נתינה לגר· רבי נתן הכהן אדלר
במדבר
פרק א
פסוק נא
והזר הקרב יומת. וחלוני דיקרב יתקטל. עמ"ש הרמב"ן (שמות כ"א כ"ט) שסובר כר"ע (סנהדרין פ"א ע"ב) דזר ששמש בחנק, ועמ"ש שם, ובזה מתורצת קושית הראב"ד (פ"ד מה' ביאת המקדש) היאך משכחת זר ששמש במיתה, הלא כבר חייב מיתה בכניסתו למקדש? כי בכניסתו נתחייב רק מיתה בידי שמים, ובשמושו נתחייב חנק.
פרק ב
פסוק ה
והחנים עליו. ודי שרן סמיכין עלוהי. הוא כמ"ש רש"י (לקמן פסוק כ') על ועליו מטה מנשה.
פרק ג
פסוק ט
נתונם נתונם, מסירין יהיבין. ר"ל נמסרו ונתנו לו במתנה, ומכפילת המלה תרגם כן, אבל לקמן (ח' ט"ז) ת' "אפרשא מפרשין" כי שם מוסב הפעל להקב"ה.
פסוק יב
והיו לי הלוים, ויהון משמשין קדמי לואי. ובפסוק הסמוך "כי לי כל בכור" ת' "ארי דילי כל בוכרא"? משום שהבכור קדוש מרחם, משא"כ הלוים שהם לה' לשרתו.
פסוק לא
והמזבחות, ומדבחא. כן הוא בכמה נוסחאות, ולענ"ד ט"ס וצ"ל "ומדבחיא" בל' רבים וכ"ה בתיב"ע.
פסוק לב
ונשיא נשיאי הלוי אלעזר, ואמרכלא דממני על רברבי לואי אלעזר. עי' במס' הוריות (י"ג ע"א) "מאי אמרכל אמר כולא" ופרש"י שממונה על כולם ואין משיבין על דבריו, ובשקלים פ"ה מ"ב "אין פוחתין משבעה אמרכלין", ובירושלמי שבת (פ"י הלכה ג') הביא תרגום זה בל' "מרכל" בלא אל"ף ולמה נקרא שמו מרכל שהיה מר על הכל אלא שאין גדולה בפלטין של מלך, וע' ערוך ע' אמרכל.
פקדת שמרי, דתחות ידוהי ממנא נטרי. משמע שמפ' דלא כהראב"ע שמלת "נשיאי" מושכת עצמה ואחר עמה, ושעורו "נשיא נשיאי פקדת" (אלא כוונתו שאלעזר הוא פקדת שמרי משמרת הקדש, וכאשר מצינו כמה פעמים בעברית שבא השם המפשט ת' השם התאר, והמת' באר את הכוונה הזאת במלות אחרות).
פסוק מח
פדויי העדפים, פורקן דיתירין. עמ"ש בעל נתה"ש.
פרק ד
פסוק ז
ואת קשות הנסך, וית קסוות נסיכא. עמ"ש (שמות כ"ה כ"ט).
פסוק ט
כלי שמנה. הרב בעל נתה"ש תמה על הת"א שת' "מני שמושא" והנה אמת שכ"ה באיזו נוסחאות ובכ"י וכ"ה בתיב"ע, אבל בחומש ד' ווין ובחומשי רוו"ה הנוסחא בת' "מני משחא" ולעד"נ כגי' ישנה לפי מ"ש רש"י (לקמן פסוק ט"ז) שאלעזר נשא שמן המשחה ומה שהקשה הרמב"ן ע"ז, איך היה כחו חזק כ"כ לשאת משא כבד כזה, הנה בילקוט שלפנינו כתב ר' אבון בשם ר"א כמין צלוחית קטנה היתה לו באפונדתו וכיון שאלעזר בעצמו נשא השמן בודאי לא כסה אהרן, ולכן השכיל אונקלוס לת' "מני שמושא" למנורה ולא השמן ולא הצלוחית,ובאמת מלת "משחא" לא נמצא בת' לרוב כ"א בל"ר, כמו "משחנין טבין" (אסתר ו' י"א) אבל היחיד נמצא רק על הוראת המדה "שתא חדא" (מ"א ו' כ"ה) והאמת עד לעצמו.
פסוק יג
ודשנו, ויספון ית קטמא. עמ"ש רש"י שמות כ"ז ג'.
פסוק כ
כבלע את הקדש, כד מכסן ית מני קודשא. ערמב"ן שהביא דברי רש"י ודברי הת"א, ואח"כ הביא דברי רז"ל בש"ס (סנהדרין דף פ"א) שזו היא אזהרה על הגונב כלי שרת, וע' במיני תרגומא שהאריך לבאר דברי הרמב"ן שאונקלוס (ורש"י) נגד דעת רבותינו שאזהרת "ולא יבלע" היא לגונב את הקסוה, והנה חכם עדיף מנביא שכל מה שתירץ בכוונת הרמב"ן מפורש בפי' הרמב"ן על ס' המצות בשרש ג' (ע' מגלת סתרים כ"ג ע"א) שהרמב"ם סובר שפשטו בלוים כתיב, וגונב את הקסוה רק רמז והוא הלכה למשה מסיני, וכן דעת רש"י בסנהדרין שם. ומה שהקשה הר"ן אם היא הלמ"מ, מאי פריך והיכי רמיזא? תירצתי בחדושי שיש כמה הלמ"מ שמפורשים למשה, כמו רביעית יין לנזיר הלמ"מ. בתפילין וקשרתם (שהם ר"ת, קשר, שי"ן, רצועה, תיתורא, מעברתא), ויש הלכה למשה מסיני שרק ההלכה נאמרה ולא פירושיה, כמו שעורין חציצין. וכן הכא שהלמ"מ היתה ג' פוצעין את מוחו ולא ידעינן מנהו, ולכן פריך והיכי רמיזי? ואכ"מ. ואינו חייב מיתה בידי שמים כדמוכח מברייתא ואלו שבמיתה דלא קחשיב הגונב את הקסוה, אבל הרמב"ן סובר שעיקר כוונת הקרא הוא על הגונב את הקסוה וחייב מיתה בידי שמים וגם פוצעין, ורז"ל קראו זאת בשם "רמז" אף שהם מדאורייתא, באשר לא יתבוננו אלא מדרך הקבלה, והא דלא חשיב בברייתא הגונב, משום דהכא יש שני דברים, מיתה בידי שמים ופוצעין, ומה שהקשה בעל מגלת סתרים, הלא חשיב טמא ששימש? כבר תירצתי בחדושי, שטמא איירי שעשה ב' דברים, היינו ביאה ריקנית וגם שימש, (וע' שבועות דף י"ז) אבל אם לא עשה ביאה ריקנית חייב רק מיתה בידי שמים ולא פוצעין, ודו"ק היטב, עכ"פ מוכח שרש"י והרמב"ם סוברים כהת"א שעיקר הקרא קאי על הלוים כפשוטו.
פסוק כו
פתח שער החצר, דמעלנא דתרע דרתא. גם פתח ית' "תרע" (דברים כ"ב כ"א) רק הכא שת' "תרע" למלת "שער" הוכרח לת' "פתת, מעלנא" יען כי המתרגמים ישמרו יותר את הכוונה מאשר ישמרו את המלות, ולכן "מבוא פתחים" [משלי ח' ג'] ית' ג"כ "מעלנא דתרעי" [ורק בכ"י הנוסח גם פה דתרעא].
יעשה להם, יתמסר להון. ערש"י. והרמב"ן כ' וא"כ יהי' כמו ומעשהו בכרמל נכסיו אשר הוא עושה בהם.
פרק ה
פסוק ב
טמא לנפש, דמסאב לטמי נפשא. ערש"י שהביא הת' וכ' "אומר אני שהוא עצמות אדם בל' ארמי והרבה יש בב"ר, אדריאנוס שחיק טמיא, שחיק עצמות" וע' בס' אוג"ר שהביא ג"כ דברי רש"י, וכ' כי דעת רש"י ז"ל רחוקה ודחוקה מאד בזה כי לא מצאנו לאונקלוס שית' עצם בל' "טימיא" אלא "גרמא" בכ"מ, וכ' "והנכון שאין המלה זזה מל' טומאה" וכתב כל פעם "טמי נפשא" לרמז שרק נפש האדם טמאה ומטמאה ולא בהמה, וכמו שהשיב ריב"ז לצדוקים (ידים פ"ד משנה ו') אבל גם משאר טומאות משתלחים, ולעיל (ויקרא כ"ב ד') הוכחתי שדעתו כמ"ש הרמב"ם (פ"ג מהל' ביאת מקדש) שאינו חייב כרת אלא בטומאה שהנזיר מגלח עליה, ע"ש.
פסוק ג
שכן בתוכם, שריא ביניהון. עמ"ש לעיל (שמות כ"ה ז') ע"ד השנויים שית' לפעמים "ביניהון" ולפעמים "בגויהון".
פסוק י
קדשיו, מעשר קודשיא. לעיל (פסוק ט') ת' "קודשיא" והכא הוסיף מלת "מעשר"? וכן "רק קדשיך" (דברים י"ב) ת' "לחוד מעשר קודשך", אבל בכ"י ליתא שם מלת "מעשר" גם לקמן. (דברים כ"ו י"ג) ת' "קדש, מעשרא". משום שכל הפרשה שם משתעי במעשר, אבל הכא קשה, אפשר שכוונתו לכלול דעת רז"ל (שהובאה ברש"י) "מי שמעכב מעשרותיו כו' סוף שאין שדהו עושה אלא אחד מעשרה כו' "וערמב"ן שפי' כוונת הכתוב שגם הקדשים שצותה התורה לתת אותם לכהן, הם ביד הבעלים לתתם לכל כהן שירצה וטובת הנאה לבעלים, וכתב שזהו דעתו של אונקלוס.
לו יהיו, דליה יהון. לכאורה קשה הלא לפי תרגומו ששב על מעשר למה ת' "יהון" בל"ר, אבל באמת דרכו להחזיק בלשון הכתוב, ולפי מ"ש הרמב"ן בדעתו של אונקלוס אתי בלא"ה שפיר.
פסוק יג
נתפשה, אתחדת. לעיל (בראשית ל"ט י"ב) "ותתפשהו" ת' ג"כ "ואחדתה" וכן "אחזת נחלה" (לקמן כ"ז ז) ת' "אחדת אחסנתא".
פסוק יז
מים קדשים, מי כיור. הוא שקדשו בכיור כמ"ש רש"י וכ"ה לשון המשנה בסוטה.
בקרקע, ביסודא. ובנ"א "איסודא".
פסוק יט
תחת אישך, בר מבעלך. ת' להסביר הקרא ולא כפשוטו כי ש' "סטה" בל' ארמית, הוא כש' "שטה בעברית (משלי ד' ט"ו, ז' כ"ה) ומה שהוציאו רז"ל (סוטה כ"ג ע"ב) ארוסה ושומרת יבם מאישך ילפי.
פסוק כב
ירך, ירכין, צ"ל "ירכא" בל' יחיד וכ"ה בכ"י ובחומשי רוו"ה, אבל לא אדע לכוין מדוע ת' "מעין" בל"ר, ולא "מעא" בל"י כאשר ת"י [תהלים כ"ח ד', קכ"ז ג'] ואפשר שהוא להשוות הלשון אל "במעיכי" שמקודם בפסוק זה.
פסוק כח
ונקתה ונזרעה זרע, ותפוק זכאה ותעדי עדוי. ר"ל תצא נקיה ותהר, ולא כמ"ש רש"י, ומ"ש "ותעדי עדוי" אולי לכלול בו דעת ר"ע (כמ"ש רש"י שאם היתה יולדת בצער תלד בריוח כו') משום דלר"י כל העקרות נפקדות. ולתרץ קושית התוס' (סוטה כ"ו ע"א ד"ה א"ל ר"י), נלע"ד שלכאורה קשה, איך יעבור האיש איסור יחוד, וצ"ל שלזכות חבירו שרי, ובזה יזכה האשה אשר גם היא חייבת בלשבת יצרה (ע' בית שמואל סי' ג') וזהו דווקא לר"ע אבל לר' ישמעאל שעי"ז יקל רק צערה לא יעשה כן, ובפשיטות י"ל שגם היא לא תרצה להסתר רק להקל צערה, ובחידושי הארכתי (ובכל החומשים מנוקד "וְתַעְדִי" והוא טעות, וצ"ל "וּתְעַדֵּי" או "וּתְעַדִּי" בפועל, כמו שהערונו לעיל [ויקרא ל"ג ו'] בשרש "עדה" שהפעל הזה ישמור את צעדי הפעל "עבר" בעברית, ע"ש).
פרק ו
פסוק ג
מיין ושכר, מחמר חדת ועתיק, אבל לעיל (ויקרא י' ט') "יין ושכר" ת' "חמר ומרוי" משום דבכהן פסק כר' יהודה (כריתות י"ג ע"ב) דחייב בכל הדברים המשכרים, ובנזיר דוקא היוצא מן הגפן.
פסוק ד
מחרצנים ועד זג, מפורצנין ועד עצורין. סבר לי' כר' יוסי במתני' (נזיר ל"ד ע"ב) דפליג על ר' יהודה, וכ"ה דעת רש"י, וע' תוס' (שם) ולכן אמר רב יוסף (שם ל"ט ע"א) "כמאן מתרגמינן מפורצנין ועד עצורין כר' יוסי "וערש"י ותוס' שם.
פסוק ה
תער, מספר. דקדק בלשונו לומר "מספר" שהוא החלק התחתון מן המספרים, ובו אינו יכול להעביר השער רק דרך השתתה וזה אסור, אבל במספרים כעין תער שאין עושין בתחתון אלא בעליון (ומעביר השער בלא השתתה) מותר, כמבואר ביורה דעה (סי' קפ"א) וראיה גמורה שמספר בל' יחיד הוא התער שכן מצינו במס' שמחות (פ"ה הלכה ט') "מקיל בסכין ובמספר (שהוא תער כמבואר במועד קטן דף י"ז) אבל לא במספרים מבואר שמספר הוא החלק התחתון, ומספרים הוא הזוג שאז מגלח בעליון, והיא משנה ערוכה (כלים פ' ט"ז משנה ח') "תיק מספרת מספרים והתער משמע שהם שני כלים, ואף שמשם מוכח שאיננו תער, מ"מ נראה משם כמ"ש שהוא רק החלק התחתון מזוג המספרים וע' בר"מ ור"ש, וע' בריש פרק י"ג (שם) בתוי"ט, ולפמ"ש משמע שגי' הרמב"ם בחבורו "מספרים" היא העקרית. ואחרי כתבי זאת מצאתי שגדולי הראשונים רב האי גאון והרמב"ן בס' תורת "האדם מחולקים בתרגום הזה, וכוונתי לדעת הרמב"ן, ע' ערוך ערך גנסתר ובס' הפלאה שבערכין ערך תער ועי' (שבת צ"ח ע"ב) מספרת ובתוספתא שם פ"ו.
פסוק יא
מאשר חטא על הנפש, מדחב על מיתא. הוא דלא כר"א הקפר (תענית דף י"א) "שציער עצמו מן היין", ומ"ש שם רש"י "דיסאוב נפשיה כתרגומו" אל תעלה על דעתך שהיה לפני הש"ס או לפני רש"י הנוסחא בת"א כן, אלא שמבאר דברי הת"א "דחב על מיתא" שלא נזהר מליכנס באהל המת ועבר על מ"ש בתורה "על נפש מת לא יבא" ובתיב"ע "דמסאב למיתא".
פסוק יח
אשר תחת זבח השלמים, דתחות דודא דנכסת קודשיא. להסביר בפשט הוסיף מלת "דודא". והוא משנה בנזיר (פרק ו' משנה ח') ובמדות (פ"ב משנה ה') "משלחין תחת הדוד".
פסוק כא
כן יעשה על תורת נזרו, כן יעבר על אוריתא דנזרה, עי' בנתה"ש.
פסוק כג
אמור להם, כד תימרון להון. ע' בטור אורח חיים (סי' קכ"ח) שיקרא החזן כהנים (וע' במנחות דף מ"ד בתוס' ד"ה כל כהן, שהביאו ראיה לדבריהם דדווקא כשאומרים לו עלה עובר בעשה, מהתרגום הזה, ושם הנוסחא "כד יימרון להון") וי"מ שת' "כד" שנשיאת כפים הוא כך בזה הלשון, מפני שקורין ולא מתרגמין, ובס' אגרת בקורת הביא בשם הגאון מהר"ז מרגליות שתיבת "כד" היא בטעות שהיה ציון לפסוק כ"ד, והכניסוהו בפנים, אבל מת"י שת' "כהדין לישן" משמע שהיה בת"א ג"כ "כד תימרון" וע' בחזקוני (ובחומשי רוו"ה הנוסחא "תימרון להון "בלא מלת "כד") ומ"ש בעל אוג"ר שלא היה תרגום על ברכת כהנים, והביא ראי' מדלא מתרגמין, בדותא היא דא"כ למה ת' מעשה ראובן או מעשה עגל השניה ועי' בתוי"ט (מגלה פ"ד משנה י') ד"ה ברכת כהנים.
פסוק כו
ישא ה' פניו אליך, יסב ה' אפה לותך. אף שכ"ה הגי' בספרים המדויקים ובחומשי רוו"ה, לענ"ד טעות הוא, כי אין מדרך אונקלוס לת' בלי הרחקת ההגשמה, והראיה כי בפסוק הקודם "יאר ה' פניו ת' "שכנתה" ואין לומר שסובר דפניו קאי על האדם כדמשמע בש"ס (ברכות כ' ע"ב) וכמו "לא ישא פנים" (דבריםי' י"ז) שת' "למסב אפין" דפשטא דקרא שפניו קאי על הקב"ה דכתיב "אליך" ולכן נ"ל שהסופרים העתיקו זאת מתיוב"ע שהוא איננו נזהר כ"כ בתרגומו בהרחקת ההגשמה ובת"א הנוסחא "יקבל ה' שכנתה לותך" היא הנכונה.
פסוק כז
את שמי, ית ברכת שמי. ולעיל (שמות כ' כ"ד) ת' "שמי שכנתי"? אפשר משום שהכא מצוה לכהנים שהם יברכו לישראל רק בשמו הוכרח לת' כן, וע' במס' סוטה (דף ל"ח ושם בתוס' ד"ה אי הכי).
פרק ז
פסוק ג
צב, כד מחפין. ע' בהראב"ע ובנתיבות השלום.
פסוק יד
כף, בזיכא. ע' ערוך ערך "בזך".
עשרה זהב, מתקל עשר סלעין היא דדהב. ר"ל שלא תאמר שמשקל עשרה סלעי זהב היו בה, רק היא עצמה היתה זהב ומשקל הקטרת עשרה סלעים, כמ"ש בספרי היא של זהב ומשקלה כסף" וזהו כוונת רש"י שכתב "כתרגומו", אבל "עשרה זהב משקלה" (בראשית כ"ד כ"ב) ת' "עשר סלעין דדהב" שהיה המשקל זהב.
פסוק יח
נשיא יששכר, רבא דיששכר. ויש נוסחאות רבא דשבטא" וכן נכון, ועמ"ש רש"י (לקמן פסוק כ"ד) ע"ד השנוי.
פרק ח
פסוק טו
נתנים נתנים, אפרשא מפרשין. ולעיל (ג' פסוק ט') ת' "מסירין יהיבין"? משום דלעיל הוא לאהרן והכא לכבוד ה' ולכן לקמן (פסוק י') ת' "מסירין" ג"כ מהאי טעמא.
פסוק כו
את אחיו, עם אחוהי. ערש"י שכתב "ולא יעבוד עוד עבודת משא בכתף אבל חוזר הוא לנעילת שערים כו' " ועיין בהרע"ב (פ"ה דאבות) על בן חמשים לעצה" שכ' "מהו השירות" וצ"ע, דהלא הוא חוזר לנעילת שערים וכו'.
פרק ט
פסוק ג
וככל משפטיו, וככל דחזי לה. השם "משפט" ית' פעם בל' "דינא" פעם בל' "הלכה" ופעם בל' "חזי" ולא ידענו מדוע בחר לו פה לת' "חזי"?
פסוק ה
בראשון, בניסן. לעיל (בראשית ח' י"ג) לא תרגם כן, משום דשם יש פלוגתא דתנאי ושניהם היו רבותיו ולא אבה להכריע, גם לעיל (ויקרא כ"ג ה') לא ת' כן משום דהתם כתיב "בחדש הראשון".
פסוק ז
טמאים לנפש, מסאבין לטמי נפשא. ערש"י לעיל (ה' ב' ועמ"ש שם).
פסוק ח
מה יצוה ה' לכם, מה דאתפקד מן קרם ה' על דילכון. על אודות הנוסחא "דאתפקד" עי' באוג"ר ובס' לחם ושמלה, ולא ת' כפשוטו "לכון" שטמאים היו ולא יצוה ה' להם ממש, וע' בפסחים (צ' ע"ב) בתוד"ה שאל, דא"כ יכולים היו לטבול ולאכול ולכן היה עיקר הצווי על אחרים.
פסוק יא
מצות, פטיר. ת' בל"י, עמ"ש לעיל (שמות י"ב ח).
פסוק כ
ימים מספר, יומי דמנין. ר"ל ימים מועטים, וכמ"ש רש"י.
פסוק כב
ימים, עדן בעדן. ר"ל שנה מזמן העבר לזמן ההוה, וכ"ה לעיל (ויקרא כ"ה כ"ט) "ימים תהיה גאלתו".
יחנו, יסעו, שרן, נטלין. וכן לקמן (פסוק כ"ג), ת' בלשון בינוני אף שבמקרא הוא בל' עתיד, ומזה ג"כ ראיה שמשה כתב ספרו על העתיד, אבל הת"א ת' כדרכו לעבר וכן "כי הוא יכאיב ויחבש" [איוב ה' י"ח] ת' "הוא מיחי כי בא ומעיל סמתירא".
פרק י
פסוק ט
וכי תבאו מלחמה, וארי תעלון לאגחא קרבא. ר"ל כי תבאו ללחום נגד הצר, כידוע שבעברית יבא לפעמים שם המקרה תחת המקור, והוסיף מלת "לאגחא" להטעים הענין.
פסוק כט
חתן משה, חמוהי דמשה. הוא כדעת רז"ל שהוא יתרו ולא כפי' הי"א שהביא הראב"ע.
דבר טוב, מלל לאיתאה טבא. תקן והוסיף מלת "לאיתאה" ג"כ להטעים הענין.
פסוק לא
והיית לנו לעינים, וגבורן דאיתעבידן לנא חזיתא בעינך. באשר היה קשה להמת' לפרש כי משה בקש אותו להיות להם לעינים בדרך אשר ילכו בו, אחרי כי ענן ה' הולך לפניהם יומם, לכן ת' מלת "והיית" בל' כבר, אבל לא הוציאה מפשוטה, כי כוונת משה היתה על העתיד, ור"ל אחרי כי עיניך ראו את הנסים שעשה ה' עמנו, ולך נגלו תעלומות חכמת הטבע, הנה תהיה לנו לעינים כמו "עיני העדה" להורות לעם כי לה' הארץ ומלואה, והוא משדד מערכות הטבע, והנה המעיין בפירש"י בעינים פקוחות יראה כי לא ישרה נפשו בפי' הת"א שפי' לפי הנראה בהשקפה הראשונה בלשון עבר, שא"כ היה לו לכתוב ע"פ משפט הלשון "ותהי לנו לעינים" כידוע למדקדקים, ע"כ בחר לו לפרש הכתוב בלשון עתיד, ואולי ת' אונקלוס נגד משפט הלשון מטעם הנ"ל, ואפשר כי גם רש"י כוון לכלל פירושיו בלשון עתיד בדברי המתרגם.
פסוק לג
מנוחה, אתר בית מישרי. הוא כמ"ש רש"י "לתקן להם מקום חנייה" ולמד סתום מן המפורש במקום אחר, לקמן [דברים א' ל"ב] "לתור להם מקום לחנתכם" שגם שם תרגם כן. לתור, לאתקנאה. אף שכן הנוסחא גם בחומשי רוו"ה, גם לקמן (דברים שם שם) הוא ט"ס לע"ד וצ"ל לאַתְקֶנָא וכ"ה בתרגום יוב"ע וכ"כ בעל אוג"ר אבל מה שפירש "לאתקנאה" מענין "קנין" או "קנאה" במחילה מכבוד חכמתו וידיעתו בלשון ארמית, אם היה מענין קנין או קנאה, מה מקום לת' במלה הזאת? והיה צ"ל "לאקנאה" בלא ת' אלא כוונתו לתקן מקום ומה שלא ת' "לאללא" כתרגום הפעל הזה בכל מקום, וכמשמע מרש"י לקמן (כ' כ"א) משום כבוד הארון.
פסוק לו
שובה ה' רבבות, תיב ה' שרי ביקרך בגו רִבְוַת. אפשר לומר שהוא מענין "תשובה" כמ"ש הראב"ע בשם ר"י חיווג, ולכן ת' "תוב" ואפשר שסובר שהוא מענין "שובה ונחת" וכמ"ש רש"י בשם מנחם, ולכן ת' "שרי ביקרך" אולם אלו היה סובר שהוא מענין "תשובה" היה צריך לתרגם "תוב ה' לות רבות" ולא "בגו רבות" לכן נראה לומר כי הרכיב בחכמתו במלת "שובה" ב' הפירושים יחד כי הפעל "שוב" בעברית [וכן "תוב" בארמית] יורה על הִשָֹנוֹת הפעל הבא אחריו, כמו "שבתי וראיתי" ובכמה מקומות, וכוונת הכתוב כמו "שובה ה' לשכון בתוך רבבות" ולהביא ראיות כי כן דרך המתרגמים להרכיב ב' הוראות במלה אחת, ולטעת אותם בשדי תרגומיהם, יקצר המקום, ורק למופת על דברי, הנה נמצא (לקמן כ"ד כ"ג) "מִשֻׂמּוֹ אֵל" ת' "כד יעבד אלהא את אלין" ת' מלת "אל" קדש, שהוא אלהא, וחול, שהוא כנוי הרומז לרבים, ועמ"ש שם וכן (איוב ל"ד ל"ו) "אבי יבחן איוב" ית' "רעינא פון דאבא דבשמיא יבחן איוב" הרי לך שת' מל' "אבה" הנרדף עם רצון וחפץ, ומל' "אב").
פרק יא
פסוק א
כמתאוננים, כד מסתקפין, הוא מל' עלילה ותואנה כמו שת' לעיל (בראשית מ"ג י"ח) לאסתקפא עלנא" כי הפעל "סקף" בארמית דומה בכל הוראותיו להפעל "אִנָּה" בעברית.
פסוק ה
ואת החציר, וכרתי. ע' בהראב"ע.
פסוק יב
האנכי הריתי, האב אנא. שכל את ידיו לתרגם שלא כפשט הכתוב, שלא לכבוד הוא למשה, וגם לא מדרך המליצה להמשיל עצמו לאשה, ולכן תרגם "האב אנא", והראיה שכוונת הפסוק על האב, מסוף המשל "כאשר ישא האומן" ולא "כאשר תשא האומנת", ובזה מיושב מה שהקשה האוהב גר למה תרגם "בחיקך, בתקפך" ולא "בעטפך" כמו "הבא נא ידך בחיקך" כי משה לא רצה להמשיל עצמו לאשה אשר דרכה לשאת את היונק תחת בגדה.
פסוק טו
את עשה לי, את עבד לי. בל' ארמית אין חלוק בין זכר לנקבה ולשניהם יאמר "אַתְּ" כאשר תרגם לעיל [בראשית ג' י"א] "כי עירם אתה, ארי ערטילאי את" אבל בלה"ק יאמר לזכר "אתה" ולכן כתב רש"י "שתשש כחו כנקבה" והקשה הרמב"ן הלא הכנוי שב אל הקב"ה, (והרא"ם ז"ל אבה לרפאות בסמי החריפות אשר לו, והגדיל המכאוב) ועי' בפי' הרוו"ה, ול"נ שהאיש הנרתע ונפחד בולע לפעמים אות אחת בדבור, ובאשר היה משה מרתת ומחלחל כשהראהו הקב"ה הפורעניות שעתיד להביא על ישראל, ובפרט שהיה מטבעו כבד פה וכבד לשון, אמר פה "אַתְּ"תחת "אַתָּה" ולולי דמסתפינא הייתי אומר שגם כוונת רש"י היא כך, ולכן אמר "שתשש כחו" ואיזה מגיה בחסרון הבנתו הוסיף מלת "כנקבה" שנשתרבבה בזכרונו, מפסוק "מבלתי יכלת ה' " שלקמן (בפסוק י"ד).
פסוק כ
והיה לכם לזרא, ויהי לכון לתקלא, עי' בפסוק ישימו מזור תחתיך" (עובדיה פסוק י"ז) שת' "שויאו תקלא תחותך" וע"ש ברש"י.
פסוק כג
היד ה' תקצר, המימרא דה' מתעכב. שינה משום כבוד ה', ור"ל הכי יאחר ה' לבצע אמרתו.
פסוק כה
ולא יספי, ולא פסקן. הוא כדעת ר"ש בש"ס (סנהדרין דף י"ז ע"א).
פסוק כח
מבחריו, מעולמוהי. ע' הראב"ע, והוא טעות וצ"ל "מעולמותה" וכ"כ החכם רוו"ה ומ"ש המעמר שאם היה כוונתו "מנעוריו" היה מתרגם "מזעירה" טעה בזה, כי גם "בימי בחורותיך" [קהלת י"א ט'] תרגם "יומי עולימותך".
פסוק לד
קברות התאוה, קברי דמשאלי. המעיין ימצא כי מדרך המת' לתרגם שם המקום בהקרא לו שם חדש בפעם הראשונה בלשון ארמית, ואחרי כן יחשבו לשם עצם פרטי אשר לא יסבול העתקה ויקראהו בשמו העברי, כמו "בבל, רחובות" ע"ש, ולכן צריך לעיין מדוע שינה פה לתרגם גם בפסוק שאח"ז "קברי דמשאלי" בלשון ארמית, גם לא אדע, מדוע לא ת' "קברי דשאלא" או "דשאלתא" בשם המקרה, כבעברית? ואפשר שת' כפי הענין שגם בעברית שם המקרה "התאוה" הוא ת' שם התאר "המתאוים" כי התאוה לא נקברה.
פרק יב
פסוק א
הכשית, שפירתא. תרגם לשבח דרך כבוד, כמ"ש רז"ל בספרא, וכ"כ הראב"ע ליישב התרגום, רק קשה למה מלת "לקח" הראשונה שבפסוק ת' "נסיב" והשנית ת' "רחוק" ומלבד שכוונת התרגום רחוקה ליישב ע"פ המקרא (ודברי ב"ס לחם ושמלה בזה דחוקין) יקשה, מדוע שינה? ולכן נ"ל שב' פירושים נתערבו בזה, הא' שלקח אשה אחרת כתיב"ע, והב' שריחק את צפורה, ומרש"י משמע שהכל קאי על צפורה, ולפרש"י ת' גם לקח הראשון גם לקח השני בפעל "נסב" ומלת "רחיק" הוסיף מדעתו לפרש מלת "על אודות".
פסוק ו
במראה, בְּחֶזְוָן. ולקמן (פסוק ח') "ומראה" ת' "בחיזו" ובספרים מדויקים "בְּחֻזְיָן" והד"ר לעווי במדרש מלים שלו הביא ג' נוסחאות בפסוק זה "בּחִיזְוִין, בְּחֶזְוִין, בְּחֵיזְוָן", [ובכ"י גם פה הנוסח בחיזו] גם נתפלא מאד הלא ידוע שמראה בקמץ הוא ל' נקבה. ומראה בסגול היא ל' זכר, והמת' החליף לת' הראשון "בחזוָן" שהוא ל"ז, והשני "בחיזו" שהוא ל"נ? גם לא אדע למה ת' "אליו" בו גם "יהיה נביאכם" הכל בל"ר? ואפשר מפני שהכתוב מדבר גם משאר הנביאים חוץ ממשה לכן ת' ל"ר.
פסוק י
מצוֹרַעת, חורא, מצוֹרָעַת, סגירת. אפשר משום שעדיין לא היה לה דין מצורע.
פסוק יב
אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו, לא כען תתרחק דא מביננא ארי אחתנא היא, צלי כען על בשרא מיתא הדין די בה ויתסי. ר"ל אל תרחיק אותה מפנינו כי אחותנו היא התפלל נא בעד הבשר המת הזה אשר בה וירפא, עי' רש"י "צלי עלי" הוא תוספת על העברי "לא כען תתרחק דא מביננא" הוא תרגום "אל נא תהי כמת" "ארי אחתנא היא" הוא תרגום "בצאתו מרחם אמו".
פרק יג
פסוק כב
ויבא, ואתא. ת' בל"י אף שתחלת הפסוק ת' בל"ר "וסליקו" נגד דרכו, אפשר שהוא לרמז על דרשת רז"ל (סוטה ל"ד ע"ב) שכלב לבדו הלך לשם.
צען, טניס. ובת"י "טאניס" באל"ף, עיין ת"י שתרגם "און" (בראשית מ"א נ') "פתום" (שמות א' י"א) "פי החירת" (שם י"ד ב') כלם בשם "טאניס", ועי' ערוך ערך טנס ומ"ש שם בעל מערכי לשון, וכן קראוה יוונים והרומיים Tunis.
פסוק כג
זמורה עברתא. ברי"ש, ולא כיש נוסחאות "עבדתא" בדל"ת, וכ"ה "ותשלח פארות" (יחזקאל י"ז ו') ת"י "ושלח עוברן".
פסוק ל
ויהס, ואצית. הוא כמו שת' "האזינו השמים" (דברים ל"ב א') "אציתו שמיא" ור"ל שסבב בדבריו שיאזינו העם אל משה, ודע שמ"ש הראב"ע (חגי ב' כ') דלכך כתב "ויהס כלב" ולא יהושע אף שהיה גדול בשנים, משום שחולקין כבוד למלכות, כי הוקשה להראב"ע מדוע במספר המרגלים הקדים כלב ליהושע וכן לקמן (י"ד ל"ח) ופה ייחס המעשה לכלב, משום שחולקין כבוד כו'.
פסוק לב
אנשי מדות, אנשין דמשחן, הוא כמ"ש רש"י "גדולים וגבוהים וצריך לתת להם מדה".
פסוק לג
וכן היינו בעיניהם, וכן הוינא בעיניהון. דרכו לת' מלת "כן" כבעברית, ואולי כוונת הכתוב היא היחיד מן "כִּנִּים" כמו שפי' קצת המבארים בישעיה (נ"א ו') ע"פ "וישביה כמו כן ימותון" ותתאים המליצה היטב, כי אמרו בעינינו היינו כחגבים, ובעיניהם היינו נחשבים קטנים יותר ויותר".
פרק יד
פסוק ט
לחמנו הם, בידנא מסירין אינון. הוא כמ"ש רש"י "נאכלם כלחם" (והוא לקוח ממליצת הכתוב "אוכלי עמי אכלו לחם" בתהלים י"ד ד').
סר צלם, עדא תקפהון. ר"ל "כחם" כמ"ש בעל נתה"ש.
פסוק יב
ואורישנו, ואשצנון. הוא ל' כלייה, כמו "האף תספה" (בראשית י"ח כ"ג) שת' הברגז תשיצי" וכן "ואכלם" (שמות ל"ב יו"ד) ת' "ואשצנון" אבל רש"י כ' "כתרגומו לשון תרוכין" משמע שהיתה לפניו נוסחא אחרת ואתרכנון, וטעמו מפני שכתב כבר "אכנו בדבר" ולכן ת' כמו "ואורישנו מן הארץ" (לקמן כ"ב ו').
פסוק יד
עין בעין נראה אתה ה', בעיניהון חזן שכינת יקרא דה'. הסב הלשון מן הנפעל (שהוא ה') אל הפועלים (שהם ישראל) משום כבוד ה' כדרכו ובעל אוג"ר הביא נוסחא "חזו שכינת יקרך ה'" וסיים, וכן עיקר.
פסוק יז
יגדל נא כח אדני, סגי כען חילא קדמך. גם פה שינה מהעתיד אשר בעברית לבינוני, לכבוד ה' [אבל בכ"י הנוסח יִסַּגִּי].