אור ברסלב

נתינה לגר· רבי נתן הכהן אדלר

דברים

במדבר

פרק א

פסוק א

וחצרות, ובחצרות דארגיזו על בשרא. עי' רש"י בהביא דרשת הספרי על דעת ר' יהודה שהוא כפי' הת"א, אבל שינה בפירושו על חצרות, דלתרי לשני לא קאי על שהכעיסו בשליו, ואף ששאלו הבשר בקברות התאוה ולא בחצרות אפשר ששם המקום בתחלה היה חצרות, וב' חצרות היו ע"ש היטב ובס' לחם ושמלה הוסיף מלת "על" קודם מלת "דארגיזו" ולא אדע מדוע לא יוסיף ג"כ "בפארן על דאתפלו"? ובאמת מלות היחס כאלה תחסרנה לפעמים בארמית כמו בעברית, ומובנות בכח המאמר ע"ד מושך עצמו ואחר עמו.

פסוק ח

ראה, חזו. כצ"ל בל"ר ולא "חזי" משום שנאמר אח"כ "נתתי לפניכם".

פסוק יב

וריבכם, ודינכון. ר"ל לברור לכם דיינים אחרים, וכמ"ש בספרי.

פסוק טו

ושטרים, וסרכין. פה כשנסמך אל ראשים ושרים ית' "סרכין" שהוא ל' שר ונגיד, ולקמן (ט"ז י"ח) שסמוך אל שפטים. ת' "פורענן".

פסוק טז

גרו, גיורא. עמ"ש אוג"ר להצדיק את הס' יא"ר שירס כן בלא כנוי, אבל לענ"ד טעמו אינו אמת, שהרי גם "וגרך" (שמות כ' יו"ד) ת' "וגיורך" בכנוי.

פסוק יז

כקטן כגדול, מלי זעירא ברבא. ר"ל שלא יאמר קצר דבריך או פירושו דברי הקטן כדברי הגדול וכפירוש הב' של רש"י ועי' שבועות ל' ע"ב וסנהדרין ו' ע"ב. ומה שהחליט בראשונה בס' לחם ושמלה, שהאמת הוא כבעל שפתי חכמים, שמלת "כתרגומו" צ"ל בפירוש הראשון "שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה" אתפלא על חכם כמוהו איך נגרר אחר טעות בעל שפתי חכמים, שא"כ היה צריך להיות "מִלָא זעירא" [או יותר טוב "פתגם זעירא"] והאמת הוא כדבריו בסופו, שמלת "כתרגומו" כוללת ב' הפירושים האחרונים יחד, וכמ"ש המבאר בדברי המת' ז"ל.

פסוק כח

בשמים, עד צית שמיא. להקל הבאור כתב כן וכמ"ש רש"י ז"ל "דברו הכתובים לשון הבאי".

פסוק ל

ההלך לפניכם, דמדבר קדמיכון. לכבוד ה' תרגם כן.

פסוק לו

מלא אחרי ה', אשלם בתר דחלתא דה'. לפעמים ית' "דחלתא" ולפעמים "פולחנא" וההבדל הוא, כי כגון הכא שהמלוי הוא רק בלבו וחפצו, ית' "דחלתא" ואם המלוי הוא במעשה, ית' "פולחנא" וכאשר הבאנו לעיל [במדבר ל"ג י"א] דברי בעל אוג"ר בשם ס' יא"ר.

פסוק מא

ותהינו, ושריתון למיסק. הוא ל' התחלה וכדרך הפעל "שרי" לרוב כשבא בפועל, שהוראתו כש' "חלל" [או כש' "יאל"] כשבאים בעברית בהפעיל שהוראתו התחלת הפעולה, ובא תמורת תאר הפעל המצטרף על הפעל הבא אחריו במקור להגביל בו ראשית הפעולה ופי' הכתוב לדעת הת"א ל' "הננו" שהוא מל' הִנֵּה המורה על הזריזות כפי' רשב"ם, ולא מל' "הן" המורה על ההסכם בחיוב, כפירש"י.

פסוק מב

אינני בקרבכם, לית שכנתי שריא ביניכון. ת' כדרכו להרחיק ההגשמה.

פסוק מד

תעשינה הדבורים, נַתְּזָן דבריתא. הפעל הזה לא נמצא בתרגומים בבנין פיעל, והדר' לעווי ינקדו "נָתָזְן" בקל ופי' קציצה וכריתה ופרישה כבבנין הפעיל בעברית "הַתַז" [ישעיה י"ח ה'] או גם בארמית באפעל [דה"א י' ט'] "ואתיזו ית רישה".

פרק ב

פסוק ו

תשברו, תזבנון, תכרו, תכרון. כי אפשר בארמית יבא השרש "זבן" רק על היבש, והש' "כרה" רק על הלח.

פסוק ז

ידע לכתך, ספק לך צרכך במהכך. תקן הלשון כדרכו אצל ידיעה המיוחסת לה', וכן "ה' אלהיך עמך" ת' "מימרא דה' אלהך בסעדך" לכבוד ה'.

פסוק ט

ער, לחית. עמ"ש לעיל (במדבר כ"א ט"ו).

פסוק י

רפאים יחשבו אף הם כענקים, גבראי מתחשבין אף אינון כגבראי. נתן שם וטעם אחד לשניהם (ויש נוסחאות "גבורין מתחשבין אף אנון כגבריא).

פסוק טו

יד ה', מחא מן קדם ה'. שינה להבנת הכתוב ולהרחקת ההגשמה.

פסוק יט

ואל תתגר בם, ולא תתגרי למעבד עמהון קרב. לכאורה קשה הלא בתורה לא נאמרה מלת "מלחמה" רק במואב (לעיל פסוק ט') ולא בעמון? ועוד הלא גמרא ערוכה היא (ב"ק ל"ח) "אמר ר"י אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה כו', דאפי' אנגריא לא תעביד בהו" ופירש"י "להשתעבד להביא לכם מים ומזון". ודוחק לומר שהמלות "למעבד עמהון קרבא" הן תוספות תלמיד טועה כי גם יוב"ע הוסיפן, ואפשר לומר שהיה קשה להת"א סוף הפסוק "כי לא אתן לך מארצו ירשה" כי לפי דרשת הש"ס שאף אנגריא נאסר להם, איזו נתינת טעם היא, וכי בשביל שלא יירשו את ארצם, לא יוכלו לעשות בהם אנגריא, ולכן ת' כפשוטו, ועוד אפשר לומר שדרשות חלוקות הן, כאשר מצינו בש"ס (שם) ב' טעמים, ע"ש, ובב"ק (דף ל"ח) קאמר הש"ס "אנגריא לא תעבד" ובנזיר (כ"ג ע"ב) קאמר "צעורי לא מצערינן" וע' במהרש"א ח"א בב"ק שם.

פסוק כ

זמומים, חֻשְֹבָּנֵי. אפשר שפי' מל' "זמה" הנרדף קצת עם "מחשבה" וכ"ה גם דעת הדר' לעווי, אפס! כי הוא נקד "חַשְבָנֵי" והדין עמו, כי "חֻשְֹבָּנֵי" קרוב יותר לשם המקרה מאל שם התאר.

פסוק כג

בחצרים, ברפיח. ובת"י בדפיע. לע"ד ט"ס הוא, וצ"ל "בצפיתא" או "בפצחיא" כמו שת' לעיל (ויקרא כ"ה ל"א) ובכ"י מצאתי "בִּרְוֹחַ" ואולי גם ש' "חצר" בעברית, עיקר הוראתו על המקום הפנוי שלפני הבתים, והראיה שגם החצוצרות בהיותן נבובות בחללן נקראו כן, ולכן יתאים גם הת' הזה "רוח" שהוראתו גם בעברית על מקום פנוי.

כפתרים, קפוטקאי. עמ"ש לעיל (בראשית י' י"ד).

פסוק כד

החל רש, שרי לתרכותה. ת' מל' גירושין ולא מל' ירושה.

פסוק כו

ממדבר קדמות, ממדברא דקדמות. סובר שקדמות הוא שם עצם פרטי, ולא שם התאר על המדבר כפירש"י. וכ"נ ממה שנסמך אליו השם "מדבר".

פרק ג

פסוק ד

חבל ארגב, פלך טרכונא. ערש"י שפי' "טרכונא" היכל מלך ולדעת קצת מהמבקרים החדשים הוא מחוז ונגזר מלשון יון שהוראתו על מקום חלקת אבנים, והוא כמו "ארגוב" בעברית ששרשו "רגב" ובירושלמי שביעית פרק ו' הלכה א' "וטרכונא דמתחם לבצרה" ועכשיו נקרא המקום Rajib.

פסוק ו

עיר מתם, קרוי גבריא, ע' אוג"ר שכתב שבנוסחאות המדויקות,

קרויא, וזהו נגד הנגינה, ומה שכתב שם שמליצת עיר של אנשים היא מליצה תמוהה. לא הבנתי כי הוראת השם "מתים" היא על קבוץ אנשים, ולמה לא נוכל לומר עיר של קבוץ אנשים? ולכן אם הקבוץ אינו גדול, נאמר "מתי מספר" או "מתי מעט".

פסוק ט

שניר, טור תלגא. הוא כמ"ש רש"י "הוא שלג בל"א ובל' כנען" ע"ש השלג הרובץ על ראש ההר, ולקמן (ד' מ"ח) נקרא שיאן ע"ש ואפשר שהיו בלבנון גבנוני הרים כמו שריון קשקשים. ובש"ס (סוכה י"ב) מצינו "יין קרוש הבא משניר". וע' הרמב"ן.

פסוק יא

באמת איש, באמת מלך. עראב"ע ונתה"ש שחשבו שדעת הת"א שהיא אמה של עוג, ותמהו עליו א"כ מה מלמדנו, ולדעתי כוונתו על האמה הקצובה ע"פ המלך, כדרך העולם שהמדות והמשקלות קצובות ע"פ הממשלה ומדתה היתה ידועה.

פסוק יד

והמעכתי, ואפקירוס וכן ביהושע י"ג י"א "והמעכתי" ת' "ואפיקרוס" אבל בשמואל ב' יו"ד וי"ו "מלך מעכה" ת' כעברי מעכה, וע' דה"א י"ט ו', לא אדע כוונתו, ובירושלמי "אנפקרס" ועי' בערוך ערך אפיקרוס ולפי דעת הח' לנדא שם, היא מלה יוונית, והוראתה רפיון וחולשה, ובזה היא קרובה למלת "מעכתי" שבעברית, שהיא מש' "מעך" שהוראתה קרובה לה גם בעברית גם בארמית כידוע אבל הוא דחוק מאד ויותר נראה שבזמן אונקלוס היו נקראים אפיקורוס וגם עכשיו יש מקום סמוך אל Callirrkoe הנקרא Epikairoz.

פסוק כה

והלבנון, ובית מקדשא. ערש"י שפי' ג"כ על הבהמ"ק, ומה שלא ת' גם "ההר הטוב" ירושלים, אפשר שכיון, מדכתב בלשון יחיד "הר" ולא "הרים" בלשון רבים, ש"מ שהמובן על ירושלים.

פרק ד

פסוק ד

בה' אלהיכם, בדחלתא דה' אלהכון, לא תרגם "בפלחנא" כי השם הזה מורה על המעשה, כמ"ש לעיל (א' ל"ו) והכתוב הזה יתנגד אל אשר לפניו "כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור" ושם נענש אפי' מי שלא עשה מעשה רק הלך במחשבתו אחר הע"ג.

פסוק ז

אלהים קרובים, אלהא קריב. סובר שהוא קדש, ולכן תרגם "קריב" בלשון יחיד להרחיק דעת הרבוי ח"ו וכ"ת לעיל (בראשית כ' י"ג, ועמ"ש שם) וכן מוכח בסנהדרין ל"ח ע"ב שהוא קדש. ועי' בירושלמי ברכות שפי' שהוא חול, שהע"א קרובים אליהם בחיקם, ורחוקים בשעת קריאתם אליהם, אולם ה' אלהינו קרוב אלינו בכל קראנו אליו.

פסוק י

הקהל לי, כנוש קדמי, לא תרגם "אכנש" באפעל, וכ"ת לעיל (שמות ל"ה א') "ויקהל משה, וכנש משה" ויבואר במ"א.

פסוק יז

בשמים, בַּאֲיַר רקיע שמיא. הוסיף לבאר הענין.

פסוק יט

חלק, זמין. הוא כמ"ש רש"י בפירוש הראשון שטעמו "חלק להאיר להם" ויותר נראה שבמלת "זמין" כולל גם הפירוש השני "החליקם בדברי הבליהם" וכמ"ש רז"ל ע"א נ"ה ע"א. (וכפי' רש"י במס' מגילה גבי תלמי המלך, ע"ש) ובפסוק שאח"ז "ואתכם לקח ה'" ת' "ויתכון קרב ה' לדחלתה".

פסוק כא

הטובה, טבא. הוא ט"ס וצ"ל "טבתא" שארעא היא בל"נ וכן בפסוק שאח"ז צריך להגיה כן, והראיה ששם כתוב "הדא" ולא "הדין" [וכן הוא בכ"י]

פסוק כד

אש אכלה, מימרא אשתא אכלא. הוסיף כדרכו לכבוד ה'.

פסוק כח

אלהים, לעממיא פלחי טעותא. הוא כמ"ש רש"י "משאתם עובדים לעובדיהם כאלו אתם עובדים להם" אבל לא ידענו מי הכריחם לפרש כן, ואפשר מפני שלא מצינו שעבדו ע"א בגלות וביחוד שיוכרחו לעביד ע"א בגלות.

אשר לא יראון לוא ישמעון ולא יאכלן ולא יריחן, די לא חזן ולא שמעין ולא אכלין ולא מרוחין, ת' הכל ובלשון זכר, כי מוסב על העמים לא על "טעות" שהוא ל"נ.

פסוק לד

או הנסה אלהים, או נסין די עבד ה', ערש"י, וע' בס' אוג"ר שכתב "והיה זה מחכמת המת' שלא ייחס מציאות ויכלת לאלילים לומר הכי עשה נסים שום אלוה כפרש"י, וכמו שהוא באמת פשט הכתוב וגם לא הוציא הדבר מפשוטו כי באמרו "או נסין כו' " הוא חוזר אל האמור למעלה ר"ל השמע עמא נסי"ן די עבד.

ובמוראים, ובחזונין, ע' מ"ש לקמן (כ"ו ח', ל"ד י"ב) ולכאורה יאמר המפקפ"ק שהיתה לפניו הנוסחא "וּבְמַרְאִים" וכן דרשו רז"ל בספרי "זו גלוי שכינה" אבל באמת אין צורך לנו ליחס נוס' אחרת לפני אונקלוס כי דרך המת' להעמיס בדבריו כוונה שניה ע"פ הדרש ואולי נוכל לומר כי לדעתו, גם לדעת רז"ל בספרי, הוא שם ע"מ "מֹפָע" והוא מש' "ראה" ואין להאריך בזה כידוע הדבר לבעלי הלשון.

פסוק לז

בפניו, במימרה. הוא כפי' הא' של רש"י.

פסוק מח

הר שיאן, טורא דשיאן. הנה שיאן הוא אחד מהשמות שבהם יכונה הר חרמון, וראיתי מ"ש החכם ר"י סאטנוב בבאורו על פסוק "כטל חרמון שיורד על הררי ציון" (תהלים קל"ג ג') שציון כוונתו על שיאן ההרים הקטנים אשר במורד הר חרמון, ואני תמה עליו שא"כ למה כתב "הררי" בל"ר, ולענ"ד ברור, כי חרמון הוא שם תאר על כל הר גבוה, ואפי' אם נאמר כי "חרמון" הוא שם פרטי על איזה הר רחוק מציון שהוא בנגב, הנה כוונת המשורר הקדוש "מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" כי הוא כמו השמן הטוב אשר יוצק על הראש שיורד גם על הזקן, וכמו הטל היורד מחרמון שיורד גם עד ציון, כן האחדות תשפיע טובה וברכה מגבוה לנמוך מעשיר לרש וממלך לעם (ואפשר ששר המלך דוד את השירה הזאת ביום הושיב את בנו שלמה על כסאו, ויאבה להפיס דעתו של אדוניהו בנו, ולהגיד לו כי גם אחיו של מלך יתענג על רב טוב כמלך, אם רק יחיה אתו בשלום ובשלוה. ולכן תפש המשל מאהרן שהיה אחי משה, והבן.

פרק ה

פסוק א

ולמדתם, וְתַלְפוּן. ט"ס הוא וצ"ל "וְתֵלְפוּן" בקל והטעות נשתרבב פה מלקמן י"א י"ט ששם צ"ל בפיעל כמו שהוא בעברית.

פסוק ד

פנים בפנים, ממלל עם ממלל. ולקמן ל"ד י' ת' "אפין באפין" אפשר משום ששם הוא למשה, והכא לכל ישראל ואולי משום ששם כתיב לפני זה "אתגלי" ת' של "ידעו" ופה כתוב אחר זה "מלל" ת' של "דבר".

פסוק יב

שמור, טר. בפ' יתרו במלת "זכור" ת' "הוי דכיר" ולא ידעתי למה לא הוסיף גם פה מלת "הוי" כי זכור ושמור שוים במשקלם ואולי משום שלא יפול צווי על האדם בדבר התלוי בטבעו כמו זכירה וכאשר התקשו המפרשים בצווי "ואהבת את ה' אלהיך" כי מה יעשה אם ישכח, ע"כ הוסיף שם מלת "הוי" ר"ל השתדל בעצמך שתהיה זוכר משא"כ פה ועוד יש לחלק שהזכירה היא תמידות לכן ת' "הוי דכיר" ר"ל היה זוכר לבלי תשכח לרגע, משא"כ השמירה לבלי לעשות מלאכה היא איננה תמידות לכן לא הוסיף מלת "הוי".

פסוק יז

עד שוא, סהדותא דשקרא. ובפ' יתרו שכתוב בעברית "עד שקר" ת' ג"כ "דשקרא" ולא הבדיל בין שקר לשוא, והאמת עד לעצמו, כי מלת "שוא" תכלול גם השקר, והראיה שלעיל בפ' י"א ת' "לשוא" הראשון "למגנא" והשני "לשקרא" שבאמת ההזהרה חלה גם על הנשבע על אבן שהוא אבן, אבל העונש חל רק על הנשבע על העץ שהוא אבן.

פסוק יט

ולא יסף, ולא פסק. היא כפי' הא' שברש"י, וכ"ה מפורש בש"ס ירושלמי פ"א דמגילה הלכה ה'.

פרק ו

פסוק ד

שמע ישראל, בכמה נוסחאות קבל ישראל, אף שלקמן (כ' ג') ת' "שמע" כבעברית, אפשר שפה משום שהיא מ"ע לשמוע שהוא לקבל ע"ע רק האמונה באחדות הבורא ת' "קבל".

פסוק ח

לטטפת, לתפילין. כבר כתבנו כ"פ שבכל מקום שיש לבעל דין לחלוק על קבלת רז"ל, אחז הת"א הפי' המסור לרז"ל ומה שת' "לתפלין" בל' רבים, אף שקאי רק על של ראש, ובש"ס מצינו "מי שאין לו רק תפלה אחת", אולי משום היותה בת ד' פרשיות כמו שגם בעברית בא "טטפת" בל"ר או שכוונתו לכלול דרשת רז"ל "כ"ז שבין עיניך יהיו שתים".

פסוק ט

וכתבתם על מזזות, ותכתבנון על מזוזין ותקבענון בספי. ממה שלא ת' "ותכתבנון על קלף" נראה שגם הכא כיון להחזיק במעוז התורה שבע"פ, ולכן החזיק גם בלשון רז"ל שקורין לעור שכותב עליו הפרשיות בשם "מזוזה" כמ"ש "תפילין בזרועו ומזוזה בפתחו" וכן טבעו בברכה "לקבוע מזוזה" ומה שת' "מזוזין" ל"ר, נראה שגם לפניו היה הנוסחא "מזוזות" ולא "מזוזת" כדמשמע מרש"י ועי' בסוגיא דמנחות דף ל"ד ע"א, ובמנחת שי בפ' החדש הזה ד"ה ושתי המזוזת אבל באמת לענ"ד אין אנו צריכין לשנות הנוסחא שכך שנינו בספרי פ' ל"ו "שומע אני שתי מזוזות ת"ל (בשניה) מזוזות, ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט, ר"י אומר א"צ, ונתנו על שתי המזוזות זה בנין אב כו' עד שיפרט לך הכתוב, ובכוונת רש"י נוכל לכלול ב' הדעות, ודוק בל' רש"י שלא כתב חסר" אלא "מזוזת כתיב" ואונקלוס ת' כפשוטו, ומ"ש "בספי" ר"ל בא' מספי והוא כמו "ואם שלש אלה" [שמות כ"א י'] שפי' באחת משלש" ורבים כדומה.

פסוק טז

במסה, בנסיתא. לעיל (שמות י"ז ז') ולקמן (ל"ג ח') ת' ע"פ איזה נוסחאות "מסה" לפי טעם המלה, ולא שם המקום, וכן "מריבה" אבל בכל הספרים המדויקים גם בשני המקומות הנ"ל "נסיתא" וכ"ה בחומשי רוו"ה.

פרק ז

פסוק ב

ולא תחנם, ולא תרחם עליהין. לעיל (שמות ל"ג י"ט) "וחנותי את אשר אחון ורחמתי וגו' ת' "ואחון וכו' וארחם"? אבל באמת גם זאת היא מסגולות המתרגמים הארמיים לשנות לפעמים את הפעל בבואו יחידי, מאשר יבא רצוף אל רעו הנרדף אתו, ולדוגמא נביא איזה ראיות ומהן יוכל הקורא להקיש כי השערתנו איננה כוזבה ב"ה, השרש "מור" כשבא בהפעיל בעברית שאז הוא נרדף עם "חלף" ות' בש' "חלף" כמו "ואם המר ימיר" (ויקרא כ"ז יו"ד) ת' "ואם חלפא יחליף" וכשיתחבר בעברית אל הש' "חלף" יתרגמו בש' "עבר" כמו "לא יחליפנו ולא ימיר אותו" (בפסוק הנ"ל מקודם) ת' "לא יחליפנה ולא יעבר יתה" וכן הש' "בעי" בארמית, הוא הת' של השרש "בקש" בעברית [ירמיה ה' א', תהלים ל"ז ל"ו, שה"ש ג' א'] והש' "תבע" הוא הת' של הש' "דרש" בעברית. [לקמן כ"ב ב', כ"ג ב'‏] ולעיל [ד' כ"ט] כי נקרו ויאתיו שני הפעלים "בקש ודרש" יחד "ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת כי תדרשנו וגו', החליף לת' השרש "בקש" בש' "תבע" והש' "דרש" בש' "בעי" כי תרגם "ותתבע מתמן דחלתא דה' אלהך ותשכח ארי תבעי כו'", ויש לי ב"ה עוד ראיות רבות ע"ז, ואין רצוני להאריך.

פסוק ד

כי יסיר את בנך, ארי יטעי ית ברך, ע' במס' קדושין (דף ס"ח ע"ב) וברש"י שם, וע"ש בתוס' שהובא התרגום הזה ואין להאריך.

פסוק י

ומשלם לשנאיו אל פניו להאבידו לא יאחר לשנאו אל פניו ישלם לו, ומשלם לסנאוהי טבון די אנון עבדין קדמוהי בחייהון לאובדיהון לא מאחר עובד טב לסנאוהי טבון די אנון עבדין קדמוהי בחייהון משלם להון. ר"ל גמול הטובות שעשו לפניו בחייהם משלם להם בחייהם להאבידם (לעוה"ב) וכפירש"י, "בחייו משלם לו גמולו הטוב כדי להאבידו מן העולם הבא" ופי' "אל פניו" לפני הקב"ה, והכתוב כפל ואמר "לא די שאינו מקפח שכרם אלא שממהר לשלם בחייו, ושינה לת' "לשנאו" הנאמר בעברית בל"י "לסנאוהי" בל"ר " כדרכו להשוות עם לשנאיו הנאמר בראשונה בפסוק ג"כ בל"ר.

פסוק יב

עקב, חלף, הוא כמו "אחת" וגם בלה"ק יבוא להוראה הזאת "חלף עבודתכם" (במדבר י"ח ל"א)

פסוק טו

וכל מדוי, וכל מכתשי. הש' "כתש" בארמית הוא קרוב לש' "הכה" בעברית, לכן ית' כל נגע, מחלה, או מכה, בשם "מכתש".

פסוק טז

ואכלת, ותגמר. זהו תרגומו של "החרם" כמו "והחרמתי את עריהם" (במדבר כ"א ב') ת "ואגמר ית קרויהון" ובאמת לא כהוראת הש' "אכל" בעברית. הוראתו בארמית, כי בעברית עיקר הוראתו הוא על כליון גוף המאכל ופרוד חלקי יסודותיו, ולכן הונח תמיד גם על פעולת השריפה ופעולת ההשחתה, לא כן בארמית עיקר הוראתו רק על הנאת גוף האוכל, ורק לעתים רחוקות ישמש בו גם על הכליון, כמו "אכלני חרב" [בראשית ל"א מ'] תרגם "אכלני שרבא".

פסוק יז

כי תאמר, דלמא תימר. ערש"י שפי' "שמא תאמר בלבבך כו'" (וע' מה שהעירונו לעיל [שם כ"ד ל"ט] בהוראת המלה הזאת.

פסוק כ

וגם את הצרעה ישלח, ואף ית ערעיתא יגרי, לעיל (שמות כ"ג כ"ח) "ושלחתי את הצרעה" ת' "ואשלת ית ערעיתא" משום ששם כתיב אח"כ "לפניך" ר"ל לפני משה וישראל ולא יתכן לומר "אגרי".

פסוק כג

והמם, וישגשנון. סובר כפירש"י שהוא מנתי העי"ן והמ' האחרונה היא לסימן כנוי הרבים.

פסוק כו

חרם, חרמא. ת' כלעיל (ויקרא כ"ז כ"ח) ולא כמו "החרם" (לעיל ז' ב') שת' "גמרא"? משום שהשם "חרמא" בארמית יבא רק על המוחרם ואסור בהנאה, דוק ותשכח.

פרק ח

פסוק ג

כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. ארי לא על לחמא בלחודוהי מתקים אנשא ארי על כל אפקות מימרא מן קדם ה' חיי אנשא. ת' "יחיה" הראשון בפעל "מתקים" כי הלחם והמזון מקימים את גוף האדם, והשני "חיי" כי מוצא פי ה' מחיה האדם למעלה מן הטבע.

פסוק ד

ורגלך לא בצקה, ומסנך לא יחפו. ר"ל "ונעלך לא היה קרוע" כי הש' "חף" בעברית בארמית ובערבית הוראתו גרידה וחכוך כמו לא יחוף את ראשו בתלמוד וע' בערוך ערך חף ב' ובהקדמה כוללת. ושכל המת' את ידיו להשוות את המליצה אל הקודם ואולי הוראת "יחף" בארמית, היא על קריעת המנעלים.

פסוק ח

ארץ זית שמן, ארעא דזיתהא עבדין משהא. הוא כמ"ש רש"י "זיתים העושין שמן" וכמ"ש הרד"ק בש' "זית" שיש זיתים שאינן עושין שמן ועמ"ש הח' רוו"ה שהשם "זית" הונח גם על הפרי גם על האילן.

ודבש, והיא עבדא דבש. אולי הוסיף מלת "והיא" לבלי יומשך על מלת "זית" כ"א על מלת "ארץ".

פסוק טו

וצמאון אשר אין מים, בית צחונא אתר די לית מיא. הוסיף מלת "בית" כי בעברית יבא השם המפשט תחת השם התואר, כמו "כאסוף קציר קמה" [ישעיה י"ז ה'] לא כן בארמית והוסיף מלת "אתר" להטעים הענין.

פסוק יח

כֹּחַ, עצה. כוונתו כי ה' לא יתן כתח לאסוף הון בחמס כ"א לעשות חול בדרך ישרה, וע' בדרשות הר"ן שפי' "אל תאמר כי כחי ועצתי ופועל ידי עשו לי את החיל, כי גם העצה והתבונה והכח הקב"ה נתן לך וכמ"ש הת"א".

פרק ט

פסוק ה

כי ברשעת, ארי בחובי. מהמת' משמע דלא כרש"י שכ' "הרי כי משמש בל' אלא" שא"כ היה מתרגם "אֱלָהֵן" כדרכו לת' מלות "כי אם" בכמה מקומות, ובאמת הוראת מלת "כי" בפסוק הזה איננה כהוראת "אלא" ורק מלת "לבד" תובן חסרה בזה, ופי' הכתוב "אל תאמר וגו' בצדקתי וגו' וברשעת הגוים וגו'" ר"ל אל תחשוב ששתיהן גרמו את ביאתך אל הארץ "לא בצדקתך וגו' כי ברשעת הגוים וגו'" ר"ל בסבת רשעתם לבדה תנחל את הארץ.

פסוק י

באצבע אלהים, באצבעא דה'. לא ידעתי מדוע לא הרחיק גם פה ההגשמה כלעיל שמות ח' ט"ו? (ואולי. באשר שם ייחש לה' מדת העונש והמשפט, ע"כ שינה לת' "מימרא" לא כן במקום הזה, ברצותו להקדיש ולהעריץ את עשרת הדברים אשר בהם נכללו כל התרי"ג מצות כידוע, יחס זאת רק לה' לבדו, ולכן ת' פה ג"כ "ה'" תחת "אלהים" שבעברית.

פסוק יד

הרף ממני, אנת בעותך מקדמי. ג"כ להרחיק ההגשמה.

פסוק כ

ובאהרן התאנף ה', ועל אהרן הוה רגז מן קדם ה'. בפסוק שלפני זה "קצף ה' " ת' "רגז ה' " ופה שינה והוסיף "מן קדם ה'"? וע' בס' איג"ר שהביא נוסחי לסבונא ואנוירשא גם לעיל "והוה רגז מן קדם ה'" וכ"ה גם בחומשי רוו"ה.

פסוק כג

מקדש ברנע, מרקם גיאה. כ"ת בכל המקומות "קדש" בשם "רקם" וכ"ה לעיל א' י"ט "רקם גיאה" ועמ"ש לעיל (בראשית י"ד ז').

פסוק כו

בגדלך, בתקפך. ולא ת' "רבותך" כלעיל (ג' כ"ד)? כי הפעל "פדה" שמקודם לזה יתחבר יותר אל השם "תקפא" בארמית.

פרק י

פסוק ט

ה' הוא נחלתו, מתנן דיהב לה ה' אנון אחסנתה. הוסיף ותקן לכבוד ה', וע' לעיל (מדבר י"ח כ') בפ' אני חלקך.

פסוק טז

ומלתם את ערלת לבבכם, ותעדון ית טפשות לבכון. ר"ל תסירו את סכלות לבבכם, כי אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רות שטות.

פסוק יז

אלהי האלהים, אלהא דיינין. ת' "אלהים, דינין" מפני שהוא סמוך אצל משפט, ולכן "אלהי" הוא קודש, והאלהים הוא חול.

תוכן העניינים

נתינה לגר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה