אור ברסלב
נתינה לגר בראשית

נתינה לגר· רבי נתן הכהן אדלר

בראשית

פרק א

פסוק א

בראשית ברא, ת' בקדמין ברא. נראה שהמתרגם איננו סובר כרש"י ושאר המפרשים כי בראשית ברא. הוא כמו בראשית ברוא (וב' הפסוקים הראשונים בכללם הם נושא המאמר) אלא סובר בראשית ברא הוא הכלל ואח"כ בא הפרט ללמד שברא הקב"ה את עולמו מאפס מוחלט מאין ליש. וזה הוא יסוד התורה אשר התחילה בבראשית ללמד שהעולם מחודש וכמ"ש הכוזרי בהרבה מקומות וכמ"ש בהקדמה כוללת. ולכן לא יקשה למה לא התחילה התורה באמת "אלהים ברא בראשית" כשנוי הע' זקנים לתלמי המלך (מגילה ט')? ולמה לא שמשה התורה גם פה בעבר המסודר עם וי"ו ההפוך. כמו ויברא אלהים את התנינים? כי לדעת המתרגם ב' מלות הללו "בראשית ברא" באו להורות שהעולם איננו נצחי רק הבורא ית' הוציא את הכל מן האפס אל היש. ולכן "ברא" הוא עבר מוקדם Plusquamperfetcum שברא הקב"ה מה שאינו ליש. ובזה מיושבת קושית בעל ס' יא"ר המובאה בס' אוהב גר. למה לא תרגם "בקדמיתא" תחת "בקדמין" כי בקדמיתא הוא התרגום של בראשונה, כמ"ש (במדבר ב' ט'). וזה אינו אמת כמ"ש רש"י כי המים נבראו תחלה. אבל בקדמין יורה על תחלת הבריאה מאין ליש כמ"ש:

אלהים ת' ה' בכל התורה תרגם אלהים בשם הוי"ה. רק במקום שכתוב בתורה ד' אלהים ת' אלהים כמו בעברית. ובכל מקום שמצינו בתורה אלהים עם איזה כנוי, כמו אלהיכם אלהינו, ת' בל' יחיד אֱלָהָכוֹן אֱלָהָנָא אֱלָהָךְ וכדומה. והטעם (מלבד הנסתרות ממנו כמ"ש הרמב"ן ע"פ אנכי ארד עמך - וע"ש בבאורנו - שהם סודות ידועים למשכילים) הוא, כי ידוע שאחת מן היתדות אשר המתרגם תלה תרגומו עליהם היא להרחיק כל מחשבת רבוי אלהות. רק כשהוא שם לווי אחר השם הוי"ה הוכרח לתרגם כעברית. ועוד נראה שרצה לעקור דעת האפיקורסים האומרים פרשיות פרשיות נתנה התורה. ר"ל הפרשה אשר שם ה' בקרבה איננה זאת אשר שם אלהים בתוכה. וכל מי שיש לו עינים לראות יראה כי הבל יהבלון שיש כמה פרשיות אפי' בס' בראשית אשר יזכרו השמות ה' ואלהים יחד. ולהרחיק אפי' שמץ מן הדעה הנפסדה הזאת תרגם כל פעם ה'. ועי' בהקדמה כוללת:

פסוק ה

יום אחד, יומא חד. כבעברית לפי שאין ראשון בלא שני ועדיין לא נעשה השני כמ"ש המפרשים:

פסוק ו

בתוך, במציעות. לא תרגם בגו כדרכו אלא במציעות. כמו שדרשו רז"ל בב"ר פ' ד' בינים ובינתיים וכו' תלויים במאמר:

פסוק יד

ולמועדים, ולזמנין. לא ת' למועדיא כמו שת' מועדי ה' וכמ"ש רש"י כי דחוק מאד לומר על שם העתיד ולכן ת' כפשוטו לזמנין ר"ל רגעים ושעות ותקופות קיץ וחורף וכו':

פסוק כ

ישרצו, ירחשון. עיין רמב"ן:

פסוק כו

בצלמנו, בצלמנא. אף שכל ישעו וכל חפצו להרחיק הגשמות כמ"ש הרמב"ם במורה ח"א פ"ב הניח מלות צלם ודמות בתרגומו. רק לקמן פסוק כ"ז בצלם אלהים, ת' בצלם אלהין וכ"ה בכ"י ישני' (וכן לקמן ט' ו' צ"ל ג"כ בצלם אלהין) אף כי בכ"מ ת' אלהים בשם הוי"ה שנה בזה. לבלי ליחס לה' שום דבר מהצלם, כי מה דמות תערכו לו? והנה החזקוני בפסוק כ"ז הביא בשם ב"ר שמבראשית עד ולאדם יש ע"א אזכרות, ואת"ל בצלם אלהים מנוי בסכום יש ע"ב, ולכן לא שינה הת' עכ"ל. משמע שהיתה לפניו הנוסחא "בצלם רברביא" והאברבנאל כתב "אונקלוס עשה צלם מוכרת ולא סמוך ות' בצלמא". ש"מ שהיתה נוסחתו בשם הוי"ה וצ"ע עוד. ודע כי צ"ל אלהין בנו"ן להבדילו מכל אלהים בתורה הסמוך לשם הוי"ה שמתורגם בכ"מ אלהים:

פסוק לא

טוב מאד, תקין לחדא. בכ"מ בפ' זאת ת' טב, ופה ת' תקין. כבר הרגיש בזה הרמב"ן ואמר והא תקין לחדא, "שמתוקן הסדר מאד" כי הרע נצרך לקיום הטוב וכמ"ש "בתורתו של ר"מ מצאו כתוב והנה טוב מאד זה המות (ב"ר פ' ט') (וא"צ לפי' המהבילים שר"מ קרא מות כמו מאד. כי גם הרע המות ויצה"ר נצרכים לקיום העולם) ועי' מ"ש לקמן (ג' כ"א).

פרק ב

פסוק א

ויכלו, ואשתכללו. הש' שכלל מורה בארמית על ההשלמה בכל תקף ועוז. ולכן בפ' ב' על ויכל ת' ושיצי, כי שם הוא מורה רק על כלות המלאכה:

פסוק ז

לנפש חיה, לרוח ממללא. עמ"ש הרמב"ן שדעתו כדעת האומרים שיש באדם נפשות רבות. וזאת הנפש המשכלת היתה בו לנפש מדברת. ולא גרס והוה רק והות בת':

פסוק ח

מקדם, מלקדמין. עמ"ש לקמן ג' כ"ד. ולא ת' כרש"י במזרחו של עדן אלא כדעת רז"ל בב"ר פט"ו א"ר שמואל בר' נחמן את סביר קודם לברייתו של עולם ואינו אלא קודם לאדם הראשון ע"ש.

פסוק ט

בתוך הגן, במציעות גינתא. עמ"ש בעל מיני תרגומא וכפי' הרמב"ן כי אין יודע אמתת הנקודה בלתי ה' לבדו.

ועץ הדעת טוב ורע, ואילן דאכלין פירוהי חכמין בין טב לביש. בפסוק זה ולקמן בפ' ג' פסוק ה' תרגם כן, ושם פסוק כ"ב ת' למדע טב וביש (לא חכמין והשמיט מלת בין) ולכאורה צ"ע, ואפשר ששם שהשי"ת אמר "כאחד ממנו לדעת" לא יכול לתרגם חכמין בין, שהוא רק הבחנה והשכלה. רק "למדע" ר"ל בעל בחירה שעושה מעצמו הטוב והרע כחפצו.

פסוק יד

חדקל, דגלת. הוא Tigris והח' בעברית נוסף כמו חשמנים, והל' תחת הר' (בחלוף למנ"ר).

קדמת אשור, ת' למדינחא דאתור. מה שלא ת' קֳדָם כי נהר חדקל אינו עובר תוך אלא לפני אשור? כבר תירץ בעל ארץ קדומים כי אשור פה היא עיר גדולה, ועי' כתובות י' ב:

פסוק יז

מות תמות, מימת תמות. בהרבה מקומות בתורה ת' "קטל" ר"ל מיתת ב"ד, אבל הכא במיתת שמים כמ"ש הרמב"ן אף שהיה האדם מעותד למיתה בתחלת יצירתו כי היה מורכב, גזר עתה שאם יחטא ימות בחטאו כדרך חייבי מיתות בידי שמים ע"ש ולכן ת' "מימת תמות".

פסוק יח

לא טוב, לא תקין. שינה ולא ת' טַב כי בריאת האדם בעצמותה היתה טובה רק כוונת הבריאה לא היתה עוד מתוקנת כי לא תהו בראה וכו' ועי' לעיל א' ל"א.

כנגדו, לְקִבְלֵהּ. בחר בחכמתו במלה הזאת שטעמה מול ונגד וגם חשך כמו שת' חשך אפלה קבל ליליא (שמות י' כ"ב) וגם צעקה (קובלים אנו עליכם פרושים, ידים ד', ח') להחזיק דרשת חז"ל (יבמות ס"ג א') זכה עזר לא זכה (וסותרת את דברי הבעל) כנגדו.

פסוק יט

וכל אשר יקרא לו, וכל די הוה קרי ליה. כפי' רמב"ן ולא כרש"י.

פסוק כג

יקרא, יתקרי. צ"ל תתקרי וכן בכ"י.

מאיש, מבעלה. יש טועים ואומרים שהיתה לפניו תורת שמרונים מֵאִישָׁהּ ואינו מוכרח כלל כי פירוש כוונת הכתוב שהאשה חלק בעלה. ודע שמ"ש בתרגום ד' רעדעלהיים האדם בה"א הידיעה הוא ט"ס וכן בכל פעם כי הוא שם עצם פרטי.

לקחה, נסיבא. הנה רש"י כ' לקמן מ"ג ט"ו ובשאר מקומות כי על לקיחת האדם מתרגם ודבר ועל לקיחת הכסף מתרגם ונסב והנה בלקיחת האשה כמו הכא ולקמן ו' ב' ויקחו להם נשים ת' ונסיבו וצ"ע. ואפשר טעמו מפני שהאשה נקנית ואתתא לבי תרי לא חזיא כדמוכח קדושין ז' א'. ומה נמלצו בזה דברי ת"א לקמן ל"ד ב' ויקח אותה ודבר יתה מפני שנטל אותה שכם שלא בתורת אישות ובפסוק ד' קח לי ת' סב לי ובפסוק ט' תקחו לכם תסבון בתורת אישות וכן ט"ז נקח לנו נסב לנא ועיין היטב בכמה מקומות ובפרט (דברים כ"ב י"ג) כי יקח איש ארי יסב גבר.

פסוק כד

את אביו, בית משכבי אבוהי. לא שיעזוב אותם לגמרי רק אהלם ובית משכנותם וגם זה איננו צִווי רק דרך הטבע וזה ימעט ריב ומצה כמו כלה בחמותה.

פרק ג

פסוק ב

מפרי, מפירי. ולקמן פסוק ו' ת' מֵאִבֵּהּ ואפשר שבמקום שהפרי מחובר בלשון עם העץ ת' פרי כמו עץ פרי או פרי העץ אבל פרי לבד ת' אָבָּא כמו לקמן ויקרא י"ט כ"ג פריו אִבֵּהּ. ויותר נראה כי בתחלת גדלו בעודו באִבּו נקרא אבא אבל בגמר פרי נקרא גם בלשון ארמי פרי ולכן בפסוק ו' שהיה נחמד למראה כדרך הפרי באבּו ת' באבּה ועיין בת"י בנביאים איביה ביו"ד או אנביה בנו"ן.

פסוק ה

כאלהים, כרברבין. הנה הגדולים נשיאים ומלכים נקראין רברבין לקמן כ"ג ט"ז ואח"כ דיינים וכן לקמן ו' ב' בני האלהים בני רברביא ר"ל בני השרים ושופטים כמ"ש רש"י, ובפסוק הזה כוונתו על המלאכים עיין במורה ח"א פ"ב.

פסוק ו

תאוה לעינים, אסי הוא לעינין, לרפואה. לא ת' רגג כמו שת' לא תתאוה תרגג ולא רעי כמו שת' תאוה נפשך תתרעי נפשך שק' לו דא"כ למה כפלה התורה לומר ונחמד העץ להשכיל שתרגם לאסתכלא (ועיין בב"ר פ' י"ז ריב"ז פי' שמוסיף חכמה לתרץ קו') ולכן תרגם אסי שנותו רפואה לעינים.

פסוק ז

ויתפרו, וחטיטו. שרש חטט הוא חפירה לעשות נקב וכן תופרי בגדים עושים נקב במחט.

פסוק ח

לרוח היום, למנח יומא, זו היא מערבית, כמ"ש רז"ל (והובא ברש"י) שסרחו בעשירית; ושני מיני פעלים הם בל' ארמית, מָנַח ודנח, הראשון ל' מנוח, כמו "מנוח לכף רגלה" (לקמן ח' ט') שת' מְנַח לפרסת רגלה, ומורם על שקיעת החמה, והשני הוא כמו זרח בעברית המורה על זריחת השמש כמו (לקמן ל"ב ל"ב) ויזרח לו וּדְנַחְ ליה:

פסוק טו

הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב, הוא יהי דכיר לך מה דעבדת ליה מלקדמין ואת תהי נטר ליה לסופא: ר"ל האדם יזכר לך מה שעשית לו וישוף לך ראש, היינו בתחלת הזמן ואתה (הנחש) תשמר לו בנשיפה לעתיד לבא בעקבא דזמניא עיין ת"י. או ר"ל האדם פעל ועשה בגלוי ולפנים ואתה נושך בסתר ויפל רוכבו אחור.

פסוק כ

כי היא היתה אם כל חי, ארי היא הות אמא דכל בני אנשא. לא הוסיף פה "ארי אמר" כלקמן (ד' כ"ה) כי פה היא נבואה שתהי' אֵם לכל הנולדים לעתיד לבוא (ואי משום דשם מלת לי הוא לשון חוה לא איריא כי בשמות י"ח ד' לא ת' כי אמר אף שנאמר אבי בעזרי, וע' תרגום אונקלוס ע"פ פן יהרגני לקמן כ"ו ז').

פסוק כא

כתנות עור, לבושין דיקר על משך בשריהון. ערש"י ונ"ל שיש פה ערבוב פירושים, פי' א' הוא על משך בשרהון ר"ל מדובקין על עורן, ופי' ב', לבושין דיקר, ר"ל מדבר הבא מן העור, כמ"ש רש"י; ואפשר עוד פי' ג' כבתורתו של ר"מ כתנות אור באל"ף, וכמ"ש הרמב"ם במורה כי האור נהפך לחומר, וזהו לבושין דיקר. ודע כי מה שמצאנו כמה פעמים שנויים מובאים מתורתו של ר"מ במלות שיש בהן הברות שיות כמו פה "עור ואור" וכן לעיל בב"ר טוב מאד מות (וכן במ"ר שמות פל"א קצפת עלינו עד מאד הכה אותנו עד שנמות) וכן ב"ר פ' צ"ד בתורתו של ר"מ מצאו כתוב ובן דן חושים וכן בירושלמי פ"ק דתענית הלכה א' בספרו של ר"מ מצאו כתוב, משא דומה משא רומא, לא ששנה ח"ו או עקם את הכתובים, אלא שדרשם לאסמכתא, ולא היה לפניו שום שנוי (ואפשר שמ"ש בב"ר פ"א "באנכי דר"מ" כוונתו שספרו היה מתחיל באנכי).

פסוק כב

לדעת טוב ורע, למידע טב וביש, ולא ת' למחכם, עמ"ש למעלה ב' ט' וע' נתה"ש.

פסוק כד

מקדם, מלקדמין. ולא מקדמיתא כמו לקמן (י"א ב') ולא ממדינחא כלקמן (י"ב ח'), ע' הרא"ם. ואפשר שסובל מקום וזמן.

פרק ד

פסוק ז

אם תיטיב שאת, אם תיטיב עובדך ישתבק לך וכו'. ע' יומא נ"ב ב' ובשאר מקומות, שאת הוא אחד מחמשה מקראות שאין להם הכרע, ופרש"י אם לסליחה הוא (וקאי על שלפניו) או שאת אם לא תטיב ול' נשיאת עון הוא (ור"ל נטירת עון), ובירושלמי פ' אין מעמידין הלכה ז' מפורש כמ"ש רש"י; ואונקלוס תפס שתיהן (ע' תוס' יומא שם) ופי' אם תיטיב ישתבק לך, ר"ל שישא ויסלת לעונך. ואם לא כו' (שאת ואם לא תיטיב) חטאך נטיר ר"ל יקיים וישמור עונך. ומה שכ' "דעתיד לאתפרעא מנך" הוא ת' לפתח חטאת רובץ כמ"ש רש"י לפתח קברך. ומ"ש אם לא תתוב הוא ת' ואליך תשוקתו, ומלות ואם תתוב ישתבק לך, הוא ת' ואתה תמשל בו. ויותר נראה שתרגם שאת כפשוטו סליחת עון, ומ"ש ואם לא תוטיב עובדך חטאך נטיר הוא תרגום של ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ, ר"ל החטאת רובצת כשחל עלי דרך ושומרת להקנם ממך, ומלות דעתיד לאתפרעא מנך המחוברת אל חטאך נטיר ואם לא תתוב, הוא ת' ואליך תשוקתו, ואם תתוב ישתבק לך, ת' ואתה תמשל בו, וזה נכון.

פסוק ח

ויקם קין אל הבל, וקם קין בהבל, כי לא מצינו הפעל קם נקשר למלת אל, רק למלת על, לכן ת' בהבל, כמ"ש בב"ר (פ' כ"ב) פצעים רבים עשה וכו', ודע שהת"א שתרגם מנחה, קורבנא, ומלות וישע ה', והות רעוא מן קדם ה', כמ"ש רז"ל בב"ר (שם) אולי סבר כי רָביּ על תורת ואיכות קרבן לה', אם רצונו לקבל דם מבעל חַי, וקין סבר כי הדם לא יהיה לרצון, ולכן מגודל רוחו הרך והענוג תרע עינו בקרבן בעל החי, והביא מפרי האדמה, אבל הבל חשב כי יותר טוב לאהוב אחיו ולשחוט השור מלהכות איש; ומה היה סופו של קין הוא האסטניס והמצונן עמד והרג אחיו, ושתי הקצוות נגעו יחד כדרכן, והבן.

פסוק י

קול דמי אחיך, קל דם זרעין דעתידין למפק מן אחיך. לא ת' כפשוטו דמו בלבד מפני שנאמר דמי ל' רבים ומשנה ערוכה היא (סנהדרין ל"ז ע"א) "שכן מצינו בקין שהרג את אחיו וכו' אינו אומר דם אחיך אלא דמי דמו ודם זרעותיו, וכן נקט הת' זרעין. ובאמת צ"ע שלא כ' דמיה ודם זרעין; ואפשר שהסופרים השמיטוהו, וכ"מ מרש"י (שבכ"מ שמביא פשט הכתוב הוא כת"א אף שאינו מזכירו כמ"ש בהקדמה) שכתב דמו ודם זרעו וגם ראי' מזה שאונקלוס ידע המשנה כמש"ל (דברים כ"א ז') ע"פ וענו ואמרו כהניא יימרון.

פסוק טו

לכן כל הרג קין שבעתים יקם, לכן כל קטיל קין לשבעא דרין יתפרע מניה, לכאורה משמע דכוונתו, יתפרע על ההורג את קין, ולא על קין, וז"א דא"כ סתר א"ע אח"כ בתרגומו (לקמן פסוק כ"ד) "ארי שבעא דרין איתלין לקין" (וע' לקמן ומ"ש או"ג), ע"כ נראה שכוונתו ג"כ כפירוש רש"י, (שיחסר הנשוא) ומאמר כל קטיל קין הוא מאמר בפ"ע. ר"לשההורג קין.... יבא עליו עונש כך וכך, ואח"כ אמר לשבעא דרין יתפרע מניה, ר"ל קין. -

פסוק טז

בארץ נוד, גלי ומטלטל. לעיל בפסוק י"ב, על והייתי נע ונד בארץ ת' מטלטל וגלי, והכא כתיב וישב בארן נוד לבד, ולכן ת' מלת "נוד" כתאר הפעל מוסב על הפעל "וישב" ר"ל שישיבתו בארץ היתה כמשוטט אנה ואנה והשקט לא יוכל, ולזה ת' קדמת עדן דהוה עבידא עלוהי מלקדמין בגינתא דעדן, והיא קדימת הזמן (ואפשר שהוא ג"כ קדימת המקום וע' רש"י).

פסוק כא

אבי כל תפש כנור ועוגב, רבהון דכל דמנגן על פום נבלא ידעי זמר כנורא ואבובא. פה נראה בעליל שיש ב' פירושים, הראשון דמגגן על פום נבלא ואבובא והשני רבהון דכל ידעי זמר כנורא ואבובא; ואפשר לפי' א' כל תופש כנור לנגן בכלי וכתיב"ע הוא הוה רב בהון דכל דממנן לזמרא Compositor ולפי' ב' הוא לשיר בפה בכנור נעים עם נבל Sanger

פסוק כב

לטש כל חרש נחשת וברזל, רבהון דכל ידעי עבידת נחשא וופרזלא. אל תדמה שהיה הנוסח לפניו בעברית אבי כל לטש, אלא דבוק הוא לכתובים שלפניו הוא היה אבי וכמ"ש הרמב"ן.

פסוק כג

איש הרגתי - לחברתי, לא גברא קטלית דבדילה אנא סביל חובין ואף לא עולימא חבלית דבדילה ישתיצי זרעי. דברי ת"א תמוהים, והמגלה פנים שלא כהלכה יאמר שהיה לפניו איש הרגתי לְפִשְׁעִי וילד לְהַכְרִיתִי; אבל באמת ת' כמו שנכתב לפנינו לא הרגתי איש שבשבילו אתחייב מיתה לפצעי ר"ל לחטאי כמו שת"י פצע וחבורה (ישעיה א') אתגעלו בחובין כמחא מרסכא ולא הרגתי ילד שבשבילו תגדל חבורתי כמשת"י בישעיה חבורה "זדוניהון" שיכרת זרעי כעל עבירה חמורה.

פסוק כד

ולמך, הלא ללמך ברה. בתיב"ע בר בריה ואולי הוא כאן השמטת הסופר; או אפשר דבני בנים הרי הן כבנים, ע' עזרא ה' א' זכריה בר עדוא ובזכריה א' א' בן ברכיה בן עדו וע' בויקרא כ"ב י"ג וזרע אין לה ובר לית לה.

פסוק כה

כי שת, ארי אמר יהב לי. הוסיף אמר כי הכתוב קיצר וכן איזה פעמים בתורה (ועמ"ש לעיל ג' כ'). יהב ל' נתינה, ואע"פ שמלת שות ת' בכ"מ שוי אולי נופל על בן בל' ארמי יהב.

פסוק כו

אז הוחל לקרוא, חלו מלצלאה, מלשון חולין כמ"ש רש"י ושרשו חֲלִל אַתְּחַל וכמ"ש רז"ל בב"ר סוף פ'. כ"ג לשון מרד.

פרק ה

פסוק ג

בדמותו כצלמו, בדמותה דדמי ליה. לעיל א' כ"ו ת' בצלמנא כדמותנא משום דלעיל שב על ה' (וע"כ נאמר שם בצלם תחלה בבי"ת ודמות בכ"ף כי מה דמות תערכו לו) אבל הכא ששב על האדם הראשון לא תרגם כצלמו, וע' רמב"ן ולעיל שם בדברינו.

פסוק כב

ויתהלך חנוך את האלהים, והליך חנוך ברחלתא דה', וכן ת' לקמן ו' ט' אבל לקמן כ"ד מ' וכן לקמן מ"ח ט"ו ת' פלח כי יש חילוק בין התהלך לפני ובין התהלך את.

פסוק כד

ואיננו, וליתוהי, כי לקח, אמית, עיין באו"ג מ"ש ועיין בתוס' יבמות ט"ז ע"ב ד"ה פסוק זה ובתוס' חולין ס"ז ד"ה פסוק שהביאו ת"א זה דגרסי אמית.

פרק ו

פסוק ב

בני האלהים, בני רברביא, עמ"ש לעיל ג' ה'.

פסוק ג

לא ידון רוחי באדם, לא יתקיים דרא בישא הדין קרמי לעלם, להרחיק ההגשמה ת' לא ידון לא יתקיים משרש נדן מל' אל נדנה ורוחי ר"ל רוח העליונה אשר נופח חיים באדם, וכמ"ש בב"ר פ' כ"ו רב הונא בשם רב אחא אמר בשעה שאני מחזיר הרוח לנדנה אני איני מחזיר רוח לנדניהון עיי"ש.

באדם, מין אנושי ר"ל דור הרע הזה כמ"ש הרמב"ם במורה פ' י"ד מראשון; או י"ל רוחי ת' קדמי.

בשגם הוא בשר, בדיל דאינון בשרא ועובדיהון בישיא, בשגם ת' בדיל כמו אשר גם, ועובדיהון בישיא הוא הוספה לקיצור העברי; עי"ל שהוא ת' בשגם משרש שגג שחוטאים למקום במעשיהם הרעים. ועי"ל ששני פירושים הם הא' בשגם בשביל האדם שבשר הוא, והב' בשגם ששגג וגדול.

והיו ימיו כו'. ארכא יהיבנא להון מאה ועשרין שנין אם יתובון. ארכא הוא אריכת הזמן ומ"ש אם יתובון ר"ל כדי שישובו, וכמ"ש בב"ר שבנה התיבה ק"כ שנים כדי שישובו.

פסוק ד

הנפילים, גבריא, כמ"ש רש"י, או כמ"ש הראב"ע שיפול לב הרואה אותם ויתמה מגובה קומתם.

פסוק ו

וינחם, ותב ה' במימריה. אף שמרחיק כל רגשות הגוף ת' ותב במימריה; ורצונו ששב ממחשבתו כדעת רז"ל בתשובת ריב"ק וכמו שביאר בנה"ש שהיא מהתפעלות השלמות בנפש וע' בהקדמה כוללת.

ויתעצב אל לבו, ואמר במימריה למתבר תוקפהון כרעותיה, הנה עצבות היא מהתפעלות ורגשות הנפש אשר אין להן מציאות בבורא ית' לכן ת' ויתעצב כמו שהעציב לבני אדם ושבר את רוחם; ומ"ש כרעותיה ר"ל רצון הבורא זהו פ' של אל לבו וכן משמע מרש"י, ורשד"ל לא כוון יפה בזה.

פסוק ט

את האלהים התהלך נח, בדתלתא דה' הליך נח, לקמן על התהלכתי לפניו (כ"ד מ') וכן התהלכו אבותי לפניו (מ"ח ט"ו) ת' די פלחית קדמוהי, די פלחו אבהתי? עמ"ש לעיל ה' כ"ב,

פסוק יב

כל בשר, כל בשרא אנש. נ"ל דתיבת "אנש" היתה כתובה בצדו, והוא פי' אחר. ופ' במפרשי התרגום, שאמרו, כי כוונתו ליישב מלת "דרכו" בל' יחיד; מכל מקום לא נראה, שאין דרכו לת' "אנש" רק "חד וחד".

פסוק יד

עצי גופר, דאעין דקדרוס. ובת"י אעין דקדרינון וכן לקמן (ח' ו') הרי אררט, טורי קרדו שהוא Curdistan וכן ארץ אררט (ישעיה ל"ז ל"ח) ת"י קרדו, ובתלמוד (ב"ב צ"א א') ז' שנים נחבש אברהם בקרדו, ובערוך כרדו בכ"ף, והרי קויקאזוס הם היותר גדולים בארץ הזאת, וכן ארזי קרדוס חזקים וגבוהים. ולכן אמר ר' נתן (ב"ר פ' ל"א) תיבותא דאעין קרדינון (וע' נתה"ש) ואפשר גפר דכדריתא הוא גפריות שיש לעץ חלקי גפרית. וע' ארמוניא בס' ערך מלים.

פרק ז

פסוק י

לשבעת, ת' לזמן שבעא, כוונתו כי לשון לשבעת מורה על המשך הזמן, וע' בספרי המדקדקים.

פסוק יא

בחדש השני, בירחא תנינא. לא ת' באייר, כי ר"א ור"י פליגי אם קאי על אייר או על מרחשוון, והוא תרגם מפי ר"א ור"י (לשיטת הבבלי) או לפני ר"א ור"י (לשיטת הירושלמי), וע' בהקדמה כוללת, לכן לא הכריע.

פסוק יג

בעצם. בכרן. הרמב"ן היה לפניו בקרן בקוף אבל בכ"י בכף, ואין חילוק כמו כובע וקובע.

פרק ח

פסוק ב

ויכלא, ואתכלי ולקמן ויכלא העם (שמות ל"ו ו') ת' ופסק? גם ותעצר המגפה (במדבר כ"ה ח') ת' ואתכלי. ורש"י פי' הכא ובשמות ל' מניעה. ואפשר דעל דבר שלא פסק רק לשעה ת' ואתכלי, אבל על דבר שפסק לעולם ת' ופסק, ולכן הכא שלא פסקו הגשמים רק לזמן ת' ואתכלי. ואפשר לומר, כי הגשם והמגפה ששניהם אינם בני בעלי בחירה, ורק כחומר ביד היוצר כל המה, באפו היו וברצונו נפסקו, ע"כ יפול עליהם בצדק הפעל וַיִכָּלֵא הבא בנפעל, ולכן ת' ואתכלי באתפעל הבא בארמית תמורת הנפעל בעברית; אולם עַם בני ישראל המביאים נדבה למעשה המשכן, המה בעלי בחירה, והנפעל שם הוא תחת הקל (כידוע למדקדקים) ע"כ שכל המת' את ידיו לתרגם "ופסק" ואע"פ שאין ראי' לדבר - כי שתי המלות "ויכלא" שבפה ובשמות אינן שוות -. זכר לדבר יש, כי רש"י ז"ל על זה הפסוק. הרחיק עדותו להביא ראי' מתהלים ומן הפעל "כלה" כשבא בה"א, ולא הביא ראי' מן ויכלא העם.

פסוק ז

יצוא ושוב, מפק ותיב, כי עשה כן בתמידות (כהוראות המקור),

פסוק י

ויחל, ואוריך. וכן לקמן פסוק י"ב ת' ג"כ ואוריך, לא חילק ביניהם. כמו שחילק רש"י בפסוק י"ב "ויחל וימתן וייחל ויתמתן".

פסוק יא

עלה זית טרף בפיה, טרף זיתא תביר נחית בפומה. תביר הוא ל' שבור והיא ת' של טרף, כי טרף זיתא הוא טרפא דזיתא עלה של זית.

פסוק יז

היצא, אפיק, צווי מן אפעל.

אַפֵּק, ושרצו בארץ, ע' ברמב"ן לעיל א' כ'.

פסוק כא

מנעוריו, מזעיריה. ולא מרביותיה כמו בנעוריה, (במדבר ל' י"ז)? משום שהיצה"ר מתחיל להשתרר בלב האדם מקטנותו.

פרק ט

פסוק ה

מיד כל חיה, מיד כל חיתא. כוונתו לפי פשוטו שידרוש ה' את דם האדם מיד כל חיה ובהמה, וכמ"ש הרמב"ן ז"ל; ואפשר שכוונתו כמ"ש הרנה"ו ז"ל במאמר חקור דין שחיה היא הנשמה שנקראה יחידה וחיה, וקאי על המאבד עצמו לדעת המוזהר בראש הפסוק, ומסכים עם דקדוק הלשון ומשפט הנגינות. אבל מלת "כל" לכאורה כמיותרת לפי הפירוש הזה. אולם. המתבונן בדרכי לשוננו הקדושה, יראה כי הה"א המחלטת ומפרטת, ומלת "כל" נרדפות הן בענין כמו. החכם עיניו בראשו והכסיל בחשך הולך" (קהלת ב' י"ד), ובאורו כל חכם עיניו בראשו וכל כסיל בחשך הולך. וכהנה רבות, ולכן נוכל לומר כי מלת "כל" פה היא תמורת הה"א. ובאורו "מיד החיה אדרשנו".

פסוק ו

באדם, בסהדין על מימר דיניא. לכאורה צ"ע דבסהדין משמע שני עדים, ובגמרא (סנהדרין נ"ז ע"ב) איתא. ואשכח ר' יעקב בר אחא דהוה כתיב בס' אגדתא דבי רב ב"נ נהרג בדיין א' ובעד א' ויליף מן האדם אפי' בע"א? אפס ! כי כבר כתבתי במקום אחר שאונקלוס גיורא אפי' עד עשרה דרי כו', הגדיל דתי ב"נ ודיני גר שצריכים דיינים ועדים כמו ישראל, ובלא"ה בסתם באדם אחד חיישינן דילמא שקורי קא משקר עד שמהימן כבי תרי. ועדיין קשה היאך מפיק אונקלוס מן באדם, עדים ודיינים, אם "באדם" היינו עדים, דיינים מנ"ל? ואם "באדם" היינו דיינים, עדים מנ"ל? ואפשר שהות ערבוב ב' פירושים, לפי' הא' היינו עדים, ולפי' הב' דיינים. ולפי הפי' הראשון "באדם" נקשר עם "דם האדם" נגד הנגינה, (כי ע"פ הנגינה מלת "האדם" מופסקת בז"ק, ומלת "באדם" מוטעמת בטפחא לחבר עם "דמו" ולפי' השני "דיינים" היינו הפי' המסכים עם הנגינה. וגם זה צ"ע, היתכן כי אונקלוס הגר הצדיק יעוות עלינו הכתובים וישנה דין אחד מהתורה המסורה לו מפי רבותיו באהבתו ובנטיתו הטבעית אל בני נח? ועוד הלא התרגום מפי (או לפני) ר"א ור"י רבותיו אמר, ומדוע החשו המה מליהם על לשונם, האם חלילה משוא פנים יש בדבר? ע"כ נ"ל לומר שאונקלוס חשב בנפשו כי אם יתרגמהו כצורתו בלי שום הוספה, מי יודע אולי אחד ההדיוטים אחר שמעו את תרגום הכתוב הזה מפי המתורגמן. והאלהים יאנה לידו כי יראה - או כי ישמע - איש שופך דם אדם, וקם עליו ורצחו נפש בלי דיינים ובלי חקירות ודרישות עדים, ואם יוסיף בתרגומו "בדיינא חדא ובסהדא חדא" הנה יהי מוכרח להוסיף עוד מפורש מלת "בן נח" לבלי יפול הטעות כי גם בן ישראל נהרג בע"א ובדיין אחד, וזאת היתה נגד נטיתו הטבעית להגיד בפירוש, כי לא תורה אחת וחוקה אחת לישראל ולב"נ בדיני נפשות, ע"כ בחר לו לשון ערומים את המלה "בסהדין" הוא התרגום של שם המקרה "עדות" למען יצא ידי חובת האמת, לא יסתור את דברי המסורה, ולא יבזה את נפש ב"נ, ואחר ההנחה הקטנה הזאת, הנה גם יצדק בערבובו ב' פירושים יחד. אף כי פירוש אחד הוא נגד הנגינה, למען לא תהיה המכשלה תחת ידו, ויותר נראה לומר, שסבר שכל מצות שנאמרו לב"נ ונשנו בסיני לזה ולזה נאמרו (סנהדרין נ"ט) ושפיכות דמים אחת מהן, ולכן מ"ש בסהדין ודיינים היינו לישראל, ולב"נ באמת בע"א, וע"ש.

פסוק ז

בצלם אלהים, בצלמא דה', עמ"ש למעלה (א' כ"ו) ומה שהבאנו שם מהחזקוני, ומהאברבנאל, שנראה שהיה לפניו הגי' בצלמא ה' בשם הוי"ה ובלא ד' הבא לסימן היתס בארמית. וצ"ע עוד. ובעת ההדפסה ראיתי ס' יא"ר והביא מסורה בצלם אלהים קרא ותרגום ג' באורייתא. בצלם, בדמות, בצלם.

פסוק כג

וירא חם אבי כנען את ערות אביו, וחזא חם אבוהי דכנען ית ערית אבוהי. ממה שתרגם פה כמו שת' ע"פ ערות אביך וערות אמך לא תגלה. וע"פ וראה את ערותה (ויקרא י"ח ז'. כ' י"ז) משמע קצת שכוונתו כפי' יש"ר שחם בא על אשת אביו וממנו ילדה את כנען. ולכן התחיל הכתוב בג' בניו, ונח קלל את כנען ע"ש. ע' רוו"ה במפורש ושום שכל שהאריך בזה.

בחוץ, בשוקא. בכמה מקומות כמו לקמן (כ"ד ל"א) ת' "בברא"? ואולי כוון בזה להגדיל פשעו של חם שהלך לשוק ופרסם הדבר:

פסוק כה

עבד עבדים, עבד פלח. הוא לא כדעת הראב"ע, שאין פירושו עבד בין עבדים אלא להפלגת השעבוד, וכמ"ש הרמב"ם על דג דגים (נדרים פ"ד מ"ו). ובכ"י הנוסחא פלח עבדין.

פסוק כז

יפת, יפתי. לא שנה מל' הכתוב, משום שגם מלת "יפת" שבעברית היא מלשון ארמית, ומורה על ההרחבה, כאשר תרגם גם לקמן (כ"ו כ"ב), על הרחיב ה' לנו, אפתי ה' לנא, והוא האַפְעֵל מש' פְתִי.

פסוק כט

ויהי כל ימי נח, והוו כל יומי נח. ולא תרגם והוה כמו שתרגם לעיל על ויהי כל ימי חנוך (ה' כ"ג). ובכ"י והוה:

פרק י

פסוק ח

גבור. בפסוק זה ובפסוק שלאחריו תרגם גבר תקיף (אף שבפסוק זה לא נאמר בעברית "ציד" רק גבור בלבד) ובכ"י גבר בלבד ולקמן (כ"ה כ"ז) על מלת ציד ת' נחשירכן. אל תדמה שהיתה לפניו הנוסחא "צור" שעליו יתרגם יונתן תמיד "תקיף" ח"ו לומר כן, רק מפני שהתירה אמרה בפסוק זה גבור בלבד, ש"מ שמפני גבורתו ותקפו אליו גוים ידרשו. ומה ששינה בפסוק שלאחריו "ציד" במלת "תקיף" צדקו בזה דברי בעל אוהב גר שהוא תקון הלשון דרך כבוד; יען כי בדורות הראשונים היו גבורי הציד חשובים עד מאד, מהם מלכי מהם איפרכי, אבל בדורות האחרונים שבה להיות מלאכה פחותה או מלאכת התענוג בלבד, על כן החליף אונקלוס גבור ציד בגבר תקיף לתפארת הלשון.

פסוק יא

מן הארץ ההוא, מן ארעא ההיא. בקצת נוסחאות מן עֵיצָה ההיא. וכוונתו למ"ש בב"ר פ' ל"ז, מן העצה ההיא יצא אשור, כיון שראה שבאו לחלוק על הקב"ה פנה מהם, אבל נוסחתנו עיקר.

פסוק יד

ואת כפתורים, וית קפוטקאי. ר"ל גם משם יצאו פלשתים, כמבואר במקרא "כי שדד ה' את פלשתים שארית אי כפתור" (ירמי' מ"ז ד'). ועי' בב"ר פ' ל"ז, והן Cappadocia ועי' ביחזקאל (כ"ז י"א) "וגמדים" שת"י קפוטקאי. וערש"י שם. ובמס' ברכות (נ"ו ע"ב) קפידקיא בדלי"ת וכ"ה לקמן (דברים ב' כ"ד).

פסוק יז

ואת הסיני, וית אנתוסאי. הנה לפי פי' האתרונים הוא אנשי מקום ששמו סינני סמוך להר לבנון, ושם נמצא עתה כפר הנקרא Sini ובב"ר פ' ל"ז הגי' ארטוסאי ברי"ש. ואפשר שצ"ל גם בת"א ארטוסאי כי המקום Orthosia סמוך הוא להר לבנון. אבל בתרגום ירושלמי "כפרוסאי" רצונו אי כפתר Cyprus ובל' חז"ל יין קפריסין.

פרק יא

תוכן העניינים

נתינה לגר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה