סדר הלכה (חידושי הלכה)· רבי דוד שלמה הכהן אדלשטיין
הלכות גניבה וגזילה
בחושן משפט סי' ל"ד סעיף ז' החולק עם הגנב אינו נפסל לעדות, וביאורו בדברי הגאונים ז"ל הקצות והנה"מ דטעמא דמלתא שהגונב מן הגנב או הגוזל מן הגזלן אינו עליו שם גנב וגזלן כלל נגד הבעלים הראשונים ופטורין באונסין אם נאנסה הגניבה תחת ידם ולא עבר כלל על לאו דלא תגנוב, ואע"ג דלא נתייאשו הבעלים כמבואר שם ממה שפירש"י הא דב"ק קי"א דקיימ"ל רמ"ג דהיינו רק מטעם מזיק ולכאורה צ"ע מהא דאיתא בא"ח סי' תרמ"ט ובמג"א שם ס"ק ג' דלפני יאוש אפילו לאחרים הוי מצוה הבאה בעבירה, ושכ"מ בגמרא גבי אוונכרי דקאמר דלהוי יאוש ושינוי רשות ושכ"מ במלחמות שם וכן רמז המג"א בהלכות ציצית סי' י"א ס"ק י' משמע דיש עבירה דל"ת גם להלוקח מן הגנב, גם נ"מ בדין זה לענין שופר של עכו"ם יגזלו ממנו עיין סי' תקפ"ו ס"ג ובמג"א ס"ק ה' וסי' תרל"ז ס"ק ג' וסי' תרמ"ט ס"ק ו' ז' ודו"ק היטב:
א וקשיא לי מהא דאיתא בפרק אלו נערות זר שאכל תרומה ולאביי פטור והאמר ר"ל בן הקנה כו' ה"נ מדאגבי' קניא מתחייב בנפשו לא הוי עד דאכיל לי' ומשני בשתחב לו חבירו בתוך פיו, ופרכינן תו סוף סוף מדלעסי' קני' נתחייב בנפשי' לא הוי עד דבלעה הכי ב"ע כגון שתחב לו חבירו לתוך בית הבליעה היכי דמי אי דמצי לאהדורי נהדר (ובלא אהדרה מההוא שעתא איהו מזיק לי') דמיתה ליכא עד דבלעה לגמרי, ואי דלא מצי לאהדורי אמאי חייב (מיתה אנוס הוא כן פירוש רש"י ותוס' פירשו אמאי חייב ממון והרי הוא לא גזלו) ומסיק לא צריכא דמצי לאהדורי ע"י הדחק (דאי נמי אהדרה ממאסה ולא חזיא לבעלים הלכך מגזל לא גזלה, אמאי קא מחייבת לי' בתשלומין אהנאת גרונו ומעיו ההוא שעתא חיוב מיתה נמי איכא, כן פירש"י, ואכתי קשיא הא שלא בפניו חזיא. וצריך לתרץ עוד דהב"ע דלא הי' בו מעיקרא רק שוה פרוטה ואחרי שנתקלקל לא נשאר בו עוד בשוה פרוטה, כמ"ש בתוכ' שם והשתא לפום האי דינא הנ"ל למה לן לאוקמי בכל הנך דוחקא, דלא מצי לאהדורי אלא ע"י דחק באופן דנמאס ע"י תחיבה זו ובאופן דלא הוי בי' רק שוה פרוטה ונחסר אח"כ משוה פרוטה הא סוף סוף הש"ס גופי' צריך נמי לאוקמי בשלא נטל האוכל בעצמו התרומה מביא בעליו רק חבירו גזלה וכמ"ש יעו"ש בתוס') א"כ תיפתר הך מלתא בפשיטות דהך דגזל התרומה נתנו לזה ותחבו בעצמו, לתוך בית בליעתו (ולאו דוקא בלא מצי לאהדורי אלא ע"י דחק, אלא דמצי לאהדורי בלא דחק כלל אלא כיון דלא מיירי דוקא באוכלין דממאסו א"כ לא נפסדו האוכלין עדיין כלל ולא הזיקו מידי עד שבלעו לגמרי ומטעם מזיק ואוכל דרמ"ג או שתחבו בעצמו לבית בליעתו במקום דלא מצי לאהדורי כלל דעל הגבהתו אין כאן חיוב תשלומין אם ישרף או יאנס רק על אכילתו זאת משעה שהזיקו ואבדו דאז הבעלים גובים ממנו ברמ"ג) ולעולם בלא דחק ואפילו בשוה פרוטה או מאה ואוכלין דלא ממאסו אפילו לא תחבו לבית בליעתו כל זמן שהן בעין ולא נמאסו ולא נחסרו משו"פ אין עליו חיוב תשלומין ולא קניא להתחייב עליו אם ישרף ולא בא החיוב תשלומין עד שעת בליעתו ממש שאז חייב מתורת מזיק ושני החיובים חלין כאחד וה"ה באוכלין דממאסו ונחסרו משויין קצת, מ"מ נ"מ לענין השויא שאחרי מיאוסן, דלא אחי עד דבלע לגמרי ומתוקמי נמי אפילו לא תחב לבית בליעתו ונ"מ לענין השווי. שאחרי המיאוס והנזק שאחרי תחיבתו לתוך פיו דלא חייל עד גמר הבליעה כולה שאז בא גם חיוב המיתה (וכן קשה לשיטת הריצב"א והתוס' שם דמשיעור שעה דמצי לאהדורי ע"י הדחק עד דבלע, שיעור קטן כזה חשיב כבאין כאחד ואפילו באוכלין דלא ממאסו וכן לשיטת ר"ת בת"י שם דשכשבא האוכל למקום דלא מצי לאהדורי אלא ע"י הדחק כבר יש בו הנאת גרונו וחייב עליו מיתה, א"כ ודאי תמיה לכאורה טובא ל"ל לאוקמי בשתחב לו כלל לבית הבליעה. הא אפילו הניחו בעצמו לתוך פיו כדרך האוכלין ובלעו וכנזכר בדלא מאסו או אפילו בדמאסו קצת ולענין יתר דמי שוי' שאח"כ, ואפילו אחרי לעיסה משכחת לה שעדיין לא נתקלקל לגמרי ושעדיין יש בו שוי' ממש וכמ"ש בתוס' ישנים שם, ותיובתא אלימא הוי לכאורה על עיקר דהאי דינא וטעמי':
ב ולכאורה יש לומר דאין הכי נמי לדידן דקיימ"ל גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואוכלו רצה מז"ג ור' מזה גובה א"כ ודאי אשכחנא פיתרא הנ"ל לענין תשלומין מן השני אבל לרמי ב"ח דס"ל בריש הגוזל שם דמן השני לא גבי רק מן הראשון א"כ אין מקום לנ"מ זאת וי"ל דהש"ס נקט נ"מ דשייכא אליבא דכ"ע ולא עוד שהרי כתבו התוס' ובמהרש"א בהגוזל שם דרבא אית לי' כרמי ב"ת והכא אליבא דרבא ואביי בעינין מאי בינייהו (ועיין תוס' באלו נערות שם ד' ל' ד"ה רב אשי אמר בזר שאכל תרומה כו' ופליג אדרבא ועיין מהרש"א ומהרש"ל ופיה"ו שם):
ג והנה אם כנים דברינו אלה הנה יש עוד לעשות סמוכין להאי דינא הנ"ל ולטעמי' מהש"ס דלזה עצמו על פי מה שהקשה בשיטה זו הגאון ר' עקיבא איגר ז"ל על דברי רש"י שם במ"ש שהראשון לא עביד מידי במצי לאהדורי ולית לי' לכהן גבי' שום תביעה רק להשני יכול לתבוע שהזיקו וקשה דמה לי אם גם הראשון חייב בתשלומין אם יתבענו הכהן כדקיימ"ל גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רמ"ג רמ"ג ס"ס אתי שפיר ההוא קושיא דמקשה הש"ס שם אי מצי לאהדורי נהדור ובשעה זו חייב בתשלומין אם רצה הלה לגבות הימנו) וכן חמה עוד שם על מ"ש התוס' ד"ה ואי לא מצי להדורי אע"ג דאמרינן בב"ק רמ"ג רמ"ג היינו דוקא כו' עכ"ל וכתב שם הגאון וז"ל וגם זה תימה בעיני דמה להם להקשות מב"ק והא זה ממקומו מוכח מדקאמר אי דמצי לאהדורי נהדר והוו"ל למינקט ואע"ג דמצי לאהדורי חייב היינו דווקא לפי שהדבר הגזול ישנו בעולם עכ"ל הטהור אמנם להנ"ל יש לתרץ לקושית הללו על נכון דלהכי באמת הוכרח רש"י לפרש דהראשון לאו מידי עביד לכהן ולא נתחייב בלקיחתו כלום וכגון שלא לקח בתורת גזל כלל ולא נתכוון לקנותו בהגבהתו דרך גזל רק כמתעסק בעלמא כאדם הלוקח חפץ של חבירו ומניחו בתוך חיקו או ידו של חבירו (וה"ה פיו של חבירו במקום דמצי לאהדור ולא ממאיס דכחיקו וידו דמיא) דלאוו מידי עביד ולא נתחייב כלום וחבירו הוא שהזיקו לכהן בזה דלא מצי לאהדורי ובההוא שעתא גזלה ונתחייב בנפשו לא הווי עד דבלע ושפיר חייב בתשלומין (אמנם בתחב לו חבירו במקום דלא מצי לאהדורי א"כ הראשון הוא הגזלן ולא השני) מה שא"כ אלו לקחו הראשון בתורת גזל ונעשה עליו גזלן שוב לא יעבור השני על לאו דלא תגזול נגד הכהן ולא מתחייב לו באונסין בהגבהתו ובגזילתו רק באכלו דחייב מתורת היזק, ואיבוד ממון חבירו בידים בשעה שבלעה לגמרי ואז מיפטר משום קילב"מ וכנ"ל (וא"כ למה לן לדחוקי נפשן בכל הנך דחיקין כנ"ל) ואין מקום לקושיית הש"ס שם במה דפריך אי דמצי לאהדורי נהדר אלא וודאי דהש"ס בעי לאשכיחו נ"מ גם אליבא דמ"ד דס"ל בגוזל ולא נתייאשו ובא אחר ואכלו דמן הראשון הוא דגובה ולא מן השני ולכך הוא דאיצטריך לאוקמי' בכל הנך דוחקי ובאופן שהראשון לא נזלו כלל. ולא נתחייב כלום ואז הוא שנתחייב השני דלא אהדרי' וכאמור ודברי רש"י מוכרחין ועל כן שפיר הוקשו התוס' מסוגייא דב"ק דוקא דאמרינן רמ"ג רמ"ג (וכלומר דא"כ סוף סוף לא אתיא הך נ"מ ושקלא וטריא זו אליבא דכ"ע ובפרט דהכי הלכתא דרמ"ג ורמ"ג) ולא הוקשו מסוגיא דלן דהכא, אליבא דאידך נמי אזלא ופשוט הנה לפ"ז מצאנו עוד סמך לההוא דינא ולטעמי' ממקום שבאנו:
ד ויש להבין עוד מהא דאיתא בפרק מרובה ס"ז:
על ההוא דאין הגונב אחר הגנב משלם ר' וה' אמר רב לא שנו אלא לפני יאוש אבל לאתר יאוש קנאו גנב ראשון וגנב שני משלם תשלומי כפל לגנב ראשון ע"כ והנה פשוט לפ"ז עיקר דוגונב מבית האיש ולא מבית הגנב לא איצטריך לגבי ראשון דפשיטא דלא קניא אבל לאחר ייאוש חייב הגנב השני בכפל לגנב הראשין דקרינן בי' וגונב מבית האיש שקנאו, וכי איצטריך קרא לגבי בעלים הראשונים שהגנב פטור מליתן להם כפל (וכן כתב הגאון פיה"ו שם בהדיא יעו"ש) והשתא אם איתא דהגונב אחר הגנב או הגוזל מן הגזלן אין עליו שם גזלן נגד בעלים הראשונים ופטורין באונסין אם נאנסה תחת ידם משום דלא עבר כלל על לאוו דל"ת נגדם מהיכי תיתי דלישלם כפל. ואין לומר דבאמת לרב מהכא ילפינן לה דלהכי לא משלם כפל לבעלים הראשונים אף שהוא קודם ייאוש וברשותא דבעלים קאי משום דליכא כאן לאוי דלא תגנוב דהתורה מיעטתו מלאוו מדפטרתו מכפי ומההוא טעמא נמי לא איצטריך קרא מיוחד לפוטרו מד' וה' דכיוון דלא עבר על ל"ת. דהא ליתא דא"כ תאמר בהקדש ג"כ דלית בי' לאוו דלא תגנוב דהא אמעוטי נמי מכפל מהאי קרא וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש (עיין בתוס' בסוגיא שם ד"ה רעהו) וזו לא שמענו ועוד דא"כ למה לי קרא בהקדש למעט מדו"ה תיפוק לי' נמי מיגונב מבית האיש וכנ"ל אלא ודאי דהך וגונב מבית האיש מכפל הוא דאמעוטי והלאו גופי' בדוכתא קאי וה"ה בגונב וגוזל השני נגד הבעלים הראשונים והדרא קושי' לדוכתי':
ה ולכאורה י"ל לפי המבואר סברא דהאי מלתא דאמאי לא עבר השני על ל"ת (יעו"ש בקצות) דנלמד הוא מגנב גופי' היכי דמעיקרא שוויא זוזא ולבסוף שויא ד' ואיתביר ממילא דאינו משלם אלא זוזא כשעת הגזילה, ולא סגי דלא אגבי' לחביתא בתר דשוויא ד' ועוד דהא חצירו קונה לו וכל שעתא ושעתא דלא אגבי' לחביתא גזלי' ואמאי אינו משלם ד' אע"כ כיוון דכבר גזלי' תו לא מחייב הגנב עצמו משום גזילה ע"כ, וא"כ י"ל כיוון דבאמת קיימ"ל בתברה שתי' או מכרה הגנב עצמו בידים משלם ד' וכתבו המפורשים בטעמא דחשבינן לי' בשעת שבורה או שחי' ומכירה, כאלו גזלה עוד הפעם מתחת בעלים (ועיין בש"מ לב"מ מ"נ) ומשלם ד' דהשתא נמי שעת גזילה היא א"כ ה"ה והיא הטעם בגונב מן הגנב בשעת טביחה ומכירה עכ"פ ראוי להחשב כשעת הגזילה והשתא הוא דגנבה, ובשעת טביחה ומכירה עבר על לאוו דלא תגנוב שאז נשלם הלאוו דגזילה להחשב גנב מן התורה, וא"כ גניבתו וטביחתו באין כאחד ובשלמא בגנב עצמו שטבח אח"כ וודאי לא שייך לחייבו אח"כ עוד הפעם כפל דטעמא דעונש הכפל אמרינן בש"ם שם משום שגנב דעת המקום וגרע מגזלן וזה האיסור בשעת הגניבה היא דאיתעביד וכבר נתחייב כפל בשעת הזאת ואח"כ בהוסיפו לחטוא בשעת טביחתו תו ליכא כפל משא"כ בזה הגונב מן הגנב שעדיין לא התחילה חלות לאוו דגניבה עד השתא דטבחה א"כ הווי אמינא דנתחייב כפל אההוא שעתא למפרע ושפיר איצטריך קרא לפוטרו מכפל:
ו [הג"ה ולפי הדברים הנאמרים. יש ליישב מה דקשיא לכאורה על הרמב"ם בפירוש המשנה וכן הרע"ב שם במשנת מרובה שם שלא ביאורו מנא הא מילתא דאין הטובח והמוכר אחר הגנב משלם דו"ה דעל כפל פירשו דמקרא וגונב ילפינן לה ובפרק הזהב ילפינן לה מקרא דארבעה וחמשה א"ר ולא ג' וד' כמ"ש הרמב"ם והרע"ב שם להדיא וכבר תמה בזה הגאון מהרש"א מדוע נטרו הרמב"ם והרע"ב ולא נקטו הכי במשנתינו והניח בתימה ולהנ"ל י"ל דהרי שורש טעם זה דחייב ד' וה' אמרינן בש"ס שם משום דשנה בחטא ועיין בשיטה מקובצת שם לב"ק ד' ס"ת בשם גאון קדמון דשני' החטא היא א' העת שגנב הב' מה דלא שב מרשעתו ובא עוד להגות מממון שאינו שלו ומבואר יותר להנ"ל דבשעת טביחה איכא עוד הפעם גזילה ושפיר שייך שינה בחטא (כמ"ש הראשונים בב"מ מ"ג להדיא בחברא או שתי' הוא דגזל עוד הפעם) וזה ניתן לומר בגונב עצמו משא"כ בגונב מן הגנב דאין עליו שם לאוו דגניבה בשעת גניבה כנ"ל, ובשעת טביחה הוא דאיכא חטא הראשון דגניבה גופא ולא שנה עדיין בחטא וממילא דפטור מד' וה' בלא שום מעוטא וא"כ לא פסיקא ההוא דרשה לעניין ד' וה' ולכך לא נקטינהו הרמב"ם והרע"ב כיון דאיכא למ"ד דלא צריך קרא משא"כ הך דגונב אובית האיש, וכן לעניין עבדים ושטרות קרקעות והקדשות שבפרק הזהב דהתם נקטי להו שפיר ועיין ודע דלכאורה יש לדקדק יותר דגם האי טעמא דדו"ה א"ר ולא ג' וד' לא יספיק דלעולם אימא לך הטובח או המוכר אחר הגנב משלם ד' וה' דכיוון דגנב ראשון משלם כפל לבעלים א"כ קרינן שפיר גבי' תשלומי ד' וה' (וכמ"ש הרב הפיה"ו להדיא לקמן ד' ס"ת בפירושו ד"ה ואינו משלם ד' וה' א"ר כו' אינו מוכרח די"ל סוף סוף משלם הגנב כפל לבעלים קרינן שפיר גבי' ד' וה' עכ"ל הרי להדיא אע"ג דליכא דו"ה בחד דוכתא מ"מ דו"ה יש כאן ויש לחלק כיוון דכתיב חמשה ישלם וארבעה ישלם אמרינן האיך דקא משלם צריך עכ"פ לשלם ד' וה' דהיינו בגנב אחד דווקא משא"כ המקבלין התשלומין שפירשו לא איכפת לן אם הם שניים וגם י"ל דלר' יוחנן דקאמר לקמן ס"ט דלבעלים ראשונים לא צריך קרא דבלא"ה ליכא למימר דשייך להו תשלומין כלל משום דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם א"י להקדיש א"כ אי נימא דמשלם ג' וד' לגנב ראשון וראשון משלם כפל לבעלים א"כ הרי אין כאן דו"ה לא לגנב ולא למקבל תשלומין, והי' עולה תימא הנ"ל רק אליבא דרב דלקמן ס"ד דמוקי מתניתן לפני ייאוש ולדידי' עיקר קרא דוגונב מבית האיש לא איצטריך אלא נגד בעלים הראשונים א"כ ה"ה גו"ד ושפיר יש מקום לקושיא הנ"ל אולם כבר כתבנו לחלק ע"כ הג"ה]:
ז ואבל היותר נראה לפענ"ד דבאמת האי דינא וטעמי' הנ"ל דהנוטל מן הגנב ליכא גבי' לאו דלא ל"ת נגד הבעלים הראשונים היינו לפי דקיימ"ל להלכה כר' יוחנן דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש וילף לה מההוא סתימא דאין הגונב אחר הגנב משלם כפל לבעלים הראשונים משום דאינו ברשותו ואין כאן לאו דגניבה כלל נגד בעלים הראשונים, ועיקר מיעוטא דוגונב מבית האיש לא איצטריך אלא נגד הגנב עצמנו (דעבר נגדו על לא תגנוב) אע"ג דכבר נתייאשו הבעלים ואפ"ה לא קנה הכפל משא"כ לרב דס"ל דלאחר ייאוש משלם לגנב ראשון כפל וד' וה' ומשנתינו לא נשנית אלא לפני ייאוש וכמבואר בש"ס שם א"כ ע"כ דעיקר קרא דוגונב מבית האיש לא איצטריך אלא למעט מבעלים הראשונים את הכפל ולא פטור לו ממילא דהא לא גנבו מבעלים הראשונים ש"מ דסבר רב דעדיין שם בעלים הראשונים על הגניבה וברשותי' קאי גם לענין שיחשב הגנב השני כאילו גנבם מביתם ממש ועבר נגדו על ל"ת ולהכי איצטריך קרא לפוטרו מכפל נמצא לפ"ז דהאי דינא תלוי' במחלוקת רב ור' יוחנן ורב דס"ל ייאוש קני ומשלם לגנב ראשון השני כפל וד' וה' ע"כ דלית לי' האי דינא:
ח ולפ"ז יתיישב ג"כ קושיתינו מסוגיא דאילו נערות לפי מ"ש הרשב"א דהא דאמר רבה בפשיטות ויאוש אמר רבנין דניקני. דר"ל מהא דאיכא במשנתינו אין הגונב אחר הגנב משלם כפל ואוקימנא לפני ייאוש א"כ רבה ע"כ כרב ס"ל ואיתא התם בסוגיא ס"ו. איתבי' אביי לרבה וכתב הרשב"א בחידושיו לאו דאביי פליג על רבה דאביי ע"כ נמי כרבה סובר בהא דייאוש קונה, אלא שרצה להוכיח שהוא רק דרבנן ועיין בש"מ שם, וא"כ לבתר דשנינן ואוקמי בקרבן דחבירו א"כ באמת מצי גם אביי למסבר דמדאורייתא ייאוש קנה וכתב כדמוכח מהש"ס שם אליבא דרב וא"כ ע"כ דלא סבר אביי להאי דינא והתם בסוגייא דאילו נערות אליבא דאביי אזלא, לומר דלאביי פטור משום קלב"ם א"כ לק"מ ועיין היטב
ט וכן מוכח עוד דלא ס"ל לרב כר' יוחנן מהא דאיתא בפרקין ד' ס"ח לאחר ייאוש ר"ל אמר פטור יעו"ש בפירוש רש"י דייאוש גרידא קני כרב ושלו הוא טובח ושלו הוא מוכר ואותיב לי' ר"י לר"ל מההוא דגנב והקדש, ואוקימנא כשהקדישו בעלים ביד גנב וסובר דגזל ולא נתייאשו הבעלים יכולים הבעלים להקדישו וכצנועים ומבואר הוא דהקושיא הלזו עצמה ותירוצה צ"ל גם אליבא דרב וכ"כ התוס' להדיא שם ד' ס"ו ד"ה דתניא, דלרבה ולרב הווי מצי למפריך מההוא דגנב והקדיש כדמ"ש א"כ מוכת דרב ס"ל דיכולים הבעלים להקדיש דבר שהוא ברשותו של גזלן דלא כר"י אבל קשה הא דכתבו התוס' במרובה שם ד' ע' ד"ה אמטלטלין דקיימ"ל כר"י דשניהם אינם יכולים להקדיש כדמשמע בפ"ק דמציעא דפריך מיני' לרב עכ"ל משמע דרב כר' יוחנן ס"ל ואמת שבש"ס שלפנינו שם בפ"ק דב"מ ד' ז' לא נזכר שם רב אלא רב הונא ור' נחמן ולדידי' פריך מני' דר"י ולא לרב ולעולם דרב ס"ל דהגזילה ברשות בעלים היא להקדישה ודלא כר"י, ועיין בש"ס דקדושין נ"ב דלכאורה מוכח התם דרב כר"י ס"ל לעניין גזל ולא נתייאשו הבעלים אלא דמהתם ליכא למשמע מינה דהתם לענין הגזלן איירי שהוא אינו יכול להקדיש ועיין תוס' שם ד"ה והא אמר דעיקר מילתא דר"י לענין הנגזל אשמיעינן אבל לענין הגזלן פשיטא דכמה משניות מוכיחות כן ופשיטא שגם רב סובר לעניין גזלן כן (אבל לעניין הבעלים לא מוכיח מידי) וראי' ברורה לדבריהם מהש"ס מרובה ד' ס"א דפריך מעיקרא אילימא לפני ייאוש מי קדישי איש כי יקדיש כו' ולא הזכיר דברי ר"י כלל דכך הוא פשוט בלאו דר"י אלא לבתר דמזקי בהקדישו בעלים ביד גנב לעניין הבעלים אז הוצריך להזכיר הא דאמר ר"י ולהקשות ממנו דווקא. אבל התוס' שם ד' ע' שכתבו דפריך מיני' לרב בב"מ וכן הוא ברא"ש וכן הועתק ביש"ש, וצריך לומר שגרסתם שם בב"מ רב וכן ראיתי שהוא גרסת הרי"ף שם שגרס אמר רב כל ממון שאינו יכול להוציא בדיינים הקדישו אינו קדוש וכן ראיתי בגרסת הריטב"א הובא בש"ס שם ועלי' פרכינן הא יכול להוציא כו' והא אמר ר"י שניהם אינם יכולים להקדיש ושמע מינה דרב בהא נמי כר"י ס"ל וקשה דלפי הנ"ל בסוגיא דמאן דס"ל דלאחר יאוש שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר ע"כ מוקי ההוא דגנב והקדישו בהקדישו בעלים ביד גנב וס"ל כצנועין ודלא כר"י ומאי פריך מר"י לרב:
י ויש לעיין אם נאמר מכח זה סמוכין לדעת הרמב"ם וסייעתו שפסק כר' יוחנן בפ"ו מערכין ופסק כצנועין בפ"ט ממעשר שני ה' ז' יעו"ש בכ"מ מ"ש בשם הרמב"ן ומ"ש לתרץ ובשלטי גבורים פ"ק דמציעא כתב ג"כ לתרץ באופן אחר ולכל התירוצים קשה דמנ"ל מ"מ לדחות דברי הש"ס בההוא תירוצא דהוא דאמר כצנועין בלי שום הכרח, ולהנ"ל ניחא דיש הוכחה ברורה דע"כ ההוא תירוצא לאו בדרך דווקא איתמר דאל"כ הא רב דאית לי' כר"י לגרסת התוס' והרי"ף והרא"ש והריטב"א ואפ"ה סבר דייאוש כרי קונה וא"כ לדידי' ליכא למימר האי תירוצא וע"כ דיש לתרץ בפנים אחרים, ולכאורה יש לומר עוד דרב הונא דפשיט מני' דרב הוא דס"ל בחולין ד' מ' דאדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה וי"ל דה"ה דיכול להקדיש דבר שאינו שלו ע"י מעשה (וכן כתב הגאון בעל תב"ש ביו"ד סי' ה' אות כ"ב יעו"ש דלא כמ"ד) וא"כ הא איכא לאוקמי ההוא דגנב והקדיש ואח"כ טבח בשעשה מעשה ואם הרביצה בעזרה ושחט בה סימן א' מעשה גדול הוא כמבואר בתוס' חולין מ' ד"ה רבוצה ותשלומי דו"ה לא מחייב עד לבסוף דבעינין וטבחו כולו כמבואר בסוגיא ע"ב אבל פטור מטעם דהקדש הוא כבר משעת שחיטת סי' א' ומשכחת לה נמי מעשה באופן אחר ועיין סוגיא דעכו"ם נ"ד אלא דיש לומר דסוגיא דב"ק שם דמתרץ הוא דאמר כצנועין אתיא אפילו כמ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפילו ע"י מעשה ויעיין בסוגיא דחולין מ' ודו"ק וכן י"ל הא דלא מוקי נמי בההוא עובדא דמסותא בפ"ק דמציעא שהקדישה ע"י מעשה:
יא ודע דלפי הנ"ל ולפי הגרסא שלפנינו בש"ס דב"מ ד' מ' שם דרב פליג על ר"י יש ליישב שיטת רש"י בחולין ד' מ' במ"ש רש"י שם דאם הגביה בהמת חבירו קנאה בהגבהה ונעשית שלו ויכול לאסרה [ייעו"ש מה שהקשו ע"ז התוס' בד"ה רבוצה] ונאמר אדרבה כיון דקיימ"ל כר"י בהקדש דשניהם אינם יכולין לאסרה מקרא דכי יקדיש ביתו מה ביתו שלו ומה ביתו ברשותו כדאיתא שם במרובה ס"ח וס"ט הרי דיצאה הגזילה מרשות בעלים הראשונים ומשום חומר דע"ז ס"ל דנכנס ברשות הגזלן דלעניין שיכול להתפיסן באיסור ע"ז החמיר משא"כ אליבא דרב דלא יצא עדיין מרשות בעלים הראשונים ואיצטריך קרא למעוטי מכפל ויכולים להקדיש א"כ לא יצא כלל מרשותו רק לאונסין ודאי די"ל דלא קנאה הגזלן וממילא דלא יכול לאסרה א"כ שפיר פריך הש"ס ור"נ ממשנה דהמנסך דהא כל עיקר הך קושיא אליבא דרב היא דס"ל מנסך ממש כמ"ש התוס' עצמו שם בחולין מ"א ד"ה ת"ש אף אנן נאמר כן בהא דעיקר הך קושיא אליבא דרב דפליג על ר"י ואתי שפיר ודוק:
יב והנה הרמב"ם בפרק ו' מתרומות ה"ו כתב זר שאכל תרומה בזדון כו' ולוקה על אכילה ואינו משלם דמי מה שאכל עכ"ל ולכאורה קשה טובא שהרי מבואר בסוגיא דאילו נערות הנ"ל כל הטורח הזה דשקיל וטרי הש"ס התם למצוא אופן שיבוא חיוב האיסור וחיוב תשלומין יחד ואיך כתב רבינו הדברים לכתוב לוקה ואינו משלם בלי שום פתר דבר וכבר עמד בזה המ"ל שם והניח בקושיא ויש ל"ל למה דאיתא בסוגיא דב"מ הנ"ל דמ"ג דגזל חביתא דחמרא מחבירו מעיקרא שוויא זוזי ולבסוף שיויא ד' תברא או שתי' משלם ד' והכי קיימ"ל אלמא דחיוב תשלומין חשבינין משעה שאכלו או אבדו דאל"כ אמאי משלם ד' וכן משמע מלשון הסמ"ע סי' שס"ב ס"ק י"ט ז"ל ואע"ג דקיימ"ל כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה מיהו עיקר גזילה נעשה משעה ששתאה או מכרה כו' דהא עד הנה ברשות הנגזל הווי קאי להדרה בעינה מן הדין ועתה קלקלה וגרם שלא החזיר בידו בעין משא"כ כשנשברה מעצמה וכ"כ הפיה"ו בחידושיו לב"ק יעו"ש ד' ס"ה וקשה לכאורה הא באמת קיימ"ל דעיקר חיוב התשלומין אשעת לקיחתו והגבהתו מבית בעלים רמינן וכדפריך הש"ס בפשיטות מדאגבי' קניא וצ"ל דדוקא לענין היתרון מה ששוה עתה יותר משעת הגזילה היא דאמרינן דשעת גזילת היתרון היא בשעת שבירה או שתוי' דוקא אבל לענין שוי' הגזילה שבשעת הגזילה לעולם אדמעיקרא רמינין וכן מורין דברי הראב"ד ז"ל בהדיא הובא בש"מ שם וז"ל מעיקרא גזל מיני' חד זוזי והשתא קא גזל מיני' תלתא זוזי יתירי הלכך שעת הגזילה קרינן בי' עכ"ל:
יג אבל הא קשיא לכאורה דלקמן ד' ל"ד איתא הי' גדי גנוב כו' גנב וטבח בשבת פטור משום קלב"מ וכתב הריטב"א והרא"ה (הובא בש"מ לכתובות שם) בשם רש"י דדוקא כה"ג שגם הטביחה היתה בשבת שיש בה חיוב מיתה הוא דאמרינן דפטורין משום קלב"מ אבל אם טבח בחול אעפ"י שהגניבה היתה בחיוב מיחה בשבת ולא חלה עליו אז חיוב הקרן והכפל כלל ואם אין גניבה אין כלום אפ"ה כיון שטבחו בחול הרי היא כאלו חוזר וגנבו בחול כוין דעד שעתא דטביחה ברשותא דמרי הוי קאי ומתחייב גם אטביחה וכדאיתא במרובה ד' ס"ה ובב"מ מ"ג כי שחי' משלם ד' ועיין שם היטב בש"מ לכתובות ר' ע"ב סוף ע"ג ועמוד ד' והשתא אשכחנא נמי פתרא ולא נצטרך לאוקמי בתחב לו ובכל הנך דוחקא אלא בפשיטות ובאוכלין דלא ממאסי וכגון שגנב האוכלין בחיוב מיתה (כגון בשבת) דבשעת גניבה אכלו חייב מיתה ולא חל עליו חיוב תשלומין ובשעת אכילה הוא דמתחייב היינו שעת בליעה ממש (דאז תו לא חזיין לאהדורי) ואז חלין חיוב תשלומין וחיוב מיתה בי"ש כאחד ופטור לאביי ועיין שיטת ריצב"א שם דמשעת על ידי דחק עד דלא מצי לאהדורי כלל כאחד חשיב ועיין שיטת ר"ת שבת דשעת דפ"י הדחק כבר נהנה גרונו וחייל חיובא דאיסורא:
יד אמנם יש לתרץ לפי מ"ש הראב"ד בב"מ דף מ"ג דפרכינן שם לרבא דאמר תברא או שתיא משלם ד' ממתניתין דב"ה סברי כשעת הוצאה מבית הבעלים כך הוא משלם לא כשעת שבירה ושתי' ומתרצינין דלענין שבת גזילה אמרי ב"ה דגזלן הוי דשינוי קניא וב"ש סברי נמי שינוי קונה ולכך אם כחשה משלם כשעת הוצאה מבעלים כדקתני ילקה בחסר ויתיר גם ב"ה מודו וביתיר פליגי דב"ש סברי דקנסינן לגזלן דלא קני כך פירש הראב"ד ועל כן אמר ז"ל דאביי דאיתא בריש הגוזל דב"ש סבר שינוי לא קני ע"כ מוקי פלוגתייהו דב"ש וב"ה ביוקר וזול ודלא כרבא, דאי בשבח גזילה פליגי אמאי לוקה בחסר לב"ש אם כחשה הא שינוי לא קני אלא ודאי דלאביי ביוקר וזול פליגי ולבית הלל ס"ל כשעת הוצאה מבית בעלים משלם ולא ס"ל כרבה, ואפילו תברא או שתי' לא משלם אלא זוזי כדמעיקרא קרא דהלכה כב"ה (יעו"ש בש"מ לב"מ ד' צ' ע"ב (שהבק) שם הובאו דברי הראב"ד הללו בפירוש) וא"כ דוודאי לדידן דקיימ"ל כרבא דתברא או שתיא משלם ד' שפיר משכחת לה פיתרא כה"ג הנ"ל וכמ"ש הרא"ה והריטב"א הנ"ל כגון שגנב אוכלי דתרומה בשבת בחיוב מיתה ובאוכלין דלא ממאסו דלא אתי חיוב תשלומין עד שעת הבליעה וליכא חיוב. דמיתה בי"ש לא פטרה ולאביי פטור כנ"ל אלא דלהנ"ל דאביי גופי' ע"כ לית לי' הא דתברא או שתיא משלם ד' א"כ לא שייכי כלל נ"מ זאת אליבא דאביי ולכך הוכרחו בש"ס לומר הנ"מ בתחב לו ובע"י הדחק (דלית בה שו"פ ולא הוכרח הרמב"ם להביא זה ועיין פיה"ו במ"ש לקיים דברי מהרש"ל שם על דברי התוס' ד"ה ר' אשי ודלא כמהרש"א):
טו [הגה"ה בעיקר קושיית המשנה למלך על הרמב"ם בזה הי' מקום פשוט לומר דלק"מ עפ"י מ"ש הר"ר בצלאל אשכנזי שם בש"מ לכתובות וז"ל איכא למידק מאי פריך והא בקל יש למצא שיבוא מיתה ותשלומין כאחד כדאיתא בגמרא ויש לומר דמ"ה פריך הכי משום שאין התשלומין שווין דמעיקרא סברין למימר דלרבא משלם דמי תרומה בעלמא כאשר גזלה ולאביי פטור ומתרצינן אין לה כאן תשלומין גמורין ואינו משלם אלא דמי הנאת מיעיו ושזהו שפירשו כו' עכ"ל הנה לפי זה דהש"ס עצמו לא הוצריך לבאר זה אלא משום שאמרו שם בתחילה סתמא לרבא חייב וכלל מונח דהרמב"ם בחיבורו סתם הדברים שלא הוצריך לבאר זה אלא מה שביאורו בגמרא, ועיין פ"כ מה' מכירה הלכה ד' במגדל עוז שם ועוד במ"ע שם פ' כ"א ה"י ובפי' כ"ט ה"ב ובפ"ד משכנים ה"ו ובפ"ק י"א אמ"א ה"ז ושם פ' י"ג הלכה כ"ד ובפ' י"ב ה"ג ושם פ' ט"ו הלכה י"ג שם הלכה כ"ד בסיף משנה מכל הלין תבין דאין קושיא אם נצטרך לעשות פתרון לדברי רבינו הרמב"ם ואוקימתא לדבריו הסתומים וחתומים אם לא במקום שהש"ס עצמו הוכרח לבאר הפתרון או האיקומתא הלזו ואם מקום לנו לומר מאיזה צד טעם הכריחו של בעל הש"ס לפי הסוגייא דשקיל וטרי בה לא לפי האמת הנה חזר הדבר וכאילו לא נתבאר בש"ס כלל והבן כלל זה כי ברור ע"כ הגה"ה] והנה גם לפי דברינו הנ"ל במקום הדין וטעמו בדין הגוזל מן הגזלן משכחת לה נמי גוונא דבאין כאחד וכנ"ל אלא דהתלמוד הוכרח לאוקימתא דידי' וכאמור למעלה:
טז ובירושלמי ריש פ"ז דתרומות על הא דתנן התם האוכל תרומה מזיד משלם קרן ואינו משלם את החומש ופריך עלה והא קיימ"ל אין אדם לוקה ומשלם ומשני אליבא דר"י הכא בדלא התרו בי' ופריך תו לריש לקיש דס"ל גם חייבי מלקות שוגגין פטורין מן תשלומין מאי איכא למימר ובשלמא מתניתין איכא לאוקמי כר"מ דס"ל לוקה ומשלם קראי מי נימא דר' הכתוב איש כי יאכל קודש כו' ומתוך דע"כ צ"ל דגזירת הכתוב בתרומה דשוגג לחייבו ממון יעו"ש והכי איתא בירושלמי בפרק אלו נערות שם תחילת סוגיין זה והובא בר"ש בתרומות שם ועיין כ"מ פ"ו מתרומות:
וקשיא טובא לכאורה מי הוכרח אותנו לומר דגזירת הכתוב הוא דבתרומה נשתנה הדין מכל שאר חיי"ל שבתורה מדוע לא נימא דקרא דאיש כי יאכל קודש כפשטי' שאכל בעצמו כדרך כל האוכלין ובלא תחיבה ובלא דחק ונמצא דמדאגבי' קניא נתחייב בחלקית לא הוי עד דאכל לי' (ואין לומר דחומש דמחייב קרא דאינו אלא על אכילה מני' היא דדייק דע"כ גזירת הכתוב הוא הא ליתא) דשאני חומש דבמקום קרבן קאי כדאיתא בשבת ד' פ"ט והכי איתא בירושלמי דתרומות שם וסבר רשב"ל שהחומש קרבן וכן יש לדקדק על דמוקי ר"י לצדדין כאן בהתרו בו וכאן בלא התרו בו הא איכא לאוקמי אידי ואידי בשהתרו בו, אלא דהתשלומין על ההגבהה והמלקות על האכילה ועיין בהפלאה בפרק אלו נערות שם הקשה כן ממש על דברי התוס' דהתם והנך רואה דיש להם להתוס' ראי' ברורה מדברי הירושלמי הללו [וכן העירותי על דברי החכם שהעירינו לקושיא הזאת על דברי התוס' הללו זה ימים כבירים] וכן קשה לכאורה על המשנה למלך דתמה על דברי הרמב"ם כתימה על הש"ס דירושלמי הנ"ל שדברי הרמב"ם לקוחים משם ולא עוד דהנך שינוי' דשנינין לעיל על הרמב"ם לא שייכי לתרץ הך דירושלמי כלל וכמובן] שוב מצאתי להרב בעל משנת חכמים בפ"ז דתרומות עמד ע"ד ירושלמי אלו:
יז והנראה לפענ"ד דבאמת על דברי ירושלמי יש לומר בפשיטות על כל מ"ש הרמב"ם פ"ו מתרומות הלכה כ"ד דאוכל תרומה בשוגג כיון שיש בו כזית אעפ"י שאין בו שו"פ חייב לשלם ועיין בכ"מ הטעם מקרא דיאכל קודש משלם משמע כל שיש בו כדי אכילה דהיינו כזית חייב לשלם ושכן איתא בירושלמי יעו"ש וע"כ שפיר י"ל דחייב על פחות משוה פרוטה דלא שייך אלא אשעת אכילה ומקראי דיאכל קודש אאכילה חייבי' רחמנא אבל לחייבי' משעת הגבהה מתורת גזלן כדפריך בש"ס ודאי דלא שייך על פחות משו"פ שאין בו תורת גזל כלל, ועד כאן לא פריך מדאגבי' קני' אלא במידי דשייך בי' עכ"פ חיוב אונסין מיד בשעת הגבהה וכפירש"י שם להדיא מדאגבי' קני' וחייב בתשלומין אפילו תשרף עכ"ל יעיי"ש גם בתוס' ד"ה לא צריכא, ובפחות משו"פ אם תשרף אין ספק שאין עליו חיוב אונסין מתורת גזל ואמאי קא מחייבת לי' אשעת אכילה ואההוא שעתא חיוב מלקות נמי איכא וקשיא לריש לקיש קרא דיאכל קודש דמיירי בפחות משו"פ במאי מוקי לה והוכרח הירושלמי לתרץ אליבא דר"ל דגזירת הכתוב הוא דגלי קרא בשוגג דתרומה לחייבו ממון וזה ברור ונכון:
יח [הג"ה ומינה דשייך דין דקם לי' בדרבה מני' אפילו בפחות משו"פ וכבר הוכחנו כן מסוגיא דערובין דף ס"ב בדין ב"נ הנהרג על פחות משו"פ וברש"י ותוס' שם אלא די"ל דשאני התם דלגבי ב"נ חשיב ממון ומנ"ל לגבי' ישראל אולם יש לי ללמוד מדברי הרא"ה בספר החינוך מצוה מ"ח שכתב וז"ל הכאה שיש בה תשלומין של שו"פ משלם ואינו לוקה ואם אין בה תשלומין של שו"פ לוקה ואינו משלם שהלכה הוא אין אדם מת ומשלם וכן אין לוקה ומשלם עכ"ל הנה מבואר להדיא דין קלב"מ בפחות משו"פ ולפי דברינו למעלה מצאנו לזה סמך נכון בירושלמי ועיין בתוס' עכו"ם ד' ע"א ע"כ הגה"ה] ולפי זה ניחא לפרש דברי הירושלמי אבל דברי הרמב"ם שמדבר במזיד ודאי קשה דבמזיד לא שמענו חיובא על פחות משוה פרוטה ועיין בירושלמי פרק כל שעה ובקרבן עדה שם שלפי דבריו שם יש בתרומה ג"כ בפחות מכזית שאין בו שו"פ מגזירה שוה מהקדש שיש בו חיוב השבה אפילו בפחות משו"פ בב"מ ד' נ"ה ואפילו במזיד כמבואר ברמב"ם סוף מעילה דקרא דיאכל קודש בשוגג היא דכתיב:
יט וצ"ל ביישוב דעת הרמב"ם עפ"י מ"ש ליישב קצת דברי הרבינו אפרים התמוהין לפענ"ד הובאו דבריו בשיטה מקובצת לכתובות שם במ"ש וז"ל בזר שאכל תרומה כי' שלא בא עדיין ליד כהן כו' ותנן האוכל תרומה במזיד משלם את הקרן פי' אעפ"י דמדאו' אינו חייב בתשלומין אלא בשוגג דכתיב כו' רבנן הם הקונסים באוכל במזיד עכ"ל ותמי' לי טובא מי איכא למ"ד דמדאורייתא חייב בתשלומי האוכל במזיד נהו ודאי דקרא בשוגג מדחייב חומש אין חומש אלא בשוגג כדתנן בריש פ"ז דתרומה אבל שלא יתחייב גם קרן לא שמענו ואמינא לכאורה ליישב שדברי רבינו אפרים סובבים ע"פ יסוד דברי התוס' בסוגיא זו לא צריכא דמצי לאהדורי ע"י דחק דאיירי הכא כגון דמעיקרא לא הוי בה אלא שו"פ או מעט יותר ועתה שנתקלקלה קצת אינה שוה פרוטה אלא שקשה ע"ז דא"כ איך יתחייב לשלם דמי הנאת מעיו דהיינו פרוטה שלימה הא לא חסרי כי אם חסר משו"פ וקיימ"ל זה נהנה וזה לא חסר פטור והתוס' תירצו ע"ז די"ל כדאמרינן בב"ק כו' משום הקפה יתרתא או משום שיתרורותא דאישא מחייב לכ"ע בכל הכא נמי משום דשוה כל שהיא מגלגלין עליו את הכל וקשה דילמא שאני התם שעכ"פ יש בו חיוב דשו"פ בשתרותא דאישא וכדומה ומכח שו"פ זו מגלגלין עליו את הכל (ועיין מ"מ פ"ג מגילה ה"ט ובלח"מ שם בהגהת מיימוני שם אות ד' ובח"מ סי' שס"ג ס' ז' ועיין בנ"י שם פריך (בד"צ) שלכאורה דוקא ר"י סבר הך סברא דמשום שתרותא משלם הכל ולא רבנן דקיימ"ל כוותייהו) משא"כ הכא דאפילו הפסד זה של כל שהוא שאין בו שו"פ א"כ אין בו התחלת חיוב כלל שנאמר מכח חיוב זה מגלגלין עלו את הכל (ועיין מהרש"א ומהרמ"ש לפי' הק"ע פ' כל שעה דתרומה אפילו פחות מכזית שאין בו שו"פ חייב לשלם דאיתקש להקדש ובהקדש אין חילוק בין שוגג למזיד כמבואר ברמב"ם פ"י ממעילה יש ליישב קושיא זו שבתרומה חייב לשלם אפילו פחות משו"פ שפיר מגלגלין עליו את הכל עד שלכאורה נראה שדעת מהרש"א ומהרמ"ש דלא כהקרבן עדה בזה וכן דעת רבינו אפרים שהבאתי בפנים לפי הבנתינו בדבר:
כ וע"כ אפשר לומר דהיינו דקשיא לי' לרבינו אפרים ותירץ לנפשי' דשאני הכא בתרומה שיש חיוב גם על פחות משו"פ כמו על פרוטה ושפיר י"ל כיון דסוף סוף חייב הוא לשלם הך כל שהיא שהפסיד מגלגלין עליו אה השאר והיינו דכתיב ותנן האוכל תרומה במזיד משלם את הקרן (כלומר כיון שיש בו שיעור אכילה אעפ"י שאין בו שו"פ דסתמא תנן וע"ז קשיא לי) פי' אעפ"י דמדאורייתא אינו חייב בתשלומין אלא בשוגג (כלומר כיון דבפחות משו"פ מיירי ודאי מדאורייתא לא מוכח חיובא על פחות משו"פ אלא בשוגג דקרא בשגגה כתיב) רבנן הם הקונסים באוכל במזיד ע"כ נמצא לפ"ז למדין לסברא זו שאפילו במזיד האוכל תרומה שיש בה כזית אעפ"י שאין בה שו"פ מדרבנן עכ"פ חייב לשלם:
כא ולפ"ז לא הוי צריך לאוקמי בתחב לו בתוך בית הבליעה, אלא כשאכל במזיד כזית תרומה ואין בו אלא פתות משו"פ דליכא למימר בי' מדאגבי' קני', ונתחייב בתשלומין אפילו ישרף, כגזלן דעלמא שהרי אין כאן דין גזילה על פחות משו"פ, אלא בשעת אכילה היא דמתחייב (מדרבנן שלא לחלוק בזה בין שוגג למזיד) ושפיר קלב"מ אלא שהתלמוד ניחא לי' למימר נפקותא בשוה פרוטה דחשוב ממון בכל דוכתי ועיין בש"מ שהבאתי למעלה ודו"ק או יש לומר לפי מה שכתבו התוס' בד"ה ולאביי פטור דה"ה דהוי מצי למפריך הכי על משנה דהאוכל תרומת חמץ בפסח לפי מה דמוקי לה כר"נ בן הקנה וצריך לתרץ נמי על כרחך כשתחב לו כמו סוגיא דהכא דשם לא שייך לתרץ כגון שלא הי' בו שו"פ עתה דלא ממחייב בתשלומין אלא כח אכילה דמדקתני במתניתין ופטור מדמי עצים א"כ וודאי איירי שיש בה שו"פ ודו"ק שם:
כב ומעתה אם נייחס סברא זו להרמב"ם אתי נמי שפיר הן שנאמר שהרמב"ם שם בפ"ז מהלכות תרומות מיירי באמת שהתב לו לתוך בית בליעתו כסוגיא הנ"ל ולא הוצרך לבאר זאת וכמ"ש עפ"י דברי, השיטה מקובצת בהג"ה הנ"ל שדבר קל הוא הך פיתרא ואדרבה נתן טעמו למה זה הוצרך הש"ס לבאר זאת, והן אם שנאמר שהרמב"ם ג"כ בפחות משו"פ מיירי וסמך עצמו לכמו שנתרץ דברי הירושלמי שם כך נתרץ דבריו הלקוחין מהירושלמי הנ"ל דלצדדין הוא התרו בו לוקה לא התרו בו משלם וכבר כתבנו הא דהתרו בו דלוקה ואינו משלם לר"י היינו דוקא בפחות משו"פ ושע"כ הוצרך לומר דר"ל גזירת הכתוב היא ויוציא מן הכלל כמבואר למעלה וא"כ לא קכה מידי דכלל ברור וידוע שהרמב"ם בהעתיקו דין מהש"ס בבלי או מירושלמי סומך על כה"ג (ועיין במה שרמזנו למעלה ד') והנה בין כך וכך אם יתיישבו דברי הרמב"ם על יסוד סברא זו אשר ייחסנו לרבינו אפרים דבתרומה שיש בה כזית אעפ"י שאין בה שו"פ יש בה חיוב תשלומין אם אכלה לפי המבואר למעלה בגליון בשם הקרבן עדה בירושלמי פרק כל שעה והרמב"ם פ"י ממעילה דיש חיוב מן התורה בפחות משו"פ בתרומה אין אנו צריכים לסברא זו ולא לייחסה לרבינו הרמב"ם דבלא"ה אתי שפיר כל זה ועיין לקמן בגליון ודוק יוצמח לנו מזה דבר חדש ליישב תמיה רבה אשר נלאו רבים מחכמי ישראל להשיבה והוא מ"ש הרמב"ם בריש הלכות מעילה המועיל בזדון הרי זה לוקה ומשלם וזה היפך מה דקיימ"ל לוקה ואינו משלם וכמ"ש כפירוש בפ"ג מגניבה ובכמה דוכתי:
כג אכן להנ"ל ניחא שדברים ברורים הם דהמועיל בזדון לוקה ומשלם ועל פי יסוד וטעם דברי הש"ס הללו עצמן דמדאגבי' קני' נתחייב במלקות לא הוי עד דאכל לי' (לדעת הרמב"ם וסייעתו ההוברים כדע’ הרמב"ם דאין חייב על האיסור עד שיהנה מהקדש ועיין לקמן ביאור דברים אלו ודו"ק) דבשלמא בתרומה משכחת לה שפיר כדמשני הש"ס שתחב לו בתוך בית הבליעה במקום דלא מצי לאהדורי אלא ע"י הדחק דחו לא הוי בי' שו"פ נמצא שאין בו חיוב בתורת גזל משעת הגבהה ואפ"ה כיון שיש עליו חיוב לשלם הפחות משו"פ זו כשאכלה כדין תרומה מכח חיוב הקטן הזה מגלגלין עליו את הכל וכנ"ל א"כ חיוב המלקות וממון באין בבת אחת (או בכזית שאין בו שו"פ וכאמור למעלה דבהא גרידא משכחת לה נמי דאתיין כהדדי) משא"כ בהקדש דאין מעילה על פחות משו"פ ובשוגג היא דאיתרבי להשבון אע"ג דיש חיוב לשלם באוכל במזיד אפילו פחות משו"פ כמבואר ברמב"ם פ"י ממעילה דבין בשוגג ובין במזיד ניתן להשבון והיא מש"ס דב"מ ד' נ"ה ע"ב אמר קרא אשר חטא מן הקודש ישלם לרבות פחות משו"פ להשבון אבל חומש וקרן ליכא משא"כ בתרומה דכל שיש בו כזית חייב בו חומש אפילו בפחות משו"פ וכן מלקות שבתרומה כזית אעפ"י שאין בו שו"פ אבל בהקדש בפחות משו"פ אין בו מלקות מלאו הכולל דמעילה עד שיפגום ההקדש בשו"פ ואעפ"י שנהנה פרוטה, כיון שהוא לא פגם פרוטה אינו מועיל וכמבואר ברמב"ם שם להדיא א"כ לא משכחת לה ההוא תרוצא של תחב לו חבירו שאמר בש"ס לגבי תרומה ועיין במ"ל ריש מעילה והבן א"כ אין מקים לומר כן ואם ביש בו עדיין אח"כ שו"פ א"כ סוף סוף האי שעתא דלא אהדרה גזלה, ומתחייב במלקות לא הוי עד דבלע (וכמבואר בתוס' ובש"ס שם) ושפיר עבדינן תרוייהו ודו"ק היטב:
כד והנה יש מקום עוד לפרש דברי רבינו אפרים באופן אחר גם בעיקר קושיית התוס' הנ"ל בהא דלא חסרו שו"פ וקיימ"ל זה נהנה וזה לא חסר פטור עיין תוס' ב"ק כ' ד"ה הא איתהנה תירץ אחר והוא דהואיל ונהנה מחמת חסרון שהי' מתחילה והביאו ראי' ממשנה ערוכה דשם ד' י"ט וכן כתבו בהגהת מיימוני בפ"ג מה"ג אות ד' בשם הר' ר' חזקי' וכן משמע עוד בתוס' פ' הגוזל ד' ק"א ד"ה או דילמא ובהרא"ש שם ס"ס כ"ז (עיין חו"מ סי' שצ"א סעיף ח' ובש"כ ס"ב) וצריך עיון על התוס' דכתובות שנדו מדרך זה איך יפרנסו המשנה ערוכה שם ד' י"ט המוכרחת לכאורה סברתם שם ויהי' איך שיהי' מ"מ הדברים הנאמרים למעלה ניתנן להאמר ועיין במשנת חכמים ריש מעילה דבהקדש נמי מיד דאגבי' קני' וחייב לשלם וחיוב מלקות לא הוי עד דאכיל לי' ע"ש: