זוזי כשעת שבירה וחזרה ואם נאמר שכוונתם היא באופן דמעיקרא שויא ד' זוזי ובשעת שבירה וחזרה שוי' זוזי א"כ יקשה להיפך תינח הא דמשלם דמים כלומר כשעת הגזילה [כצד הב' הנ"ל] אבל איך נאמר שיעמיד לו בית או שדה אחר כמו שהיתה בשעת הגזילה והא בית או שדה כזה לא שוה עכשיו אלא דינר ואטו מגרע גרע קרקע ממטלטלין דקיי"ל בחביתא דחמרא דמשלם ד' כדמעיקרא ואינו יכול לסלקו בחביתא דחמרא כמו שלקח אצלו ואומר לו הרי שלך לפניך אלא משלם ד' אבל אם נפרש דהאי ישלם דמיו לא קאי אשעת גזילה יש כאן מקום בפשיטות לפרש כגון דמעיקרא שוי' זוזי ובשעת שבירה ד' ויהי' דבריהם בכיון שלא כתבו בשעת הגזילה אלא אחזרת בית ושדה דוקא ולא אדמים, אבל להיפך אי מעיקרא שוי' ד' ובשעת שבירה והפסד שווי' זוזי חזר הספק למקומו או יש לומר בפשיטות דהפוסקים הללו לא דיברו כאן מיוקרא וזולא שבין שעת הגזילה לשעת השבירה והפסד ומיירי שלא נשתנה כלל שעת הגזילה משעה ראשונה עד שעת שבירה והפסד אלא באם הוזל אח"כ קודם החזרה ועל זה אמרו דמשלם שעת הגזילה בין דמים ובין בית או שדה לאפוקי משעת של עכשיו שהוא שעת החזרה דלא אזלינן בזה בתר שעת החזרה וכמ"ש בשם ב"י בשם תשובת הרא"ש הנזכרת והספק חוזר לאיתנו:
ויש לפרש עוד ולומר כצד הא' הנ"ל דבקרקע לעולם לא אזלינן אלא בתר שעת חפירה וקילקול שאז עיקר שעת הגזילה וכנ"ל בשם תשובת הרא"ש דלא עבר כלל על לאו דלא תגזול אלא בשעת חפירה וקילקול ולהכי היכא דלבסוף שוי' זוזי לא משלם אלא חד זוזי וא' יבואו דברי הרמב"ם והטור והמחבר כפשטן וכסתמן אף ענין יוקרא וזולא בין לקולא בין לחומרא אלא דשעת הגזילה שכתבו ירצה לומר דהיינו שעת חפירה וקילקול בידים דאז היא עיקר שעת הגזילה בשעה שהוא עובר על לא תגזול וכתשובת הרא"ש הנ"ל וז"ל הטור העתיקו הרמ"א בסי' שע"א וכשם שהקרקע בחזקת הנגזל שיכול לומר הרי שלך לפניך כן הוא ברשותו לטובתו דאע"ג דגבי מטלטלים כו' אינו משלם אלא כשעת הגזילה גבי קרקע אינו כן כו' עכ"ל והיא מש"ס דב"מ ועיין ב"י מוכח לכאורה דהאי דקיימ"ל קרקע במזקת נגזל קיימא דוחה להאי כלל דכל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה לענין דצריך לשלם לו דמי תשמישו ובזה יש לפרש נמי לשון הטור קודם לזה שחה שכתב חייב להעמיד כו' כמו שהיתה בשעת הגזילה ר"ל לאפוקי דמי תשמישו או מניעת רווח אין כאן כיון שהוא עצמו לא השתמש ולא הרויח אך קלקל וצ"ע לדינא:
אמנם לפי עניות דעתי יש לפשוט דין זה מש"ס ולהוכיח כצד ב' הנ"ל דלעולם עיקר חיוב הגזלן הוי בשעה שגזל ונוסיף טעם לפי מה שכתב הראב"ד בש"מ שם דהא דמשלם ד' אע"ג דמעיקרא לא שויא אלא זוזי היינו משום דלעולם בשעת הגזילה רמו עליהו חיוב תשלומין אע"ג דברשותא דמרא קאי אלא באם שוה אח"כ יותר מזוזי חשבינן לי' כאילו גזל עוד הפעם מה ששוה עכשיו יותר משעת שבירה ושתי' כיון דברשותא דמרא קאי וניהו נמי דקרקע נמי לא עבר עדיין על לא תגזול כל זמן שלא חפר וקלקל מ"מ כשחפר וקלקל אח"כ יש לומר דמתחייב על הקרקע משעה ראשונה וכעין מ"ש המפרשים בלאו דלא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו אע"ג דכל זמן שהמשכון קיים ליכא עליו חיוב מלקות שהרי יכול להחזירו מ"מ כששרף אח"כ את המשכון אגלאי מלתא למפרע דלקי על האי שעתא דלקח המשכון ולכן לוקה ומשלם כמ"ש המ"מ פ"ג מהלכות מלוה ותומים ס' צ"ז ע"ש ודו"ק כי יש לחלק, אלא דבלאו הכי לפמ"ש למעלה דמוכח מדברי הרא"ש דה"ה בקרקע עובר מיד בלא תגזול אם זרע או חרש קצת בשדה והיינו דומיא דנשתמש בתוך הבית דהוי' כמו חזקה קצת דמהאי שעתא עבר על לאו דלא תגזול וזה מוכח מדברי הרא"ש שהביא הטור סוף סימן שע"א ע"ש, וע"ש בדרישה ופרישה דמשמע להו שלהרא"ש אפילו חרש או זרע עדיין לא עבר על לא תגזול אלא מדרבנן אבל לרעת הרמב"ם משמע דעובר מיד בלאו דלא תגזול ועיין עוד בדרישה ופרישה סי' שע"א ובסמ"ע שם ס"ק ב', והב"ח שם השוה דעת הרמב"ם לדעת הטור והרא"ש דכולהו סברי דעובר על לא תגזול ע"ש ועיין בספר תורת חיים ב"מ דף ס"א בד"ה אלא לאו דגזל וכו' דפשיטא לי' שבקרקע עובר על לאו דלא הגזול כמו במטלטלין שכן מוכח ברמב"ם פ"ז מהלכות גניבה וברש"י פ' שופטים אך מה שהשיג שם על התוס' תמוה דאטו גברא אגברא קא רמי הלא בתשובת הרא"ש ג"כ מבואר להדיא דקרקע נתמעט מגזל ואין ספק שחולק על רש"י ורמב"ם בזה ויותר הי' לו להסתייע מדברי הספרי שמבואר שם להדיא כדברי הרמב"ם ורש"י:
אך לפי עניית דעתי דגם מהספרי אין השגה עליהם. וי"ל דסתם ספרי ר"ש אליבא דר"ע כש"ס סנהדרין פ"ו דדריש ריבה ומיעט בפרק ב' דשבועות וריבה קרקעות ג"כ לגזל כש"ס בבא קתא קי"ז ועיין ב"ת שע"א אות ט' וא"כ ודאי יש לומר דה"ה חיוב תשלומין רמי עלי' מהאי שעתא ובזה נסתלק ג"כ תמיהת המשנה למלך ריש פ"ד מה' מלוה מהך דספרי אבל מדברי התוס' ריש פרק מרובה שהביא שם ודאי מוכת. ולפ"ז אתי שפיר מה שנתקשו המחברים דלמה לי' להש"ס לאוקמי בשגזל שדה מליאה פירות דווקא והלא כשגזלו אח"כ פירות ג"כ חייב לשלם לדעת הרמב"ם כנ"ל אבל י"ל דמכאן מוכת כצד הב' הנ"ל דחיוב תשלומין חל ג"כ בקרקע משעת הגזילה ועכ"פ משעת חרישה וזריעה ולהכי אי הוי מוקמינן כשגזלו פירות אח"כ יקשה איך קאמר התנא גובה את הקרן מנכסים משועבדים ופירות מבנ"ח והא לפי האמת יש לו לקרן דין קדימה שהקרן נתחייב מיד בשעת מרישה ועל הפירות ודאי דלא התחיל חיובא קודם שבאו לעולם וא"כ לימא לי' הנחתי לך מקום לגבות מבנ"ח על הקרן, או יגבה ממשעבדי שיעור הפירות שגבה מבנ"מ ואיך קתני גובה את הקרן וגובה את הפירות ולהכי שפיר הוצרך לאוקמי כגון שהית שדה מלאה פירות מיד בשעת הגזילה ולכך שפיר גובה וגובה כו':
ולפי דברים האלה מצאנו יישוב נכון לדברי הרמב"ם בהא דהביא הך אוקימתא דרבא בפירוש המשנה ובחיבורו פרק כ"א ממלוה, ותמהו עליו דהא הך אוקימתא לא ניצריכא אלא לשמואל דס"ל שבח אין לו, ולמה דקיימ"ל כרב דיש לו שבח לתניהו להנך אוקמתת כלל. אבל להנ"ל י"ל אדרבה הרמב"ם עצמו נתקשה הקושיא זו על הש"ס גופי' דאיך בא רבא לתרץ ולאוקמי בהך אוקימתא והא רבא גופי' פסק דלא כשמואל וכבר עמד בזה הר"מ הובא בש"מ ע"ש שתירוצו היא נגד דעת כל המפרשים לכן בחר לו הרמב"ם לתרץ קושיא זו באופן אחר וס"ל דע"כ רבא חולק על סברת המקשן הנ"ל שסובר דלרב באמת נחחייב על השבח מיד בשעה ראשונה ע"ז פליג רבא וס"ל דלא נחלקו רב ושמואל בדבר זה כלל וכצד ב' הנ"ל דגם רב ס"ל דלא חשבינן לי' לחיוב השבח עד שעה שהשביח [אם לא בשקנו מידו דאז דוקא חשבינן חיוב השבח משעת המכר כפרש"י] רק דס"ל דלא גזרו רבנן כאן שהוא דרך זביני ולא הכיר בו וע"כ שפיר ס"ל לרבא דכל מה שהקשה המקשה לשמואל, לרב ג"כ קשה כל הך קושיא כיון שגם רב סובר דחיוב השבח לא חל אלא משעה שהשביח וכשמואל בזה, וא"כ אי מוקי לה בלוקח מגזלן יקשה ג"כ איך קתני גובה וכו' ושבח מבנ"ח לימא לי' הנחנו לך מקום לגבות מבנ"ח ולכך שפיר הוצרך רבא גופי' לתרץ ולאוקמי בהך אוקימתא אע"ג דהוא גופי' כרב ס"ל ולכן העתיק הרמב"ם ג"כ אוקימתא זו להלכה ודוק אמנם סוגיא דפרק הגוזל עצים הנ"ל דמוקי בת"ח דידע ובאית לי' קרקע ולפי דברינו הנ"ל צ"ל דאזלא הך סוגיא כסברת המקשה דהכא דלרב ניחא דאין לקרן דין קדימה והא דדחי דלמא בת"ח וידע כלומר ואליבא דהלכתי' דכרב קיימ"ל ונמצא לפ"ז לא יהי' הך דחויא לפי האמת וכמ"ש הרמב"ן, או דבההוא דחויא ס"ל דבהכיר בו שאינו שלו רק שקיבל בפירוש אחריות, אין בו משום ריבית כלל וכשיטת הראב"ד באמת אלא דלא קיימ"ל הכי או דסברי דבקנו מידו ואפ"ה לא גבי שבח ממשעבדי (וכשיטת התוספ' והריטב"א סובר כן באמת) ולא קיימ"ל הכי לדעת הריטב"א והוי יודע דמכל מה שכתב היא דחויא לדברי הריטב"א הללו דבקנו מידו אפילו שבח גבי ממשעבדי, ודע עוד שיסוד כל הדברים הנזכרים סובבים על שיטת רש"י שמוכחת דעתו דפעילת יש לו קרקע חלוקה היא מפעולת קנו מידו דקנו מידו פעילתו לענין שנתחייב שבת משעה ראשונה ופעולת הקרקע אינו רק דכה"ג כיון שאינו נותן לו מעות מיד ליד שם היא דרך זביני לא גזרו רבנן דלא כקצת מפורשים הובא בש"מ דפעילות הקרקע ג"כ לענין שלהחייב משעה ראשונה דלא כן דעת רש"י ופירוש רש"י הובא גם בסמ"ע ח"מ סי' שע"ג ודו"ק:
יש לחקור לפי מה דאסיקנא דטעמא דשמואל משום דמחזי כריבית ורב דפליג וסובר דהכא לא מחזי כריבית כלל ואפילו אבק ריבית אין כאן כמ"ש הראשונים ועיין בש"מ מי נימא דעד כאן לא פליג שמואל אלא בפירש לו את השבת ומטעם דאז שייך קצת לדמותו לריבית שאסרה תורה במה שקוצץ לו ליתן יתר על מה שנתן לו, אבל בלא פירש דבריבית גמור לא אסרתו תורה בלא פירש מתחילה בשעת הלואה כדקיימ"ל ביו"ד סי' ק"ס וקס"ו א"כ יש לומר דכה"ג גם שמואל מודה דאין כאן ריבית ולפי זה יהי' שני צדדי האי בעיא שוין דלצד הא' טעמא דשמואל דוקא משום דלא פירש הא פירש יש לו או דלמא כיון דשמואל סתמא קאמר משום ריבית דרבנן שאסר אפילו בלא קצץ א"כ גם בלא פירש אסור ומהא דאמר ר"נ אמר שמואל אעפ"י שפירש לו את השבח אין לו, ליכא להוכיח הכא דבלא פירש כ"ש שאין לו דהא ליתא דמהכא לא מוכת מידי דוודאי לשמואל גופי' לא פירש גרע טפי ולא מבעי לדעת הראב"ד (הובא בריטב"א ובש"מ לב"מ) דלשמואל אחריות לאו ט"ס היא אפילו בטורפה נגזל (ודלא כהתוס' לעיל בד"ה שעבוד יעו"ש) אבל אפילו לדעת התוס' והרמב"ם וסייעתם דסברי דגם לשמואל בטרף נגזל אחריות טעות סופר היינו דוקא על הקרן דכתיב בשטר אחריות הקרן אז אמרינן אחריות טע"ס לענין שבת וסברת הראב"ד יש להסביר בפשיטות דסובר כיון דר' מאיר לית לי' כלל דסברא דאחריות ט"ס לאפוקי ממון וניהו דלחכמים אלימא האי סברא דט"ס לאפוקי ממון מ"מ דייך שתועיל סברא זו לחד דרגא, והיינו בלא הזכיר בו אחריות כלל אמרינן ט"ס לענין הקרן לחוד ואם הוזכיר בו אחריות היכן אז אמרינן שוב אט"ס לענין שבח, אבל שתועיל סברא זו לשני דברים לקרן ולשבת ס"ל להראב"ד. דגם חכמים מודים דלא מהני וסברא כזו מצינו בכמה דוכתי בש"ס [ועיין בלח"מ הובא בש"ך סי' פ"א סוף ס"ק צ"ד והנה סברת החולקים על הראב"ד דסברי דלגמרי קיימ"ל אחריות ט"ס היא גם בלא כתב בו שום דבר י"ל דעד כאן לא פליגי אלא לדידן דקיימ"ל שאין חילוק בין שטרי הלואה לשטרי מקח, ולעולם אמרינן אחריות ט"ס והכי נמי סברי הנך פוסקים דלא מחלקינין בזה בין חד דרגי לתרי דרגא אבל לשמואל דס"ל לחלק בין שטרי מקח לשטרי הלואה י"ל דכ"ע מודה דאליבא דשמואל במקום שסובר אחריות ט"ס היא דהיינו בטרפו נגזל דלהתוס' והרמב"ם גם לשמואל אחריות ע"ס בהאי גוונא לדידי' שפיר י"ל דמחלק נמי וסבר דלא מהני אלא לחד דרגי וכגון דלא הוזכר בו כלום מהני לענין קרן ובהוזכר בו אחריות הקרן מהני שוב לשבת וא"כ אתי נמי שפיר הא דאמר שמואל אעפ"י שפירש לו דר"ל דלא מבעי לא פירש לו כלום דאו מדינא אין לו שבת כנ"ל דלא מהני הט"ס אלא לענין קרן אלא אפילו פירש לו השבת בפירוש דמדינא ודאי אית לי' אפילו למ"ד לאו ט"ס מ"מ אין לו שבת משום דמחזי כריבית וזה פשוט:
ודע דיש לומר עוד כיון דמצינו איזה צד דיש מעלה לאחר מן הנושאים קתני אעפ"י הגס שבאמת גרע טפי עיין ש"ך סי' פ"א ס"ק כ"א שם כה"ג להדיא:
והדרן להנ"ל דא"כ יש ספק לשמואל גופי' י"ל דיש ט"ס גם על השבת אם פירש לו את הקרן דאפשר דכה"ג ס"ל דלא מחזי כריבית וניהו דאנן לא קיימ"ל כשמואל מ"מ נ"מ גם לדידן דקיימ"ל כרב דיש לו שבת לפמ"ש הפוסקים דאפילו לרב אם הכיר בו שאיני שלו ולקחה אין לו שבת אפילו פירש משום דמחזי כריבית וכמ"ש בת"מ שע"ג א"כ יש נ"מ בלא פירש לו את השבת והמוכר מודה שע"מ כן מכר לו ומתחייב עצמו על פי הודאתו להחזיר את השבת אם נאמר דגם בלא פירש מחזי כריבית, ואסור ללוקח לקבל הימנו, אבל אם נאמר דלשמואל גופי' בלא פירש אין בו משום ריבית א"כ ממילא לדידן נמי מותר לקבלו ולא מבעי לדעת הרז"ה והרשב"א דסברי דביש לו קרקע או קנו מידו גם בהכיר בו שאינו שלו יש לו שבת א"כ ודאי יש להסתפק ולומר דה"ה בלא פירש וכנ"ל אלא אפילו לדעת הרא"ש והרמב"ם וסייעתו דבהכיר בו שאינו שלו לא מהני הא דיש לו קרקע או קנו מידו דלעולם מחזי כריבית והטעם דלא הי' כאן מכר לעולם מ"מ בלא פירש אולי יש לומר דלכ"ע אין בו משום ריבית ועיין בריטב"א בב"מ כתב שם וז"ל ע"כ נראה לנו דודאי יש בהם משום ריבית ולא שנו לן בין פירש ללא פירש לרב, בהכיר בו שאינו שלו משמע לכאורה מדבריו דגם בלא פירש יש בו משום ריבית אבל יש לדחות דלאו מטעם רבית שווין תרווייהו אלא דבדבר זה שווין דבשניהם אין להם, אבל לא מטעם אחד דבלא פירש אין לו מטעם דהכיר בו ואמרינן אדם יודע שקרקע אין לו וגמר ונתן לשם פקדון, וכטעם הב' שכתבו הרי"ף ומטעם זה אין ראי' מקצת דברי הראשונים ז"ל יעו"ש אבל היכא דרצה ליתן השבת מעצמו לא איירי ועוד דהריטב"א אזיל בשיטת הרא"ש והר"ן דאפילו יש לו קרקע מחזי כריבית:
והנה המגיד משנה פ' כ"א מה' מלוה על מה שכתב הרמב"ם שם דבשבת אפילו לא כתב לו שכבר נודע שכך דין המוכר עם הלוקח כתב המ"מ שם וז"ל כך כתבו שסתמו כפירושו וכן עיקר עכ"ל והש"ך בסי' קט"ו ס"ק י"ג תמה דהלא דין זה ש"ס ערוך הוא פ"ק ד' ט"ו אמר רבא הלכתי' יש לו מעות ושבת ואעפ"י שלא פירש לו את השבח. ולפענ"ד קשה שהרי מבואר בדברי הראב"ד בהשגת בפ' ט' מהלכות גזילה ה' ו' דס"ל דגבי שבת לא אמרינן סתמו כפירושו כשלא כתב לו דבר וז"ל המ"מ שם ואפשר שהרא"ה ז"ל סובר שבקיבל אחריות סתם אף השבח בכלל ואם לא קיבל עליו אחריות כלל חייב באחריות הקרן מפני שהוא ט"ס אבל לא בשבת ולא כן פירשו שאר המפרשים עכ"ל, הרי מפורש דמהש"ס אין ראי' וגם שגדולי המורים חולקים בדין זה ובפרט לפי הגרסא שלפנינו ברמב"ם אפילו לא כתב לו דבר שהיא מפורש לאפוקי דעת הראב"ד וגם לגרסת המגיד פשיט שיש לפרש כן וזה ברור בכוונת המ"מ והנה המ"מ נסתפק בדעת הראב"ד שאפשר שסובר כך מפני שלא ראה את דברי הראב"ד בסוגיא זו ע"כ כתב שאפשר שהרא"ה ז"ל סובר כן וסוד ד' ליראיו, כי כך נמצא מבואר בדברי הראב"ד הובא בש"מ בב"מ שם על הא דאמר רב יש לו מעות ויש לו שבת וז"ל ואעפ"י שקבל אחריות סתם וקסבר רב שבח אין צריך לימלך עכ"ל. וכפי הנראה שהראב"ד שם לטעמו אזיל דס"ל דהא דאמר שמואל לעיל ד' י"ד אחריות לאו ט"ס בשטרי מקח היא אפילו בנמצאת השדה גזולה ודלא כהתוס' שם בד"ה שיעבד צריך לימלך והראב"ד מפרש דהא דאמר לי' שמואל לר"ת ב"ש אתלך וכתוב שופרא שבת ופירי וקשה למה לא הזכיר שיעבד כמ"ש התוס' ע"ש אך הראב"ד מפרש דס"ל אעפ"י שצווה לכתוב אחריות צריך להימלך על השבת ולפ"ז ע"כ הא דאמר שמואל מעות יש לו שבח אין לו היינו שפירש בשטר אחריות דאל"כ אף מעות אין לו וא"כ ע"כ הא דבעי מיני' דרב הונא טעמא דשמואל משום דלא פירש כו', פ"כ דר"ל שלא פירש את השבח, אבל פירש בו גוף האחריות וכן הא דאמרינן בסוגיא אעפ"י שפירש לו את השבת ע"כ בפירש לו שבח מבלעדי הקרן [ובזה מיושב נמי קושיית מהרש"א בגמרא שהקשה אי בב"ת שיעבוד נמי צריך למלך ע"ש] וכיון דכל פירש ולא פירש דסוגיא לדעת הראב"ד היינו רק לעניין השבת אבל הקרן מפורש בו וודאי ושא נקל ג"כ לפרש מימרא דרבא דאמר אעפ"י שלא פירש לו את השבח, היינו באופן שיש בו עכ"פ על גוף הקרן ואע"ג דקיימ"ל אחריות ט"ס היא היינו דווקא על הקרן ולא אשבח ומ"מ מהני כתיבת אחריות סתם גם על השבח וכמ"ש המ"מ כן נלפענ"ד בכוונת שיטת הראב"ד ודרכו בש"ס שם לפי המובא בא"ז שם והא דאמר שמואל בהכיר בו שאינו שלו דאין לו מעות ע"כ דמיירי בשלא קיבל אחריות שאם קבל וודאי יש לו מעות וטעמא בהכיר הא לא הכיר יש לו וכמ"ש התוס' להוכיח מזה שיטתם לדעת הראב"ד צ"ל דלעולם גם בלא הכיר אין לו מטעם דאחריות לאו ט"ס אלא הא קמ"ל דבהכיר בו שאינו שלו הווי אמינא דמדינא אית לי' דמעות פסקינן (ועיין בא"ז ד' ע"א ד"ה ורבותינו הצרפתים ונו"ל שכיון לזה) ונמצא לדעת הראב"ד כפי פירושו דשמואל סברי דאמר אחריות לאו ט"ס במקח וממכר אע"ג דלא קיימ"ל כשמואל מ"מ נ"מ גדולה לדינא ג"כ לדידן ודו"ק:
ומן מוצא הדברים נוכל לדעת כי דעת הרמב"ם תתיישב כפי דרך התוס' דשמואל גופי' בלא פירש כלום איירי אך דבטרפה נגזל מודה שמואל דאחריות ט"ס היא דבשיטת הלוואה דמיא, וכמ"ש התוס' בד"ה שעבוד ובד"ה מעות יש לו ע"ש וע"כ סובר הרמב"ם בפשיטות לפי מאי דקיימ"ל אחריות ט"ס לאו לעניין קרן לחוד אלא ה"ה לעניין שבח, ואפילו לא כתב לו דבר ואעפ"י שלכאורה יש לחלק בסברא בין שבח ובין קרן לעניין אחריות ט"ס וכסברת הראב"ד מ"מ סובר הרמב"ם סייעתו כיון דקיימ"ל אחריות ט"ס ולא מחלקינן בין שטרי מקח או הלוואה, אעפ"י שיש סברא לחלק ה"ה דלא מחלקינין בין שבח לקרן אילם הואיל ובאמת הכלל שבידינו היא דאפושי פלוגתא לא מפשינן א"כ קרוב הדבר לומר ג"כ הכא דגם הרמב"ם ז"ל סובר דאליבא דשמואל דחזינין דמחלק בענין שטרי האיך שייך ט"ס, והאיך לא, וסובר ג"כ דבטרף גזל אמרינן אחריות ט"ס [אלא לחד דרגא והיינו לענין קרן] לדידי' יש לומר דמחלק נמי לענין שבח וקרן דבקרן לחוד י"ל דאחריות ט"ס. דעד כאן לא פליג רבנין לומר אחריות ט"ס אלא בחד דרגא דהיינו לעניין קרן דמסתבר וודאי דלא שדי אינש זוזי בכדי וכסברת הראב"ד ז"ל באמת אבל לא לתרי דרגא אבל כתב בו אחריות סתם מהני גם לגבות שבח וכה"ג לעניין שבח נמי אמרינין אחריות ט"ס בטרף נגזל, וכלל היא לדעת הראב"ד דלא מהני אחריות ט"ס אלא על הקרן לחוד בלא כתב בו כלום ובכתב בו אחריות מהני הו לענין השבח, אבל אם טרף ב"ח דסובר שמואל דאחריות לאו ט"ס היא וממילא היכא דלא כתב אלא אחריות הקרן לא מהני אחריות זה אשבח ולהכי אמר שמואל שבח שכר שעבוד צריך למלוך וכפירש"י שם כו' ואף אם קבל על הקרן לא קבל על השבח כיון דבטרף ב"ח לית לי' לשמואל ט"ס ולהכי לא מהני אלא בפירש לו בפירוש השבח זולת הקרן:
ולפ"ז יש לומר שיש להרמב"ם ראי' מהש"ס דשמואל סובר אחריות ט"ס היא וכדרך התוס' ודלא כהראב"ד והנה הראשונים נתקשו על הא דאיתבי' רבא לר"נ כו' קתני מיהת לשבח קרקעות מדרישא כו' סיפא נמי כו' ולמה לא הקשה מרישא גופי' ובפרט לפי מה שמוכח מדברי הש"ך שם ס"ק כ"ו דבפירות מחזי יותר כריבית, אמנם לפי סברא הנ"ל בדברינו די"ל דעד כאן לא פליג שמואל ואוסר אלא בפירש את השבח דאז מחזי כריבית דדמי לריבית קציצה, אבל בלא פירש גם שמואל דאין כאן איסור ריבית כלל, לפ"ז יש לומר דמרישא גופי' איכא לאוקמי בלא פירש לו את השבח ואז אמרינן אחריות ט"ס לענין השבח אפילו לשמואל כיון דטרפה נגזל וכשיטת התוס' אבל מסיפא דע"כ בב"א איירי נמי לסברת המקשן דסתמא איירי בין בב"ח ובין בנגזל וב"ח לית לי' שבחא רק בפירש השבח זולת הקרן וממילא דבנגזל נמי דומיא דהכא נוטל השבח דהא כוללים יחד בחד בבא לשבח קרקעות דמיירי לדעת המקשן בין בב"ח בין בנגזל ובפרט לפום סברא דהשתא דלית לי' לחלק ולומר הא כדאיתא והא כדאיתא. ומשני הש"ס לא בב"ח פירוש וודאי סיפא בפירש איירי אבל לא כדקאמרת דסיפא בנגזל נמי לא, דסיפא בב"ח לחוד מתוקמי ופריך מדרישא בגוזל ונגזל סיפא נמי בגוזל כו' ואין לתרץ דאי נמי בגוזל מאי הווי דלמא בלא פירש דהא השתא ס"ד דע"כ רישא דומיא דסיפא והא וודאי גם המקשן אסיק אדעתי' דגם דסיפא בב"ח נמי איירי, אלא דהמקשה הקשה דמסתמא בגזלן איירי ג"כ וכנ"ל ומתרץ מידי אריא הא כדאיתא כו':
אלא דנשאר קשה לפ"ז הא איכא לשניי' בפשיטות אידא ואידא בלוקח מגזלן ותרווייהו בלא פירש ותהוי רישא דומיא דסיפא וכן קשה מאי פריך בתר הכי מברייתא דאין מוציאין לאכילת פירות הא כבר אסיקנא דלא בעי רישא דומיא דסיפא א"כ וודאי איכא לאוקמי בלא פירש וכנ"ל:
ויש ליישב על פי מ"ש הרא"ש בשם הר"מ בהא דאמר ת"ש אין מוציאין לאכילת פירות לאוו קושיא היא לשמואל אלא אדרבה סייעתא היא לשמואל דקשה לכאורה מדוע לא כלל התנא פירות ושבח בחד בבא ולערבינהו ולתנינהו אלא וודאי בעי התנא להשמיענו כדשמואל דרישא וסיפא לאוו בחד גוונא איירי ורישא ע"כ בגוזל ובלא פירש וסיפא בב"ח ואפילו בפירש ולהכי תנא להו כל חד באנפי נפשא להשמיענו דיש חילוק בין ב"ח הטורף ובין נגזל הטורף דהווי ריבית בפירש לו את השבח ודחי רבא מהא לא תסייע דלעולם אפשר דשבח יש גם בטרף נגזל והא דלא ערבינהו בהדי הדדי דינא אחרינא אתי לאשמיענין דהיכא דעמד בדין על הקרן לא טרף פירות, וכן הא דרבה בר רב הונא ור"א כולהו אתו למדחי סייעתא של הרא"ש בשם הר"מ (שם בש"מ בסוגיא זו) אך לא מטעמא שדעת הה"מ דלהכי לא קשה מפירות דפירות מודה שמואל דלא מחזי כריבית אבל לא כן דעת כל גדולי הראשונים ה"ה התוס' והרז"ה והרמב"ן והראב"ד, וכן התיחת דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שאם דעתם דפירות לא מחזי כריבית הי' להם זה נ"מ גדולה לדינא לדידן בהכיר בו שאינו שלו דקיימ"ל דשבח אין לו אפילו פירש משום דמחזי כריבית והול"ל דפירות יש לו, וכן הרשב"א והריטב"א מדברי כולם מוכח להדיא דלית להו הך סברא אבל בכל זאת דבר גדול וחדש שמענו מפירוש הרא"ש בשם הר"מ בזה, דהאי ת"ש לאוו קושיא היא רק סייעתא היא ולפי דבריו יובנו הדברים הנ"ל היטב דלהכי באמת לא מהדר התלמוד לאוקמי רישא וסיפא בחד גוונא וכגון בלא פירש או כקושיית המפורשים לוקמי תרווייהו בלוקח מגזלן רק בשיש לו קרקע או קנו מידו משום דהתרא ניחא לי' טפי לאוקמי רישא לאוו דומיא דסיפא דכה"ג יש סיוע לדברי שמואל מהברייתא וכנ"ל ומדוקדקת הסוגיא לפי זה ומפורשת שפיר, ועל כל פנים נשמע דלשיטת הראב"ד הנ"ל דאליבי' ע"כ שמואל גם בטרף נגזל לית לי' אחריות ט"ס א"כ גם בנגזל לית לי' שבח רק בפירש על השבח בפני עצמו כמבואר בדברי הראב"ד הנ"ל א"כ הדרא קושיא לדוכתי' מרישא עצמה הי' לו להש"ס להקשות דהא רש"י נמי ע"כ בפירש איירי ויש מזה הוכחה לשיטת הרמב"ם דאפילו לשמואל אמרינן כה"ג אחריות ט"ס אפילו בלא פירש וכנ"ל ומיושב קושיית הראשונים ודוק:
והנה הרי"ף בהלכותיו הזכר שני טפחים הא' כיון דהכיר בו שאינו שלו הוה זוזי כמלוה גבי מוכר, ואי שקיל לי' מיני' מחזי כריבית הטעם השני כתב אי נמי משום דסבר לה כרב דאמר אדם יודע שקרקע אין לו וגמר ונתן לשם פקדון ע"כ והנה וודאי נ"מ בין הני טעמים בקיבל בפירוש אחריות או ברוצה לתת לו בעד השבת מרצונו דכה"ג אסור דווקא לטעמא קמא ולטעמא בתרא הי' מותר אבל קשה למה לנו לפ"ז טעם השני שכתב הרי"ף ומאי נפקא מינה בו ואם נאמר שהרי"ף סובר כשיטת הרז"ה והרשב"א דביש לו קרקע או קנו מידו דאע"ג דאין כאן ריבית מ"מ אין לו שבת מטעם השני דאדם יודע שקרקע אינו שלו וגמר ונתן לשום פקדון ולא אמרינין הכא אחריות ט"ס היא וכ"כ בחידושי הריטב"א וז"ל וכ"ת לרב נמי אמאי איצטריך טעמא דאדם יודע תיפוק לי' דס"ל אחריות ט"ס היא י"ל דבהכיר בה שאינו שלו לא אמרינן דלהווי ט"ס דהל"ל בהדיא וצ"ע עכ"ל וא"כ וודאי נ"מ לטעם השני לדינא, וכן יש נ"מ בטעם השני לדינא אם נאמר שהרי"ף בטעם הב' סובר כשיטת הראב"ד דבפירש לו והכיר בו שאינו שלו לא מחזי כריבית כלל, כיון דמעות פקדון אין כאן ריבית כלל וכן משמע לשונו שמתחלה כתב דזוזי הוה מלוה והיינו דלא כרב ג"כ ואח"כ כתב אי נמי דסבר לה כרב כו' ושם פקדון ניהו לפ"ז הטעם השני חזרה מטעם הראשון וסובר הרי"ף כהראב"ד שהובא בריטב"א ובש"מ דכיון דקיימ"ל כרב יש לו שבח ואין כאן ריבית כלל בפירושו דבפקדון לא שייך ריבית אבל לפי דעת הרא"ש והנ"י בהבנת דברי הרי"ף דלא כשיטת הרז"ה והרשב"א וגם לא כהראב"ד א"כ עדיין נשאר קשה לאיזה צורך כתב הרי"ף טעם השני למאי נפקא מינה בו:
וראיתי תשובה להריא"ף מועתקת מלשון ערבי הובא בש"מ שם יורינו רבינו הא דאין לו שבח אפילו לרב בהכיר בו שאינו שלו דמחזי כריבית האי ריבית אי הווי ריבית קציצה או אבק ריבית, תשובה:
אם פירש לו הלוקח בפירוש הווי ריבית קציצה ובלא פירש הווי אבק ריבית ע"כ בשינוי לשון קצת. א"כ לכאורה מפורש מכאן דעת הריא"ף דאף בלא פירש יש בו משום אבק ריבית וכצד השני מיהו יש לדחות דאעפ"י דעיקר הספק נפשט מכאן לדינא דלרב בהכיר בו אפילו בלא פירש יש בו משום אבק ריבית מ"מ יש לומר דהיינו דווקא בהכיר בו שאינו שלו ולא הי' כאן מכר לעולם והווי זוזי הלוואה ממש להכי יש בו משום אבק ריבית אפילו בלא פירש משא"כ בלא הכיר בה שהי' קצת דרך זביני אז מהני וכמ"ש המפרשים ההוא חילוקא לעניין קרקע או קני מידו]:
ואחר העיון יש לומר דיש לכאורה להוכיח מתשובה זו גופי' ומדברי הפוסקים דלשמואל גופי' דבלא הכיר בו ולא פירש אין בו משום ריבית [אלא דאין לו מטעם דאחריות לאו ט"ס היא כנ"ל] דאל"כ קשה להפוסקים מנ"ל דרב דפליג על שמואל וסובר שבת יש לו דלמא היינו דוקא בלא פירש אבל בפירש דהווי דומיא לריבית קציצה אפשר דגם לרב אסור ול"פ אלא בלא פירש דלשמואל אין לו שבת משום דאחריות לאו ט"ס לעניין שבת כנ"ל או משום ריבית וע"ז פליג רב וסבר דאחריות ט"ס, אבל מנ"ל דרב פליג בפירש לו וניהו דאי פשטו האי בעי' מדרב נחמן אמר שמואל דשמואל אפילו בפירש מיירי אבל אכתי אליבא דרב מנא ידעינן דמתיר אפילו בפירש. ועוד קשה לכאורה אמאי בעי הש"ס לפרושי מלתא דשמואל אי אמר בפירש או בלא פירש אע"ג דלא נ"מ לדינא דהא לית הלכתי' כשמואל וכדפסיק רבא להדיא ואמאי לא בעי הש"ס אליבא דרב דקיימ"ל כוותי' טעמא דרב משום דפירש אבל לא פירש גם רב מודה או דלמא דרב אפילו בלא פירש ס"ל דיש לו שבח דוודאי ליכא למימר דבדרב פשיטא לי' דאפילו בלא פירש מיירי דמנ"ל הא. ועוד שהרי מהא דאמר רבא לקמן הלכתי' שבת יש לו אפילו לא פירש ולא אמר כתמא הלכתי' כרב מוכת דמרב גופי' לא מוכח אי מיירי בפירש או לא וכ"כ הנ"י שם להדיא ועיין ש"מ שם ולכאורה יש לומר דלהכי קא בעי אליבא דשמואל, כדי לברר אי שמואל מיירי אפילו בפירש וכדי לאותיבא עליו ממתניתן ועיין ש"מ שם שכתב דהא דפריך ממשנה דשבח ופירות היינו משום דאסיק אר"נ אמר שמואל יעו"ש או משום דס"ד דגם הכא קיימ"ל כשמואל דהלכתי' כשמואל כדינא וכל זה דוחק:
אבל אי נימא דבלא פירש פשיטא לן דשמואל גופי' מודה דלא מחזי כריבית ולא אמר דאין לו שבח אלא בפירש ורב פליג עלי' ואמר דיש לו שבח ש"מ דאפילו בפירש ס"ל כרב דיש לו שבח אבל הא לא אבעי' לן אי טעמא דרב בפירש דווקא אבל לא פירש אין לו שבח משום דאחריות לאוו ט"ס הוא בשבת די"ל מדחזנין לעיל דאמר שמואל שבח שפר שיעבוד צריך לימלך והכי אמר לקמן דאמר לו שמואל לר"ח בר שילת ואנן לא קיימ"ל הכי וכדפסיק רבא לקמן א"כ יש לנו לומר דגם רב סובר כן למה לנו לאוקמי רב דלא כהלכה: