אור ברסלב
נתיב חסד על אהבת חסד חלק ראשון › דין ענייני העבוט

נתיב חסד על אהבת חסד· רבי ישראל מאיר הכהן מראדין

חלק ראשון · דין ענייני העבוט

דיני מצות הלואה

פרק ז

אחד. גמרא פרק המקבל דף קי"ג. וחושן משפט סימן צ"ז סעיף ו'.

לוה לחבירו וכו'. כתב בספר נתיבות המשפט שם (ס ק א'), וזה לשונו, ונראה דבעיסקא שהוא פלגא מלוה ופלגא פיקדון דבעד פיקדון ודאי דמותר לתפוס, דהא החוב לא בא מחמת הלואה, דכשנשתמש או הוציאו לצרכו - גזל הוא בידו וכחוב הבא מחמת גזילה דמי, רק בעד הפלגא מלוה אסור לתפוס. אמנם כשתופס חפץ אחד ששוה בעד הכל, אין בו איסור, דעיקר התפיסה הוא משום פלגא פיקדון, אף שאפשר לו לתפוס חפץ קטן בעד הפלגא פיקדון ותופס בכיוון חפץ גדול כדי שיהיה בידו גם נגד הפלגא מלוה. וראיה לזה מבבא מציעא דף ל'; דבעי התם, שוטחה לצרכו ולצרכה מאי, ופשיט מהא דהכניסה לרבקה ודשה, כשירה. בשביל שתינוק ותידוש, פסולה, ומשני שאני התם, דכתיב (דברים כ"א ג'): אשר לא עובד בה מכל מקום, עיין שם. הרי מוכח דבמקום דליכא גזירת הכתוב מותר, כשמכוין בשביל דבר המותר ובשביל דבר האסור, עד כאן לשונו. ומיירי דלא זקף העיסקא במלוה [ומקרי זקיפה במלוה משעה שהיה לו עמו חשבון בעסק זה וקבע לו זמן לפירעון, ולדעת היש אומרים שם בסימן ס"ז סעיף י"ד, משעה שכלל עמו כל החשבון שהיה לו עמו בעסק זה ביחד], דאי לאו הכי, לא עדיף עיסקא משכר כתף, דעובר בלא תבוא, משעה שזקפו במלוה. וגם מיירי בחפץ שאין צריך להלוה להשתמש בו, כגון שיש לו אחר לתשמיש זה, דאי לאו הכי, בין שהוא כסות יום או כסות לילה או שאר כלים שצריך להשתמש בהן, אף דלא עבר בהלקיחה על הלאו דלא תבוא, מכל מקום יש עליו מצות עשה דהשבת העבוט בכל עת להרמ"ה וכדלקמן בפרק ח' סעיף ה' עיין שם בנתיב החסד סעיף קטן י"ח. כל זה ביארנו לפי שיטתו (של הנתיבות), אבל באמת עיקר דבריו תמוהין מאוד, דמסוגיא זו גופא מוכח ראיה להיפך, דלא צריך לקרא דאשר לא עובד בה, רק אם נסבור דבעלמא לצורכו ולצורכה מותר, מה שאין כן אם נסבור דלצורכו ולצורכה אסור וכמו שנפסק באמת אצלנו וכמבואר ברמב"ם (פרק י"ג מגזילה ואבידה הי"א) וטור שולחן ערוך (שם סימן רס ז סעיף י'ח), תו אין צריך קרא לשתינוק ותדוש, דפסול, וקרא דאשר לא עובד בה איצטריך לרבות דאפילו עלה עליה זכר דלא עשה בעצמו מעשה כלל, גם כן פסולה משום דניחא ליה.
ועיין בהגהות מרדכי (ב'מ פרק ב') בשם רבנו תם ועוד פוסקים, דסבירא ליה דמה דבעיא בגמרא דלצורכו וצורכה אסור, היינו מדינא ולא משום גזירה דרבנן בעלמא, וכן משמע דעת רש"י בפסחים כ"ו ע"ב דיבור המתחיל נזדמנו, עיין שם. ואפילו לפי דעת התוספות בבא מציעא ל'. דיבור המתחיל לצורכו, דמה דבעינן בגמרא דלצורכו ולצורכה אסור, היינו מדרבנן שמא ישהנה אחר השיטוח יותר מכדי שיעור לצורכה ואתיא לידי קלקול, באבידה שאני משום דבעל אבידה גופא אינו מקפיד על זה מה שהמוצא גופא מתהנה בעת השיטוח לצרכה. ואף דמשמע מתוספות שם דיבור המתחיל בשביל, דלפי סלקא דעתך דגמרא כשר בפרה מדאורייתא, אם מתכוין בשביל שתינוק ותידוש ורק מדרבנן משום שמא ימשוך הדישה אחר שתפסק מלהניק, יש לחלק בפשיטות, דשם לא עשה מעשה יתירה בהכניסה בשביל שהתכוין שתדוש גם כן. ובזה נוכל לחלק גם כן באבידה דשם כששוטחו לצורכו וצורכה אין בשטיחה גופא מעשה יתירה במה שעושה אותה גם לצורכו, ואין שום היכר בזה דהא אין מרבה בשטיחה בשביל זה. מה שאין כן בעניננו, שלוקח בכוונה חפץ גדול כדי לזכות גם בעד פלגא דהמלוה, וכמו שכתב הנתיבות, מנין לנו להתיר ליקח משכון ולכוין לזכותו בעד פלגא דמלוה בשביל שזוכה אז גם בעד פלגא דפקדון. ואחר כך התבוננתי בענין זה ומצאתי ראיה ברורה כדברינו לאיסור ואפילו אם לא היה לו שום חפץ אחר ליקח כי אם זה הגדול, כיון שהוא מתכוין בלקיחתו גם בשביל הלואה, דהלא קיימא לן בפסחים כ"ה ע"ב בכל האיסורים, דאפילו לא אפשר וקמיכוין אסור [רצונו לומר, שהולך בשוק של עובדי כוכבים בשביל איזה ענין לצרכו ומתכוין גם להריח מתקרובת עבודה זרה, וכן בכל האיסורים כדמוכח מהסוגיא שם], ואם כן פשוט דהוא הדין גם בעניננו הדין כן. וכן מוכח בהדיא בסוף הסוגיא שם בדף כ"ו ע"ב דאם נסבור לא אפשר וקמיכוין אסור, יהיה מדינא גם באבידה לצורכו ולצורכה אסור, וכן בפרה בשביל שתינוק ותידוש אסור, ולא צריכנא לתירוץ דאשר לא עובד בה, רק אם נסבור לא אפשר וקמיכוין מותר.
והלא ידוע דאנן קיימא לן כרבא דלא אפשר וקמיכוין אסור וכמו שכתב הרי"ף שם [וגם דהלא פלוגתייהו הוא רק אליבא דר' יהודה ולא אליבא דר' שמעון כדאיתא שם בגמרא דלדידיה גם אביי מודה דאסור, וידוע דאנן קיימא לן כר' שמעון בדבר שאינו מתכוין, ממילא לא אפשר וקמיכוין אסור], אם כן ממילא לצורכו ולצורכה מדינא אסור לפי זה, וכמו שמשמע מדברי רש"י שם ריבור המתחיל נזדמנו, עיין שם היטב. [הג"ה ולפי דברינו ניחא מאוד במה שהשמיט הרי"ף בבבא מציעא האבעיא בגמרא לצורכו ולצורכה, ולא העתיק רק הברייתא דנזדמנו לו אורחים, משום דסמך אמה שכתב בפ"ב דפסחים דקיימא לן לא אפשר וקמיכוין אסור, אם כן ממילא לצורכו ולצורכה אסור, כדמוכח מהסוגיא שם. ומה שהעתיק הרי"ף הטעם משום עינא או משום גנבי, היינו דמשום טעם זה אפילו נתכוין לצורכה בלבד אסור בנזדמנו לו אורחים. ולא אבין דברי הרא"ש בבבא מציעא שם שכתב הטעם דצורכו ולצורכה אסור משום דאזלינן לחומרא. והלא לפי ההלכה דקיימא לן לא אפשר וקמיכוין אסור הלא בודאי אסור, ולא משום דאזלינן לחומרא. ודע דמפשטות הסוגיא דפסחים הנ"ל דתלי הענין בלא אפשר וקמיכוין משמע כדעת רבנו תם ועוד פוסקים המובא בהגהות מרדכי בפרק ב' דמציעא דבאבידה מדינא אסור בלצורכו ולצורכה וכן בפרה, ודלא כדעת התוספות בבבא מציעא הנ"ל דסבירא ליה דאפילו אם נימא דאסור הוא רק משום דשמא ישהנה יותר מכדי שיעור שצריך לצורכה ואתיא לידי קלקול]. וכן בפרה בשביל שתינוק ותידוש גם כן פסול מדאורייתא, ועל כרחך כמו שכתבנו למעלה דהקרא אשר לא עובד בה צריך לרבות אפילו עלה עליה זכר דלא עשה הוא מעשה כלל מכל מקום פסולה כיון דניחא ליה. [ודע דמסוגיא זו דפסחים הנ"ל שאוסר לצורכו ולצורכה למאן דסבר לא אפשר וקמיכוין אסור מוכח כשיטת הר"ן בשבת פרק האורג דאסור לנעול את ביתו לשמרו אם על ידי זה הוא צד גם צבי שבתוכו ודלא כהרשב"א עיין שם היטב]. היוצא לנו מכל הנ"ל לדינא, דאסור לתפוס משכון בעד עיסקא אלא אם כן כשאינו מכוין לזכות רק בעד חלק הפיקדון שבעסקא לבד, ואפילו אין לו חפץ אחר קטן ממנו לתפוס גם כן אסור וכנ"ל. ואפילו בעד חלק הפיקדון גם כן אינו מותר, אלא אם כן לא זקפו עליו במלוה וכנ"ל בתחלת דברינו.

או ששותק. דבקרא דלא תבוא אל ביתו, לא נזכר דדוקא בזרוע. ומה שנזכר בגמרא (בב"מ קי"ג) ניתוחי דהיינו שמנתק ממנו, הוא דווקא בשפוגעו בשוק אבל כשנכנס לביתו ונוטל שם בעצמו את המשכון בלי רשות בעליו, בין בפניו ובין שלא בפניו פשוט דעובר בלאו זה. וכן משמע בשיטה מקובצת על האי סוגיא, דאתה נכנס לביתו של ערב, בשם הרמ"ך, עיין שם. ובדברינו יבואר היטב דברי התוספות בבא מציעא קט"ו. דיבור המתחיל אלמנה, שכתבו דלא יחבול ריחים ולא תחבול בגד אלמנה, בא לאסור ניתוח המותר במקום אחר [היינו לשליח בית דין או לדידהו גם לאדם אחר מדאורייתא], ואף על גב דסתם חבלה בבית משמע, אם אינו ענין לחבלה בבית שאסור במקום אחר, תנהו ענין לניתוח. והא דאפקיה בלשון חבלה ולא בלשון ניתוח, כדי לעבור במשכון בשני לאוין, עד כאן לשון התוספות. וכתב על זה הגאון ר' עקיבא אייגר בגליון משניות וזה לשונו: ולא זכיתי להבין, הא הב' לאוין הם לאו דלא יחבול ולאו דלא תבוא, ואי נמי הוי כתיב לא ינתח והיה נוטלו מביתו היו גם כן ב' לאוין, דהרי בנטלו מביתו פשיטא דיש בו משום לא ינתח, ועובר גם כן על לא תבא, עד כאן לשונו. ולדברינו ניחא בפשיטות, דאי הוי כתיב בלשון ניתוח הוה אמינא דדוקא כשמנתק בחזקה, דכן הוא לשון ניתוח, כמו ניתוקי, כמו שכתב הרי"ף, אבל כשנכנס לביתו ובעליו שותק או שנוטל שלא בפניו, אימא דאינו עובר כי אם בלאו דלא תבוא, שכולל אפילו באופן זה כמו שכתבנו, להכי כתיב סתם בלשון חבלה, דמורה על חפץ שנוטל מביתו בתורת משכון בלי רשות בעל הבית, דכן הוא לשון חבלה ובין בפניו או שלא בפניו, להורות דבכל גווני עובר בשני לאוין.

להרבות עליו. מדכתב בתורה בחוץ תעמוד וגו', ואף דמוציא לו הלווה המשכון מדעתו, כמו שכתוב: והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך וגו', אפילו הכי אסרה התורה למלוה ליכנס לפנים, שמע מינה דכניסה לצורך העבוט אסור בכל גווני. וכן מוכח ממה שפסק בחושן משפט סימן צ"ז ס"ו בהג"ה, דאפילו אם ביקש המלוה רק ליכנס לבית הלווה ולכתוב כל מה שבביתו [היינו כדי שלא יבריחם], אין בית דין נזקקין לו ליכנס לביתו כלל, ועיין שם בסמ"ע (ס"ק ח') הטעם דמדהקפידה התורה וכתבה, בחוץ תעמוד, משמע דכניסה לצורך העבוט, אפילו לא יעבוט אותו שם - אסור. ועיין בביאור הגר"א שם, שגם הוא כתב שם כעין זה. וכן משמע מרמב"ם פרק ב' ממלוה ה"ב שכתב, טען שיש לו והחביא אותן והרי הם בתוך ביתו, אין מן הדין שיכנס לביתו לא הוא ולא שליח בית דין, שהתורה הקפידה על זה, שנאמר: בחוץ תעמוד. אבל היו מחרימין על מי שיש לו, ולא יתן לבעל חוב, עיין שם. והיינו אפילו לא יקח אחר כך המשכון בעצמו, רק יברר אחר כך לבית דין שיש לו, והם יכפוהו לזה. וממילא כל שכן בעניננו דנוטל העבוט גם כן לבסוף, דאסור. ואפשר דעובר על ידי זה גם על הלאו דלא תבוא אל ביתו וגו', מלבד מה שעובר על מה שאמרה תורה, בחוץ תעמוד, דאין ראיה גמורה מנתינת הלוה את המשכון, דאולי מפני היראה או מחמת כיסופא עבד, דעבד לוה לאיש מלוה. וגם לפי מאי דאיתא בירושלמי פרק המקבל, הטעם על מה שהזהירה התורה לא תבוא וגו', כדי שלא יברור לו המלוה בעידית דהיינו משכון יפה, אלא יעמוד בחוץ, גם כן נראה דאסור ליכנס לבית בשביל העבוט בכל גווני. ומכל מקום מסתברא דאם מעצמו ביקש הלוה להמלוה שיכנס לביתו ויתן לו שם משכון, דמותר, כיון שמדעת הלוה נכנס לביתו, וכמו לענין לאו של כלי אוכל נפש דפסק בחושן משפט סימן צ"ז (סעיף י"ג), דאם נתן לו הלוה מדעתו, אפילו שלא בשעת הלואה, דמותר לקבל, וכהאי גונא לענין שמיטה [בגיטין ל"ז:], דאם אמר לו "אף על פי כן" יקבל הימנו, עיין שם. ונראה דבזה גם כן מותר אפילו בכלי אוכל נפש כיון שמדעתו הוא. אך מכל מקום נראה דצריך המלוה ליזהר כשנכנס לבית הלוה, שלא לברור לו שם משכון הנאות לו לרצונו וכנ"ל, כי אם מה שיתן לו הלוה אותו יקבל.

אסור. כן איתא בגמרא (ב"מ קי"ג). ודעת תוס' דהוא מדרבנן, כדי שלא יבוא ליכנס לביתו, והרמב"ם (שם פ"ג ה ד) והטור שולחן ערוך (שם סעיף ו') משמע דסוברים דהוא מדאורייתא, דביתו לאו דוקא הוא, אלא הוא הדין או כל שכן דלא ישמט בחזקה מה שעליו או ממה שבידו בפגעו בחוץ, כן כתב הסמ"ע (שם ס"ק ז') ועיין בתוספות יום טוב (פ"ט משנה י"ג). ובאמת כן איתא בספרי (פרשת כי תצא פסקה רע"ו) בהדיא דגם בחוץ עובר בלאו דאורייתא, והיינו כשחוטף בזרוע.

לרבות שליח בית דין. דאי לאו הכי יכתוב: ואשר אתה נושה בו יוציא וגו', על כן אמרינן דוהאיש אשליח בית דין קאי. וכדי ליישב פשטיה דקרא לפי דרשת חז"ל, נראה לי שהוא על פי מה שאמרו חז"ל (סנהדרין צ"ט), כל המעשה חבירו לדבר מצוה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו, שנאמר (שמות י"ז ה): ומטך אשר הכית בו את היאור, וכי משה הכהו, והלא אהרן הכהו, אלא משום דמשה היה המעשה לזה. והכי נמי לפי מה שכתב הרא"ש, דהשליח בית דין כופהו שיכנס לביתו ויוציא המשכון, לפיכך נקרא הדבר על שמו. וזהו מה שאמרה התורה: והאיש אשר אתה נושה בו, היינו השליח בית דין דאתה נושה את החוב על ידו, יוציא אליך היינו במה שעל ידי כפייתו הלוה מוציא לחוץ את המשכון. וכל שכן להתנא הסובר בגמרא (שם קי"ג) דשליח בית דין דינו כלוה ומותר ליכנס לפנים לביתו ולמשכנו, דבודאי ניחא האי קרא כפשטיה כמו שכתבנו, דאשר אתה נושה בו היינו השליח בית דין דאתה נושה על ידו, והוא יוציא אליך כמשמעו. ובפרט לפי מאי דמוכח בירושלמי ב"מ פרק המקבל בשם ר' סימאי דהאי קרא דוהאיש וגו', רק אשליח בית דין קאי ולא אלוה, עיין שם, מוכרח לפרש פשטיה דקרא כמו שכתבנו.

גם כן אסור. דאף דאין שליח לדבר עבירה, ולא נקרא הפעולה על שמו, מכל מקום הלא השליח בעצמו עושה איסור [דכיון דלאו שלוחו הוא, איך יכול לחטוף חפץ של חבירו והוא בכלל גזלן [ועיין בחושן משפט סימן צ' סעיף א' וסימן שנ"ט סעיף ו' דאף בעל הבית הממשכן שלא ברשות בית דין נקרא גזלן], ואין יכול לזכות בידו מטעם תופס לבעל חוב, דאין שליח לדבר עבירה, וכמו שכתב הקצות החושן סימן ק"ה (ס"ק ד'), דכל התפיסות שאדם תופס בעד חבירו דמהני דוקא באופן דלית ביה משום הלאו דלא תבוא אל ביתו, דאי לאו הכי אין שליח לדבר עבירה, ע"ש], ואם כן ממילא עובר המשלח בלאו דלפני עיור. ומלבד זה מצוי מאוד שהשליח הוא שוגג בזה, שאינו יודע כלל שיש איסור בזה, ולדעת כמה פוסקים (הובאו בסמ"ע סימן שמ"ח ס"ק כ') היכא שהשליח הוא שוגג, יש שליח לדבר עבירה, דלא שייך בזה דברי הרב וכו', ואם כן המשלח עובר בלאו דלא תבוא אל ביתו וגו'. ולבד כל זה כיון דהזהירה התורה אפילו לשליח בית דין, שהוא הולך ברשות בית דין לעמוד בחוץ דוקא, כל שכן איש דעלמא שהוא רוצה בעצמו להיות שלוחו דהמשלח, שאסור לו ליכנס בפנים. ואולי דשליח בית דין עדיף מניה דהוא חשוב כמו המלוה עצמו ולכך אסרה התורה, ומכל מקום מטעמים הנ"ל נראה דאסור.

יש לעיין. דלטעם הראשון שכתבנו בסעיף קטן ז' דהשליח הוא בכלל גזלן, מותר בזה שאינו נוטל מעצמו, ולטעמים אחרים גם בזה יש לאסור. ומכל מקום במקום הדחק שהוא רואה שבלי המשכון יפסד החוב לגמרי, אפשר שאין למחות ביד המיקל בזה, דהוא יכול לסמוך על שיטת הסוברים, דאף בשוגג אין שליח לדבר עבירה. ועיין בטור סימן צ"ז מה שכתב בשם הרמ"ה, עיין שם.

אפילו וכו'. כי אז אינו עומד המשכון כלל ברשות המלוה, רק ברשות הלוה, עיין בבא מציעא צ"ח ע"ב.

אסור השליח בית דין. חושן משפט שם סימן צ"ז סעיף ו'.

וכל שכן המלוה גופא. לדעת הרמב"ם (פרק ג ממלוה ה ד) דנתוקי בשוק, אסור מן התורה, עובר בזה בשני לאוין. ולדעת התוספות (ב מ קי ג ד ה אימא) דנתוקי אסור מדרבנן, בזה אסור מן התורה משום לא יחבול וגו'.

אינו רשאי. חושן משפט שם (סעיף ט). ולאו זה וכן הלאו דלא תבוא אל ביתו וגו' הנאמר לעיל, שייך בין אם הלווה עשיר או עני.

בין. חושן משפט שם (סעיף י"ד).

בין וכו'. לאפוקי מדעת ר' שמעון בגמרא (בבא מציעא קט"ו), עיין שם.

דהוא הדין כל דבר. כן משמע מסתימת כל הפוסקים, שלא חילקו בזה. ובשלטי גיבורים בשם ריא"ז כתב, שלא אסרה תורה אלא בגד לבישתה ומצעותיה וכדומה, אבל שאר כלים כגון כוסות של כסף וכיוצא ראוי למשכן הימנה, שאין זה בכלל בגד, עד כאן לשון הגאון ר' עקיבא איגר בגליון המשניות בפרק המקבל. ולעניות דעתי ברור דהעיקר כסתימת הפוסקים ודלא כהריא"ז, מדאמרינן בגמרא (בבא מציעא קי"ג): מתיב רב יוסף לא יחבול ריחיים ורכב הא דברים אחרים חבול. לא תחבול בגד אלמנה, הא של אחרים חבול. מדמשני רב יוסף בלישניה משמע בהדיא, דכל דברים אסור אצלה למשכן. ואין לדחות משום דאסור אצלה גם מצעות, כמו שכתב ריא"ז להכי לא היה יכול למינקט הא דברים אחרים חבול כאשר נקט בתחלה, דזה אינו דגם שם ריחים ורכב לאו דוקא כמו שקאמרה המשנה בדף קט"ו; ועל כרחך הא דקאמר דברים אחרים, דברים שאינן בכלל ריחים ורכב, ה"ה הכא דברים שאינן בכלל בגד, ועל כרחך דכל דברים אסור.

ואם משכנה. היינו בכלים שאין עושין בהם אוכל נפש, דבאוכל נפש יהיה אצלה ג' לאווין.

אבל וכו'. כן איתא בטור בהדיא סימן צ"ז, וכן בשולחן ערוך דקדק וכתב בכל אלו הג' איסורים דוקא שלא בשעת הלואה. ועיין בסמ"ע (שם ס"ק י') שכתב שם הטעם בשם הרא"ש, דכיון דבעת הלואה מביא בעצמו הכלי אוכל נפש שלו ומבקש מהמלוה שילוונו עליו, הוי ליה כאילו מכרו לו לדעתו ומותר, עד כאן לשונו, והוא הדין באלמנה.

והוא הדין שלא וכו', בשולחן ערוך סעיף י"ג. והטעם דלא יחבול כתיב, ומדעתו לא נקרא חבלה, כן כתב בביאור הגר"א (שם ס ק ל), וממילא הוא הדין באלמנה, וכן כתב בהדיא בבדק הבית.

אפילו. סימן צ"ז בש"ך סעיף קטן ט', עיין שם. והיינו אפילו נתן לו מדעתו מדמקשה הגמרא (בב"מ קי"ד) הא עשיר שכיב, והקרא קאי על מדעתו כמו שכתב הרז"ה.

כגון וכו'. דאף דממשכנין על הצדקה, הרי דאין בזה משום לא תבוא אל ביתו וגו'. שם איירי לענין שכופין ליתן צדקה כראוי לו ליתן, וכן אם אחד נדר בפיו איזה סך לצדקה [וקרוב דהוא הדין בגמ"ח כהאי גווני, ועיין לעיל בפרק א' דין י"א], ומטעם שאין זה בא על ידי הלואה, והוי כערב ושכר כתף, שמותר למשכנו, וכמו שכתב טעם זה בספר התרומות שער א' חלק ג' דין ב'. מה שאין כן בעניננו, שבא החוב על ידי הלואה, שהגבאי הלוה מעות לאחד, לא מצינו חילוק בין רבים ליחיד. ומה דמשמע בגמרא (ערכין כ 'א) דחייבי ערכין וכן חייבי הקדש ממשכנין אותן, ולשון משכון הוא אפילו ליקח מביתו, וכן פירש רש"י בהדיא שם כ"ג ע"ב, ומשמע בספר התרומות וכן בשולחן ערוך שם בסעיף י"ב, עיין שם, דצדקה שוה להקדש לענין השבת העבוט, ומסתמא הוא הדין גם כן לענין הלאו דלא תבוא, שם איירי גם כן שהחיוב בא לו שלא בדרך הלואה, כגון על ידי שאמר: הרי עלי מנה לבדק הבית, אבל אם הגזבר הלוה מנכסי בדק הבית לאחד [כגון: אבני בדק הבית שהתנדב אחד, עיין בבא מציעא נ"ז ע"ב בסוף הסוגיא], אימא דגם בהקדש אסור למשכנו. ואפילו אם תמצי לומר דבכל גווני ממשכנין בהקדש, שם אפשר משום דכתיב (דברים כ ד י): כי תשה ברעך וגו', והקדש אינו בכלל רעך בכל דוכתא, וכעין דאיתא (בבא קמא ל"ז ע"ב) לענין ניזקין, עיין שם. מה שאין כן לענין ממון עניים, אחרי שבא ליד גבאי הרי הוא ממון הדיוט ממש לכל הענינים דזכה עבורם. וכמו שפסק בספר התרומות בעצמו בשער מ"ו חלק ד' דין ח' לענין ריבית קצוצה, דאסור להלוותם דאחיך קרינא ביה, ולא נקרא הקדש כלל, דנכסי הדיוט הן, והגזבר המלוה אותם הוא הנקרא שלוחם, עיין שם, וכן פסק בשולחן ערוך יורה דעה בסימן ק"ס (סעיף י"ח), עיין שם. ועל כרחך מה שפסק הספר התרומות והשולחן ערוך בחושן משפט שם בסעיף י"ב, דגזבר עניים שוה להקדש, היינו כשנדב אחד עבורם, ולא באו עדיין המעות ליד הגזבר, שלא זכה עדיין הגזבר בעדם שיהא נקרא ממונם ממש, רק שממון אלו יהיה שייך לעניים כשיבואו לבסוף לידי גביה, לכך סבר בעל התרומות, דהעניים משולחן גבוה זכו להמעות, ויש לעת עתה על המעות דין הקדש. ועיין בפרק ח' סעיף ז' לענין השבת העבוט, מה שכתבנו שם.

שאין וכו'. סעיף ט"ו שם.

או אפילו וכו'. סמ"ע שם (ס', ק כ"ח).

פרק ח

כבוא השמש. נראה דאף על גב דאמר בשבת דף ל"ה. הלכה כרבי יהודא לענין שבת, דנקרא ביאת השמש תיכף אחר שקיעה מחמת ספיקא, מכל מקום בעניננו אין צריך להשיב עד צאת הכוכבים מדכתיב (דברים כ"ד י'ג); ושכב בשלמתו, וקודם להכי לאו זמן שכיבה הוא כדמשמע בברכות ב':.

חוזר ונוטלו. ואין על זה איסור הלאו דלא תבוא אל ביתו, דמדמשכניה קנייה (שמשמשכנו קנהו), וכי מהדר ליה הוי רק כפיקדון גביה וכפירוש רש"י בבא מציעא קט"ו. דיבור המתחיל שלא, עיין שם.

עד בא השמש. ועיין בסעיף ג' דהוא עד צאת הכוכבים.

נראה וכו'. כן מוכח מסוגית הגמרא קי"ג ע"ב: עד ל' יום מהדר ליה בעיניה וכו', והיינו משום מצות השבת העבוט, וכמו שכתב בשיטה מקובצת. ומלשון הדר בעיניה, משמע דאין יכול להחליף באחרת, וכן משמע בספר התרומות שער א' חלק ו' דין ב', דכל ל' צריך להחזיר בעיניה שהוא בתורת חזרה וחזרה בעיניה הוא, עיין שם. ואף דלכאורה משמע בדברי התוספות קי"ד. דיבור המתחיל מהו, היפוך דברינו, דמפרשי שם דהברייתא דפליגי ר' ישמעאל ור' עקיבא עם רבנן, היינו דתנא קמא סבר דמפשיטין אותו איצטלא בת מאה מנה ונותנין לו הראויה לו, וממנה עושין השבת העבוט בכל יום וכו', ור' ישמעאל ור' עקיבא סברי דמן הטובה עושה השבת העבוט, ומשום דכל ישראל ראויין לאותה איצטלא. ומשמע מזה לכאורה דבעלמא היכא שיתן לו חפץ אחר ששוה כמותו שיכול להחליפו, מ"מ מפשטות הסוגיא הנ"ל שהבאנו, מוכח כמו שכתבנו. ואף דנוכל לדחוק לדעת התוספות ולתרץ דהגמרא לא קאמר זה, אלא אם נימא דר' שמעון בן גמליאל סבירא ליה דמסדרין, ולדידיה על כרחך הא דקאמר לאחר ל' יום מוכרן בבית דין, היינו דמהדר ליה מאי דחזי ליה ומזבנינן ליה מאי דלא חזי ליה, וממילא מאי דקאמר דעד ל' יום מחזיר, על כרחך היינו דמהדר ליה בעיניה. מה שאין כן לפי המסקנא, דר' שמעון בן גמליאל סבירא ליה דאין מסדרין ולאחר ל' יום מוכרן לגמרי, אין אנו מוכרחין לומר דעד ל' יום אין להחליף באחרת. מכל מקום לדינא נראה שאין לסמוך על זה, דהתוספות לא דחקו עצמן לפרש כן הברייתא דר' ישמעאל ור' עקיבא דמיירי בבא ליקח את האיצטלא בתורת משכון, כי אם לשיטת רבנו תם (בתוס' שם) דסבירא ליה להלכה דאין מסדרין, אבל לשיטת הגאונים והרי"ף והרמב"ם והשולחן ערוך דלהלכה קיימא לן דמסדרין, ממילא הברייתא כפשטא דמיירי בבא ליקח האיצטלא בתורת גבייה, וכן פירש רש"י שם (קי"ג) בדיבור המתחיל מפשיטין, ושארי ראשונים, ואינו מוכח כלל מדברי התוספות דאף בלקח בתורת משכון יכול ליתן לו חפץ אחר תחתיו, ואם כן אמאי נשבוק פשטות סוגית הגמרא דקאמר עד ל' יום הדר בעיניה, דמשמע מזה דצריך להחזיר החפץ עצמו בעין משום מצות השבת העבוט, ואינו יכול להחליף באחר. והקרוב דהטעם הוא משום דכתיב: ושכב בשלמתו וגו', וכמו שכתבנו בפנים.

אסור וכו'. וכן מוכח מהסוגיא הנ"ל דקאמר עד ל' יום הדר ליה בעיניה וכו' והתם קאי גם על כלי תשמיש דקתני במשנה ואת המחרישה ביום, וכדמוכח בסוף הסוגיא שם בהדיא (קט"ז), ועיין שם.

יש וכו'. דכמו לענין כסות יום אמרה התורה עד בא השמש תשיבנו לו, כן הוא הדין לענין לילה צריך להשיב עד הבוקר ויש עליו גם הלאו דלא תשכב בעבוטו אם לא עשה כן. ומה שכתבנו עד זמן שדרכן וכו', אף דאיתא במשנה שם (קי'ג), מחזיר את הכר בלילה, ומשעלה עמוד השחר קיימא לן בכל התורה דלאו לילה הוא. מכל מקום הכא בעניננו, כיון דתלה התורה בשכיבה, דכתיב. ושכב בשלמתו וגו', וקיימא לן בברכות דף ט':, דאסור לקרות קריאת שמע של שחרית אחר שעלה עמוד השחר, עד שיראה את חבירו הרגיל עמו קצת ברחוק ד' אמות ויכירהו, ופירש הרמב"ן במלחמות, הטעם, משום דרובא דאינשי לא קיימי עד ההיא שעתא ואכתי לאו זמן קימה הוא, ממילא בעניננו נמי צריך להחזיר לו עד זמן משיכיר את חבירו ברחוק ד' אמות. ואולי דזמנו הוא עד הנץ החמה, דעד זמן זה יש עדיין מקצת אנשים דגנו בההיא שעתא, דמשום זה פסק שם בגמרא (ח) ובאורח חיים סימן נ"ח סעיף ה' דבאנוס יצא בקריאת שמע של לילה עד הנץ החמה, דעדיין זמן שכיבה הוא במקצתו.

בעת וכו'. היינו משיכיר, דאף דכל הפוסקים כתבו סתמא מחזיר לו כסות יום ביום, הכא בעניננו כיון דרובא דאינשי לא קיימי עד ההיא שעתא, אין צריך להחזיר לו עד זמן משיכיר. ואולי כיון דבסימן נ"ח סעיף ד' כתב דבדיעבד מקרי זמן קימה משעלה עמוד השחר משום דמקצת אנשים קמים אז, אולי גם בעניננו הדין כן. אמנם בכלי אומנות דפסק בשו"ע (חושן משפט סימן צ"ז סעיף י"ז), דמחזיר לו כלי אומנות ביום כדי לעשות מלאכתו, שם ודאי דינא הוא דמחזיר לו בעת הנץ, דאז זמן מלאכה הוא לפועלין וכדאיתא בבבא מציעא פ"ג ע"ב מדכתיב (תהילים ק ד כ ב): תזרח השמש יאספון וגו', ואחר כך (שם כ"ג): יצא אדם לפעלו וגו', וגמר הפעולה הוא בצאת הכוכבים כדאיתא בחושן משפט סימן של"א סעיף א' בהג"ה. ולולי דמסתפינא הוה אמינא דאף כסות יום זמן השבה הוא משעת הנץ, דמה דכתיב: עד בא השמש תשיבנו לו, היינו שציותה התורה שיראה להשיב לו המשכון עד הנץ החמה, שאז זמן קימה לכל היא, וצריך הוא לכסותו, ולזה מסיים התורה (שמות כ"ב כ"ו): כי היא כסותה לבדה וגו'. ואעתיק בזה מה שאמרתי בחידושי בבבא מציעא קי"ד ע"ב בגמרא: תני רב שיזבי קמיה דרבא, עד בא השמש תשיבנו לו, זו כסות לילה וכו', איסמייה וכו', אמר ליה, לא, הכי קאמר: עד בא השמש תשיבנו לו, זו כסות יום, שניתנה לחבול בלילה, השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש, זו כסות לילה שניתנה לחבול ביום. עיין פירוש רש"י בדיבור המתחיל אמר ליה לא תסמייה וכו', והכי קאמר: עד בא השמש תשיבנו לו, וכבוא השמש תטלנו, זה כסות יום, ולימדך הכתוב שניתנה לו רשות לחובלה בלילה וכו', עיין שם. והנה לפירוש רש"י דחוק מאוד בכמה דברים, אחד דלמה שני הכתוב, בכסות לילה כתבה הזמן דתחלת השבה, והיינו כבוא השמש, ובכסות יום כתבה לנו רק עד אימתי נמשך הזמן של השבה, והוא עד בא השמש, ותחלת זמן השבה לא גילתה התורה כלום.
גם לפירוש רש"י אין דומה התחלת המימרא לסוף המימרא. גם מאי סלקא דעתך דרב שיזבי מעיקרא. על כן נראה לי לבאר הכל בעזרת ה' יתברך על פי דברי הירושלמי ב"מ בפרק המקבל, דביאת השמש נקרא לפעמים על זריחה ולפעמים על שקיעה [ובזה מתורץ קושית התוספות ברכות דף ב' ע"ב דיבור המתחיל דילמא, על רש"י דפירש דביאת אורו היינו שיאיר השמש, ע"ש]. ועיין שם בירושלמי דמפרש את הפסוק כבוא השמש, היינו זריחה, ועד בא השמש, היינו שקיעה. וכן איתא במדרש רבה פרשת משפטים (פרשה ל"א ז'), וכן תרגם יונתן בן עוזיאל (שמות כ'ב כ"ה). ועתה יתבאר באופן נאות, והוא דרב שיזבי היה סובר בפירוש הכתוב כדעת הירושלמי ולא קשיא עליה כלל קושית הגמרא שלנו, אך הש, 'ס דילן לא סבר כן, משום דגבי כבוא השמש כתיב ושכב בשלמתו ומשמע דמיירי בכסות לילה [ודעת הירושלמי אפשר משום דדרשינן באם אינו ענין, וכעין זה כתב הגר"א בפרשת משפטים על הפסוק: עד בא השמש דדרשוהו על כסות יום, אף דפשטיה דקרא גם הוא על כסות לילה דרשינן ליה, באם אינו ענין, על כסות יום], ומשום הכי שאל אותו רב שיזבי בלשון שאלה איסמייה. ועל כן מפרש הגמרא להיפוך, דעד בא השמש מיירי בכסות יום, ופירושו שיראה להשיב לו המשכון עד זריחת השמש, שאז זמן קימה לכל היא כדמוכח ברכות ט': וצריך לכסותו. ולזה קאמר הגמרא: זו כסות יום שניתנה לחבול בלילה, היינו בלילה שלפניו [וכדאיתא בירושלמי: קרדום ומחרישה שדרכן לעשות מלאכה ביום, חובלן בלילה ומחזירן ביום], השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש, זו כסות לילה, שניתנה לחבול ביום. ופירוש ביאת השמש בזה, היינו בעת גמר שקיעת החמה תשיב לו את המשכון שחבלת אותו ביום. ולפירושנו זה הולך כל סוגית הגמרא באופן אחד, וגם שני המקראות מיירי בענין אחד בתחלת זמן השבה, ויוצא לנו מזה נ"מ לדינא, דכסות יום זמן חזרתו הוא עם הנץ החמה וכמו שמפורש בירושלמי הנ"ל.

שאז וכו'. וגם בלאו הכי הלא קיימא לן [בשבת ל"ה.] כר' יוסי להחמיר דעד צאת הכוכבים עדיין לאו בכלל ביאת השמש הוא.

בין וכו'. שולחן ערוך סימן צ"ז סעיף ט"ז.

וצריך להחפץ. לאפוקי אם יש לו עוד חפץ אחר כיוצא בזה דאין בזה מצות השבת העבוט בסימן צ"ז סעיף י"ח עי"ש.

מחזיר וכו'. שם בסעיף י"ז.

אחר וכו'. מסימן של"א סעיף א, בהג"ה עיין שם. ובמקום שיש מנהג במלאכה באופן אחר, ממילא ישתנה זה הדין גם כן.

בעת וכו'. בשו"ע שם סוף סעיף ו' ובסמ"ע וכן פירש בנתיבות (שם ס"ק ט').

הוא דעת הרמב"ם (פרק א ממלוה ולוה ה"א וה"ב), והגר"א כתב בהגהותיו על הש"ס (בב מ קי'ג) דהעיקר כדעת הרמב"ם.

כשמשכן. שו"ע שם סעיף ט"ז עיין שם.

אפילו. אחרונים.

אינו וכו'. מידי דהוי אענין סידור, עיין שם סימן צ"ז סעיף כ"ח.

דדין וכו'. דעת הרמ"ה הובא בטור שם.

דגם. הוא דעת ספר התרומות, ויש להקשות לפי דעתו דחוב הבא על האדם שלא בדרך הלואה, אין בו מצות השבת העבוט, מהא דאמרינן בב"מ דף קי"ד ע"א, ויחזירו בהקדש [היינו כשאמר, הרי עלי מנה לבדק הבית דמיירי שם בסוגיא], קל וחומר מבעל חוב, ומה בעל חוב שאין מסדרין מחזירין, הקדש שמסדרין אינו דין שמחזירין וכו', נימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון, דבבעל חוב גופא ליכא מצות השבת העבוט כי אם בבא עליו החוב על ידי הלואה. ואין לומר דאליבא דר' טרפון קבעי דלית ליה דיו היכא דמיפרך קל וחומר, דהא בעניננו גם כן לא מיפרך קל וחומר דקל וחומר יהיה מצי קאי על חוב של הקדש שבא עליו על ידי דרך הלואה, עיין בבא מציעא נ"ז ע"ב בסוף הסוגיא, ואיך בעי למילף בהקדש שיהא צריך להחזיר אף בחוב שלא בא דרך הלואה דהיינו באומר הרי עלי מנה לבדק הבית דמיירי שם בסוגיא, ועיין.

אין וכו'. שו"ע שם בסעיף י"ב. ומיירי בכלי אוכל נפש כמו שכתב בהג"ה שם.

גם בכאן. כמו שכתב בביאור הגר"א שם (ס"ק כ 'ה), עיין שם.

נוהג בם. עיין לעיל בפרק שביעי דין ח' ובנתיב החסד שם. והשולחן ערוך שם בסעיף י"ב דכתב אלא אם כן הממשכן גזבר הקדש או גזבר עניים, על כרחך לאו בחדא מחתא, דבהקדש אפילו בא עליו החוב לכתחלה דרך הלואה, כגון שהגזבר הלוה אותו [ובאופן המותר כמבואר בבבא מציעא נ"ז:], אפילו הכי אין בזה מצות השבת העבוט דנתמעט מקרא (רברים כ ר י 'ג) ולך תהיה צדקה, מה שאין כן בגזבר עניים וכמו שביארתי הכל למעלה בפרק שביעי, עיין שם בנתיב החסד ס"ק כ'.

תוכן העניינים

נתיב חסד על אהבת חסד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה