אור ברסלב

נתינה לגר· רבי נתן הכהן אדלר

שמות

בראשית

פרק א

פסוק ה

ויוסף היה, יוסף די הוה. הוא כמ"ש הראב"י שגם יוסף היה בתוך חשבון ע' נפש. [ובכ"י ויוסף הוה]

פסוק ח

אשר לא ידע את יוסף, דלא מקים גזרת יוסף. הוא כמ"ש רש"י בפי' הב' "עשה עצמו כאילו לא ידע".

פסוק יא

שרי מסים, שלטונין מבאשין. ת' "שלטונין" ולא "רבני" כמו "שרי אלפים" (לקמן י"ח כ"א) משום שהכא היו נוגשים ושוטרים. שת' "שלטונין" ופי' מסים מל' "מאס" ולא ידעתי למה הוציאו ממשמעותו? ואולי משום שלא מצינו מלת "מס" בכתבי הקדש בל' רבים, ולא מצינו ג"כ שלקח מהם ממון להנאת עצמם כמ"ש "למען ענתו".

פסוק טו

למילדות העבריות, חיתא יהודיתא. מדלא ת' "חיתא דיהודיתא" משמע קצת דלא רי"א שמצריות היו, ומה שמקשים המפרשים מדוע בכל ס' בראשית ת' "עברי, עבראה" ומס' שמות ולהלאה ת' "יהודאי" ורק "עבד עברי" (לקמן כ"א ב') ת' "בר ישראל" "אחיך העברי או העבריה" (דברים ט"ו י"ב) ת' ג"כ "אחוך בר ישראל או בת ישראל"? לענ"ד פשוטו של דבר כך הוא, כי אחרי שהתחילה התורה לקרוא אותם בשם חדש "בני ישראל" (בראשית ל"ב ל"ג נ' כ"ה, לעיל פסוק א') לא יכול לתרגם עוד "עברא" כי אז ישתתפו עמהם גם בני ישמעאל ובני קטורה שגם הם מעבר הנהר, ולכן קראם "יהודאי" על שם יהודה המסמנם ומציינם יותר, כי גם שאר השבטים נקראו יהודים כמו "ביהודי אחיהו איש" (ירמיה ל"ד ט') וכן "כי הגיד להם אשר הוא יהודי" (אסתר ג' ד') אף שמרדכי היה משבט בנימין, רק בעבד עברי להוציאו מדעת איזה מפרשים (וע' בהראב"ע תחלת פ' משפטים) ת' "בר ישראל" ולדעתי מוכח מזה ג"כ שהת"א נכתב לא לבד בזמן בית שני שרק שבט יהודה חזר אלא סמוך לחרבן בית שני, וכמ"ש בהקדמה כוללת. ולכן נקראו אז כל העברים בשם "יהודים" וממנו נגזר גם הפעל "מתיהדים" (אסתר ח' י"ז) ועמ"ש הגאון מוהר"צ חיות ז"ל במאמרו אגרת בקורת ע"ז. וכבר מצינו בת' ירושלמי ע"פ "יהודה אתה יודוך אחיך" (בראשית מ"ט ח') ויתקרון יהודאין על שמך").

פסוק יז

אליהן, עמהון, אפשר כיוון לדרשת רז"ל (שמות רבה פ' א') "להן לא נאמר אלא אליהן מלמד וכו'".

פסוק יט

חיות הנה, חכימין. פי' בקיאין בידיעת טבעי הנשים, גם המליצו חז"ל. כי איזהו חכם הרואה את הנולד ! ולכן נקראה המילדת בלה"ק "חיה".

פסוק כא

להם, להון. שב על הילדים ל"ז ולא על המילדות וכדרז"ל בתי כהונה וכו'.

פסוק כב

כל הבן הילוד היארה תשליכוהו, כל ברא דיתיליד ליהודאי בנהרא תרמונה. הנה ממה שהוסיף מלת "ליהודאי" שהיא נגד סוגית הש"ס (סוטה דף י"ב) "ג' גזירות גזר, בתחלה "אם בן הוא והמתן אותו" ואח"כ "היארה תשליכוהו" ולבסוף אף על עמו גזר" ורק כמ"ש במדרש רבה (שמות פ' א') שלא רצו לקבל ממנו הגזירה האחרונה, בידעם שבן מצרי לא יגאל אותם. נראה שסובר שהגזרה השניה היתה שלא המילדות בלבד תמיתנה את ילדי היהודים, רק כי כל עמו מחויבים להשליכם ליאור, וכן נראה פשט הכתוב, כי לפי דרשת התלמוד היה צריך לכתוב מתחלה "כל הבן הילוד" ואח"כ "לכל עמו" כמו שנדחקה מהרש"א בח"א שם ע"ז וכאשר יחייב גם השכל הישר כי לא יבער ויכסל שום מלך לגזור גזירות המעוררות את כל עמו נגדו, ולכן ת' כפי הפשט שכל עמו יעזרוהו ולכן הגידה בת פרעה במצאה נער בכה בתבה שטה על פני המים "מילדי העברים זה"? ובפרט לפי דרשת חז"ל בשמות רבה פ' א' שמלך חדש, שהורידוהו מכסאו, לא יעורר את עמו נגדו, ואפשר שדרשת רז"ל בסוטה הוא למ"ד שהיה חדש ממש, אשר לא חש על תרעומת עמו. ודרשות חלוקות הנה.

פרק ב

פסוק ה

בת פרעה, בת פרעה. ולא ת' "ברתא" כיב"ע וכדרכו בכמה מקומות? והיה מתחלה חשבתי שסובר ששמה הפרטי היה "בת פרעה" כמו "בתיה" "בת שבע" אבל ראיתי בנוסחא של רוו"ה, שדרכו לת' "בת" ולא "ברת" כלעיל פסוק א' ת' "בת לוי" ולא "ברתא דלוי" וכן לעיל (בראשית ל"ד י"ט) "בבת יעקב" וכן "בת ענה בת צבעון. וחשבתי שבנפרד יתו' "ברת" ובנסמך "בת" אבל אחרי החפוש מצאתי, כי גם זה איננו כלל "והנראה בעיני, כי השם "ברת" הוא השם "בר" בתוספת תיו מורה לנקבה. והשם "בר" הוא התרגום של השם "בן" בלה"ק, אשר תחלת הוראתו היא על הענף היוצא מהעץ. והושאל את"כ גם על הבנים. בהיותם כענפים היוצאים מגזע הוריהם. ולכן בהמקומות שלא יקפיד המתרגם אם גם יטעה הקורא לחשוב כי לא בתו ממש היא, רק נכדו או אחת מהיוצאות מחלציו, ית' "ברתא" אולם במקומות אשר יאבה להורות כי היא בתו ממש, ית' "בנת" או "בת" ופה ג"כ כוונתו להורות, איך יסכל, הקב"ה דעת מתקוממי בניו, כי ע"י "בת פרעה" הגוזר גזרותיו להשמיד כל בן זכר מהיהודים, הוקם עָל המושיע את ישראל, ע"כ ת' "בת פרעה" וההשערה הזאת תהי' לנו לעזר בכמה מקומות. ואין פה המקום להאריך בזה:

ותשלח את אמתה, ואושיטת ית אמתה. מדת' "ואישיטת" שהוא ל' שליחות יד כלעיל (בראשית י"ט יו"ד) "וישלחו האנשים את ידם" שת' "ואושיטו גבריא ית ידיהון" נראה שכוונת המת' היא לא כפרש"י ורק כדרשת רז"ל "זרועה" כי מדת האמה נגזרת גם כן בעברית מזרוע האדם וכ"ה גם בארמית (וכ"כ בס' לחם ושמלה).

פסוק ט

הוליכי, אובילי, כ"ה בכ"י ולא כנ"א "הא ליכי".

פסוק יב

כי אין איש, ארי לית אנש, כ"ה בכ"י, ולא כנ"א "גברא.

פסוק יז

ויגרשום. וטרדונון. בכל ל' גרוש ת' "תרך" שהוא גרוש תמידי, אבל הכא שהיה רק לפי שעה, ת' "טרד" וכפי הנראה רק אונקלוס לבדו בחר לו את ההבדל הזה, אבל הת' ירושלמי ת' גם "ויגרש את האדם" [בראשית ג' כ"ד] "וטרד ית אדם" גרש האמה הזאת [שם כ"א י'] "טרוד ית אמתא" כלה גרש יגרש אתכם [לקמן י"א א'] "מיטרד יטרד יתכון" והם כלם גירושים תמידים לא לפי שעה.

פסוק כג

וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבדה, ומית מלכא דמצרים ואתאנחו בני ישראל מן פלחנא דהוה קשי עליהון שמעתי מאחי הרב הגאון הצדיק מוה' גבריאל אדלר זצ"ל שהיה אב"ד בק"ק מירינגן ואברדארף שפי' מפני שהיה נמוס מצרים שמלך אכזר ועריץ אשר לא היה בכח העם להתיצב נגדו בשצף קצף בעודו בחיים היה נדון אחרי מותו, שלא היה נקבר בכבוד וכתרו נוטל ממטתו, ונקרא משפט אחר המות. וכאשר ראו ב"י כי מלך מצרים מת ונקבר בכבוד ואות הוא כי רוח העם נוחה מהנהגותיו לכן "ויאנחו" ודפח"ח. ולי נראה שלפי מ"ש רז"ל וכ"מ מת"א שמלך חדש הוא חדש ממש, אפשר שפרעה הראשון הורד מכסא ועמד מלך אחר תחתיו, ולכן בעוד היה המלך הראשון חי היתה תקות בני ישראל, אולי יקום הראשון ויתעורר לקחת את כסאו ביד חזקה, ובטח יבטל את כל הגזירות שגזר המלך השני (ובזה מיושב מה שמקשים העולם למה נקרא פה מלך מצרים, הלא אין שלטון ביום המות ולכן דרשו רז"ל בשמות רבה פ' ב' שנצטרע, ולפירושנו נכון) ואולם כאשר מת ויאנחו.

פסוק כה

וירא אלהים את בני ישראל, וגלי קדם ה' שעבודא דבני ישראל, לא ת' "וחזא" שהיא ראיה נגלית, רק "גלי קדם ה'" שהיא ראיה נסתרת שכל השעבוד לא היה לטובת עצמם כ"א לרעת ישראל, או כמ"ש רז"ל "זו פרישת ד"א".

וידע אלהים ואמר במימרה למיפרקהון ה'. נלע"ד דתיבת "ה'" יתיר, או שצ"ל" ואמר ה' במימרה"

פרק ג

פסוק א

אחר המדבר, באתר שפר רעיא. ר"ל במקום מרעה טוב, וזהו אחר, ובחו' רוו"ה "בתר" והוא ט"ס וצ"ל "באתר" אבל גם בכ"י נמצא "בתר" ולכן נ"ל שיש פה ערבוב ב' נוסחאות, הא' "לבתר מדברא" והוא תרגום השומר המלות, והב' "באתר שפר רעיא" והוא תרגום מפרש הכוונה, שמדבר אינו מדבר ממש רק מקום מרעה טוב.

פסוק ב

הסנה בער, אסנא בעיר. ובפסוק שאח"ז "מדוע לא יבער הסנה" ת' "מא דין לא מתוקד אסנא" ערמב"ן שכתב, והנה הסנה בער באש כטעם דולק שהיה בתוך אש בוער כמו האבות מבערים את האש וגו' ומדוע לא יבער הסנה, לא ישרף ויאכל, וכמוהו כפשתים אשר בערו באש, נשרפו, וכד' אונקלוס שת' הראשון בער והשני מתוקד.

פסוק ו

אל האלהים, בצית יקרא דה'. ר"ל תוך זוהר אורו כי מלת "צית" נרדפת תמיד בארמית עם מלת "קבל" ולא כדעת רשד"ל שענה אמן אחרי המתורגמן שהוא כמו "ציד" אבל לפי הכ"י הגהנו בזיו).

פסוק יד

אהיה אשר אהיה. לא ת' משום שלדעתו הוא שם. ולא כספרים שיש בהם ע"ז תרגום ויב"ע תרגם "דין דאמר לעלמא הוי והוי ועתיד למימר ליה הוי והוי, אבל "אהיה שלחני" לא תרגם. ולפי דעת ונוסחת הרמב"ן גם אונקלוס תרגם בזה אהא עם מאן דאהא. וכ"כ הרמב"ן "וא"ת שני השמות אהא עם מאן דאהא ולא ת' כלל השם שאמר בו כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני וגו' והנה מדעתו כי אצילות ה' הנכבד שהודיעו הוא בן ד' אותיות האלה שצוהו כה תאמר לב"י אהיה וגו' אבל הודיעו תחלה ענינו, כי שאלתו של משה לדעת דרכי ה' משמו כו' ולא יוכל אדם לבוא עד עומק דרכיו כי אמר בכאן אהא עם מאן דאהא כו' ".

פסוק יט

ולא ביד חזקה, ולא מן קדם דחילה תקיף. ע' נתה"ש שכתב "הכוונה לא בשביל שידו חזקה כי מאז אשלח את ידי והכיתי וגו'.

פרק ד

פסוק י

וכבד לשון, ועמיק לישן. וכן ת' בישעיה ל"ג י"ט וכן מצינו בלה"ק המליצה הזאת "עמקי שפה וכבדי לשון"(יחזקאל ג' ה').

פסוק יג

ביד תשלח. ביד מן דכשר למשלח. הוסיף המלות "מן דכשר" להטעים הענין. שלח נא ביד איש דובר צחות שיהיה כשר וראוי לשליחות נכבדה כזאת ולא ביד כבד פה כמוני. וכ"פ הרמב"ן.

פסוק כ

מטה האלהים, חוטרא דאיתעבידו בה נסין מן קדם ה'. הוסיף משום כבוד אלהים. וכן לעיל "הר האלהים".

פסוק כה

כי חתן דמים אתה לי, בדמא דמהולתא הדין אתיהיב חתנא לנא. ע' רש"י היטב" ולא ידעתי כוונת המת' מה הוא "אתיהיב"? והחזקוני פי' אתה לי משום שנשא בת יתרו, ולענ"ד הוא ט"ס וצ"ל "אתחייב לי" כמו בפ' שאח"ז שת' "אתחייב חתנא קטיל" וכן מצאתי בכ"י וחתנא קאי על משה כמ"ש רש"י "אתה היית גורם להיות החתן שלי נרצח עליך, ובפ' כ"ז אלולי דמא דמהולתא" ר"ל לולא דמי מילה חתני הוא משה היה נרצח. ועדיין קשה למה כתב הכא בדמא ובפ' שאח"ז "אלולי דמא" ושמעתי שלמולות הוא כמו "לא מולות" ודוגמא "לנדר לא נדר" ודוחק הוא כי הכא יש דגש במ'. וע' בס' לחם ושמלה שגרס "יתיהיב" והוא לשון תפלה. ע"פ מדרש רז"ל.

פרק ה

פסוק ב

לא ידעתי את ה', שמא דה' לא אתגלי לי. ר"ל ידע את מציאות ה'. אבל שמו לא נודע לו כמ"ש במ"ר (פרשה ה') "אמר להם חפשתי שמו בבית גנזי ולא מצאתי אותו" ובכ"י הנוסחא אתקרי.

פסוק יד

ללבן כתמול שלשם גם תמול גם היום, למרמי לבנין כמאתמלי מדקדמוהי אף איתמלי אף יומא דין. הקשה בעל נתה"ש הלא ביום שלפניו לא עשו רק ביום שלפני פניו. ובאמת כל מעיין יראה שתמלי בלא א' בראש הוא יום שלפניו, אבל אתמלי בא' בראש בא בארמית על עת בלתי מוגבלת, וכן ת"י (איוב ת' ט') כי תמול אנתנו "ארי מאתמלא אנחנא" ולכן לעיל פסוק ז' ת' ג"כ "כמאתמלי"

פרק ו

פסוק ג

באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם, באל שדי ושמי ה' לא אודעית להון. ערש"י ומפרשים שהוקשה להם הלא כשנגלה הקב"ה לאברהם בין הבתרים אמר אני ה'. ויש מתרצים כי ושמי ה' דבוק למעלה למלות "באל שדי" וכוונת הכתוב שלא הודע ה' להם באותות ומופתים כמ"ש הכוזרי. ועמ"ש בהקדמה כוללת מדוע לא ת' השם "אל שדי".

פסוק ז

ולקחתי, ואקרב. לא ת' כדרכו הפעל "לקח" לאדם בפעל "דבר" להרחיק ההגשמה.

המוציא אתכם, דאפק יתכון. אף שמלת "אפק" הוא ל' עבר ועדיין לא הוציאם בעת ההיא. כבר תרצו רבנן במס' ברכות (ל"א ע"א) "הכי קאמר קב"ה לישראל כד מפיקנא לכו עבדנא לכו מילתא כי היכי דידעיתו דאנא הוא דאפיקית" ואפשר שזהי כוונת הת"א ג"כ רק שלא האריך כדרכו.

פסוק ח

אשר נשאתי את ידי, די קימית במימרי. הוא ל' שבועה. וכ"ת לקמן (במדבר י"ד כ"ב). ורק ע"פ "כי אשא אל שמים ידי" (דברים ל"ב מ') שינה לת' "ארי אתקינית בשמיא בית שכינתי" יען כי שם הוסיף העברי מלת שמים.

פסוק ט

מקצר רוח, בעזק רוחא. הוא ט"ס וצ"ל מִמַעְיַק רוחא. וכ"ה בנוסחאות המדויקות.

פסוק יב

ערל, יקיר. כמו שת' לעיל כבד פה "יקיר ממלל" וערש"י שכ' שהוא כמו אטום שפתים.

פסוק כ

יוכבד דודתו, יוכבד אחת אבוהי. לפי שקודם מ"ת היתה מותרת. וע' זקנים תרגמו "בת אחי אביו".

פרק ז

פסוק א

נביאך, מתורגמנך. ערש"י שכ' שהוא מגזרת ניב שפתים, והוא מה שקורין בל' אנגלית Preacher והראב"ע כתב שהא' הוא מהשרש, ופי' "ראה נתתיך אלהים" שתהיה נחשב בעיני פרעה כמלאך המדבר ע"י הנביא אל אנשי דורו, ואהרן יהיה הנביא.

פסוק ח

בנטתי את ידי, כד ארם ית מחת גבורתי. כל מכה ית' "מחא" ופה שרוצה להרחיק ההגשמה ולהורות שהפליא את מכותיו ת' מחת גבורתי, ובת"י "מחת גבורת ידי".

פסוק ט

מופת, אתא. לא ידעתי למה שנה פה מלעיל (פסוק ג') ומבכל המקומות שת' "מופת" כבעברית? ודוחק לומר שמשום שלעיל (ד' ח') קרא את התהפכות התנין למטה בשם "אות" ע"כ ת' פה "אתא" וקצת משמע מרש"י שרוצה ליישב זה, ואפשר משום שכל מופת אות ולא כל אות מופת. וע' בס' שירי תפארת בפתיחה לחוברת השלישית שמנה המחבר את המכות לשתים עשרה [בהוסיפו עליהן את התהפכות התנין בראשיתן וטביעת ים סוף באחריתן] וחלקן לד' מחלקות, ג' ג'. ובכל מחלקה היה בראשיתה מופת בלי התראה, ואח"כ ב' אותות בהתראה לפניהן. ואשר בלי התראה יכֻנו בשם מופתים, ובהתראה יקראו בשם אותות, והמופתים היו תמיד קלים בערך האותות, אמנם בכ"י הנוסת "הבו לכון מופתא".

פסוק יא

ולמכשפים, ולחרשיא. וכן חרטומי, חרשי . עמ"ש למעלה (בראשית מ"א ח').

בלהטיהם, בלחשיהון. הדבור בסתר ובחשאי נקרא בארמית "לחש" וכ"מ במשנה "הלוחש על המכה" ואולי דעת המתרגם כי "להט" בעברית, הוראתו כמו "לאט" באל"ף.

פסוק יד

כבד, יקיר. ולא אתיקר. הוא כמ"ש רש"י שהוא שם או תואר, ומ"ש רש"י "שם דבר" הוא ט"ס. ובתרגומים שלנו נמצא אתיקר. אבל בכ"י מצאתי "יקיר" ות' "יקיר" ולא "תקיף" כמו שת' לעיל (בראשית מ"ב א') "והרעב כבד בארץ" להפרידו מן "וחזק" שת' "ואתקף" והוא תפארת הלשון, וע' לקמן י"א.

פסוק יט

יאריהם, אריתהון. בכ"מ ת' יאור "נהרא" רק הכא שכתב "נהרותם" בפסוק הוכרח לשנות. וכן לקמן (ח' א') והמתורגמן כתב "כל לשון יאור מתורגם נהרא", ובל"ר מתורנם אריתיא. ובאמת נמצא בדרז"ל "אריתא" בל"י. גם ע"פ "לאגם מים" [תהלים ק"ז ל"ה] ת' "אריתא דמיא" ולכן נראה העיקר כמ"ש. וע' מ"ש לעיל (בראשית מ"א א') בשם הרמב"ן ז"ל.

פסוק כח

ובמשארותיך, ובאצותך. וכן לקמן (י"ב ל"ג) משארותם, אצותהון. וכן (במדבר ט"ו כ' כ"א) עריסתיכם אצותכון. וע' בערוך שהוא התנור מל' הצתה בעברית. ומשמע שאינו בית השאור אבל באמת כולל ב' הכוונות, בית שאור והנשאר מן העיסה. וע"ש מ"ש המוספיא שהוא עריכה. וע' בת' ירושלמי דברים כ"ח ה' י"ד שת' משארותיך, עצותך בע'.

פרק ח

פסוק ה

התפאר עלי, שאל לך גבורא והב לי זמן. צ"ל הב לי זמן, וכ"ה בחומש רוו"ה ובנוסחאות המדויקות. ושאל לך גבורא. הם ת' מלת "התפאר" והב לי זמן, הוא ת' מלת "עלי" או שר"ל שזאת תהי' ההתפארות שלי שלא תוכל לומר שהגיעה עת כלות המכה.

פסוק טו

אצבע אלהים, מחא מן קדם ה'. להרחיק ההגשמה פי' כן.

פסוק יז

וגם האדמה אשר הם עליה. ואף ארעא דאנון עלה. ר"ל גם המקומות שאין עליהם בתים. ואולי בא להורות בדרך דרש גם על מיני חיה שקורין Polyp שלא יוכלו להנתק מן האדnה. וע' חולין פ"ט משנה ו'.

פסוק יח

כי אני ה' בקרב הארץ, ארי אנא ה' שליט בגו ארעא. גם פה הוסיף מלת "שליט" להרחיק ההגשמה.

פסוק יט

ושמתי פדת בין עמי ובין עמך, ואשוי פורקן לעמי ועל עמך איתי מחא. באשר ת' "פדות" בשם "פורקן" (שהוא לדעתו כמו ל' פדיון בכ"מ שהוא חלוף ותמורה) ע"כ הוצרך להוסיף מלות "איתי מתא" ודברי ב"ס לחם ושמלה, שהרכיב המת' בלשון פדות גם לשון "פיד" אינם נראים לי, כי מה ענין פיד שהוא מנחי הע' לפדות שהוא מנתי הל'. משא"כ למפרשים לשון פרישה והבדל (כרש"י ז"ל ובעל הטעמים) לא נצטרך להוסיף מאומה.

פסוק כב

תועבת מצרים, בעירא דמצראי דחלון לה. משמע שסובר שהוא יראתם, ומשה כתב כן בל' גנאי וכמו שהבאתי לעיל (בראשית מ"ג ל"ב. מ"ו ל"ד) וע' בהקדמה כוללת. או תועבה לזבוח, וכדעת הראב"ע שכתב ואפשר כי אנשי מצרים בימי משה היו על דעת אנשי הינדיא"ה India בני חם ואינם אוכלים בשר עד היום גם דג חלב וביצים והכלל כ"ד שיצא מן החי, והם מתעבים מי שיאכל אותם, ומלאכה נמאסה בעיניהם לרעות הצאן ולא יאכלו כ"ד שיגע בו אוכל בשר וכליו טמאים בעיניהם, וכ"כ כי לא יוכלון המצרים לאכל את העברים לחם כו'.

פסוק כד

העתירו בעדי, צלו אף עלי. הוספת מלת "אף" קשה, ואולי שיטפא דלישנא דלקמן ע"פ "וברכתם גם אתי" (י"ב ל"ב) שת' שם "צלו אף עלי" נקנו.

פרק ט

פסוק ד

דבר, מדעם. ע' בנתה"ש שכתב שבמקומות שכוונת העברי היא כמו "מאומה" ית' "מדעם" כמו פה (ובראשית כ"ב י"ב) ובמקומות שכוונתו "דברים ושיחות" ית' "פתגמא" ואם כוונת העברי הוא כמו "ענין" ית' "עיסק" ובאמת מצאנו רבים יוצאים מהכלל הזה, כי ע"פ "חלילה לך מעשות כדבר הזה" (שם י"ח כ"ה) ת' כפתגמא הדין" "עשית את הדבר הזה" (שם כ' יו"ד) ת' "עבדת ית פתגמא הדין" וכדומה רבות.

פסוק יד

אין כמני בכל הארץ, לית דכותי שליט בכל ארעא. הוסיף מלת "שליט" לפרש השגחת ויכולת ה', ובכ"י ליתא מלת "שליט" ומה שהעיר בעל ס' לחם ושמלה, מדוע לא תרגם פה "לית בר מני" כאשר ת' ע"פ "מי כמכה" (לקמן ט"ו י"א) הדבר פשוט, יען כי שם נאמר "באלים" ע"כ לא ת' "דכותי" לבלי יחשוב חלילה הקורא, כי במדרגה קטנה ממנו כביכול נמצא באלהות, אבל פה הניח כבעברית.

פסוק טו

כי עתה שלחתי את ידי, ארי כען קריב קדמי דאשלח פון ית מחת גבורתי. ר"ל שהפעל "שלחתי" הוא ע"ד התנאי ivetConjunc ופירושו אם הייתי רוצה היה קרוב לפני לשלוח ידי ולהכות אותך ואת עמך עם הבהמות, וכמ"ש רש"י, או שהוא ב' פירושים מעורבבים. הפי' הא' הוא "כען" והב' הוא "קריב קדמי" וכ"נ מהכ"י שמצאתי רק הנוסחא הא' "ארי כען אשלח פון ית מחת גבורתי".

פסוק יז

מסתולל בעמי, כבישית בה עמי. צ"ל כבישית בה בעמי וכ"ה בכ"י.

פסוק יח

הנני ממטיר כעת מחר ברד, הא אנא מחית כעדנא הדין מחר ברדא. וכ"ה בכ"י. ולהלן בפסוק כ"ג. וימטר ה' ברד על ארץ מצרים ת' ואמטר ה' ברדא על ארעא דמצרים" לדעתי היטב אשר דבר בזה החכם מוה' יהודא בעהאק (בס' לחם ושמלה בראשית ב' ה') וז"ל "כי באלה שבא הפעל "המטר" ע"ד שאלה להורדת דבר אחר (לא מטר ממש) אז אם בא אחריו מלת "על" מתורגם בלשון אמטר (ופעל ההורדה מובן מענין היחס) אבל אם לא בא אחריו מלת "על" מתורגם בלשון "אחית" עכ"ל. אבל בכ"י מצאתי גם בפסוק כ"ג "ואחות ה' ברדא".

פסוק כח

ורב, וסגי קדמוהי רוח. ר"ל רוח והצלה רבה, והסב מלת "ורב" אל מלות "אל ה' " שלפניה, ולא על "מהיות" שלאחריה.

קולות אלהים, קלין דלוט כאלין מן קדם ה'. הוסיף מלת מלת "דלוט" ר"ל קולות כאלה המביאין קללה לעולם, יען כי הקולות בעצמן אינן מביאין נזק ומארה, כי הם מטהרין האויר העב והמעופש בעולם, ולפעמים באים ג"כ לסימן ברכהו כמו קולות וברקים שבמתן תורה, ורק בפעם ההיא היו לקללה ולמארה להכניע זדים.

פסוק ל

טרם תיראון, עד כען לא אתכנעתון. ר"ל יראת הכנעה (וכפירש"י שכל טרם שבמקרא פירושו "עדיין לא" וכל פעל עתיד הבא אחריו הוא עבר, כידוע למדקדקים).

פסוק לא

השערה אביב והפשתה גבעל, סעריא אביבין וכהנא גבעולין. מהתרגום וכן מפירש"י משמע שגבעול הוא שגדלה כבר, ונרדף למלת אביב. אבל במס' פרה פי"א וי"ב משמע שגבעול הוא הפרח קודם שיפקח, ועי' שם בהרע"ב. והנה מה שת' המתרגם פה "אביבין. גבעולין" בל"ר, הוא פשוט, יען כי המעיין היטב בלשון ארמית יראה כי תארי הפעל ישמרו תמיד את מין ומספר הפעל, אבל מה ששנה לת' "סעריא" בל"ר, וכתנא בל"י - אף ששניהם הם משמות הקבוץ - צ"ע.

פסוק לג

ומטר לא נתך, ומטרא דהוה נחית לא מטא. ערש"י שכ' "ואף אותן שהיו באויר לא הגיעו לארץ" וערמב"ן שכתב "ועל דעתי שהם דברי משה אל פרעה כו' והחטה והכסמת שהן לכל תיתכם לא נכו במכה הזאת והן ביד האלהים לאבד אותם מכם. (ועי' בשירי תפארת בהערה ט' לחוברת הרביעית שהאריך בזה המחבר וסוף דבריו, וזהו המקרא ומטר לא נתך ארצה, הודיע כי האידים הרבים שהיו באויר מצרים כו' שמהן התילד ביום משפט ההוא גשם זר וגדול, לפי שצוה ה' ביום ההוא להבות אש באויר העליון של מצרים להתיך האידים המולידים הגשם. ובשאר העתים אין מדרך האש הזאת לבוא באויר מצרים. ולכן אין גשמים יורדים במצרים, ובתפלת משה הלכה לה האש היסודי הזאת מאויר מצרים, ולא נתך עוד מטר לארן (?? ) ודע שבתרגום שלנו הגירסא "על ארעא" אבל בכ"י הגירסא "עד ארעא".

פרק י

פסוק א

כי אני הכבדתי, ארי אנא יקרית. בחר לתרגם מלת "הכבדתי" במלת "יקרית" באשר הפעל "יקר" בארמית יכלול בקרבו שתי הוראות, מל' "כבד" ומל' "כבוד" וכמו שדרשו רז"ל בשמות רבה (פ' י"ג) "בלשון שהכבדה בו אני מתכבד עליך" וכיון לתרץ קושית המורה, מה חטא, כי החזיק ה' את לבבו. כי באמת החזיק לב פרעה בתתו מכות משונות ולא נתן מכה אחת פעמים, כמ"ש (לקמן פסוק י"ז) "ויסר מעלי רק את המות הזה" וזה עשה ה' למען שִתוֹ אותותיו אלה להראות הצלת ישראל בכל המכות, ומה שת' אָתַי הוא ט"ס וצ"ל אַתְוְתַי (כלקמן פ' ב') וכ"ה בכ"י שלי. אבל בת' סאבאטי שי"ח נמצא "אָתַי".

פסוק ב

אשר התעללתי, נסין די עבדית. הוא כפי' הרשב"ם מל' עלילות מצעדי גבר שהוא ל' פעולה (ולא כפירש"י).

פסוק ג

ויבא ואתא. לפמ"ש לעיל בפ' תולדות "עאל" מורה על הכנסה "ואתא" על ביאתו מרחוק, יקשה מאד למה ת' פה "בא אל פרעה" עול ויבא אל פרעה "ואתא" ובאמת בתיב"ע כ' "ועאל" וצ"ע.

פסוק ה

את עין הארץ, ית עין שמשא דארעא. הוסיף מלת "שמשא" להטעים הענין ואפשר שגם פה יש ערבוב ב' פירושים. הא' "עין ארעא" והב' "שמשא דארעא" והוא היפך הצל.

פסוק ט

חג ה', חגא קדם ה', ובכ"י חגא דה'.

פסוק י

כי רעה ננד פניכם, ארי בישא דאתון סבירין למעבד לקבל אפיכון לאסתחרא. ע' בנתה"ש שכתב ויתכן לפי הענין כי התכלית אשר אליו יכוין האדם כאלו הוא נגד פניו והוא מכונן את דרכו אליו להשיגו, ויהי' כאלו אמר ראו שכוונתכם לרעה. והרמב"ן פי' הנה הרעה הזאת מזומנת לשוב לנגד פניכם, כי עליכם תחזור, מל' "ולא תסב נחלה" שת' ג"כ ולא אסתתר "וזהו כפי מ"ש בשמות רבה" מי שאומר דבר זה (בבנינו ובבנותינו נלך) אין דעתו אלא לברות. ועוד הביא נוסחא ב' "לקבל אפיכון אסתחרת" ופי' כוונתו הרעה שאתם חושבים לעשות שבה נגד פניכם להעיד בכם שאתם רוצים לברוח, והוא כל' "וישבו לאכל לחם" שת' "ואסתחרו" ועוד הביא נוסחא ג' "לית קבל אפיכון לאסתחרא" ופי' כוונתו אין בהכרת פניכם להסב הרעה אשר בלבבכם כי הכרת פניכם ענתה בכם" ויש נוסחא רביעית "לית קבל אפיכון" וכינה הדבר לכבודן של ישראל ובכ"י "מסתחרא".

פסוק כא

וימש חשך, בתר דיעדי קבל ליליא. "קבל" הוא התרגום של "חשך" וכוונתו שתהיה החשכה חזקה כל כך עד שאפי' אחר שיסור החשך החזק, עוד תשאר אפלת לילה. ורש"י ז"ל הבין כוונת המת' שאחר שימוש אופל הלילה אז יהי חשך, וימש מל' לא ימוש ולכן הקשה הלא "וימש" כתיב אחר "ויהי" אבל לפמ"ש מתורץ שגם המת' מפ' שהוא כמו "ויאמש".

פסוק כו

פרסה, מדעם. ר"ל מאומה, וכוונתו לבאר, לא די כי לא תשאר פרסת רגל בע"ח, אפי' שאר דברים מהם לא ישארו. ובאשר כי מלת "מדעם" היא תמיד תרגום של "דבר" בעברית, לכן יבא ע"פ רוב הפעל הבא לפניה בל"ז, וע"כ נראה בעיני הגי' שהביא גם בס' לחם ושמלה "לא נשאר מניה מדעם" ולא כגי' רוו"ה לא תשתאר מדעם". אבל באחד מכ"י שלי מצאתי כגי' רוו"ה.

פרק יא

פסוק ד

כחצות הלילה, בפלגות ליליא. אולי צ"ל "כפלגות כפרש"י וכפי דרשת הש"ס (ברכות דף ה' ומכילתא פ' י"ג), אבל באמת רואים אנחנו, כי הת"א לא פי' כחצות כאלו הוא מקור, כאשר פירשו רש"י ויתר המדקדקים, יען כי לא ת' כד פלוג, כאשר ת' "כשמוע עשו" "כראותו כי אין הנער" ולדעתו הוא, שם מספר חלקיי כמו "חצי" ולכן תרגמו כאשר ת' "ויהי בחצי הלילה" בפלגות ליליא. אבל בכ"י שלי "כפלגות" בכ"ף.

פסוק ה

הישב, דעתיר למתב. וכ"ת לקמן (י"ב כ"ט) משום שעדיין לא מצינו שבנו ישב על כסאו, ודוחק לומר ששב על פרעה.

פסוק ז

לא יחרץ כלב, לא ינזק כלבא לישנה למנבח. הוא כמ"ש הרשב"ם, אבל בכורי ישראל אפי' קול נבוח של מזיקי החיות לא יזיק אותם, וכן "לא חרץ לבני ישראל לאיש את לשונו" (יהושע י' כ"א) משמע שלא נשך ולא הזיק, ולכאורה "למנבח" הוא התרגום של "יחרץ" ושפת יתר הוא, אבל באמת לא ינזק למנבח הוא התרגום של ולא יחרץ.

פסוק ח

והשתחוו לי לאמר, ויבעון מני למימר. לא ת' "ויסגדון" משום שלא מצינו המקור "לאמר" אחר הפעל "השתחויה" רק בדרך החלטה "ויאמר" לכן ת' לשון בקשה. ובזה מתורץ מה שהקשה המהרש"א בח"א (זבחים דף ק"ב ע"ב) ד"ה "ואלו לדידיה לא קאמר" הלא לא מצינו באמת שהשתחוה אח"כ פרעה למשם ולאהרן? ולדברי המת' א"ש, שאמר "עבדיך יבאו ויתחננו" ולא אמר "אתה תבא ותתחנן" כאשר היה באמת (לקמן י"ב ל"א וע"ש ברש"י) יען שחלק כבוד למלכות.

פרק יב

פסוק ב

ראשון הוא לכם, קדמאה הוא לכון. לא ת' "ניסן" כמו שת' (לקמן פסוק י"ח) כי שם לא נאמר "בחדש הראשון" רק "בראשון בארבעה עשר יום לחדש" לכן באר בתרגומו שהוא ניסן ועמ"ש לקמן (במדבר ח' ה').

פסוק ג

ויקחו, ויסבון. אף שדרכו לת' בבע"ח "דבר" (כלקמן פסוק ל"ב) אפשר שבפסח שצריך ליקח אותו מבעשור שצריך להפריש טלה אחד בידו, וזהו החלוק בין מקחו מבעשור לביקור וכמ"ש רש"י [פסחים צ"ו ע"א ד"ה דכוותיה] "ואידך הזה ממעט פסח דורות ממקח בעשור, אבל מבקור ארבעה ימים לא ממעט ליה, אם לא הפרישו מבעשור יבקר שנים ושלשה טלאים מבעשור ובשעת שחיטה יקח אחד מהן, וע"ש בסוגיא, לכן ת' "ויסבון" כמו באינו בע"ח, שהוא לקיחה בידו.

פסוק ה

בן שנה, בר שתא. ע' בהראב"ע שהכה על קדקד ר' ישועה שהבדיל בין בן שנה לבין בן שנתו, ואמר כי בן שנה הוא שכבר עלתה לו שנתו, ובן שנתו כמשמעו, ממה שמצינו בקרבנות הנשיאים "כבש אחד בן שנתו" ובאחרונה כתיב "בני שנה" והנה על המת' צ"ע מדוע בכ"מ שכ' בני שנה, ת' "בני שנא" רק בבן שנתו ת' "בַּר שַתֵּה" ואפשר שְׂנָא הוא הת' מן שֶׁנֶה, אבל בבואו בידיעה הוא שַׁתָּא ובכנוי שַׁתֵּהּ ובחומש רוו"ה וכן בכ"י שלי נמצא גם פה "בר שתה".

פסוק ו

בין הערבים. בין שמשיא. הוא כמו בין השמשות שנזכר בתלמוד. ר"ל בין תחלת ביאת השמש לסוף ביאתה, וכדעת הת"ק (שבת ל"ב ע"ב) שהוא זמן גדול והוא גבול סוף זמן השחיטה שהוא בה"ש. וערמב"ן שכתב בין שמשיא, שמש המזרח ושמש המערב וע' בהרמב"ם פ"ה מה' שבת.

פסוק ח

ומצות, ופטיר, לא אדע למה תרגם הכא ולעיל (בראשית י"ט ג') בל"י "פטיר" ובכל שאר המקומות ית' "פטירן"? ואפשר שבלילה הראשון שיוצא בכזית ת' בל"י ובשאר הימים ת' בל"ר, אבל גם לקמן פסוק ט"ו "שבעת ימים מצות תאכלו ת' "פטיר" בל"י. ולכאורה נראה כדעת ב"ס לחם ושמלה שבעבור היות כוונת המת' כי נסמך אל שלפניו - לא כדעת רש"י שקאי על שלאחריו - ע"כ הנהו כמעט כתאר הפעל שיבוא ביחיד גם על הרבוי, אבל במחכ"ת מה יענה על הפסוק "שבעת ימים" ועל הפ' "ושמרתם את המצות" ועוד. ועוד, שבכלן בא בל"י? לכן נ"ל לאמר, כי בכ"מ שרוצה לאמר, דוקא מצה ולא חמץ, הנה יחשוב זאת המת' לתה"פ וית' בל"י, ולכן בכל הפרשה הזאת שכוונת התורה היא רק שלילת החמץ ית' בל"י, רק בפ' ל"ט שהכתוב מבאר "כי לא חמץ" יחשוב המת' כי כוונת התורה במלת "מצות" לתאר את השם "עגות" הקודם לו, ע"כ ית' "פטירן" בל"ר, כדין תאר השם שבא תמיד במין ומספר המתואר.

תוכן העניינים

נתינה לגר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה