אור ברסלב

נתינה לגר· רבי נתן הכהן אדלר

ויקרא

שמות

פרק א

פסוק ג

לרצנו. לרעוא לה. ינרצה, ויתרעי לה. סובר ששב על המקריב וכדרשת רז"ל"כופין אותו עד שיאמר רוצה אני".

פסוק ז

בני אהרן הכהן, בני אהרן כהנא. ולא כהניא כמ"ש בקצת חומשים, וכ"ה בחומשי רוו"ה.

פסוק ח

הפדר, תרבא. עמ"ש הרמב"ן שפדר הוא חלב הפרוס ומבדיל בין הקרבים אבל הת"א אין לו הפרש.

פסוק ט

ירחץ, יחלל. בכל הדברים הצריכים רחיצה ית' "יסחי" ובדברים המטונפים הצריכים נקיון רב ית' "חלל" מל' "דחליל בי טבחא" בש"ס (חולין קי"ג ע"א).

פסוק י

מן העזים, מן בני עזיא. ר"ל זכרים, כי עז בל' ארמית מוסב רק על נקבה.

פסוק יא

ירך, צדא. לעיל (שמות מ' כ"ב) הגהנו "שדא" ופה צ"ע, אבל המעיין היטב בהתרגומים יראה כי מלת "צידא" בארמית תורה על ההתקרבות אל הדבר ולא כמלת "צד" בעברית ולכן נראה להגיה גם פה "שדא", ובכ"י שלי "צידא" וכ"ה בכ"י שלי ורק בכ"י א' נמצא באתר.

פרק ב

פסוק ז

מרחשת, דרתא, ט"ס וצ"ל "רדתא" וכ"ה בערוך וכ"ה בחומשי רוו"ה. ועי' במנחות (ס"ג ע"א).

פסוק יב

קרבן ראשית, קרבן קדמי, לא ידעתי למה לא ת' "רישיתא" כמו שת' (שמות כ"ג י"ט) ועמ"ש רש"י (משלי ח' כ"ב) ובבאורנו בתחלת בראשית.

פסוק יד

גרש כרמל, פירוכין רכיכין. ולקמן (פסוק ט"ז) "מגרשה" בחומש רוו"ה "מגרסה" בת"א, והוא תימה, ולכן נראה שם הגי' יותר נכונה "מפרוכה" וכ"ה בכ"י שלי. והנה לדעת הת"א, כרמל טעם לגרש, שלמה גורסין אותו לשברים מפני שהעומר בא כרמל ר"ל מלילות רכות ואם יוטחן דק דק יתערבו בו הסובין וזהו שאמרו רבותינו (מנחות ע"ב א') "מצוה להביא מן הלח" ופרש"י דכתיב כרמל, רק לפ"ז צ"ע על הת"א שת' (לקמן כ"ג י"ד) "וקלי וכרמל, וקלי ופירוכן" ולמה לא ת' "רכיכין" וצ"ע.

פרק ד

פסוק ב

אשר לא תעשינה, די לא כשרין לאתעבדא. באשר הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ולאדם נתנה הבחירה לעשות מה שלבו חפץ רק שמה שלא יישר בעיני האלהים לא נכון לאדם לעשות. ע"כ ת' "די לא כשרין לאתעבדא" (וכן לעיל בבראשית [ל"ד ז'] "וכן לא יעשה" תרגם "וכן לא כשר דיתעבד").

פסוק ג

הכהן המשיח, כהנא רבא. תרגם כבעברית, כי "רבא" בפה אין ענינו גדול רק הוא ת' "משיח" ומה שת' לקמן (ו' ט"ו) "המשיח, דיתרבא" משום ששב שם על "תחתיו מבניו" דלבתריה. אף שגם כהן משוח מלחמה דינו כן כדמוכח בש"ס (מגילה ט', הוריות י"ב) וכן לקמן (פסוק כ"ז) "מעם הארץ" תרגם "מעמא דארעא" אף שגם כהני הדיוט וסנהדרין בכלל.

פסוק כב

אשר נשיא, אם רבא. עי' בנתה"ש שהביא מברייתא שקאי על המלך, ואמר שגם הדעת נוטה כן, שהתורה קבעה בג' פרשיות חלוקי קרבנות לג' חוטאים שגדלם ה' על עמו, א) כהן גדול, ב) ב"ד גדול, ג) מלך, אבל מהת"א לא משמע כן, ומשמע שסובר שקאי על נשיא, וע' לקמן (כ"א ד') "בעל בעמיו" שת' "רבא בעמא" ואולי כוונתו גם פה גם שם על המרובה בגדים, כי אין בין מרובה בגדים למשוח (ע' מגילה ט' ע"ב) לדעת רבנן.

פרק ה

פסוק ו

והביא את אשמו, וייתי ית חובתה. צ"ע למה לא ת' "ית אשמה" כלקמן (פסוק ט"ו) בקרבן מעילה, וגם בס' לחם ושמלה התקשה בזה, ע"ש, וביב"ע ת' "אשמה", וכן הוא בחומשי רוו"ה, אבל הרמב"ן הוכיח כי קרבנו איננו אשם רק חטאת ע"ש ומכונים בזה דברי הת"א.

פסוק טו

בערכך, בפרסנה. כל ערך מתורגם "פורסנא" והכ"ף האחרונה שרשית (וכמ"ש רש"י לקמן כ"ז ג' "ערכך כמו ערך וכפל הכפי"ן לא ידעתי מאיזה לשון הוא") ולא כמ"ש הראב"ע (שם) שהנוכח שב אל הכהן.

פסוק יט

אשם אשם לה', על חובתה דהוא חב אשמא יקרב קדם ה'. לדעתי מלת "אשמא" יתרה היא.

פסוק כא

בתשומת יד, בשותפת ידא. הוא כמ"ש רש"י (והוא מגמרא) שמושם בידו לעשות כרצונו. ויותר נראה שכוונתו על מִלְוֶה כמ"ש בת"כ, וכיון שיד לוה ומלוה בהלואה נקרא שותפות. או עשק את עמיתו, עשק ית חברה. הנוסחא הזאת נכונה, כי גם לקמן בפסוק כ"ג "העושק אשר עשק" ית' "עושקא די עשק" ובתרגומים אחרים גם בחומשי רוו"ה הנוסחא "אניס" ולא נהירא שמלבד שהוא נגד דעת חז"ל שלא תעשוק את רעך קאי על כובש שכר שכיר, הנה הת"א בעצמו ית' הפעל "גזל" בפעל "אניס" (לקמן י"ט י"ג).

פסוק כד

וחמשתיו, וחומשה. צ"ע מדוע לא ת' בל"ר כפשטות הקרא וכקבלת רז"ל (ב"ק ס"ה ע"א) התורה רבתה חמישיות הרבה לקרן אחת.

פרק ו

פסוק ב

על מוקדה, על דמתוקדא. משמע שמפרש "מוקדה" לפעל, והוא "אתפעל" מש' "יקד" כלקמן (יו"ד ט"ז) "שרף אתוקד" ולא שם.

פסוק ג

מדו בד, לבושין דבוץ. מדת' "לבושין" בל"ר ש"מ לכאורה דלא סבר כר"ל ביומא (כ"ג ע"ב) דהרמת הדשן היתה בב' בגדים דהיינו כתונת ומכנסים אלא כר' יוחנן (שם) שסובר שצריכה ארבעה בגדים דגלי רחמנא כתונת ומכנסים וה"ה למצנפת ואבנט, ואפשר דיליף ממדו רק אי לא כ' רחמנא "ילבש" ה"א דמדו היינו כתונת לבד כ' רחמנא "ילבש" לגלות דמדו היינו כל הבגדים, אבל הרמב"ן כ' דהת"א לא סבר כמ"ד דיליף מילבש, והדין עמי דלת"א ע"כ אבנט של כהן הדיוט היה מבוץ דבד כתיב, ולר"י מוכח (ביומא דף ו' ומהסוגיא הנ"ל דף כ"ג ע"ב) שסובר אבנט של כ"ג היה אבנט של כהן הדיוט ושניהם כלאים, ובדרך אגב אעורר שמ"ש הרמב"ן בסמוך "אבל יש מרבותינו (שם במס' יומא) אומרים שאין הוצאת הדשן צריכה בגדי כהונה" והקשה המל"מ (בפ"ב מה' תמידין) שאין שום תנא שסובר כן, לע"ד ברור שהרמב"ן סובר כדעת החסיד ז"ל הובאה בריטב"א ביומא דף כ"ג דלר"א שסובר אחרים היינו בעלי מומין לא היו לובשין בגדי כהונה ע"ש, והיא כוונת הרמב"ן שאמר "יש מרבותינו" היינו ר"א ובמ"א הוכחתי שהסוגיא משמע כדעת החסיד דאל"כ קשה קושית התוס' ד"ה יש, שמקשים ומ"ט פסיל ת"ק, ועוד לר"י דצריך ד' בגדים, איסור כלאים דאבנט בשעת הוצאת הדשן לר"א דלאו עבודה היא היאך הוא עובר, לא מבעיא לדעת הרמב"ם (בפ"ח מה' כלי המקדש) שסובר דבשלא בשעת עבודה אפי' במקדש עובר, אלא אפי' לדעת הראב"ד (שם) שרק חוץ לירושלים אסור, הלא הוצאת הדשן היתה חוץ לירושלים, א"ו כדעת החסיד ז"ל שלא היו לובשין בגדי כהונה עכ"פ ברור שהרמב"ן סובר כן לדעת ר"א ודו"ק היטב.

פסוק ח

והקטיר המזבח, ויסק למדבחא. הוסיף הל' "למדבחא" אף שבקרא לא כתיב "המזבחה" לבאר פשוטו של מקרא.

פסוק יד

מרבכת, רביכא. אולי כוונתו כהדעה הב' שהביא הראב"ע שפי' "במהרה" ואפשר שהיא מורה בל' ארמית גם ל' "רכה" וכ"ה במס' תמיד (כ"ח ב') "חמין לרביכה". תפיני, תופיני. ת' כבעברית לרמז על דרשת רז"ל (מנחות נ' ע"ב) "תופיני תאפינה נא ר' אומר תאפינה נאה ר' יוסי אומר תאפינה רבה אית ליה נא ואית ליה נאה".

פסוק טו

המשיח תחתיו, דמתרבי תחותוהי. תרגם אחר ל' הקרא ולא כמ"ש רש"י.

פסוק יט

המחטא אתה, דמכפר בדמה. ובנ"א "דמכפר יָתַהּ" הוא הזורק, ואפשר שסובר כמ"ש המבאר בנתה"ש שבני ביתו בכלל המחטא, ע"ש שאין יתרון לזורק הדם על שאר כהני בית אב ולקמן ח' ט' "ויחטא" ת' "ודכי" וצ"ע ובכ"י גם פה הנוסח דמדכי.

פסוק כ

ואשר יזה, ודי ידי. הוא בבנין הקל, אבל לקמן (ח' ל') "וַיַזִ" שהוא מהפעיל. ת' גם הת"א "ואדי" באפעל. וערש"י ונתה"ש.

פסוק כא

ומרק ושטף, ויתמרק וישתטף. משמע שסובר כרבי דפליג על החכמים (זבחים צ"ו) שמריקה ושטיפה בצונן והגעלה בחמין, ולכן ת' "ויתמרק" וע' בנתה"ש שפי' לשון "מרק" על ב' פנים, על ההצהבה, ועל ההרקה להוציא הבלוע בו, ואמר כי לפי' הא' "מרק" הוא בצונן, ולפי' הב' "מרק" הוא בחמין, ולדעתו זאת היא הפלוגתא שבין ר' וחכמים.

פרק ז

פסוק ח

עלת איש, עלת גבר, בכמה מקומות ת' "גבר" למעט אשה, אבל פה קשה דבת"כ מרבה פה עולת אשה, וצ"ל דת' "גבר" למעט קטן.

פסוק י

וחרבה, ודלא פילא. לכאורה צ"ע למה לא ת' "ומנגבא" כמ"ש יב"ע, או "ודלא משח" כי באמת לא היה שמן במנחת קנאות כלל, וראיתי בס' לחם ושמלה שאמר שכוונת הת"א לרבות מאפה תנור כמ"ש רז"ל (מנחות ע"ב ע"ב) אם אינו ענין לחרבה של חטין" (ופרש"י מאפה תנור) אבל זה דחוק מאד, וביותר יקשה מדוע לא ת' "חרבא" כמו בעברי (ישעיה י"ט) "חרבו ויבשו" ע"כ נ"ל שכוונתו על הברייתא (הובאה בת"כ פ' ד' ובמנחות ע"ב ובקדושין נ"ג מ"א) "יכול לא יחלקו מחבת כנגד מרחשת ומרחשת כנגד מחבת שזו מעשיה רכים (כי מרחשת היתה עמוקה ונבלע השמן בעובי החלות) וזו מעשיה קשים (כי האור שורף את השמן) ת"ל וחרבה לכל בני אהרן תהיה שלא יחלקו", ומזה תראה שעיקר המיעוט על מנחת מחבת אף שבלולה בשמן מ"מ נקראה חרבה נגד מנחת מרחשת, וזהו כוונת המת' "דלא פילא" כמנחת מרחשת, וע"ש.

פסוק טז

וממחרת, וביומא דבתרוהי. מלשונו משמע שכוונתו דלא כרש"י שמפרש "ו' יתרה היא" רק שסובר שוהנותר הוא פי' וממחרת, ר"ל רק מה שהותיר ביום א' יאכל ביום ב', אבל מצוה לאכלו ביום א' כמ"ש הרמב"ן. ומסכים עם הפשט כמ"ש בס' תל"ע סי' שנ"ח.

פסוק יח

עונה תשא, חובה יקבל. כל "עון" ית' "עויא" ופה ת' "חובא" הוא כדעת רז"ל שהוא עון כרת. ולהסביר הדבר נאמר כי העברי ישמש במלה אחת לפעמים על הדבר והמסובב היוצא ממנו, כמו "צדקה" הונחה על המעשה הטוב, ועל השכר הנכון לבעליה. וכן "משפט" הונח על שתיהם יחד, דוק ותשכח, וכאלה רבות, וכן גם השם "עון" הונח   בלה"ק, כן על העבירה, וכן על העונש הכרוך בעקביה, וכמוהו בארמית השם "חובא" הונח ג"כ על העבירה ועל העונש, כמו "חטאה גדולה" [בראשית כ' ט'] מתורגם "חובא רבא" "ואלוה לא ישים תפלה" [איוב כ"ד י"ב] מתו' ג"כ "ואלהא לא ישוי חובא" ושם הוראתו "עונש" כפשט הכתוב וכפי' המפרשים. לא כן השם "עויא" בארמית הונח רק על העבירה ולא על העונש, ע"כ בחר לו המת' השם "חובא" במקום הזה.

פסוק יט

והבשר, ובשר קודשא. הוא כמ"ש רש"י "בשר של קדש שלמים" וכן "והבשר" הב' שבפסוק זה.

פסוק כא

מעמיה, מעמה, ת' ל' זכר כי שב על אנשא, עמ"ש לקמן (י"ח כ"ט). וכ"ה בכל המקומות, ובחומשי רוו"ה בטעות.

פרק ח

פסוק יג

אבנט, המינין. אף שבעברית הוא ל"י, ת' כמו "כֻּתָּנוֹת" ומגבעות שלפניו ולאחריו. וכדרכו של המת' לת' את השם המין הבא בעברית לפעמים גם על הרבים בל"י תמיד בל"ר, כמו "ויהי לי שור וחמור" (בראשית ל"ב ה') ת' "תורין וחמורין" וערש"י שם. ורק בכ"י גרס והמיינא ביחיד.

פסוק לא

צויתי, אתפקדית. ת' כמו "צֻוֵּיתִי" לקמן פ' ל"ה ונראין הדברים באשר לא מצינו בפרשה מקודם שצוה אותם ע"ז, ע"כ פי' כאלו היה כתוב בבנין פּוּעַל, אבל בחומשי רוו"ה ת' "פקדית".

פסוק לה

משמרת ה', מטרת מימרא דה'. הוסיף מלת "מימרא" לבאר הענין, משמרת התורה.

פרק ט

פסוק יד

וירחץ, וחליל. לעיל (ח' ו') ת' "וירחץ, ואסחי" כי באדם חי שייך סחייה כלקמן (במדבר י"ט ח') משא"כ בבהמה לאחר מיתתה שצריך למרק את חללה מזבל שייך הפעל "חלל" כמו "חללי בי טבחא" בתלמוד. ורק בכ"י הנוסח פה ואסחי.

פסוק טו

ויחטאהו, וכפר בדמה. עמ"ש לעיל ו' י"ט.

פסוק יט

והמכסה, וחפי גוא. הוא כמ"ש רש"י "החלב המכסה את הקרב" ולא כמ"ש רמב"ן ע"ש, ובכ"י הנוסח ודחפי לבד.

פסוק כד

וירנו, ושבחו. כמו "רננו צדיקים בה'" ולא הרמת קול כמ"ש הראב"ע, ולכן כתב רש"י כתרגומו".

פרק י

פסוק א

קטרת, קטרת בוסמין. עמ"ש הרמב"ן (במדבר ט"ז ז') וז"ל "וראיתי באונקלוס שת' כל קטורת הנזכרת בפרשה "קטרת" כלשונו, לא אמר בו קטרת בוסמין כמנהגו, נראה שסובר שלא היה קטורת הסמים של הקדש אבל לבונה וכיוצא בה שהקטיר לנסיון, וכן עשה בבני אהרן כו', ואולי לא ירצה אונקלוס לשבח הקטורת להוסיף בו בוסמין רק בהעשות ענינו במצוה" עכ"ל, ומזה נראה שהיה לפניו הנוסחא בפסוק זה בלא מלת "בוסמין" וכ"ה בחומשי רוו"ה.

פסוק ג

וידם, ושתיק. הוא שתיקה מבכיה כמ"ש הרמב"ן, או השקטת הנפש כפי' המפרשים.

פסוק ח

אל אהרן, לאהרן. כל "אל" שאצל אמירה תרגם בלמ"ד וכל שאצל דבור תרגם "עם" ופה ת' "לאהרן" משמע מזה שסובר שהדבור לא היה לאהרן בעצמו כ"א ע"י משה וכן משמע מהנגינה שבאה לרוב במרכא טפחא ופה בזקף קטן אבל באמת מצאתי שבכ"מ שהדבור איננו בדרך צווי אל הנוכח, לא יבא במרכא טפחא כ"א בז"ק, והראיה מן "וידבר משה אל ה' לאמר" (במדבר כ"ז ט"ו) שגם שם הוא בז"ק, וע' בתקון סופרים ע"פ למטה אפרים [שם י"ג ח'] שלא שת לבו אל הפסוק ההוא ועמ"ש לקמן י"א א'.

פסוק ט

יין ושכר, חמר ומרוי. לכאורה צ"ע דלקמן בפ' נזיר (במדבר ו' י"ג) "מיין ושכר "ת' "מחמר חדת ועתיק" ולמה שינה פה? ונלע"ד דכיון דת"ק ור"י ור"א פליגי בש"ס (כריתות י"ג ע"ב) דר"א מצריך דוקא יין המשכר ולא מגתו, ת' "ומרוי" שהוא משכר ובפרט שת' מפי (או לפני) ר"א וכן הלכה, וכמ"ש הרמב"ם (בפ"א מה' ביאת מקדש) שצריך רביעית יין חי בבת אחת משא"כ בנזיר ואולי נוכל לומר ע"פ פשוטו, יען כי מלת "מרוי" כולל כל דבר המשכר, ע"כ לא יכול לת' בנזיר ג"כ "מרוי" באשר תהי' אחר כן ההזהרה "מכל אשר יצא מגפן היין וגו' לא יאכל" שלא לצורך, משא"כ הכא.

פסוק יב

מצות, פטיר. עמ"ש לעיל (שמות י"ב ח').

פסוק יח

אל הקדש, לבית קודשא. לפי שגם העזרה היתה קדש לכן ת' "לבית קודשא" להורות שהכוונה אל ההיכל, ובמשכן שלא היתה עזרה היה החצר קדש

פסוק יט

כאלה. עקן כאלין. ר"ל צרות כאלה, והוסיף בתרגומו את החסר ומובן ממלת "ותקראנה" אבל לא אדע מדוע ת' "וערעא" בל"י, ולא "וערעון" בל"ר. ואכלתי, אלו פון אכלית. ר"ל אם אכלתי, ומה שת' "הייטב, התקן" בל' עבר שלא כבעברית, משום שמשמעותו לשעבר, כאלו היה אומר "כלום היה טוב בעיני ה'".

פרק יא

פסוק א

אל משה ואל אהרן, עם משה ולאהרן. עמ"ש בעל אוג"ר "ובכל הספרים האחרונים הגיהו לאהרן לרמוז שהי' הדבור למשה שיאמר לאהרן כמדרשם "וכמו שפי' רש"י בפסוק זה "למשה אמר שיאמר לאהרן" אבל לפ"ז קשה למה לא ת' כן בכל הי"ג דברות שנאמרו בתורה למשה ולאהרן שחשב הת"כ בפרק שני? ועוד קשה דלעיל (י' א') שהי' הדבור רק לאהרן לבדו, מדוע ת' "ולאהרן"? ולקמן (במדבר י"ח ח') שינה את דרכו לת' "עם אהרן"? אולם. אחר העיון מצאתי דבר פלא, דהנה בת"כ פ' הנ"ל "אמר ר"י ב"ב י"ג דברות נאמרו בתורה למשה ולאהרן וכנגדן נאמרו בתורה י"ג מיעוטין ללמדך שלא לאהרן נאמרו אלא למשה שיאמר לאהרן" ע"ש, וכ' בעל קרבן אהרן מבוארים המה ונתנו סימנים, מופת, חפניכם, החדש, ויצום אל ב"י, החיה, ארץ אחזתכם, זב, איש על דגלו, נשא, אל תכריתו, עד מתי, הבדלו, פרה, עכ"ל, ולפ"ז ערבבו פה הנאמר בל' דבור עם הנאמרו בל' אמירה, ובאמת הבא למנות את הכתובים יראה שי"ט פעמים נאמר למשה ולאהרן, ג' פעמים לאהרן בלבד, ופעם א' נאמר "ויאמר ה' אל משה ולאהרן" וכמה קושיות הקשה הק"א למה לא מזכיר הדבורים שלאהרן לבדו? לכן נלע"ד שכוונת הת"כ רק על י"ג הדברות, היינו הבאים בתורה בל' "דבור" ולא בל "אמירה" צא וחשוב ותמצא, י"א נאמרו למשה ולאהרן וב' נאמרו לאהרן לבדו, ואלה סימניהן. א' "ויצום" (שמות ו' י"ג) ב' "יין ושכר" (לעיל יו"ד ח') ג' "החיה" (פה) ד' "שאת" (לקמן י"ג א') ה' "ארץ אחזתכם" (לקמן י"ד ל"ד) ו' "זב" (לקמן ט"ו א') ז' "איש על דגלו" (במדבר ב' א') ת' "נשא" (שם ד' א') ט' "אל תכריתו" (שם שם י"ז) י' "עד מתי" (שם י"ד כ"ו) י"א "הבדלו" (שם ט"ז כ') י"ב "הנה נתתי" שנאמר לאהרן לבדו (שם י"ח ח') י"ג "פרה" (שם י"ט א') וזה ברור לענ"ד ומתורצות כל הקושיות שהביא הק"א, ולכן צריך להגיה בתרגום בכל המקומות האלה "מלל לאהרן".

פסוק ג

פרסה, פרסתא. הוא לשון רבים כלקמן "פרסות" שתרגם ג"כ "פרסתא" אף שבעברית הוא בל' יחיד, להטעים הענין ואפשר שבעבור בהיותה מפרסת פרסה הנה היא נחלקת לשתים, היא בעיני המת' כרבוי הזוגי "מלקחים מספרים". וכן ושסעת שסע, ומטלפא טלפין. ע' אוג"ר על שנוי הנוסחאות בשוא או בפתח, וכוונתו שצריכין להיות פרסותיו סדוקות מלמעלה ומלמטה בשתי צפרניו. מעלת גרה, מסקא פשרא. הוא ל' נמוק ונמחה, כמ"ש רש"י ומסיק פשרא ר"ל הבהמה טהורה מסיק פעם שנית המאכל הנלעס ונמוח בלעיסה.

פסוק ד

את הגמל, ית גמלא. המעיין יראה שהת"א ית' לפעמים את המלה "את" המורה בל"ע ליחס הפעול ולפעמים לא יתרגמה כלל כמו "ית גמלא וית טפזא וית ארנבא וגו'" ולפעמים לא תרגמה כמו "נשרא וער ועזיא וגו'".

פסוק ו

הארנבת, ארנבא. ערמב"ן, והנה המתחכמים הבלתי מהללים רק מחללים תורתנו הקדושה אומרים כי הארנבת הנקראה בל"א "האזע" ובלשון אנגלית Hare איננה מעלת גרה, ובאמת אף שאנחנו לא נדע מה היא וידוע כי הע"ב זקנים (מגלה ח' ט') כתבו "צעירת" (או "שעירת") הרגלים, הבקי בנתוח הבהמות יודע כי אף מי שאין לה שני שקים להעלות המאכל, יש לה שק אחד ומשם תעלה הנאכל הנלעס כמ"ש לעיל בתרגום "מסיק פשרא" כי גרה היא הלעיסה בעבור שהלועס מגרר בשניו ומפרר המאכל כבמגרה ודברי אלהים חיים המה.

פסוק ט

סנפיר, ציצין. צ"ע שת' בל"ר נגד פשט הכתוב ונגד סוגית הש"ס (חולין דף נ"ט ע"א)? ואולי גם סנפיר אחד בהיותו כלול מנ?ות אחדות נקרא בל"א "ציצין" אולם, מה שת' "קשקשת, קלפין" בל"ר הוא נגד הספרא "סנפיר אחד וקשקשת אחת".

פסוק יד

ואת הדאה, ודיתא. ולקמן "והראה ואת האיה והדיה" (דברים י"ד ג') ת' "בת כנפא וטרפיתא ודיתא" וכן בישעיה ל"ד ט"ו "נקבצו דיות" ת"י ג"כ "דִּיָתָא" משמע שסובר "דאה ודיה" אחת היא, ולא"דאה וראה" וזהו נגד סוגית הש"ס (חולין דף ס"ג) וצ"ע.

פסוק יז

ואת הכוס קריא. הוא כמ"ש רש"י (נדה דף כ"ג ע"א) "עוף הצועק בלילה", והוא מל' "קורא" וכ"ה הגי' בש"ס (ברכות נ"ז ע"ב) "קריא" בר', אבל הערוך ערך "קדיא" גורס בברכות שם ובנדה שם "קדיא" בד' וכ"ה גם בחומשי רו"ה פה. וכן הביא הד"ר לעווי מברעסלויא במדרש המלים שלו בנוסחא הראשונה.

פסוק יח

ואת התנשמת, וכותא. בערוך ערך "בואת" משמע שהוא ט"ס וצ"ל "בואת" בב'. וכ"ה בש"ס (חולין דף ס"ג ע"א) "באות שבעופות". ולפי הערוך ערך הנ"ל הגי' בגמ' בו' קודם ל"א "בואת". ואין להקשות היאך קורא אונקלוס "בואת" הלא לפי הגמ' הנ"ל "באות שבעופות" הוא "קיפוף" וכבר ת' "ינשוף, קפופא" שכבר כ' התו' שם ד"ה "באות" שיש שלשה מיני קפוף, ובת' סמבוטי שי"ח הגי' פה "ובותא" ובחומשי רוו"ה הנוסחא "וּבוֹתָא" ועתה ראיתי במדרש מלים שהבאתי בפסוק הקודם, ג' נוסחאות "בּוֹתָא, בַּוְתָא, בַּבְתָא". ואת הקאת, וקתא. ובחומשי רוו"ה פה "קאתא" וכ"ה לקמן [דברים י"ד ט"ז] ובתהלים [ק"ב ז'] "דמיתי לקאת מדבר" יש נוסחאות "אדמית לקקתא דמדברא" בגמ' דחולין הנ"ל משמע שהוא "קוק" או "קיק" וכ"ה בתיב"ע. ואת הרחם, וירקרקא. בגמ' הנ"ל משמע שהוא "שרקרק" בש', וכ"ה בתיב"ע, וע' ערוך ע' "שרקרק". והיא היא, כי ע"ש מראה הירוק אשר לה, נקראת "ירקרק" וע"ש צפצופה שמצפצפת תמיד "רקרק" נקראת "שרקרק".

פסוק יט

ואת הדוכיפת, ונגר טורא. ע' במס' חולין (ס"ג ע"א) שהודו כפות והוא נגר טורא, וכפירש"י. האנפה, ואבו. הוסיף ו' החבור אף שבעברית איננו, כדי להשוות עם הכתוב במשנה תורה (דברים י"ד י"ח) ששם הוא בו', וע' במס' חולין ס"ג ע"ב.

פסוק כב

הארבה, גובה. הוא הגובאי שהובא בש"ס (חולין ס"ה ע"א). סלעם, רשינא. ע' באוג"ר נוסחא "דשינא" בד', וכתב "והוא טעות" וכ"ה בחולין (שה) וכ"ה בתיב"ע וכ"ה בערוך ערך "רשין" וכן "וילק ואין מספר" [תהלים ק"ה ל"ד] ת' "ורשינא ולית מנין", אבל במוסף הערוך הביא "דשין" בד', אך חרגל וחגב לא ת' כלל ורק הוסיף עליהם א' בסוף ("חרגולא וגובא") הבא בארמית בסוף לסי' הידיעה כהה"א בעברית ובגמרא (חולין דף ס"ה, ובספרי) "חרגל זה נפל" (וכ"ה בת' ירושלמי) וחגב זה גדיאן, ובתיב"ע "גדניא" כגי' הערוך.

פסוק ל

והאנקה, ויָלָא. ע' בערוך ערך "יילא" ובמס' שבת (נ"ד ע"ב) "דלא לימצו יאלי" בא' קודם הל' ופירש"י "עלוקה" והד"ר לעווי מברעסלוי הביא נוסחא ליסאבונה משנת רנ"א "ויִלָא". והלטאה, והלטיתא. ע' באוג"ר שהביא הנוסחא הזאת, ועוד נוסחא "והלטאה" בה', ולא ידע להכריע, ומהערוך ערך "לטאה" משמע שסובר שגי' "הלטאה" היא העקרית, והה"א היא ה' הידיעה. ומהעברית נראה כן מהדגש הבא בל'. גם הביא במשנה "זנב של לטאה" אף שבספרינו הנוסחא במשנה (אהלות פ"א משנה ו ) בה' (והד"ר לעווי הנ"ל הביא ג"כ נוסחאות אחדות בתרגום "חלטתא" "חולשיתא" או "הַלְטְתָא"). והתנשמת, ואשותא. בחולין דף ס"ג משמע שבאות שבשרצים הוא קרפדאי וע' בערוך ערך אשת ובר"ש פכ"א מ"ג דכלים וכן "נפל אשת בל חזו שמש" [תהלים נ"ח ט') ת"י "היך נפילא ואשותא די סמיין" והדר' לעווי הנ"ל הביא נוסחא אחת פה "וְאַשְׁוָתָא".

פסוק לג

כל אשר בתוכו יטמא, כל דבגוה יסתאב. לכאורה צ"ע מדוע ת' בכל הפסוקים "יטמא. יהא מסאב" ופה ת' יסתאב. ואפשר באשר פה אינו טמא מעצמו רק נעשה טמא מהכלי, ע"כ שינה לת' באתפעל.

פסוק מג

ונטמתם, ותסתאבון פון. הוא כמו "פון תסתאבון" ור"ל אם תִּטִּמָאוּ אולי גם נפשותיכם תְּטַמֵאוּ, או כמ"ש רז"ל שמטמאו בעוה"ב, ולכל הפי' חסר א' הל"פ, ולא כמ"ש הראב"ע שב' שרשים הם, והוא מנל"ה כמו "נטמינו בעיניכם" (איוב י"ח י"ג) כי לפי הת"א הוא מנל"א וה"א חסר כמו "מראשית השנה", שהכתיב הוא "מרשית".

פרק יב

פסוק ב

תזריע, תעדי. עיין ברמב"ן שפירש דעת המתרגם שהוא כמו זרועיה תצמיח, יען כי הפעל "עדי" בארמית כשבא בפיעל הוראתו על הזריעה ולכן בא תמיד גם על ההריון. ועיין מ"ש על פסוק וחרב לא תעבור בארצכם, ורומז למ"ש רז"ל (ברכות ס', נדה כ"ה, כ"ח ול"א) "אשה מזרעת תחלה יולדה זכר". נדת דותה, רחוק סובתה. נראה שמפרש "נדה" מש' "נדד" (והוא על משקל "פִּלָּה" כמו "מִדָּה" מש' "מדד") יען שהיא מנודדת ומרוחקת מבעלה, ומלת "דותה" דלא כרש"י שפי' מל' "זיבה" או "מדוה" רק כמ"ש הרמב"ן שהוא נגע וצער וטומאה באשה, וכמו שת' לקמן (ט"ו כ"ה) "זוב טמאתה, דוב סאיבתה" וכן כמה פעמים.

פסוק ז

ממקר דמיה, מסואבת דמהא. גם הכא ת' "מסואבת" שאינה טמאה עד שראתה דם ממקור, ור"ל כי לא תטהר בשלימות עד שתספור הימים ותביא קרבן, ובתיב"ע "מבוע".

פרק יג

פסוק ב

שאת, עמקא. המפרשים התקשו מאד בל' התרגום הזה שת' היפוך העברית ששאת הוא הפך העמקות, ולע"ד נראה שכוונתו כיון ששאת הוא כצמר לבן שהוא הגבוה מכלי כצל שגבוה מן החמה ממילא הנגע הוא העמוק וכמ"ש בת"כ "מראה הנגע עמוק, מראה עמוק ואין ממשו עמוק" ולכן בבהרת אף שהיא בהירה יותר משאת שהיא עזה כשלג מ"מ מַרְאָהָ עמוק רק קצת מן הבשר, ולכן אם אינו עמוק כלל צריך הסגר, ורש"י (פסוק ד') על ועמוק אין מראה כתב "לא ידעתי פירושו" משום שא"א שלא יהיה דבר לבן עמוק קצת, ומ"ש הוא דברי הברייתא בת"כ "שאת מובהקת כמראה הצל שגבוה ממראה החמה ועמוק הוא מראה החמה שעמוק מן הצל, וכ"ה בש"ס (חולין ס"ג) למה נקרא עורב עמוק שלבן ביותר כמראה החמה העמוק מן הצל ע"ש, ועי' היטב בירושלמי שבועות (פ"א הלכה א') וברמב"ן וברא"ם, אבל התיב"ע כתב כפשוטו "שומא זקיפא" משום שאין שאת אלא לשון גובה, ואפשר שהיה קשה להת"א קו' הר"ש בפ"א דנגעים, למה לא כתב הקרא בהרת קודם לשאת שבהרת עזה כשלג או כסיד, ושאת הוא כצמר לבן או כקרום ביצה, ולכן סובר הת"א, אף שבהרת יותר מזהירה ומאירה משאת, ולכן אמרו בש"ס (שבועות ו' ע"ב) "בהרת עמוקה" מ"מ מראה החמה העמוק מן הצל יותר בשאת מן בהרת ולכן קדמה שאת לבהרת כי בשאת הלובן זך וטהור ואינו מזהיר כאור החמה או כבהרת וגבוה מזהיר ומאיר בבחינת הצל ועמוק כהה וחשך בבחינת החמה ומעיקרא אמינא שהוא ט"ס בת"א וצ"ל "כעמרא" ר"ל כצמר לבן כי צמר ת' "עמרא" אבל זה דחוק מאד, כי גם לקמן (פסוק ט"ז ופסוק י"ט) "שאת לבנה" ת' "עמקא חורא" ושם א"א לומר הטעם הזה. ולכן צ"ל כמ"ש. לנגע צרעת, למכתש סגירו. אין כוונתו כמ"ש בעל מוסף הערוך שמשמעו מצורע מוסגר, כי גם במצורע מוחלט כתיב "נגע צרעת" רק הכוונה שעליה יסגר מחוץ למחנה ובדד ישב ומה לנו עדות נאמנה על דברינו אלה, מאשר ת"י "וישב בית החפשית" [דה"ב כ"ו כ"א] "ויתב בית סגירותא".

פסוק ג

הפך לבן, אתהפיך למיחור. טעות סופר וצריך להיות "למחור", וכ"ה לקמן (פסוק ט"ז), אבל לא ידעתי למה ת' פה ולקמן (שם) "למחור" ובפסוק י' ת' "לחור" ואולי בפסוק זה שהשער נהפך מעצמו " וכן לקמן פסוק ט"ז שהבשר החי נהפך מעצמו, ת' "למחור" ר"ל להיות לבן, אבל בפסוק י' פי' המת' "והיא הפכה" לפעל יוצא, ר"ל השאת הפכה את השער השחור ללבן, ת' "לחור" כשם התאר [ורק בכ"י הנוסחא שם התהפיכת וגם גרס שם למיחור]. עמק מעור בשרו, עמיק במשך בסרה, לא ידעתי למה לא ת' "ממשך" כמו בעברית? (ואולי באשר שגם הנגע הוא בעור בשרו, ע"כ להטעים הענין ת' "במשך בסרה" ר"ל מראה הנגע במשך בסרה הוא עמוק מיתר המקומות זולתו).

פסוק ד

בעור, במשכא. ט"ס וצ"ל "במשך" וכ"ה בחומשי רוו"ה.

פסוק ה

בעיניו, כד הוה. הוא כמ"ש רש"י"במראהו ובשעורו הראשון".

פסוק י

ומחית, ורשם. היינו בשר בריא המרגיש שמניח לאחר רפואתו רושם, אבל הנגע מקיפו, וגם "צרבת" (לקמן פסיק כ"ג) ת' "רושם" וצ"ע ששניהם ת' במלה אחת אף שמשמעותם רחוקות זו מזו?.

פסוק יט

לבנה אדמדמת, חורא סמקא. לא תרגם "מתערבין" כבתיב"ע כי חלוק ופתוך מטמאות כמ"ש בברייתא דת"כ "בהרת מטמאה חלקה כו'".

פסוק לג

והתגלח ואת הנתק לא יגלח, ויגלח סחרני נתקא ודעם נתקא לא יגלח. הוא כמ"ש רש"י והוא ממתני' (נגעים פ"ה) שמגלח חוצה לו ומניח ב' שערות. ואת הנתק פי' כמו "עם הנתק" וע' בנתיבות השלום.

פסוק מה

פרוע, פריע. לעיל (י' ו') גבי כהנים ת' "לא תרבון פירוע" ופה לא ת' "ירבו"? נראה בעליל שסובר דלא כר"א בת"כ, רק כר"ע שהוא חוץ לגוף ר"ל שלא יצנוף ראשו במצנפת ויתפאר בכובע כשאר בני אדם אלא שיהיה ראשו מכוסה כאבל, כך פי' הראב"ד על הברייתא בת"כ, וז"ל וראשו יהיה פרוע לגדל פרע דברי ר"א ר"ע אומר נאמר הויה בראש ונאמר כויה בבגדים מה הויה הנאמר בבגדים חוץ מגופו אף הויה בראש דברים שהם חוץ מגופו ודלא כרש"י, אבל באמת מלעיל (י' ו') אינו ראיה כי המעיין בת"כ יראה ששם גם ר"ע מודה שמשמעו רבוי פרע (וע' לקמן (במדבר ה' י"א). ועל שפם יעטה, ועל שפם כאבלא יתעטף. ה"ז בא ללמד ונמצא למד, שעטיפת הראש באבל היינו עד גובי דדיקנא, וכר"נ בגמ' (מ"ק כ"ד ע"א) ועי' בריטב"א (שם) שהביא התרגום הזה שדבר גדול בא ללמדנו באבל וע' ברש"י ובבאיר (שה"ש א' ז'). ומשמע שאונקלוס סובר שעטיפת ראש באבל דאורייתא היא ודלא כמסקנת הפוסקים, וע' במו"ק דף ט"ו ובטור יורה דעה סי' שפ"ו. וטמא טמא יקרא, ולא תסתאבון ולא תסתאבון יקרי. שכל את ידיו לומר שהמצורע יקרא להרחיק ממנו שלא יטמא, משום דר' יהושע בן לוי (פסחים ב' ע"א) "לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מתוך פיו כו " וזהו פירוש הברייתא בת"כ "טמא יקרא אומר פרוש" ר"ל טמא לאו דוקא רק קורא שירחיקו ממנו, וע' במס' ב"ק (דף ו' ע"ב) והוא"ו של "ולא תסתאבון" השני צ"ע, אולי דעתו שצריך לקרוא "לא תסתאבון ולא תסתאבון" שתי פעמים לגודל ההרחקה, ויותר נראה שכוונתו כמ"ש בת"כ "לרבות שאר טמאים" שגם הם צריכין לקרוא "לא תסתאבון" ובכ"י הנו' יסתאבון ש"פ.

פסוק נב

כלי העור, מן דמשך. אפשר שהוא ט"ס וצ ל "מאן" באל"ף (כי רק לפעמים רחוקות בא היחיד בלא אל"ף). (נה)

בקרחתו, בשחיקותה. ע' ברש"י שכ' "שחקים ישנים" וע' בנתה"ש.

פסוק נח

תְכַבֵּס, די יתחור, וְכֻבַּס, ויצטבע. הראשון שהוא ל' נקיות ת' כדרכו תמיד בל' "חור" והשני שהוא לטהרה ת' "ויצטבע" וכ"פ רש"י, ומה שת' "די יתחור" באתפעל, ולא "די תְחַוֵּר" בפיעל כבעברית, הוא רק להטעים הענין, באשר הכבוס יכול להיות ע"י מי שיהיה. ובכ"י בשניהם הנוסח יצטבע.

פרק יד

פסוק ה

מים חיים, מי מבוע ר"ל מי מעין, והוא כמ"ש בת"כ "לא מי כושרים ולא מי מלוחים ולא מי מכזבים כו'.

פסוק ו

השחוטה, דנכסתא. ר"ל כמו שהיא שחוטה, ולא כמו שת' "צפור החיה" חיתא, שהוא שם תאר.

פסוק כא

תוכן העניינים

נתינה לגר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה