סדר הלכה (חידושי הלכה)· רבי דוד שלמה הכהן אדלשטיין
הלכות טריפות
כתב הרמב"ם פרק י' מהלכות שחיטה שמינה מיני טריפות נאמר למשה מסיני כו'. והקשה הלח"מ הא בגמרא ריש אלו טריפות בהדיא איתא דמאן דחשיב שמונה טריפות הוא לאפוקי דרכיש בר פפא והרי הרמב"ם פסק הך דרכיש בר"פ להלכה דלקחה בכוליא טריפה א"כ הווי לי' לחשוב תשעה טריפות. ולפענ"ד נראה דהא לכאורה קשה איך קאמר לאפוקי דרכיש בר פפא והא איכא למימר דהך מנינא דח' טריפות אלו אינו רק מה ששייך בין בבהמה ובין בעוף אבל לקוחא דכוליא דליתא בעוף להכי לא מני לי' בהדי הנך וכבר עמד בזה הכו"פ ריש סי' כ"ט ע"ש שרצה לחדש מכח זה דע"כ רכיש סובר דלקותא טריפה גם בעוף. אבל לפענ"ד י"ל בפשיטות לפמ"ש התוס' שם דף מ"ג ד"ה הנך דאפקית כו' וא"ת לעולא מאי ניהו י"ת טריפות וי"ל דניטל צומת הגידין חשיב חדא עכ"ל ועיין מהרש"א שם שכתב דתירץ זה מספיק באמת לתרץ גם שאר קושיית התוס' ושזה התירץ הוא מן גיליון שחולק על דעת התוס' שסוברים דעולא ור"י לית להו האי כללא דח"י טריפות לפי מ"ש ב"י סי' ל"ו שפסק דח"י טריפות להלכה וכן כתב הב"ח שם א"כ צ"ל נמי דצומת הגידין חשיב חדא וכן כתב בספר נ"ע להדיא. ועיין במהרש"א שם דלפ"ז מוכח דעולא סובר דנקרעת רוב החיצונה לאוו היינו הבשר החופה את רוב הכרם רק כאידך מ"ד לקמן דף נ' ע"ב ע"ש ברש"י דכל הנך אמוראי סברי דנקרע רוב החיצונה היינו בכרם עצמו יש מקום דניקב לא איכפת לן רק בנקרע רובו:
ולפ"ז נחזי אנן לפי מ"ש הב"י דתחת סוג קריעה ליכא רק שני טריפות דהיינו נקרע רוב החיצונה וגלודה עיין כ"מ פ' י' מהלכות שחיטה הלכה ט'. והב"ח בסי' מ"ח כתב טעם טריפות נקרע בשר החופה היינו משום דסוף שיתגלה הכרס הפנימי וינקב וא"כ ע"כ דנקרע בשר החופה הוא נכלל בכלל נקובה שבשמונה טריפות וכמ"ש התוס' דף מ"ב ע"ב ד"ה ואמר ע"ש לענין חסרון גלגולת שבח"י טריפות נכלל כהאי גונא בח"י טריפות בסוג אחד וכ"ש בשמונה טריפות שהם האבות הכוללים הי"ח והשבעים שמנה הרמב"ם ועיין פ"מ בפתיחה לה"ט שוודאי נכלל בכלל נקובה מה שסופה להינקב וא"כ לעולא שחושב נקרע רוב החיצונה ע"כ שהוא בכרס עצמו וגלודה נמי בכלל קריעה א"כ שפיר יש לו לעולא הוכתה לשיטתו דמדלא נמסר להלכה לקותא מוכח וודאי דלקותה כשירה דליכא למימר דלא חשב בכלל ח' רק מה דשייך בין בבהמה בין בעוף הא ליתא דהא חשיב קריעה דהיינו לעולא נקרע בכרס עצמו כנ"ל וגם גלודה ותרווייהו לא שייכי בעוף דכרם העוף היינו הזפק כמ"ש רש"י דף נ"ו ע"ב במשנה יעו"ש וכ"כ הכ"מ פ' י' מהלכות שחיטה הלכה י"א (וכן מורין פשוט דברי הרמב"ם בפ' י' מהלכות שחיטה הלכה י"ז וכן משמע בדברי הכנה"ג סי' כ"ט על הב"י סעיף ח') וכן מצאתי בספרו של הגאון ר"פ הלוי שם בספר נ"ע דף נ"ו וז"ל בד"ה שם ע"ב א"ד הורה להתיר כו' הקשה הר"ן מאי ענין זה לזה ונראה לי דכוונתו כמ"ש התוס' דבעוף מיירי והכי קאמר כמו רבי בזפק דמיירי בעוף דהיא במקום כרס דבהמה טריפה ובעוף היא דמכשיר כן ההיתר דטרפחת היא אפילו בעוף עכ"ל וזה דלא כהגהת רי"פ בש"ס שם וגרס כום במקום כרם וכן הוא בר"ן וברש"י שברי"ף [ועפ"מ סמ"ט סעיף קטן ג' במשבצות זהב] ולא שמענו בו שום טריפות בנקרע רק ניקב גגו של זפק הוא דקיימ"ל דטריפה והוא נכלל תחת סוג דנקובה וכן גלודה כשר בעוף כש"ע סי' נ"ט יעו"ש א"כ ע"כ דטריפות דקריעה ליתא בעוף כלל ואפ"ה חשיב לי' בין שמונה מיני טריפות ש"מ דלקותא ס"ל דכשירה גם בבהמה:
אלא דלכאורה קשה דלדברי הב"ח לדידן דנקרע רוב החיצונה היינו בשר החופה כמ"ש הב"י סי' מ"ח וטעם טריפות נקרע בשר החופה הוא מטעם שסופה של כרס לינקוב א"כ חסר להו מהנך ח"י טריפות חדא דחד מיניהו הוא בשר החופה שבשב שמעתתא ולהב"ח הא הווי לי' בכלל ניקב וכבר עמד בזה בתשובה ב"י סי' י"ג ותירץ וז"ל די"ל דחשיב לה משום פלוגתת רבנן ור"י דגדולה ברובה וקטנה בטפת עכ"ל הובא בספר נ"ע ונראה שדעתו שזה מספיק לתירוץ תנא דמתניתן אבל מ"מ קשיא הא בצרי להו ח"י טריפות כיוון דבכלל ניקב הוא ועוד הא לדעת הרי"ף והרמב"ם ר"י לא פליג על ר"ש רק לפרש כמ"ש הב"י סי' מ"ח. עוד הקשה בנ"ע שם לפי דברי הבית יעקב הנ"ל הא דכתב התוס' במשנה דאין לומר דטעם דריסה מטעם דסופה לינקב דא"כ כנקובה דמי וקשה מאי בכך הא צריך למתני משום פלוגתת דר"י בדריסת הנץ כו' דכ"ש למ"ד לקמן דפליג ר"י על ח"ק. אמנם לפענ"ד יש לומר דאדרבה מכאן הוכחה לשיטת הרי"ף והרמב"ם דר"י דאמר בגדולה טפח ובקטנה ברובה בא לפרש מלתא דת"ק ולא לחלוק כמ"ש ב"י סי' מ"ח לדעתם וא"כ י"ל כיוון דחזינן דמנה בין ח"י טריפות קריעת בשר החופה חדא ונקרע רוב החיצונה חדא באנפי נפשי' א"כ ע"כ היינו טעמא כמ"ש התוס' כיוון דחלוקין בשעוריהן חשיב להו תרתי וכמ"ש התוס'. והכו"פ בסי' מ"ח בס"ק ד' כתב די"ל בפשיטות הואיל ואמר ר"י בקטנה רובא וגדולה טפח אבל בשר החופה הוא ברוב דווקא שהוא יותר מטפח לשמואל ועיין שם שתוכח מדבריו דלדעת הב"י כן הוא באמת אלא דהב"ח לא הבין כן יעו"ש א"כ הא חזינין להדיא שאפילו בדברים שראוי לכוללם תחת סוג אחד מ"מ הואיל ומצינו בהם איזה חילוק מה שחלוק אחד מחבירו שפיר חשבינהו תרתי א"כ י"ל דבהכי נמי מצינו חילוק ביניהם דבניקב לא חלוק בין גדולה לקטנה משא"כ בנקרע שיש בו חילוק בין גדולה לקטנה משא"כ חסרון גלגולת שפיר נכלל בכלל ניקב שגם בו אין חילוק בין גדולה לקטנה דלעולם משערינין בכאיסר ולפי שיעור ערך איסר. לפ"ז שפיר כתבו התוס' דע"כ דריסה דמתניתין לאוו משום נקובה היא דאל"כ הא כבר תנא לה ואי משום דר"י מפליג בין גסה לדקה מ"מ קשה לת"ק דלא מפליג הא בצרי לה ח"י טריפות וכמ"ד לקמן דפליגי ולפ"ז אתיין דברי התוס' כפי מה שס"ד לקמן דלית מאן דפליג על מניני' דח"י טריפות. ולפ"ז יש ליישב דעת הרמב"ם והש"ע שפיר דוודאי לדידן דקיי"ל דנקרע רוב החיצונה היינו בשר החופה כמ"ש ב"י הנ"ל נמצא שע"ז מפרש ר"י ואומר גדולה טפח וקטנה ברובה א"כ שפיר יש לכוללו בכלל קריעה. ואע"ג דהטעם הוא משום דסוף הכרס לינקוב מ"מ יש לחושבו בפני עצמו מפני שחלוק הוא משאר נקובים בהפרש זה של גדולה וקטנה וממילא לפ"ז לדידן אין ראי' לומר מדלא תנא לקותא דשפיר י"ל דה"ה לקותא טריפה רק דלא חשיב אלא טריפות דשייך גם בעוף. וקריעת בשר החופה דקתני דעיקר טריפתו משום דניקב הכרס וודאי דשייך גם בעוף דניקב הכרס בגגו טריפה דהיינו גגו של זפק והוא כרס של עוף כנ"ל אע"ג דכרס בהמה בכל מקום שניקב טריפה משא"כ בעוף. הא לא איכפת לן מידי דהא בהדי נקבים כולל נמי טחול אע"ג דלא ניטרוף בכל מקום שניקב משא"כ לקותא דלא שייך בעוף דלא תני לה אבל לעולא דלדידי' נקרע רוב החיצונה שבמשנה הוא בכרם עצמו ובזה הוא דמפרש ר"י דיש הפרש בין גדולה לקטנה ומשמע דבשר החופה אין בו הפרש כלל ולעולם בעי רוב בשר וכמ"ש הכו"פ סי' מ"ח ס"ק ד' להדיא בטעם טריפתו הוא משום נקיבת הכרס א"כ וודאי דכבר נכלל היא בנקובה. וקרוע בכרס עצמו לא שייך בעוף כלל א"כ שפיר מוכח דחשיב גם מלתא דליתא בעוף א"כ ש"מ דלקותא כשר ודו"ק. אלא דאכתי קשה על דרך הנ"ל עצמו דאי משום שמצינו איזה חילוק אף שהוא תחת סוג אחד חשבינין לי' בפני עצמו א"כ מדוע לא חשיב ניקב הטחול באנפי נפשי' דג"כ חלוק הוא משאר נקובים דהפרש יש בו בין ניקב בסומכי' או בקולשי'. ודע דגם לולי דברי הב"ח דסובר נקרע רוב החיצונה הוא מטעם דסוף הכרם לינקב. אך כמשמעות דעת הפוסקים דלאוו משוה נקיבת הכרס היא גם בפ"מ סי' נ"ח שם נתקשה מנ"ל להב"ח הא. קשה לי להבין דעת הכו"פ במ"ש בפשיטות דבח' טריפות לא חשיב אלא מה דשייך גם בעוף הא לפימ"ש הכ"מ דאחת סוג קריעה ליכא רק ב' הנ"ל א"כ וודאי דטריפות נקרע רוב החיצונה לא שייך בעוף ועיין בספר כנה"ג סי' כ"ט ס"ק כ"א וכפי מה שפירש רש"י דבשר החופה את הכרס זה הוא קרום טב העובר על כל החלל וגם הרמב"ם אל קרום זה נתכווין ודלא כהש"ג בפרק א"ט שכתב שדברי מיימוני נוטים שלא כדברי רש"י ע"ש וכבר השיגו הכנה"ג בסי' מ"ח על הב"י אות י"ב ושכ"כ הל"ח סי' קמ"ג ושלזה כוונו גם הגהת מיימוני שכתב פירוש רש"י על דברי הרמב"ם (וקצת קשה לפ"ז במ"ש הגהת שם ורש"י פירש שהוא קרום כו' ולא כתב ופירש רש"י שהוא קרום כו' כידוע בכללי הפוסקים או שהי' לו לכתוב וכן פירש"י, וצ"ע כעת] וזה הקרום לא נמצא בעוף כלל ואין לומר דשאני קריעה הואיל ואין אבר זה נמצא בעוף כלל לכך לא איכפת לן משא"כ לקותא דגם העוף יש לו כוליא ואפ"ה אם לקה העוף בכוליא כשירה ולכך לא חשיב לי' דהא ליתא דהא טעמא דלקותא בכוליא של עוף דכשירה כתב הרשב"א משים דלית לי' מקום חריץ א"כ מקום שבו תלוי טריפות הכוליא נמי ליכא דאע"ג דלגבי עוף נמי יש כוליא מ"מ לקותא שלא במקום חריץ גם בבהמה כשירה וכמ"ש הכו"פ בשם הרשב"א (אבל ביש"ש כתב טעם אחר להכשיר לקותא בעוף יעו"ש) וי"ל דדברי הכו"פ אתיין כדעת אינך מפרשים דתחת סיג קריעה יש יותר משנים עיין ש"ך סי' כ"ט וכנה"ג ופ"מ שם:
והנה לענין הנ"ל דאמאי לא חשיב ניקב הטחול בפני עצמו והלא חלוק הוא משאר נקובים דהיינו בין ניקב בסומכא לניקב בקולשי' דבשלמא ניקב הזפק דהיינו כרס של עוף לפירש"י דיש בו ג"כ חילוק בין ניקב בגגו דטריפה ולמטה הימנו כשירה מ"מ לא קשיא אמאי לא מנאו ר' ישמעאל דיש לומר דטריפות דלא שייך בבהמה לא חשיב וכעין מה שכתב הכנה"ג בדעת הרמב"ם שמנה שבעים טריפות ולא מנה ניקב הזפק ולא ניקב הקורקבן שהוא מטעם דלא מנה אלא מה דשייך בבהמה אבל ניקב הטחול קשיא. עוד קשה במ"ש בספר נחלת עזריאל וז"ל רדנקיבת הטחול דחשיב לי' ר' עווירא בכלל נקובה וקשה הלא בטחול בעינן נשתייר עובי דינר זהב ובפחות מזה טריפה ובשאר נקבים אם נשתייר רק משהו שאינו מפולש כשר עכ"ל ומ"ש לתרץ שם כיון דסוף סוף טעם טריפות הוא משום דאם לא נשתייר כדינר זהב סופו לינקב א"כ בכלל ניקב הוא הנה לפי הנ"ל בשם הב"ח דאף קריעה מטעם סופו לינקוב הוא ואפ"ה חשיב לי' בפני עצמו מפני שחלוק הוא בהפרש שבין גדולה לקטנה א"כ כ"ש טחול שחלוק הוא בשנים הן בשכורי' והן בסומכא וקולש'. אכן לפענ"ד י"ל בקושיא זו קושיא אחת יותר גדולה שהקשה על הרמב"ם והש"ע סי' מ"ג סעיף ו' דטחול העוף שניקב כשירה שהוא נגד הכלל המסור בידינו כל מה שמנו חכמים כנגדו בעוף טריפה ועיין ט"ז שם סק"ט. אמנם לפי הנ"ל יש לומר דהרמב"ם מפרש שכל מה שמנו חכמים בבהמה כנגדו בעוף היינו הח' טריפות שמנו חכמים הלמ"מ וקשיא לי' באמת אמאי לא מנו טחול וצריך לתרץ דלהכי באמת לא מנו טחול משום כנגדו בעוף בשר וחכמים לא מנאו באן אלא מה שכנגדו בעוף נמי טריפה ובשלמא לקתה בכוליא דחשיב בין ח"י טריפות אע"ג דכנגדו בעוף כשירה לא קשיא דהיינו באמת מטעמא שלא נמצא בעוף כוליא כלל אלא חתיכות בשר דמות כוליא כמ"ש הפ"מ סי' מ"ד במשבצות זהב ס"ק ט"ז בשם הגאון חב"ש (וזה דלא כמו שנראה מדברי הב"ח דטחול וכוליא בעוף מחד טעמא הן כשרק) וא"כ נמצא אדרבה שמכאן יש ראי' לדינו של הרמב"ם דמדכללו חכמים כל מה שמנו חכמים בבהמה כנגדו בעוף טריפה ש"מ מה דלא מנו חכמים בבהמה אע"ג דהוא טריפה מצר הקבלה אפ"ה מה שלא בא במנין ח"י טריפות כנגדו בעוף כשירה ובזה יתורץ מה שהקשה הט"ז וז"ל דהא מצינו עוד לשון זה בגמרא דבי ר"פ מחו בכוליתי' וקטלוה כו' אמר להו וכי להוסיף על הטריפות יש אין לך אלא מה שמנו חכמים והאי ודאי לאו אמתניתין קאי ור"ל דהא מצינו הרבה טריפות שהוסיפו אמוראים שאין להם זכר במשנה כלל אלא על כל שמנו גם האמוראים וא"כ מנא לן לפרש שם בענין אחר אבל להנ"ל ניחא דמה שאמרו מנו חכמים קאי על ח"י טריפות שמנו גם הרבה מהם אמוראים כהני שמעתתא וכל הטריפות שנמצאו בדברי האמוראים כולם הם תולדות של הח"י טריפות ולכך שפיר אמר התם אין לך אלא מה שמנו חכמים ור"ל דחכמים לא מנו אלא לקתה בכוליא אבל לא נקובה אפילו הגיע למקום חריץ וכך נתקבל דאע"ג דבריאה פוסל לקותא מטעם ניקב בכוליא לא כן. עיין חידושי רשב"א דף נ"ה ד"ה לקתה ודו"ק. ולדעת החולקים על הרמב"ם בטחול של עוף וס"ל דטריפה ואין בה חילוק בין קולשי' לסומכא א"כ י"ל דלהכי לא חשיב לי' טחול בפ"ע דהחלוקה שבו אינו שווה לבהמה ולא שייך בו נמי לומר כל מה שמנו כו' כנגדו בעוף ויש לדחות:
עיין מפרשים בשם הד"מ שלדעת הרמב"ם נחשב לקותא תחת סוג דריסה ונסתייע דהא בלאוו הכי קשה שהרמב"ם מנה ח' טריפות שנאמר למשה מסיני ואחד מהם הוא דריסה והא דריסה מפורש בתורה כמפורש בדברי הרמב"ם שם וודאי דלקותא הוא בכלל דריסה שזה ל"ח אבל דריסה גופי' מפורש בתורה ונ"מ לדינא בין דריסה לשאר טריפות כמבואר ברמב"ם שם והד"מ עצמו כתב שמ"מ זה רחוק להכניס לקותא תחת סוג דריסה. אמנם הפ"מ סי' ל"ט ס"ק ב' בש"ד כתב לתרץ וז"ל י"ל דמקרא הייתי אומר שהכה ארי בצפרניו וניקב הדקין וכדומה שאינו יכולה לחיות ובא פי' המקובל שדריסה היינו שהוטל ארס והאדים הבשר נגד הבני מעיים ושורף וסופו לינקב ואפ"ה הווי דריסה יותר במפורש משאר טריפות ומש"ה החמירו בה כר"מ פ"ה מהלכות מ"א ופ"ד מה"ש עכ"ל נראה מדבריו אפילו לפי תירוצו דלא בא בפירוש בתורה רק בטרף ארי וניקב הדקין וכדומה זהו שבא בפירוש ונ"מ לעניין שנחמיר בכל ספיקה אבל אם הוטל ארם טריפה מצד הלמ"מ מ"מ נחמיר בו כדריסה ממש כיון שעיקר דריסה מפורש בתורה וכן מוכח לדינא כמ"ש הט"ז ריש סי' כ"ט. אבל קשה לכאורה טובא דא"כ מאי פריך הש"ס חולין דף מ"ג: ולעולא מ"ש מספק דריסה הא וודאי שאני ושאני טריפות הדריסה מכל שארי טריפות ועיין ב"ת שעמד בזה הובא בנ"ע יעו"ש. אמנם לפי דברי הד"מ הנ"ל דלקותא היא בכלל דריסה שבהלמ"מ אבל דריסה המפורשת בתורה היא אפילו הטלת ארס א"כ קשה תינח לדעת הרמב"ם אבל לעילא גופי' דסובר ח' טריפות הלמ"מ ואחד מהן הוא דריסה תקשה הא דריסה מפורש בחורה וליכא לתרץ הלמ"מ שבדריסה היא לקותא דהא עולא לית לי' לקותא דרכיש ב"פ ד' מ"ג וצריך לתרץ דאליבי' דעולא דהטלת ארם אינו מפורש בתורה והצריך לבא בהלמ"מ כמ"ש הפ"מ ולפ"ז צ"ל באמת דלעולא לא החמירו בספיקו של דריסה אלא באופן שהספק הוא אם הכה הארי וניקב הדקין וכדומה לא בספק הטלת ארס שאינו אלא הלמ"מ ולפ"ז מיושב דעת הר"מ שפיר דוודאי לדידן דאית לן לקותא דרכיש לחשבו בכלל הלמ"מ שבדריסה ודריסה גופי' יהי' אפילו הטלת ארס דנין אותו כמפורש בתורה ע"כ שפיר פסק הרמב"ם כל ספק שיסתפק בדריסה ר"ל אפילו ספק הטלת ארס. אבל הש"ס פריך שפיר ולעולא מ"ש מספק דריסה פי' לעולא דלית לי' לקותא דרכיש וע"כ דספק הטלת ארם אינו מפורש בתורה רק בהלמ"מ א"כ ראוי להקל בהפיקו ואנן קימ"ל להחמיר בספק דריסה אפילו בהטלת ארם וכמ"ש רש"י שם. ומדוקדק בזה שפיר לשון הש"ס דנקט דווקא ולעולא בפירכא זו ובשאר פרכות דפריך שם מאי שנא מב' חתיכות מ"ש משוחט כו' ולא נקיט ולעולא:
והנה כל דברינו הנ"ל בישוב דברי הרמב"ם סובבים על יסוד דברי רש"י שם דף נ"ו כפי הגרסא שלפנינו דגם לעוף יש לו כרס פנימי אבל יש מגיהין כוס במקום כרס וכן הוא ברש"י שברי"ף ובר"ן וכ"ד הפ"מ סי' י"ט ס"ק ג' במשבצות זהב. אבל בכל הסיננון הזה עצמו י"ל עפ"י דברי הרב בעל דמש"א הובא בפ"מ שם דגם בעוף שייך האי דינא דכרס החיצונה טריפה שנקרע רובה דסוף הפנימי לינקב בבהמה וה"ה בעוף סוף הבני מעיים לינקוב שאין הגנה לבני מעיים כי אם הכרס החיצון ע"ש פ"מ ס"ק ג' מ"ט במ"ז וא"כ נאמר וודאי לדידן דקיימ"ל נקרע רוב החיצונה דמתניתין היינו בשר החופה וכמ"ש ב"י הנ"ל ונמצא שע"ז מפרש ר"י ומחלק ואמר בגדולה טפח וקטנה ברובה א"כ שפיר יש לכוללו בכלל קריעה שבח' טריפות ואע"ג דטעם הטריפות הוא משום שסוף הכרס לינקב וראוי הי' לכוללו בכלל הניקב מ"מ נחשב קריעה בפ"ע מפני שחלוק הוא משאר נקבים בהפרש שבק גדולה לקטנה וכנ"ל. וממילא לפ"ז י"ל דה"ה לקותא טריפה והא דלא חשיב נמי לקותא משום דלא שייכי בעוף דהא קריעה שייך נמי בעוף כדברי הדמש"א משא"כ לעולא דלדידי' נקרע רוב החיצונה שבמשנה הוא בכרס עצמו ובזה הוא דמפרש ר"י דיש הפרש בין גדולה לקטנה אבל בבשר החופה דהיינו הכרס שבחוץ ממש אין הפרש בין גדולה לקטנה ותרווייהו ברובה כנ"ל וכמ"ש הכו"פ סי' מ"ח ס"ק ד' וטעם טריפתו משום נקיבת הכרס בבהמה והבני מעיים בעוף א"כ וודאי דכבר כלול הוא בנקובה וכנ"ל וקריעה דכרס הפנימי עצמו הא לית לי' לעוף כרס הפנימי כלל לפ"ד א"כ מוכח שפיר דחשיב גם מלתא דליתא בעוף ואמאי לא חשיב נמי לקותא א"כ שפיר קאמר דלעולא ע"כ לית לי' לקותא וכשר ודו"ק. שוב ראיתי בספר מגיני זהב ש וט"ז השיג ג"כ על הב"ח כקושית הבית יעקב הנ"ל דאי שום נקובת הכרס הי' לו לכוללן בכלל ניקב ובמג"ז שם כתב לתרץ וז"ל לק"מ דמשום פעם אחת הוצריך מתניתין להורות דין זה דסופו לינקב כנקוב דמי והוא כלל בכל איסורין עכ"ל וקשה דכלל זה כבר שמענו מהא דלא חשיב חנא דמתניתין חסרון גרגרת בכאיסר לטריפות בפני עצמו וכמ"ש התוס' ותירצו דטעם חסרון בגרגרת הוא מטעם שסופו לפסוק א"כ ממילא ש"מ דעומד לפסוק כפסוק דמי ועומד לינקוב כנקוב דמי אבל לפי דברינו הנ"ל ניחא, ועיין רשב"א בחידושיו שם שכתב דטריפות שבאבר אחד מונה לדבר אחר ולהכי לא חשבינין תורבץ הוושט ברובו לטריפות בפ"ע יעו"ש מ"מ הכא קשה דלחשוב חסרון בגרגרת חדא ופסיקת בגרגרת לא לחשוב דכבר כלול להו בפסוקה דהיינו פסיקת חוט השדרה דתרוויהו פסוקי חשוב להו חד א"כ ע"כ צריך נמי לתרץ כדעת התוס' הנ"ל דטעם הטריפות הוא משום דסוף הגרגרת הוא לפסוק ברובא אמנם הרשב"א גופי שם מוכח שחולק על תירץ זה ועיין רא"י ותב"ש סי' מ"א ס"ק א' וס"ק ח':
והנה ז"ל מהרש"א שם על דברי התוס' שהקשה דלחשוב חסרון בגרגרת ולפי הגליון ה"נ איכא למימר לעולא דחסרון בגרגרת הווי חשוב חדא ולרכיש הווי בכלל נפסק הגרגרת משום דסופה ליפסק עכ"ל והנה כבר כתבנו למעלה בשם המפורשים דהרמב"ם סובר דח"י טריפות הלמ"מ וסובר נמי ע"כ דצומת הגידין נחשב לחד בפני עצמו וכמ"ש הב"ח והנ"ע ולפי דברי מהרש"א י"ל דצומת הגידין נכלל הוא בכלל ניטלו הרגלים אלא דחסרון בגרגרת חשיב לי' לחדא. ואם כי לא מצינו להמפרשים ז"ל שדברו מזה דבר דלכאורה לא נ"מ אם לתרץ לדעת הרמב"ם כך או כך. אמנם לפענ"ד לכאורה יש נ"מ לדינא בין הנך שני תירוצא ר"ל בין תירץ התוס' ובין תירץ מהרש"א בנידון נפסק הגרגרת בעוף ברוב עובי' לחוד אע"ג דקיי"ל דכשר מ"מ רעותא יש כיוון דאיכא למ"ד בגמרא דטריפה כה"ג וכמ"ש המפורשים עיין פ"מ סי' ל"ז ס"ק ג' תנאי הא' דהוו רעותא חדא וגם שם המך לההפסק באין הפרש ניקב בו נקבים שיש בהם חסרון שיש אמוראים דטריפה בשיעור חסרון זה וכגון דין זה שבסי' ל"ד סי' ד' בהג"ה בשיעור חסרון גרגרת דעוף דהוו נמי רעותא עכ"פ כיון דיש אומרים שטריפה בשיעור חסרון א"כ יש כאן תרתי לרעותא ועיין תב"ש ופ"מ שם תנאי ב' דזה אצל זה נמי תרתי לרעותא הווי אבל לפי הכלל שבידינו דלא טרפינן בבי"ת לרעותא אלא היכי שהשני רעותות עדותן מכוונת עיין פ"מ שם תנאי ד' ז"ל סירכא תלוי' מתוך האטום להרשב"א טעם האטום לפי שאינו מניף על הלב וסוף הלב להנטל וסרחי מורה ויגיד מפסול בריאה שיש כאן נקב ואין עדותן מכוונת לא הווי ב' לרעותא אמנם לדידן אטום מטעם ניקב א"כ ב' הרעותות עדותן מכוונת שיש כאן נקב וטריפה עכ"ל וא"כ נידן הנ"ל נאמר שתלוי בהנך שני תירוצים לפי תירץ התוס' דחסרון בגרגרת הוא מטעם פסיקת הגרגרת ופסיקת. רוב עובי' היא נמי מטעם פסוקה א"כ הווי תרתי לרעותא שעדותן מכוונת וטריפה אבל לתירץ השני דחסרון גרגרת לאו משום פסוקה הוא א"כ ב' הרעותות אין עדותן מכוונת וכשר ועיין תב"ש ל"ו ס"ק ח' ט' י' י"א וצ"ע כי בעיקר נ"מ זו יש לדחות שלא נמצא דין זה דתרתי לרעותא רק גבי ריאה והגדולים כתבו שדין זה חומרא בעלמא וא"כ אפשר דהבו דלא לוסיף עלה. עוד יש לכאורה נ"מ לפי מ"ש בענין כל הטריפות דמטרפינן משום סופן כגון סופו לינקב סופו ליטול סופו ליפסק עיין ט"ז סי' מ' ס"ק ד' ובמ"ז שם בשם הגהות הלבוש ותב"ש שם ס"ק ד' העלה וז"ל אלא דליכא טריפה על העתיד כי אם כשהתחיל חולי המשריפה וכה"ג גמירא דלא מתעברה מחולי גדול כזה. לפ"ז צ"ל נמי מאי דחשבינן חסרון אם נמצא מחט בריאה ופירש"י הטעם שהברזל אוכל הבשר סביבותיו כששוהה שם ומחסרו עכ"ל דאע"ג דעדיין לא שהה ולא נחסר אפ"ה אמרינן כל העומד לחסור כחסר דמי וצ"ל דמחט שנמצא בבשר הריאה חשיב נמי כאילו התחיל מיד להחסר ואוכל הבשר מי במקומו אלא שאינו ניכר רק אחר שיהוי זמן מה משא"כ בנידן דהט"ז שם ס"ק ד' דמה בכך שסוף המחט לינקוב והא עכשיו אין כאן נקב. ועיין מהרש"א שכתב לתרץ גרסא שנית שמביא רש"י שם וז"ל או איירי באופן שרואין שבא המחט מקרוב ולא חסרה עכ"ל משמע מדבריו דלגרסת רש"י איירי דווקא שיש לתלות שכבר שהא המחט דאל"כ לא מטרף על שם סופו ולפ"ז לא צריך להנ"ל וז"ל התב"ש סי' ל"ו ס"ק מ"ד ומשני דכ"ע שמי' חסרון והכא בדלא חסר כלום שלא שהא שם המחט עכ"ל אמנם ממ"ש רש"י שם וז"ל ואית דגרסי כו' כיוון שנמצא בבשר הריאה אי, אפשר בלא חסרון כדפרי' עכ"ל ומאי קושיא דלמא בדלא שהא שם א"כ אפשר בלא חסרון אבל משמע בזה שדעת רש"י דזה טריפה על שם העתיד וכנ"ל דמיד התחיל חולי זה:
וטעמא דכל הני טריפות דמטרפי על שם העתיד משמע מדברי הפוסקים שהוא משום דכל העומד לינקוב כנקוב דמי ועומד לחסר כחסר דמי וכן בעומד ליפסק רואין אותו כאילו נפסק מיד עיין רמב"ם פ"ה מהלכות שחיטה ה"ט וא"כ לכאורה י"ל דלא מטרפינן מהאי טעמא דרואין אלא היכי דסגי בהאי רעותא לחודא למטרפי' מצד עצמו וכגון סירכה בריאה וכיוצא בזה. משא"כ בגוונא דרעותא גופי' זו לא מטרפי אלא על שם העתיד א"כ הווי לי' תרי רואין ותרי רואין לא אמרו והדמיון בזה טריפות נטילת הכבד שכתב הרשב"א שהוא משום דסוף המרה להנטל וכמ"ש התב"ש ריש סי' מ"א וא"כ אם רואין אותה שאירע לקותא בכבד שיהי' סופה להנטל ע"י לקותא זו לא מטרפינן לה על שם העתיד ולומר רואין אותה כאילו נטלה הכבד דהא אפילו נטלה הכבד לא מטרפינן לה אלא על שם העתיד שאמרו רואין כאילו נטלה המרה וא"כ אפשר דתרי רואין לא אמרו, או דלמא כיון שאמרו להתיר מטעמא דרואין אין חילק בין חד לתרי:
והנה לכאורה יש ללמוד לפשוט ספק זה מהא דקיימ"ל בגרגרת שניקבה נקבים שיש חסרון דמצטרפין לכאיסר גם השלם שביניהם מצטרף וטעמא דמצטרף השלם שבין נקב לנקב כתב הר"ן שם דכיון שאין בין נקב לנקב כמלא נקב אין מה שביניהם מתקיים ורואין אותו כאילו אינו עכ"ל ועיקר טעם טריפת חסרון גרגרת בכאיסר לדברי התוס' הוא רק מטעם דרואין אותו כאילו נפסק א"כ מוכח דאמרינן תרי רואין אמנם לפי הירץ מהרש"א שם לא מוכח מהתם מידי דשם כתב דחסרון גרגרת טריפה מצד עצמו:
ולפי דרך זה מציא נמי ליישב דברי הרמב"ם בפ"ת מה"ש ה"ז שכתב וכן אם חסר מקצת הריאה ולא ניקבה כולה טריפה נראה מזה שהרמב"ם גורם בסוגיא דחולין מ"ת דכולי עלמא חסרון מבפנים שמי' חסרון עיין רש"י שהביא גרסא זו והקשה עליה דא"כ מאי טעמא דמכשר התם במחט והא אי אפשר בלא חסרון ועיין מהרמ"ש ותב"ש שכתבו ליישב ועוד קשה לכאורה להרמב"ם גופי' שכתב לעיל פ"ו הלכה י"ד במחט להכשיר בבדיקה ואמאי לא מטרף מטעם חסרון ועיין לח"מ שם ה' י"ד שמדבריו משמע כדעת הכ"מ דגם הרמב"ם גרס כגרסת רש"י אבל התב"ש לא כתב כן. אבל לדרכינו הנ"ל ניחא ולומר שמזה מוכח באמת כדעת הב"י דטעם טריפת חסרון הריאה מבפנים הוא מטעם שסופה לינקב הקרוס ונמצא שחסרון מבפנים אינו טריפה מחמת עצמו רק משום דרואין כאילו היא נקובה ולכך אתי נמי שפיר דבנמצא בה מחט כשר אע"ג דסופה לחסר ורואין כאילו חסר מיד מ"מ כיון דחסר גופי' לא מטרף אלא מטעם רואין ותרי רואין לא אמרו ולפ"ז צ"ל להרמב"ם דחסרון גרגרת טריפה מצד עצמו כדברי מהרש"א הנ"ל:
ולפ"ז יש לתרץ נמי דברי הרא"ש שפירש אבעיית הש"ס חולין מ"ה בעופא מאי דמבעיא לי' בעוף שאין בגרגרת שלו כאיסר אי מחמרינין בשיעור קטן כזה לצרף השלם עם החסרון עכ"ל. וקשה לפימ"ש הב"י בסי' ל' דבגלגולת נמי משערינן השלם עם החסרון א"כ הדרא קשיית הרא"ש לדוכתי' דה"ל למבעיא בגלגולת דעופא מאי כיון דלפי ערכו נגד בהמה קטן מאוד שיעור חסרונו אם גם בזה יצטרף השלם עם הנקבים עיין תב"ש בבכ"ש שעמד בזה גם בסי' ל' ס"ק ה' בתב"ש השיג בזה על הב"י להוכיח דגרגרת גופי' דמצטרפין השלם הוא חומרא מדרבנן ובעצם הגלגולת דחלים יש לומר דלא החמירו ע"ש שהוכיח עוד דצירף השלם שביניהם הוא מדרבנן דאל"כ מאי קא מבעי' לי' להש"ס פשיטא לפום גמלא שיחנא אלא וודאי דחומרא דרבנן הוא ועיין פ"מ שלדעת הרי"ף י"ל דדינא הכי באמת מדאורייתא. אבל לפי הנ"ל י"ל דלעולם גם בגלגולת מצטרף השלם שביניהם מדאורייתא וכסתימת דברי הב"י ומטעם כיון שאין בין נקב לנקב כמלא נקב עתיד הוא לחסור. ורואין אותו כאילו הוא אינו וס"ל להב"י דחסרון הגלגולת טריפה היא מצד עצמו לא מטעם שסוף הקרום לפסוק וכדברי הפר"ח והתב"ש שם דפליגי על הש"ך ס"ק ד' שם וא"כ וודאי ליכא למבעיא בגלגולת דעופא מאי דוודאי כיון דדינא הכי מדאורייתא לצרף השלם שביניהם גם בעוף כן הוא לפום גמלא שיחנא וכנ"ל משא"כ בחסרון גרגרת לפי מ"ש, דטעם טריפתו הוא משום שסופה לפסוק כנ"ל וי"ל דהרא"ש סובר כן באמת וכמ"ש התוס' א"כ י"ל דוודאי מדינא לא יצטרף השלם שביניהם דתרי רואין לא אמרו ומדרבנן בעלמא הוא שהחמירו לומר בזה תרי רואין א"כ שפיר מבעיא לי' להש"ס בעופא מאי דאפשר דכאן לא החמירו וא"ש. ומכלל הדברים מצינו למדין דגם להתוס' תרי רואין מדאורייתא לא אמרינן ושאני חסרון גרגרת דמדרבנן בעלמא הוא לפ"ז נ"מ בין תירץ התוס' לתירץ מהרש"א הנ"ל לענין חסרון גרגרת לצרף השלם שביניהם להתוס' מדרבנן בעלמא הוא ע"כ. ולתירץ מהרש"א י"ל דמדאורייתא הוא כמ"ש הפ"מ בדעת הרי"ף. והנה יש אתנו עוד מקום לומר באופן אחר דוודאי לא יחלקו במציאות וגם לתירץ מהרש"א י"ל דחסרון בגרגרת סופה לפסוק היא אלא למאן דחשיב לי' חסרון בגרגרת לטריפות בפני עצמו סובר דטריפות בגרגרת שנחסרו ניהו נמי דעומד לפסוק הוא מ"מ טריפה נמי הוא מצד עצמי דאפילו לא יהא נפסק הגרגרת נמי שוב אינה חי' מכח החסרון לחוד ולהכי שפיר יש לחושבו לטריפות בפני עצמו ולא דמי לחסרון גלגולת דאינו תלוי טריפתו אלא משום פסיקת הקרום ושפיר כבר הוא נכלל בניקב הקרום אבל חסרון גרגרת י"ל דהואיל דטריפה נמי מצד עצמו אפילו לא הי' נפסק רובא שפיר יש לחושבו בפני עצמו כך היא לפי תירץ מהרש"א אבל לתירץ התוס' ניהו נמי דגם התוס' סברי דחסרון גרגרת טריפה היא מצד עצמו ג"כ מ"מ סברי התוס' כיון דסוף סוף אם נחסר הגרגרת סופו נמי לפסוק א"כ כבר נכלל הוא בפסיקת הגרגרת ולא נחלקו שני התירוצים במציאות כלל דזה וזה אמת שיש בו שני טעמים א' דחסרון זה גופי' יש בו להטריף מצד עצמו גם מכח חסרון זה סוף הקרום לפסוק ולא נחלקו אלא לעניין אם לחשבו טריפות בפני עצמו או לא כיון דסוף סוף יש בו טעם להטריף מצד שסופו לפסוק וכבר כלול הוא בפסיקת הגרגרת.
ולפי דברינו יש ליישב ג"כ מה שהניחו התוס' בתימה אהא דאמר שם נטלה רצועה ארוכה מצטרפת לכאיסר ותימה כיון דקיימ"ל ניקבה נקבים הרבה מצטרפין לכאיסר כ"ש נטלה רצועה אמנם להנ"ל דהרי רואין לא אמרינן להטריף ע"ש סופו א"כ הכא בחסרון גרגרת דגם השלם שביניהם מצטרף מטעם דסופו לחסר ג"כ ורואין אותו כאילו הוא חסר לפנינו ע"כ צ"ל דטריפת חסרון הגרגרת היא טריפת בפני עצמו לא מפני פסיקת הגרגרת דאל"כ לא הי' השלם שביניהם מצטרף. ומעתה י"ל, כיון דבאמת כל הני שיעורין דטריפות הן הלמ"מ וא"כ אולי לא הווי אמר אלא האי דינא לחוד דנקבים הרבה מצטרפין לכאיסר ודין נטלה רצועה הווי גמרינין מיני' במכ"ש היינו אומרים דיו לבא מן הדין להיות כנידן ולומר דטעם טריפת זה ע"כ מחמת עצמו כטריפת דנקבים ונ"מ לדינא לעניין תרתי לרעותא כנ"ל להכי איכפל לאשמיעינין דנטלה רצועה מטרפי נמי ע"ש סופו דעומד לפסוק וכנ"ל דתרוויהו אתניהו דטריפה מחמת עצמו וגם מצד שסופו לינקב אלא דבמקום דשלם שביניהם מצטרף ע"ש סופו דרואין ע"כ לא מטרף אלא מצד עצמו וכנ"ל:
ובזה הדרך מצינו נמי ליישב השגת הרא"ש על הרי"ף וז"ל שם מתוך דברי הרי"ף משמע דאבעית הש"ס דעופא מאי לא קאי אניקבה כנפה אלא קאי אשיעור חסרון דגרגרת כו' שהרי כתב אותו בתר אם נטלה הימנו רצועה מצטרפת לכאיסר עכ"ל אמנם להנ"ל נאמר דאדרבה דגם הרי"ף מפרש כך דאבעי' דעופא לא קאי אלא אניקבה כנפה אלא דקשיא לי' להרי"ף מאי קא מבעיא לי' הכא בעופא מאי תיפוק לי' כיון דכל עיקר טריפת זה הוא, משום שסופו לפסק רובו פשיטא דגם בעוף טריפה אם נחסר לפי ערך שיעור האיסר דאז יפסק ג"כ רובו שהרי בפסיקת הגרגרת אין שום חילוק בין בהמה לעוף דתרווייהו ברובה דבשלמא לאידך קושיית המפרשים שהיקשו מאי קא מבעיא לי' דווקא לעניין חסרון גרגרת ולא מבעיא לי' נמי אידך שיעורין דעוף יש לתרץ באמת כמו שכתב הכו"פ דשאני טריפת הסימנים דמצינו דסימנים דעוף חלוקין מן מסימני בהמה גם לעניין שחיטה עיין שם אבל הא וודאי קשיא כיון דעיקר טריפת זה משום פסיקת הגרגרת היא ובפסיקת הגרגרת לא מצינו חילוק בין עוף לבהמה. אבל להנ"ל ניחא דשפיר מבעיא לי' על ניקבה כנפה דע"כ לא מטרף להצטרף השלם שביניהם אלא שטריפה מצד עצמו לא משום פסיקת הגרגרת דהא תרי רואין לא אמרינן ולכן שפיר שואל בעוף כה"ג אם מצטרף השלם שביניהם לטרף מחמת עצמו אלא לכאורה קשיא דלמא באמת גם שם לא מצטרף השלם שביניהם דלא מטרף אלא ע"ש סופי וא"כ הדרא קושיא לדוכתי מאי קא מבעיא לי' בעופא מאי זיל בתר טעמא אבל להנ"ל ניחא מדאמרינן בתר הכי נטלה רצועה ארוכה דקשיא פשיטא שהרי היא כ"ש טן ניקבה כתמיהת התוס' וצריך לתרץ כנ"ל דלהכי אצטריך לאשמיעינין דנטלה טריפה נמי ע"ש סופו ומוכח מזה דניקבה ע"כ לא מטרף ע"ש סופו ליפסק וכנ"ל דהווי לי' ב' מוחין א"כ ש"מ ע"כ דבניקבה גם השלם שביניהם מצטרפין ולא מטרף אלא מצד עצמו ושפיר קא מבעיא לי' בעופא מאי וזהו כוונת הרי"ף שהעתיק אבעית הש"ס בעופא מאי בתר הך מימרא דנטלה רצועה דמחמת מימרא זו מתפרש שפיר שאלה זו דעופא מאי ולעולם דגם להרי"ף קאי אניקבה כנפה ודו"ק: