נתיב חסד על אהבת חסד· רבי ישראל מאיר הכהן מראדין
חלק ראשון
דיני מצות הלואה
פרק א
מן התורה. חושן משפט סימן צ"ז [ס"א] עיין שם. וזה לשון הרמב"ם בספר המצוות מצוה קצ"ז: ציונו להלוות לעני להקל לו מעניו (יש גורסים מענינו) ולהרחיב לו. וזו מצוה היותר חזקה ויותר מחויבת מכל מצות צדקה. כי מי שנתבזה וגלה פניו לשאול מיד האנשים, אין צרת עניו כמו צרת המסתתר שירצה להעזר עד שלא יתגלה עניו ויתבזה. והצווי במצוה זו הוא אמרו יתעלה: אם כסף תלוה את עמי, ולשון המכילתא (פ משפטים פרשה י ט): כל אם שבתורה רשות חוץ משלושה, וזה אחד מהן. ואמרו: אם כסף - חובה. אתה אומר חובה, או אינו אלא רשות תלמוד לומר: העבט תעביטנו - חובה ולא רשות, ער כאן לשונו. וכן הסמ"ג (עשין צ"ג) והחינוך (מצוה ס"ו) וכל מוני המצוות מנו זה למצות עשה גמורה.
וזה וכו'. ולשון אם הכתוב בזה עיין בסמ"ע בסימן הנ"ל (ס"ק א'), שמיישבו בדוחק. ולעניות דעתי נראה בפשיטות, דלשון אם הוא כתוב בשביל סיפיה דהאי קרא (שמות כ"ב כ"ד) דמסיים בו: לא תהיה לו כנושה, דהיינו שלא תדחקנו כשאתה יודע שאין לו עתה לפרוע לך ההלואה שהלוית לו, וזה שייך דוקא אם הלווהו מעות שמלוה להוצאה ניתנה, וכבר הוציא בהוצאה המעות שהלוהו, וכסף אחר לפרוע אין לו. מה שאין כן כשמשאיל לו איזה חפץ וכלי, בודאי לא שייך על זה הלאו דלא תהיה לו כנושה, כשדוחקו אחר כך להחזיר לו החפץ שהלוהו, דבודאי יש בעין אצלו. ועתה מדוקדק מאד לשון הכתוב: אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנושה, מה שאין כן כשתלווהו איזה חפץ וכלי, אתה מותר לדוחקו להחזיר לך. ועוד יש לפרש בפשיטות דקאי זה על עמי הכתוב אחר כך והכי קאמר אם כסף תלוה את עמי וגו' לא תהיה לו כנושה, מה שאין כן לכנעני, כמו שכתוב בתורה.
ומצוה. שבת ס"ג; עיין שם.
ומצוה. חושן משפט שם [סימן צ"ז ס"א].
בשעה וכו'. כן כתב רבינו יונה על אבות (פרק א' משנה ב'), ולשון השולחן ערוך הנ"ל נובע הימנו, עיין לעיל בסוף הפתיחה בנתיב החסד סעיף קטן ט', מה שכתבנו שם בשם החינוך.
דמצוה וכו'. גמרא בסוכה (מ"ט ע"ב): גמילות חסדים - בין בגופו בין בממונו, ועיין שם ברש"י דמשאילו מעות ובהמה וכלים.
אבל בעני וכו'. ולא גרוע ענין זה ממצות צדקה, שצותה התורה בכמה אזהרות להיטיב לו ולתת לעני די מחסורו, שכלול בזה גם כל ענינים הנ"ל, שצריך העני לתשמישיו, אף ששם הנתינה הוא לחלוטין. וכל שכן בזה שהוא מיטיב לו רק לפי שעה, ואחר כך הוא מחזירו בעין דחייב להשאילו, ואפילו אם הכלים הם שוים בערכם יותר מכפי השגת ידו לצדקה, שאין מחויב ליתנם לו לחלוטין, מכל מקום הלא על ידי השאילה לא נפחת רק מעט, ולזה המעט הלא משיג ידו ויחשב כמו שנותן לו צדקה ועדיף ממנה, מפני שאין העני מתבייש על ידה. וזהו הטעם מה שאמרו חז"ל (סוכה דף מ"ט): גדולה גמילות חסדים מן הצדקה. [ועוד ראיה דעל זה שייך שם צדקה ממצות השבת העבוט, שנאמר על זה (דברים כ ד י ג): ולך תהיה צדקה. ואמרינן (בבא מציעא פ"ב.), דלפי שהמלוה על המשכון קונה משכון, לפיכך נקרא זה בשם צדקה, אף דהוא רק לפי שעה שישתמש בו בעליו, ואחר כך יוחזר אליו.] ואין להקשות, אם כן דמצוה להשאיל כלי לכל אדם, לפי מה שכתבנו בריש הסעיף, יהיה כל שואל כלי פטור מאונס, דהא המשאיל נהנה משום פרוטה דרב יוסף [היינו אי איתרמי ליה למיתב ריפתא לעניא (אם יזדמן לו לתת לחם לעני)]. ואין כל הנאה של שואל דיהיה חייב באונסין, וכעין מה שכתב הר"ן בתשובה סימן י"ט לענין משאיל ספר לחבירו, והובא בחושן משפט סימן ע"ב בש"ך סעיף קטן כ"ט. יש לומר דלאו מצוה גמורה היא כמו במשאיל ספר לחבירו. אמנם אי קשיא הא קשיא, בעני השואל כלי מחבירו ונאנס אצלו, יהא פטור דהא ודאי מצוה גמורה להשאילו, כמו שביררנו, ועדיף ממשאיל ספר לחבירו, ולא נמצא, בדין שיחלק בשום מקום בין עשיר השואל לעני השואל. ואולם כד נעיין היטב, נמצא שלא שייך בזה לומר שהוא משתכר אז למיתב פרוטה לעני, דהא מאי טעמא הוא פטור, משום דהוא עוסק עתה במצות השאלה דחיובו משום צדקה. אם כן הרי הוא נותן עתה צדקה, ונמצא שאין משתכר בזה כלל. אולם לפי זה גם דברי הר"ן קצת מוקשים, דהא אמרו בגמרא (כתובות נ'): מאי דכתיב (תהילים קי ב ג): וצדקתו עומדת לעד זה הכותב ספרים ומשאילן לאחרים. אם כן הרי זה הוא גם כן משום צדקה, ואין שייך שהוא משתכר פרוטה דרב יוסף. ואולם יש לחלק קצת דהתם באמת לאו צדקה היא, דאין זה בכלל די מחסורו, ורק מצוה היא שיעזור לחבירו שיוכל ללמוד תורה. ואסמכו חז"ל אקרא ד"וצדקתו עומדת לעד", ומיפטר למיתב פרוטה לעני, משום דהוא עוסק במצוה. על כן שייך בזה לומר שהוא משתכר בזה. מה שאין כן בזה, דהוא בכלל די מחסורו, ונחשב כמו צדקה לעני, על כן אין שייך בזה שהוא מרויח, מפני שפטור מליתן צדקה. ואף על פי כן עדיין קשה קצת דברי הר"ן דהא מצוי שהספר נפחת מעט על ידי תשמישו, ומה שייך שהוא משתכר פרוטה דרב יוסף. ועיין בתומים (ס"ק י"ח) ובקצות החושן (שם ס'ק ל"ד) שהרבו להקשות על דברי הר"ן, ועיין בנתיבות שם (ס"ק י'ז).
כן. וכן כתב גם כן בספר תפארת ישראל בפאה פרק א', דעל הלואה לא נתנו חז"ל שיעור חומש, אם ידו משגת. ומהירושלמי שם בפ"א דקאמר על המשנה, דגמילות חסדים אין לו שיעור, הדא דתימא בגופו אבל בממונו יש שיעור, אין סתירה לזה, דשם בצדקה קאי כדמוכח שם, דשם גמילות חסדים קאי כמה פעמים בדברי חז"ל גם על ענין צדקה. ומכל מקום קצת קשה, לוקמי הירושלמי המשנה גם על גמילות חסדים שבממונו ובגמילות חסדים ממש, דאין שיעור לחיובו אם ידו משגת. ואולי משום דהמשנה קאמרה וגמילות חסדים בלשון רבים, לכך אי מיירי בגמילות חסדים שבממונו כולל כל הענינים שיש בזה, והוא גם צדקה, ובו הלא יש שיעור, לכך קאמר הירושלמי דאיירי בגמילות חסדים שבגופו, דהוא כולל גם כן הרבה סוגים: הכנסת אורחים לשמשם ולכבדם כפי כוחו ולוייתם והכנסת כלה וביקור חולים וקבורה ועוד כמה ענינים, ובכולם אין לו שיעור
שפירשו וכו'. במכילתא (פ' משפטים פרשה י"ט) וכן משמע בכתובות ס"ז ע"ב, עיין שם.
אם יבקש וכו'. ולא שייך בזה מה שאמרו במכות דף ג':, דסתם הלואה ל' יום, דהתם כשהלוה אותו תחילה בסתמא אמרינן דמסתמא הלוהו על זמן ל' יום ולא יותר, וכשהגיע זמן זה יכול לתובעו. מה שאין כן בזה, דאיירינן לענין הלואה גופא, שהלווה מפרש לו את דחקו, שהוא צריך על יותר מזה, מסתברא לכאורה דמחויב להלוות לו אם ידו משגת לזה. וכמו שלא נתנה התורה שיעור קצוב, כמה מחויב להלוות לעני, והתם בודאי השיעור כפי השגת ידו, וכנ"ל (בסעיף ד) בשם החינוך, כן הוא הדין לענין זמן הלואה, אבל מכל מקום אין הדין זה ברור כל כך, דאפשר דמצות עשה אם כסף תלוה קאי על זמן דסתם הלואה דהוא ל' יום, דאם לא כן אין שיעור לדבר. אבל לפי זה אם יבוא לפניו אחד שמטה ידו, ובהלואה זו יחזיקו שלא יתמוטט, דבזה מקיים עוד מצוה ד"והחזקת בו" וכדאיתא ביורה דעה רמ"ט (סעיף ו'), האם נאמר דאם הוא צריך על יותר משלושים יום, דאין צריך להלוות לו ולכן נראה דבאיש כזה שהוא מחזיקו בהלואתו שלא יתמוטט צריך להלוות לו, כפי הזמן שצריך לענין זה, אם ידו משגת לזה. ובשארי אנשים צריך עיון, דאם ילוה לאחד על זמן רב, לא יכול לגמול חסד עם שאר אנשים, ועיין ברמב"ם באבות (ג ט 'ו) על המשנה, דהכל לפי רוב המעשה. ולענין שאילת כלים עיין בחושן משפט סימן שמ"א (סעיף א) דבשאילה לא אמרינן דסתמא ל' יום, ויכול לתבעו אחר כך מיד כשירצה. ולענין לכתחלה אם השואל מבאר לו את רצונו שצריך לשאול על איזה זמן, יש לעיין על כמה זמן צריך להלוות לו. ואסמכתא לענין זה נמצא בחגיגה דף כ"ב: דמנא לשבעה יומי לא מושלי אנשי.
אפילו עד וכו'. וכמו לענין גמילות חסדים שבגופו דהוא ביקור חולים, אמרינן בנדרים ל"ט:, דהוא עד ק' פעמים ביום, כן הוא הדין לענין גמילות חסדים בממונו. גם לענין גמילות חסדים גופא מוכח בבבא מציעא ל"א:, דהעבט אפילו ק' פעמים משמע, ולא נצרך תעביטנו אלא לדרשה אחרת, עיין שם.
בין בלי משכון. דהנה בתורה כתיב: אם כסף תלוה וגו', להורות על מצות הלואה דהוא חובה וכנ"ל. ובתר הכי כתיב (שמות כ'ב כ 'ה) אם חבל תחבול שלמת רעך וגו'. ואיתא במכילתא (פ משפטים י ט) על זה: ר' ישמעאל אומר, בא הכתוב ללמדך, שתהא עושה מצוה [היינו להלוותו], ואתה נוטל את שלך [היינו לקיחת המשכון]. ויש לעיין אם כוונת המכילתא ליטול את שלך בעת הלואה גופא, או דילמא מצות הלואה מחויבת אפילו בלי משכון, ואחר כך כשאינו פורע, ליטול את המשכון. אולם מגמרא בבא מציעא ל"א ע"ב מוכח בהדיא דקרא: אם חבל תחבול וגו', בתר הכי איירי ולא בעת הלואה, דאיתא שם על האי קרא דאם חבל תחבול, אין לי אלא שמשכנו ברשות בית דין וכו', ומוכח שם מרש"י דהכונה הוא דצעק עליו בדין, ושלחו שלוחם לתפוס מטלטליו. הרי דקרא אם כסף תלוה, דבא להורות על מצות הלואה דהיא חובה, איירי אפילו בלי משכון. ועוד ממה שאמר בגיטין ל"ו. נמנעו מלהלוות ועברו על מה דכתוב בתורה (דברים ט ו ט): השמר לך פן יהיה וכו' קרבה שנת השבע וכו'. וקיימא לן במכות דף ג': דהמלוה על המשכון אינו משמט, הרי דהכתוב איירי בלי משכון, ואפילו הכי אם אינו מלווה, עובר על השמר לך וגו'. ועל כרחך דכוונת המכילתא שהבאנו היינו לעשות המצוה אפילו בלי משכון, ואחר כך כשאינו פורעו, ליטול משכון.
אם הוא בטוח. כן נראה מסברא דבלי משכון, על כרחך צריך שיהיה מוחזק בעיניו לגברא דפרענא. ואין להקשות על זה ממכילתא הנ"ל, שצותה התורה לעשות המצוה אפילו בלי משכון, והיינו על כרחך שהוא בטוח בעיניו לגברא דפרענא. ומה זה שאמר הכתוב אחר כך, אם חבל תחבול, והיינו שצעק עליו בדין, וכדפירש רש"י, יש לומר דמיירי דנתקלקל אחר כך. ואפילו אם נאמר דבדברי המכילתא שאמרה, שבא ללמדך שאתה עושה מצוה, ואתה נוטל את שלך משמע יותר דצותה התורה להלוותו בלי משכון, אף אם אינו בטוח בעיניו, ולבסוף כשלא יפרע לו, יביא העדים שלווה בפניהם לבית דין, ויטול ממנו משכון, ויגבה את שלו, מכל מקום נראה לי דהתורה איירי דוקא בהלואת סך מועט, דעל זה בודאי ימצא ממה לגבות, דאין אדם יכול להבריח כל נכסיו, מבלי שישאר לו שמלתו לעורו, והעד על זה שאמר הכתוב: אם חבל תחבול שלמת רעך וגו', אבל סך מרובה בודאי לא חייבהו התורה להלוות בלי משכון, אם אינו בטוח בעיניו, אף שמלוה לו בשטר, שמא יבריח אחר כך את נכסיו ולא יהיה לו ממה לגבות [דמשום זה נקרא מטלטלין, נכסים שאין להם אחריות]. ואם יש לו קרקע ושעבדו לו בשטר את ההלואה שלוה מאתו, יש לעיין. ובזמננו שאין לנו כח לכוף לשלם על ידי בית דין, הדבר פשוט דאין מחויב להלוותו בלי משכון, אם אינו מוחזק בעיניו לגברא דפרענא.
ילווהו. חושן משפט סימן ע' סעיף א'.
אינו מחויב וכו'. דיכול להיות לו הפסד על ידי זה, משום שיוציא המעות אצלו לאחדים, ואינו יכול להרויח בהן. והוא גמרא בבא מציעא ע"ז ע"ב האי מאן דיזיף מאה זוזי לחבריה ופרעיה זוזא זוזא פירעון הוי, אלא דאית ליה תרעומת עלויה (מי שמלוה לחברו מאה זוזים, ופורע לו אחד אחד, זה פרעון, אלא שיש לו תרעומת עליו). ולא מיבעי לשיטת הש"ך בחושן משפט סימן ע"ד סעיף קטן י"ז, דאף בדיעבד אם הלוהו, אינו יכול לכוף להמלווה, שיקבל ממנו מעט מעט, אפילו בתוך הזמן, כל שכן דלכתחלה בודאי אינו מחויב להלוות לו באופן שיפרע לו מעט מעט, אלא אפילו לדעת השולחן ערוך (שם סעיף ד) דיכול הלוה לפרוע לו מעט מעט, אפילו שלא ברצון המלוה, מכל מקום כיון דמותר לו להיות תרעומת עליו עבור זה, משום דאומר לו אפסדתינהו מינאי, על כל פנים לכתחלה בודאי אינו מחויב להלוות לו באופן זה. ונראה לי דאם ראובן הוא מלוה להיתר עיסקא בפרוטרוט, דצריך להלוות לו גם באופן זה. משום דגם במעט המעות שיביא לו הלוה הזה, יכול להרויח בהן.
מצד הדין. היינו אפילו אם ראובן מתרצה, שיפרע לו שמעון המעות ביחד בראש חודש ניסן, ושמעון משיב שאינו יכול להחזיק המעות אצלו פן יוציאם בהוצאותיו, ועל כן הוא רוצה להקדים לפרוע מעט מעט, ויושלם הפירעון עד ראש חודש ניסן. וכל שכן אם שמעון רוצה להתחיל לפרוע לו מעט מעט מראש חודש ניסן, דבודאי אינו מחויב להלוות לו, כיון שהוא צריך למעות בראש חודש ניסן.
האהבה וכו'. גמרא בעבודה זרה דף ד'.: משל לשני בני אדם - אחד אוהבו ואחד שונאו. מאוהבו נפרע מעט מעט, ומשונאו נפרע בבת אחת. וכונת הגמרא אפילו לאחר שהגיע זמן הפרעון, כדמוכח החושן משפט בסימן הנ"ל בביאור הגר"א וכל שכן בעניננו.
דהוא וכו'. עיין בר"ן בנדרים דף ח'. בדיבור המתחיל עליו וכו', שכתב שם דקבלה בעלמא לדבר מצוה מהניא דומיא דמאי דאמרינן, דקבלה בלחוד מהניא לצדקה, כדכתיב (דברים כ, ג כ ד): בפיך זו צדקה, והוא הדין לכל דבר מצוה, עיין שם. וכן נפסק ביורה דעה סימן רי"ג סעיף ב' בהג"ה. ואין להקשות על זה מהא דבבא מציעא צ"ט. בקע לא מצי הדר ביה משאיל, לא בקע מצי הדר ביה משאיל, דעל שאילת כלים אין מצות עשה מיוחדת, מה שאין כן בהלואת מעות וכמו שכתבתי בסעיף ב', עיין שם. אמנם קשה לי מחושן משפט סימן ל"ט סעיף י"ז, עיין שם ובטור (שם סעיף י"ט) דאפילו אם מדעת המלוה נכתב השטר, יכול לחזור בו כל כמה שלא נתן לו המעות, וכל שכן בנידון דידן בהבטחה בעלמא. ואפילו לדיעות החולקין על המחבר עיין שם בש"ך (ס"ק מ"ט), היינו דוקא שם, שמדעת המלוה נכתב השטר, אבל בלי שטר, לכולי עלמא יכול לחזור בו, אף שמתחלה התנדב להלוות לו, ואמאי לא יהיה חייב להלוות לו מטעם נדר וכנ"ל. [ואולי דשם מיירי שהלווה איננו עני, והוא לוה המעות לזמן מרובה, דבאופן זה לא מצינו בתורה חיוב הלואה כדמשמע בסעיף א' דעיקר חיוב המצוה הוא לעניים או לעשיר לזמן מועט, עיין שם. ואפילו בזה יש לעיין אם הוא מצות עשה גמורה, ועיין לקמן בפרק ו' בנתיב החסד סעיף קטן ג'. אבל אם כן היה להם להפוסקים להזכיר דבעני אסור לחזור בכל גווני.] ואולי דשם לא איירי כי אם מדין שעבוד וקנין ולא מדין נדרים, ונפקא מינה אם שאל על הנדר, ועיין ביורה דעה סימן רכ"ח סעיף כ'. [ולפי זה גם בשאילת כלים לפי מה שכתבתי בסעיף ג', דבעני יש חיוב להשאילו, יהיה אסור לחזור משאילתו אם השואל הוא עני גם לרב הונא, ומטעם נדר אפילו אם עדיין לא בקע בו.] ואפילו אם נאמר, דבעניננו לא שייך נדר, ויכול לחזור בו וכפשיטות לשון השולחן ערוך (שם), מכל מקום יש בו משום מחוסרי אמנה דהוי כמתנה מועטת [בבא מציעא מ"ט.] כיון שמתחלה סמך על דעתו.
אסור וכו'. דלא מיבעי לדעת הרמב"ם בספר המצוות מצות עשה קצ"ה והשולחן ערוך יורה דעה סימן רמ"ט סעיף ו' דסבירא ליה, דהחזקת ידי המתמוטטים בהלואת מעות הוא בכלל צדקה, בודאי אין יכול לחזור בו דהרי הוא כמו האומר: סלע זו לצדקה, דאסור לחזור בו כמו שכתוב ביורה דעה סימן רנ"ח סעיף ו' ובריש סימן רנ"ט. דאף שגמילות חסדים הוא בין לעניים בין לעשירים [עיין בנדרים דף ז'. לענין הפקר], מכל מקום סתם גמילות חסדים הוא עשוי להחזיק ידי המתמוטים בהלואה כידוע. ואפילו לדעת הרמב"ן דכתב במנין מצותיו (מצוה ט"ז) דהחזקת ידי המתמוטטים אינו בכלל צדקה רק הוא מצוה בפני עצמה, מכל מקום המתנדב לזה לא גרע ממתנדב לצורך בית הכנסת או שאר דבר מצוה דאסור לחזור בו, עיין ביורה דעה סימן רנ"ט סעיף ב'.
אינו מחויב. כן נראה פשוט. ולא דמי לשכיר, דנסתפקנו לקמן בפרק ט' סעיף ז', דאם יש לו ממי ללוות דמחויב ללוות ולפרוע בזמנו, דהתם חוב הוא שחייב לשכיר שנשתעבד לו עבור פעולתו, מה שאין כן בעניננו. ומכל מקום נראה לי דאם בהלואה זו יחזיק ידו שלא יתמוטט לגמרי ויצטרך לבריות, דאין יכול לפטור עצמו מזה, דאף דאין זה בכלל המצוה דאם כסף תלוה, מכל מקום הלא לא נפיק זה מכל מה שאמר הכתוב (ויקרא כ ה ל ה): וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו. ואמרו חז"ל (בספרא פ בהר פרשתא ה): החזק בו עד שלא יפול ויצטרך לבריות. ומצות החזקה כולל בכמה סוגים, כמו שכתב הרמב"ם (פ י ממתנות עניים ה ז), דצריך לעשות עמו שותפות, או להמציא לו מלאכה וכיוצא בזה, וזה גם כן לא גרע מזה.
כאילו יש וכו'. בדין זה נסתפקתי מתחלה, אם זה מקרי יש לו מעות, כיון דהגיע זמן הפירעון ומוכן הוא לפרוע, או דילמא כיון שהם אצל אחרים ומחוסר גוביינא מקרי כאילו עתה אין לו, ודומיא דמאי דאמרינן בבבא בתרא קכ"ד. לענין בכור, דאינו נוטל פי שנים בחוב, ואפילו הגיע זמן פירעון קודם שמת אביו, דהוי ראוי מטעם זה כדאיתא בחושן משפט (סימן רע 'ח סעיף ג). ואמנם באמת אין ראיה מבכור, דשם שאני דכתיב (דברים כ א י ז), בכל אשר ימצא לו, ואין זה מצוי לו [וכעין דאמרינן ומצאתה דאתי לידיה משמע]. ונראה לי דזה תלוי במה דקיימא לן לענין בעל חוב, דאם יש להלווה מעות, אינו יכול לסלקו בנכסים אחרים, כמו שכתב בחושן משפט סימן ק"א (סעיף א), וכתב שם המחבר בסעיף ד', אם יש לו מעות בפיקדון אצל אחר, הוי כאילו המעות ברשותו, ואינו יכול לסלקו בנכסים אחרים, ומשמע שם ברמ"א בסעיף ד' בהג"ה, דהוא הדין אם יש לו מעות בהלואה אצל אחרים, והגיע זמן פרעון, דגם כן אינו יכול לסלקו בנכסים אחרים, ומוציאין המעות ונותנין לבעל חוב. וביאר שם הגר"א (ס 'ק ט 'ו) הטעם דסבירא ליה להרמ"א דבהלואה גם כן כיון דהגיע זמן פירעון המעות הם ברשות המלוה, והכי נמי בעניננו מקרי כאילו המעות ברשותו, ואינו יכול לפטור עצמו מלהלוות. [ועיין בש"ך שם סעיף קטן ב' שכתב ונראה דרצה לומר וכו', והלכך כשאין המלוה מקפיד וכו'. ואין סתירה לעניננו, דאפשר דגם הוא מודה דלכתחלה, אם בא לשאול לבית דין אין מורין לו לעשות כן. ובלאו הכי פשטא דלישנא דהרמ"א משמע כהגר"א, וכן משמע בסמ"ע סימן פ"ו סעיף קטן ה' דלהרמ"א. אחר שהגיע הזמן דינו כפקדון בזה.] אבל באמת כל זה הוא רק לדעת הרמ"א, אבל הרשב"א סבירא ליה, דאף בהגיע זמן פירעון לא מקרי כאילו הוא ברשותו, והוי רק כנכסין משועבדין, עיין בסמ"ע וט"ז שם. ונמצא לפי זה דדיננו הנ"ל תליא באלו שני הדיעות, ועל פי זה כתבתי דברי שבפנים בשם יש אומרים.
בפקדון וכו'. מדברי המחבר בסימן ק"א סעיף ד' הנ"ל.
אין לו רשות. דכשיבוא לבסוף לתבוע פקדונו, בודאי מחויב להחזיר לו תיכף ולא ניתן לו רשות, רק להשתמש קודם שיבוא, כן פשוט ומוכח בסמ"ע שם סעיף קטן ט"ז בשם הראב"ד, עיין שם.
קיבל על עצמו. ואין מצד הדין חיוב עליו שיעשה ככה, כדי שיוכל להלוות לאחרים, כי המצוה ד"אם כסף תלוה את עמי" איירי רק במי שיש לו כסף משל עצמו, כמו שכתבנו למעלה (סעיף י"ב), ורק אם עושה כן מצד חסד בעלמא, יש לו מצוה. וכל זה דוקא במעות של פיקדון, אבל אם יש בידו מעות של הלואה, דמדינא הם עתה שלו, מחויב להלוות מהם אם אין צריך להם לפרנסת ביתו, ורוקא כשהוא מכיר לפי הענין שלא יבוא מזה ריעותא להמלוה שלו, דאם יש לו ספק אם יפרע הלווה הזה לזמן שקבע הוא עם המלוה שלו, אין רשאי לוותר ממון אחרים, אלא אם כן קיבל על עצמו שהוא בעצמו יפרע להזמן שקבעו.
מוטב וכו'. ומיירי בשכולם שוים במעלה, דאם האחד הוא מבני עירו ושארי האנשים אינם מבני עירו, או שהאחד עני והשאר הם עשירים בודאי הוא קודם.
פרק ב
ואפילו וכו'. עיין בחושן משפט סימן צ"ו בסעיף ו' בהג"ה, שפסק כדעת מהרי"ק. ואפילו לדעת הש"ך שם בסעיף קטן ט' דמסכים להיש חולקין, היינו דוקא שם שיש להבעל הנאה מהממון שלוותה או שהפקידו אצלה, וכמו שכתב הש"ך שם בהדיא בסוף דבריו, מה שאין כן בעניננו. ואם היא משערת שעל ידי מניעת הלואה לא יהיה הפסד לה. בודאי יש לה להלוות, דהוא נכלל במה שכתבנו אם היא יודעת וכו'.
דבר מועט. דלא גרע זה מצדקה דמותר לקבל מהם דבר מועט מטעם זה, וכמו שפסק ביורה דעה סימן רמ"ח סעיף ד' ועיין שם בפתחי תשובה (ס ק ד). ומה שכתבנו או שהיא יודעת, הכל חד טעמא. ומכל מקום מסתפקנא אם מחויבת להלוות אף באופן זה אחרי דמכל מקום המעות אינם שלה, ורק מותרת להלוות ולא חייבת. ועיין בפרק א' סעיף י"ג ובנתיב החסד שם באות כ"ד דפיקדון אף דמותר להשתמש בו, ויכול גם כן להשית עצות בנפשו להחזיר הפקדון לבעליו בזמנו, אפילו הכי אין מחויב להלוות, כיון דבאמת המעות אינם שלו. ויש לחלק דשם כיון דדרך בעל הפיקדון לבסוף לתבוע פקדונו, על כן לא מקרי זה כאילו יש לו עכשיו מעות, מה שאין כן בעניננו. כיון שיודעת שאין הבעל מקפיד על זה, הרי הוא כאילו הרשה לה בהדיא שתלוה גמילות חסדים מממונו. ומכל מקום עדיין לא ברירא לי מלתא שהיא עוברת בעשה אפילו באופן זה, כיון שמכל מקום המעות אינם שלה וצריך עיון. ומכל מקום מצד מדת החסד בודאי מוטל עליה להלוות כיון שברשות הבעל הוא.
אבל וכו'. כתובות דף ע"ב.
צריך. יורה דעה רמ"ו סעיף י"ח.
פרק ג
או לאשה. היינו אפילו בלי משכון כשהיא בטוחה בעיניו, וכנ"ל בפרק א' סעיף ח'. וזה בשאין לה בעל, אבל ביש לה בעל, נראה דאינו חייב להלוות, אלא אם כן מכיר בהבעל ובטוח בעיניו, שיתרצה לפרוע חובות אשתו, ועיין לעיל בפרק א' בנתיב החסד אות י"ג.
אם פקר וכו'. אף דביורה דעה סימן רנ"א סעיף ב' איתא, דאפילו לתיאבון אין מחויבין לגמול עמו שום טובה לא להחיותו ולא להלוותו, עיין בפתחי תשובה (שם ס ק א) שמסיק בשם הבכור שור, ועוד כמה תשובות לדינא, דלתיאבון מחויבין להחיותו כשיטת התוספות. וכן בביאור הגר"א שם (ס ק א), כתב דהעיקר כשיטת התוספות דמחויבין להחיותו ולהלוותו. ועיין שם עוד בביאור הגר"א, שכתב על מה דהביא הבית יוסף ראיה דהרמב"ם אינו סובר כשיטת התוספות, דראיה ההיא אינה מוכרחת. וכדבריו כן הוא, דבפרוש המשנה להרמב"ם בפרק חלק ביסוד הי"ג מוכח בהדיא שגם הוא סובר כשיטת התוספות. [הג"ה ועיין בפרק י"ג מהלכות רוצח ושמירת נפש הי"ד, והועתק דבר זה גם כן בחושן משפט סימן ער"ב סעיף י"א, שכתב דמצוה לשנוא אותו עבור זה, והוא גמרא ערוכה בפסחים קי"ג ע"ב. [ומשמע שם בגמרא דאפילו לא התרו בו כלל לזה, כיון שהיא עבירה שמפורסמת בישראל לאיסור, כי הגמרא מיירי שם באיסור עריות. ומה שכתב ברמב"ם ובחושן משפט הנ"ל והתרו בו, משום שרצה לכלול גם שארי עבירות שאינם מפורסמים לאיסור.] ולכאורה סותר את עצמו בזה למה שכתב ביסוד הי"ג הנ"ל].
לתיאבון. לאפוקי אם הוא להכעיס דינו כעובד עבודה זרה, כמבואר בחושן משפט בסימן רס"ו סעיף ב'.
כל וכו'. הרמב"ם בפרק חלק הנ"ל.
הוא וכו'. חושן משפט סימן רס"ו סעיף ב' הנ"ל.
וכן. חושן משפט סימן שפ"ח (סעיף י'ג) עיין שם. וכל שכן דאין לגמול עמו חסד. ומה דאיתא במדרש קהלת רבה (פרשה ז', ד), כתיב (שמואל א, כ ה א): ושמואל מת, וסמוך ליה: ואיש במעון ומעשהו בכרמל. אמר הקדוש ברוך הוא: הכל צווחין וטופחין על מיתתו של צדיק, והרשע הזה יושב ועושה מרזחין, ללמדך שכל הכופר בגמילות חסדים, כאילו כופר בעיקר [ועיין בחלק שני סוף פרק ז' שכתבתי ביאורו]. אבל דוד המלך ע"ה מה היה עושה היה גומל חסד לכל, אומר כן אפילו הורג או נהרג או רודף או נרדף גומל חסד אני לו כמו לצדיק, הדא הוא דכתיב (תרילים י ג ו): ואני בחסדך בטחתי יגל לבי בישועתך אשירה לה' כי גמל עלי. אין כונת המדרש רודף בעת הרדיפה להרוג את חבירו לגמול עמו חסד, אחרי שהתירה התורה אז את דמו. ועוד מאי רבותא דנרדף דקאמר המדרש אלא נראה שכוונת דוד המלך ע"ה היה נגר מה שאמר נבל הכרמלי (שמואל א כ'ה י) היום רבו עבדים המתפרצים איש מפני אדניו, ולקחתי את לחמי ואת מימי וגו' ונתתי לאנשים וגו'. על כן אמר דוד שאני אינני מתנהג כן, אלא אני גומל חסד אפילו לעבד שנרדף מפני אדוניו, וכן לאדונו הרודפו. אי נמי מה שאמר רודף רמז לשאול שהיה רודפו, והיה מותר להרגו, וכמו שאמרו חז"ל (ברכות ס"ב.) על מה שכתוב (שם כ"ד י'): ואמר להרגך ותחס עליך, ואף על פי כן התחסד עמו דוד כמה פעמים והחזיר לו צפחת המים אשר מראשותיו ואת חנית המלך, כמו שכתוב (שם כ ו כ ב) וגם שאול בעצמו הודה על כל זה כי הוא מתנהג עמו בדרך חסיד וצדיק וכמו שכתוב (שם כ"ד י, 'ז), ויאמר אל דוד צדיק אתה ממני וגו'. אי נמי רודף בעת המלחמה קאי ובאופן המותר. ומה שאמר הורג או נהרג רצונו לומר מכה או מוכה. אי נמי כפשטיה וקאי אעת המלחמה וכנ"ל.
שהוא וכו'. דהרי אמרו (מגילה כ"ה.) האי מאן דסני שומעניה שרי לבזוייה, הרי דסמכינן על מה דסני שומעניה להתיר לאו דלא תונו איש את עמיתו והוא הדין הכא. ואין לומר דהכא לעניננו שאני, ותדע דהלא מומר אוכל נבילות לתיאבון בודאי שרי לבזוייה, ואילו להלוותו עדיין הוא מחויב בזה לשיטת התוספות דמרבינן מלכל אבידת אחיך לא דמי, דראייתנו הוא רק דמה שנתחזק בעיר הוא חשוב לממש, ולהא מילתא הני תרי עניני שוין כנ"ל.
פרק ד
בדבר וכו'. גמרא בפסחים קי"ג ע"ב על קרא דכי תראה חמור שונאך וגו', ומי שרי לסנויי ליה והכתיב (ויקרא י"ט י"ז): לא תשנא וגו', אלא דחזי ביה דבר ערוה כולי עלמא נמי מסני סני ליה ומאי קאמר שונאך, אלא לאו דחזי ביה איהו בלחודיה דבר ערוה, ואפילו הכי צותה התורה לפרוק ולטעון עמו, וכמו שהועתק דין זה בחושן משפט סימן ער"ב סעיף י"א עיין שם, והוא מלשון הרמב"ם פרק י"ג מהלכות רוצח ושמירת נפש הי"ד. והוא ממש כעין מה שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה בפרק חלק (ביסוד הי"ג), דכיון שהוא מאמין עדיין בעיקרי הדת, צריך לגמול חסד עמו.
מצוה בשונאו וכו'. דאיתא בבא מציעא דף ל"ב ע"ב, דאוהב לפרוק ושונא לטעון, אף דבכל מקום פריקה קודמת לטעינה משום צער בעלי חיים, אפילו הכי בזה מצוה בשונא כדי לכוף יצרו, ופשוט דהוא הדין בעניננו. ומה שחלקתי בין שונא לשונא, דהנה בתוספות שם דיבור המתחיל לכוף וכו', כתבו דלא קאי זה אשונא דקרא דמצוה לשנוא אותו, אלא בשונא דעלמא. ואף שבפסחים קי"ג ע"ב משמע שם בתוספות דהם סוברים, דאפילו שונא דקרא מצוה להקדימו, בשולחן ערוך חושן משפט סימן ער"ב סעיף י' בהג"ה סתם בהדיא כדעת התוספות בבבא מציעא הנ"ל וכמו שכתבנו בפנים. וכן כתב הנמוקי יוסף בשם הרמב"ן. [ומה שכתב הש"ך בסעיף קטן ב' בשם הב"ח, דאף בדעביד איסורא, המעיין בב"ח יראה דעיקר ראייתו הוא מלשון הרמב"ם שהוא כלשון השלחן ערוך, ובאמת אינה ראיה כלל, ואדרבא ראיה להיפוך, דהמחבר מיירי בתחלה בסעיף י' בסתם שונא, ובסעיף י"א מיירי בשונא שבתורה, וכן כתב הגר"א בביאורו עיין שם.] אך זה מיבעי לי בעניננו לענין שונא דעלמא, שמצוה להקדימו לאוהב כדי לכוף יצרו וכנ"ל, אם הוא אפילו להקדימו לקרוב ועני, וכמו בענין פריקה וטעינה, דאף דבכל מקום פריקה קודמת משום צער בעלי חיים, אפילו הכי מצוה יותר להקדים טעינת השונא כדי לכוף יצרו, הוא הדין בעניננו לענין מצות הלואה ושאר חסד, דאף דבעלמא הקרוב קודם, אפילו הכי כדי לכוף את יצרו עדיף, וזה גופא מיבעי לי גם לענין פריקה וטעינה אם נזדמן לו שני אנשים לענין פריקה או טעינה או להשבת אבידה ואחד מהן קרוב ואחד מהן שונא - איזה מהן קודם, דבודאי בשני אנשים שוים ואחד מהן קרוב, מסתברא דמצוה להקדימו כמו לענין שאר חסד, ומשום ומבשרך לא תתעלם, אך לענין שונא, אפשר דהשונא קודם כדי לכוף את יצרו, וצ"ע.
מצוה וכו'. וכמו לענין צדקה דההגון הוא קודם, וכדמוכח בבא קמא ט"ז ע"ב בגמרא בעת אפך וגו' הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים, כן בודאי לעניננו. וברור אצלי דהוא הדין לענין פריקה וטעינה, ההגון הוא קודם, אף ששניהם פריקה או טעינה וכן לענין השבת אבידה. ותמיה לי על באר הגולה שם בחושן משפט (ס"ק צ') שכתב דפריקה קודמת משום צער בעלי חיים [היינו באוהב לפרוק ושונא לטעון ובשונא דקרא שצריך לשנוא אותו], דאפילו בלא טעם זה כגון ששניהם לטעינה גם כן ההגון הוא קודם וכנ"ל. ואף שהדבר פשוט מצד עצמו מכל מקום אביא גם כן לזה ראיה מן המשנה דהוריות י"ג; האיש קודם לאשה להשבת אבידה. ופירש הרמב"ם שם משום דהאיש חייב בכל המצות, מה שאין כן האשה. ואם כן כל שכן בזה דאיירינן דחזו ביה שבא על הערוה, דעובר על התורה במזיד, והוא הדין בשאר איסורים כשעובר עליהן במזיד, דהוא גרע מאשה שלא נצטותה על איזה מצוות, דבודאי איש ההגון הוא קודם לו.
פרק ה
ישראל וכנעני וכו'. בבא מציעא דף ע"א. תני רב יוסף, אם כסף תלוה את עמי את העני עמך, עמי וכנעני עמי קודם, פשיטא, ומשני לא צריכא דאפילו לכנעני בריבית ולישראל בחנם.
ושניהם וכו'. כן כתב בספר אגודה והוא פשוט.
אם וכו', שם.
ואין וכו'. כן כתבו המפרשים וכן משמע פשטיות הגמרא (שם).
הואיל וכו'. כן כתב בספר אגודה.
ודאי וכו'. טעמו דמשום דהוא צריך המעות לפרנסתו בשביל זה ימות העני ברעב והרי אפילו מיראת דבר השמיטה הזהירה התורה (דברים ט ו ט) השמר לך וגו' קרבה שנת השבע וגו' ורעה עינך באחיך האביון וגו', וקל וחומר בזה שאין לו שום חשש בהפסד קרן, רק מניעת הריוח, שיהיה בו חטא, אם לא ילוה לו. ונאמר (ויקרא כ ה ל"ה): וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו, ופירשו זכרונם לברכה (ספרא בהר פרשתא ה', א), דהכונה החזק בו כדי שלא יתמוטט לגמרי ויצטרך לבריות. ואם כן בעניננו, אם ישמיט את עצמו מלהלוות לו, בעל כרחו יהיה צריך להיות מיד נודד ללחם.
אבל אם בא וכו'. דממה שאמרו (בב מ ע"א) עמי וכנעני משמע שהם שניהם לפנינו.
כשיודע בודאי וכו'. וראיה לזה ממה שכתב בשולחן ערוך יורה דעה סימן רנ"א סעיף י"א, דאם בא עם הארץ לפנינו מת ברעב, חייב להחיותו אף על פי שהוא ספק אם יחסר אחר כך לתלמיד חכם, עד כאן לשונו. משמע דאם ודאי יחסר לו, אף על פי שאינו עדיין לפנינו, יש לו למנוע את עצמו כדי להקדים לתלמיד חכם, והכי נמי בעניננו, לענין עובד גילולים וישראל. אך יש לדחות קצת, דהתם כיון שיודע שחסר לחם לתלמיד חכם הרי החיוב מוטל לפרנסו, ואף שלא בא עדיין לפנינו, מה בכך, והוא ככל חיוב צדקה שמוטל על בעל הבית להשגיח על העני לפרנסו אפילו אם העני בוש לפשוט יד לבקשו, מה שאין כן לענין הלואה מסתברא כל זמן שלא בא לפנינו לבקש הלואה אין מוטל לעת עתה חיוב על בעל הבית, וממילא יוכל ליתן להכנעני, וכשיבוא אחר כך הישראל, תו אין עליו חיוב, כיון דאין לו, מכל מקום נראה כמו שכתבתי דהוא כמו שאמרו בקידושין ל"ג.: יכול יעצים עיניו מקמי דלימטי זמן חיובא, דכי מטי זמן חיובא הא לא חזי ליה (לפני שיגיע זמן החיוב, שהרי כשמגיע זמן החיוב אינו רואה), תלמוד לומר (ויקרא י"ט ל"ב): ויראת מאלהיך. הרי דכיון שיודע שבקרוב יבוא עליו חיוב מן התורה אף שלעת עתה לא בא החיוב עליו, אין לו לבקש טצדקי (עצות) להפטר ממצוות, והכי נמי בעניננו. וגם ראיה זו יש לדחות קצת, דהתם בעצימת עיניו כונתו להפקיע עצמו ממצוה וכדמשמע מפירוש רש"י שם, אבל הכא במה שמקדים את עצמו ומלוה להכנעני כונתו רק להרויח עתה ממון על ידי זה, וממילא נפקע אחר כך המצוה, שאין לו מה להלוות עוד לישראל. גם ראייתנו מקידושין הוא רק לשיטת הסוברים דעל הלואת כנעני בריבית אין מצות עשה, אבל לדעת הרמב"ם שם דהוא מקיים בזה מצות עשה דלנכרי וכו' אין ראיה לאיסור. ומכל מקום בעני שצריך להלואה, דעל הלואה כזה יש מצות עשה דוהחזקת בו וחי אחיך עמך והוא מהח' מעלות שבמצות צדקה, כמו שכתב בשולחן ערוך יורה דעה סימן רמ"ט סעיף ו', לכאורה נראה דלא גרע מצדקה דצריך להשים עין עליו לטובה אפילו קודם שבא אליו, כיון שיודע שבודאי יבוא אליו, והוא דומה להא דיורה דעה הנ"ל לענין עם הארץ ותלמיד חכם. ועכשיו אין לדחות להקל משום דהוא מקיים בהלואתו לכנעני בריבית מצות עשה לדעת הרמב"ם, דהא שם בצדקה גם כן מקיים הוא מצות עשה בנתינתו לעם הארץ, ואפילו הכי כיון שיודע שיחסר על ידי זה אחר כך לתלמיד חכם אסור, והכי נמי דכוותיה, כן נראה לעניות דעתי.
י"א דאפילו וכו'. כן כתב במגילת אסתר בשורש ו' בביאורו על ספר המצות להרמב"ם דבזה משני שם דלא תקשה אמאי דמשני שם בגמרא ב"מ (ע"א.) לא צריכא דאפילו לכנעני בריבית וכו' ממה דאמר בעבודה זרה דף כ'; דלר' יהודה להקדים נתינה דגר למכירה דכנעני לא צריך קרא, משום דגר אתה מצוה להחיותו, ואם כן כל שכן בעניננו. דאיירי בישראל גמור דעדיף מגר, ולזה כתב דהרבותא הוא דשם הטעם משום דהוי דבר מועט כמו שכתבו התוספות שם דבור המתחיל ור' מאיר [ואף דכתבו התוספות שם עוד סברא משום דלגר הוא שוה הרבה, ואם כן בעלמא דליכא סברא זו גם על דבר מועט יש רבותא, לא הזכירו האחרונים סברא זו משום דמשמע להו דזה איננו עיקר ההיתר ורק לשופרא דמילתא כתבו זה. ותדע דבחולין קי"ד ע"ב לא הזכירו התוספות דבר זה וכתבו רק דהוא דבר מועט]. ואשמועינן התורה דבעניננו לענין הלואה חייב להלוות לישראל בחנם, אפילו אם על ידי זה ימנע ממנו ריוח מרובה [אך להרמב"ם שם דסבירא ליה דפסוק לנכרי וכו', הוא מצות עשה תו אין ראיה לדין זה עיין שם]. וכן כתב בפני יהושע בבבא מציעא דף ע"א, עיין שם. והיש אומרים השני הוא דעת השער המשפט בסימן צ"ז שמצדד כן במסקנא, עיין שם. והנה הראיה שהביא השער המשפט לסברתו מהשבת אבידה, עיין בפני יהושע הנ"ל, שהביאה ודחה אותה. והנה באמת קושיא זו הנ"ל נוכל לתרץ בפשיטות, דאי מנבילה הוה אמינא דשם הלא איירי בגר תושב שהוא עני ואין לו, ואתה מצווה להחיותו, מה שאין כן בענין הלואה דמיירי אפילו בעשיר, דלא שייך בזה שימנע את עצמו מריוח כדי לקיים וחי אחיך עמך, וקא משמע לן הקרא דאף על פי כן מחויב להלוותו. [ומצאתי בספר גור אריה על התורה שהזכיר גם כן סברא זו]. ואם כן נוכל לאמר דבעניננו גם כן בריוח מועט, ואפילו הכי איצטריך קרא. ומה שכתבנו בפנים דכן משמע קצת מרמ"א בסימן י'. הוא ממה שכתב שם ביסוד השלישי ראיה מבבא מציעא דף ע"א הנ"ל לסברתו, דאף בענין ממכר וקנין טוב יותר להשתתף עם ישראל ואף דעל ידי זה יצטרך להוסיף על הקנין, ושם בוראי הלא רוקא בדבר מועט, ואם כן הכי נמי בעניננו.
בכדי שיעור וכו'. דביותר מזה היינו שאין ידו משגת להלוות סך גדול כזה בלי ריוח נראה דלכולי עלמא מותר להלוות לכנעני בריבית, שלא הקדים התורה לישראל בחנם, אלא באופן שבלי הזדמנות הכנעני היה מחויב להלוות לישראל בחנם, כגון שהיה בתוך שיעור כדי השגת ידו, וכדלעיל בפרק א' סעיף ד' בשם החינוך, ובזה העדיפה התורה להלוותו בחנם אף כשהכנעני רוצה ליתן לו רבית, מה שאין כן ביתר מכדי השיעור דגם בלי הכנעני, אינו מחויב להלוותו פשיטא דבזה שנזדמן לו כנעני שרוצה ליתן לו ריבית לא ימשך עליו החיוב להלוות לישראל.
ופשוט דהוא הדין לענין וכו'. ואף דאין זה צריך ראיה, מכל מקום מפני שמצוי בעוונותינו הרבים לעבור על זה אביא ראיה גם כן. דהא על האי קרא גופיה קאמר בבבא מציעא נ"ו:, עיין שם, דשכירות ליומיה ממכר הוא עיין שם. ועיין לקמן בחלק ב' פרק כ"א סעיף ד' מה שנכתוב שם בזה.
ואפילו אם הכנעני מוסיף וכו'. הנה הרמ"א בתשובה סימן י' הביא ראיה לדין זה, מהא דבבא מציעא דף ע"א הנ"ל, דמוטב להלוות לישראל בחנם מלכנעני בריבית, אף דהוא מפסיד על ידי זה. וכתב שם עוד, ואין לומר דזהו דוקא התם שאינו מפסיד משלו, אלא שאינו מרויח, אבל במקום שמפסיד משלו כי הכא, אינו צריך להקדים לישראל [כהא דפרק מי שהחשיך קנ"ג ע"א, דמחלק שם בין כיסו למציאה ובשאר מקומות]. זה אינו דהא בהדיא גרסינן בפרק קמא דעבודה זרה (כ' ע'א): לא תאכלו כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי (דברים י"ד כ"א). אין לי אלא לגר בנתינה ולכנעני במכירה. לגר במכירה מנין תלמוד לומר וכו', לכנעני בנתינה מנין תלמוד לומר וכו' דברי ר' מאיר. רבי יהודא אומר: דברים ככתבן, לגר בנתינה ולכנעני במכירה וכו', עיין שם בגמרא. וקאמר שם דלר' מאיר קאי קרא לאקדומי נתינה דגר למכירה דכנעני, ור' יהודא כיון דגר אתה מצוה להחיותו, וכנעני אי אתה מצוה להחיותו, לא צריך קרא להקדים. ואם כן נאמר דעל כרחך לא פליגי ר' מאיר ור' יהודה אלא לענין לאצרוכי קרא להיות גר קודם, אבל לדינא כולי עלמא מודים דגר קודם לכנעני, ואף על פי שמפסיד בקרנא שלו, מכל מקום הוא מחויב לקיים: לגר אשר בשעריך תתננה. אם כן הוא הדין בנידון דידן, מחוייב כל אדם לקיים מיד עמיתך עמיתך קודם, עכ"ל. ולעניות דעתי ראיה זו יש לדחות, דשם בגר תושב שהוא עני, הצריכה התורה להפסיד קרן כדי להחיותו, מה שאין כן לענין עשיר מנ"ל. אך הראיה השלישית שהביא שם לדין זה לכאורה ראיה חזקה היא. וזה לשונו, דעל כרחך הא דמפרש קרא דעמיתו הוא קודם לכנעני, מיירי אפילו היכא דמוזיל הכנעני דקיימא לן [בעירובין מ"ו:], ר' מאיר ור' יהודה, הלכה כרבי יהודה. ור' יהודה קאמר הכא דלאקדומי לא צריך קרא, אם כן הא דקאמר הכתוב: או קנה מיד עמיתך, מיירי כשמוזיל גביה, דאם בשויין הכתוב מדבר, לא צריך קרא דפשיטא הוא, אלא שמע מינה דהכי קאמר, דאפילו בכנעני במעות ולחברו בהפסד, מכל מקום חבירו קודם, עד כאן לשונו בקצרה, ועל כרחך כונתו היכא דהוא נוגע רק לדבר מועט, דאי לאו הכי פשוט וברור, דאין מחויב בדבר הזה. ואין להקשות על דברי רמ"א מהא דאיתא בחושן משפט בסימן קע"ה סעיף מ', עיין שם לענין מצרנות ופוסק שם בסעיף מ"א, במה דברים אמורים, כשיכול למוכרה לישראל בדמים שנותן הכנעני, אבל אינו חייב למוכרה לישראל בפחות, ומשמע שם מן הסמ"ע (ס"ק ע"ג) דאפילו דבר מועט אין חייב להוזיל. יש לומר אין הכי נמי דחיוב אין עליו, אבל מצוה יש עליו בזה וכמו שכתבתי. ונפקא מינה לענין לכפותו בזה, דהא המחבר קאי על מה דכתב בסעיף מ', דהיו משמתינן ליה וכו' וקאמר דבאופן זה לא שייך זה. ודע דנראה לי דוקא בדבר שאין מקחו ידוע, אבל בדבר שמקחו ידוע, והכנעני רוצה ליתן לו כפי המקח, והישראל רוצה שיוזיל לו המוכר מן המקח, לא צותה עליו התורה בזה, דאפילו אם לא היה כאן הכנעני, גם כן אין מחויב להוזיל, וכן לענין אם יכול לקנות מן הכנעני כפי המקח הידוע, והישראל המוכר רוצה שיוסיף לו מעט, אין מחויב בזה.
דאז וכו'. והקרוב לומר דאפילו אין צריך הכלי להשתכר רק להשתמש בו, כיון דעני הוא ואין לו במה לקנות, הרי מחויב להשאיל לו מתורת צדקה, וכנ"ל בפרק א' סעיף ג', ומה בכך שמפסיד על ידי זה הריוח של השכר כיון שידו משגת לכך, ועיין.
דאיש וכו'. נובע מהא דאיתא בהוריות י"ג ע"א, דלהשיב אבידה האיש קודם לאשה, מפני שהאיש חייב במצות יותר, וכדפירש שם הרמב"ם במשנה, אם כן הוא הדין לענין הלואה. [הג"ה. ולפלא שלא הועתק המשנה זו ברמב"ם וטור שולחן ערוך, וצריך עיון.] ומה שכתבתי דבזמן ששניהם עניים, האשה קודמת, הוא מהא דאיתא ביורה דעה בסימן רנ"א סעיף ח' דלהאכיל, האשה קודמת לאיש, מפני שמתביישת לשאול על הפתחים, ואם כן נראה דהוא הדין בעניננו, דעל ידי הלואה שהוא מלוה להעני, מצוי הוא שעל ידי זה מחזיק בידו שלא יפול ויצטרך לבריות, ומקיים בזה המצוה דומטה ידו עמך והחזקת בו, וכדאיתא ביורה דעה בסימן רמ"ט ס"ו, אם כן ממילא האשה קודמת. אך על עיקרא דדינא דשולחן ערוך יש לעורר הרבה, דלכאורה פשטיות המשנה דהאיש קודם לאשה להחיות, משמע דבכל דבר שהוא להחיות - האיש קודם, ורק לכסות האשה קודמת, משום דבזיונה בחסרון הכסות גדול מהאיש, וכמו שפירש הרע"ב בהוריות שם. ומה שתירץ הבית יוסף בטור שם סימן רנ"א (אות ח') דהמשנה איירי לענין טביעה בנהר וכהאי גונא, הוא דוחק גדול. ועוד מהירושלמי שהביא שם הבית יוסף בעצמו, מוכח דמה שאמרה המשנה להחיותו לא איירי בענין סכנת נפשות [דאי לאו הכי אמאי אמר שם בירושלמי דכסות אשת חבר קודם לחיי עם הארץ, הלא סכנת נפשות ממש בודאי מחויב להקדים לעם הארץ. ומה דמשמע שם מהש"ך ס"ק ט"ז, דאפילו לענין פיקוח נפש כסות החבר הוא קודם, בעל כורחך צריך לומר דכונתו לא פיקוח נפש ממש, אלא מזון קורא פיקוח נפש, מפני שחיי אדם תלויין בזה, וכן כתב בחכמת אדם (כלל קמ'ה ס 'א) בהדיא לדינא], אלא לענין להאכילו. ומה דהקשו מכתובות ס"ז. דאיתא שם בברייתא, דיתום ויתומה שבאו להתפרנס, מפרנסין את היתומה תחלה, אפשר מפני שלא הגיעה עדיין למידה זו לחזור על הפתחים, מחוייבין הגבאים ליתן לה תחלה, כדי שלא תבוא למידה זו, שאין דרכה של אשה בכך. מה שאין כן היכא שכבר היא חוזרת בלאו הכי על הפתחים, האיש קודם להקדימו להחיותו, מפני שהאיש חייב במצוות יותר [ודלא כש"ך שם בס"ק י"ב]. ומכל מקום לענין הלואה נראה דהאשה קודמת וכמו שכתבנו בפנים, דאם לא ילוה לה, יוכל להיות שתצטרך לחזור על הפתחים. אמנם מצאתי אחר כך בשיטה מקובצת על כתובות בדף ס"ז. בשם הרשב"א שמפרש, ההיא דאמרו שם דלענין פרנסה היתומה קודמת, היינו לכסות דוקא [ומשום שאין דרכה לחזור על הפתחים להשיג מעות על כסות, מה שאין כן באיש]. מה שאין כן לענין מזון האיש קודם, וכדמשמע פשטיות המשנה בהוריות דלהחיות, האיש קודם, עיין שם. ואם כן ממילא לדידיה לענין הלואה גם כן נראה דהאיש קודם [אם לא שהם באים ללוות כדי לעשות כסות]. ומכל מקום לא רציתי לסתום כן בפנים משום דרש"י שם בכתובות פירש שם בהדיא דקאי על מזונות, וכן הרמב"ם (פ"ח ממתנות עניים הט"ו) וטור שולחן ערוך (סימן רנ"א ס, 'ח) פסקו כולם דלענין מזונות גם כן האשה קודמת.
ואם וכו'. מקורו מהא דפסק ביורה דעה סימן רנ"ב סעיף ח' בהג"ה, עי"ש.
פרק ו
באו. בבא מציעא דף ע"א. והעתקתיו לעיל בריש פרק ה', עיין שם.
והעני. כמו שכתב באגודה לענין כנעני וישראל והבאתיו בפרק ה' סעיף ג', עיין שם.
ואפילו וכו'. דסתמא אמרו: עני ועשיר - עני קודם, ולא חילקו בזה אם הוא קרובו ומעירו. והטעם הוא דאצל העני כשמלוהו, מצוי שמקיים גם כן המקרא דומטה ידו והחזקת בו, וגבי עשיר אינו מקיים, כי אם מצות אם כסף תלוה וגו'. ומסתברא דהעני קודם אפילו לרבו מובהק. ודע עוד דברמב"ם ושולחן ערוך (חושן משפט סימן צ 'ז ס"א) נזכר דלהעשיר יש גם כן מצוה להלוותו, ולא נזכר שהוא מצות עשה [ואך בסמ"ע שם בסימן צ"ז (ס"ק א') נזכר דיש מצות עשה], ובתחלת המאמר הזכיר מצות עשה להלוות לעניי ישראל, משמע דעיקר המצות עשה הוא על עניים ובעשירים הוא רק מצוה בעלמא, משום מאי דאמרינן בעלמא (סוכר מ'ט): גמילות חסדים נוהג בין לעניים בין לעשירים, דהכונה המדה קדושה של חסד נוהג לכל, אבל אינו מוכרח דהוא מצות עשה, דומיא דמאי דאמרינן שם, דהוא נוהג בין בגופו וכו', ופירש רש"י, מלוה לו בדרך אף דהיא מצוה רבה כדאמרינן בסוכה שם, אבל אינו מצות עשה, וכן לענין הספד המתים וכהאי גונא, וגם אפשר דקאי הגמרא על חסד שבגופו דהוא נוהג אף לעשירים, אולם באמת יש הוכחה דהוא מצות עשה והדין עם הסמ"ע הנ"ל, מהא דאמרינן במכילתא (פ' משפטים פרשה י"ט): כל אם ואם שבתורה רשות חוץ מג', וזה אחד מהן. אם כסף תלוה חובה. אתה אומר חובה, או אינו אלא רשות תלמוד לומר: והעבט תעביטנו, חובה ולא רשות. הרי אף דהעבט תעביטנו מיירי בעניים, מכל מקום מזה הוכחה דהאי אם חובה. ואם כן הלא בפסוק זה כתב גם כן את עמי, דהוא קאי על עשיר, כדמשמע בגמרא (ב"מ ע"א), ואם כן ממילא תרוייהו חובה. וכתב שניהן להראות דהעני קודם לו במעלה אבל חובה הוא בשניהן. [ולפי זה ניחא מאוד לישנא דגמרא שם עני ועשיר עני קודם, משמע דעשיר לחודיה יש בו גם כן מצות עשה, אלא דאם מתרמי נגד העני, העני מקדימו. ומה דאמר בגמרא שם, עמי וכנעני עמי קודם לאו דוקא, דבכנעני ליכא מצוה להרבה פוסקים אפילו בריבית, ואפילו לדעת הרמב"ם (פ"ה מהלכות מלוה ולוה ה"א) הוא דוקא בריבית, אבל בלא ריבית בודאי ליכא מצוה כלל וכמעט איסור עשה, עיין שם בספר המצוות (עשין קצ', ח), ואם כן מאי קאמר "קודם" לפי הסלקא דעתך דגמרא שם בבבא מציעא דאיירי הברייתא בלא ריבית. ואם כן על כרחך האי לישנא דקודם, לאו דוקא ונקטיה אגב אידך]. אך לישנא דהרמב"ם שכינוהו לזה בשם מצוה, ולא כתבו מצות עשה, קשה. ומצאתי פשר דבר לעניות דעתי בזה שיש חילוק בדבר, והוא אם העשיר דחוק למעות אלו של הלואה, כי לפעמים באיזה מקרה דחוק להעשיר בעניניו גם כן על סך גדול כמו להעני על סך קטן, ואז יש על זה גם כן מצות עשה גמורה, כמו אם מלוה להעני. ועל זה כתבה התורה: אם כסף תלוה את עמי את העני - להורות דבין לעמי בין לעני יש חיוב דאורייתא להלוות לו, כיון שהוא גם כן דחוק עתה למעות. אבל אם אינו באופן זה, הוא רק מצוה בעלמא מפני מדה הטובה של חסד. ומצאתי סעד לדברי בדברי החינוך (מצוה תע'ט) העתקתיו לעיל בסוף הפתיחה (נתיב החסד אות ט'), עיין שם, שמוכח בהדיא לסברתו שם דלהעשיר בעת דחקו יש מצות עשה גמורה להלוותו, ואף על פי כן הקדימו התורה להעני גם באופן זה, דבאופן זה הלא מיירי הכתוב דאם כסף תלוה וכמו שכתבתי, ואף על פי כן כתב הכתוב את העני להורות דהוא קודם וכדאיתא בגמרא.
הוא וכו'. גמרא שם. ונראה לי אפילו קרובו צריך המעות רק לכסות, ושאינו קרובו צריך למזון, אפילו הכי קרובו עדיף, כל שאין בו חשש סכנת נפשות. וראיה ממה שפסק בחידושי רע"א (יורה דעה סימן רנ"א סעיף ג') דהקרוב קודם, אפילו לתלמיד חכם, ובתלמיד חכם הלא כסותו קודם למזון עם הארץ, אם כן, כל שכן בקרוב. אך מתשובת חתם סופר יורה דעה סימן רל"ד נראה לכאורה בהפכו, ובעל כרחך דהוא פליג על חידושי רע"א, וצריך עיון.
כל ששהה וכו'. מהא דאיתא ביורה דעה בסימן רנ"ו סעיף ה', ועיין שם בבית יוסף בשם הירושלמי דהוא הדין לענין עני המקבל צדקה, שיהיה נקרא קבוע בעיר זו, צריך י"ב חודש, וממילא דהוא הדין לענין הלואה שגילתה התורה דעניי העיר קודמין, ואף דרמ"א הגיה שם דיש אומרים ל' יום, הלא המקור הוא מן הסמ"ק שכתב, ועתה מרוב הגלות נהגו העם ל' יום. ונראה לי, דזה אין שייך כי אם בצדקה, מפני שמצוי רוב עניים שצריך לפרנס אותם, ועל כן שינו את הענין בשבילם, וזה אין שייך כל כך במצות קדימת עניי העיר לענין הלואה. ועוד דשם גופא אין פסיקא כל כך איך לנהוג אם כהשולחן ערוך או כהרמ"א, עיין בשולחן ערוך אורח חיים סימן תכ"ט באליהו רבה ופרי מגדים שם, ואם כן הבו דלא להוסיף עלה.
ואם קנה וכו'. בבא בתרא דף ח':
או שדעתו. שולחן ערוך יורה דעה שם.
הקרוב קודם. כן מוכח בגמרא ורש"י בב"מ שם, עיין שם.
דהוא וכו'. וקצת ראיה מכתובות ס"ז.: יתום ויתומה שבאו להתפרנס, מפרנסין את היתומה ואחר כך היתום, מפני שהאיש דרכו לחזור על הפתחים, ואשה אין דרכה לחזור, הרי דמשום שיכול להשיג במקום אחר, על כן נדחה אף דבאמת איש חשוב מאשה לענין השבת אבידה, והוא הדין לעניננו.
הוא קודם. וראיה ממאי דקיימא לן לענין השבת אבידה, דהשבת אבידת אביו קודם לחבירו, ולא אמרו אלא דרבו קודם לו, והוא הדין לענין שאר טובות אשר בין אדם לחבירו, וממילא דהוא הדין לשאר קרובים, ועוד ממה דכתיב (ישעיה נ"ח ז'): ומבשרך לא תתעלם. ולענין אם אחד מעירו ואחד מעיר אחרת יש לעיין, דלכאורה זה שמעירו הוא קודם, ויש לדחות דבשלמא לענין עני הצריך התורה לזה שמעירו, דמוטל על הבעל הבית להשגיח יותר על העניים שמעירו לפרנסם וגם להלוותם כדי להחזיק ידם שלא יתמוטטו לגמרי. מה שאין כן בעשיר אפשר דשניהם שוה. ואין להביא ראיה ממה דאיתא בחושן משפט סימן קע"ה סעיף נ', דשכן העיר קודם לענין מכירת קרקע, דעל כרחך שם אינו דומה לעניננו, דשם דוחה מעלת שכן אפילו למעלת קורבה, ובעניננו בודאי מי שהוא קרוב עדיף משכן, וצריך עיון.
באו וכו'. נלמד מהא דיורה דעה סימן רנ"א סעיף ט', עיין שם.
או עניים. והם צריכים כולם למזון או לכסות. דאי אחד צריך למזון ואחד לכסות, כבר כתבנו לעיל בסעיף א' דהצריך למזון הוא קודם, מהא דיורה דעה הנ"ל סעיף ז'. וגם בספרי (פרשת ראה פסקא קט"ז) איתא לענין צדקה דהתאב תאב קודם [והובא ברש"י בחומש (דברים ט"ו ז')], ומסתמא דהוא הדין לעניננו. ומטעם זה נראה לי עוד, דאם שניהם צריכים ההלואה למזון או לכסות, ואחד עני ואחד אביון [אביון הוא המדולדל ביותר, ועל כן צריך מאוד להדבר, ומשום זה נקרא בשם אביון, שהוא תאב לדבר, עיין בבא מציעא קי"א ע"ב וברש"י שם], האביון קודם להעני, כי הוא צריך יותר, דאף דלענין תשלומי שכר שכיר איתא בבבא מציעא קי"א ע"ב דעני קודם להאביון, שם הטעם משום דאביון הורגל לבושת ולא כסיף למתבעיה להבעל הבית עבור שכרו, מה שאין כן לענין הלואה מסתברא דדמי לצדקה לדבר זה כיון דהוא צריך יותר. ונראה לי עוד דמשום הכי לא נקטה התורה בקרא דאם כסף תלוה ענין הלואה לאביון, משום דקרא איירי אפילו בלי משכון, ורק שיהיה בטוח אצלו, וכנזכר לעיל בפרק א' סעיף ח', וזה אינו מצוי באביון שהוא המדולדל ביותר, אבל היכא דהביא לו משכון או שנזדמן שהוא בטוח אצלו, הוא קודם להעני, כן נראה לעניות דעתי.
אחד מהם וכו'. שם ביורה דעה סימן רנ"א סעיף ט' ובסימן רמ"ב סעיף ל"ד.
דהוא הדין שאר קרובים. ולענין עניי עירו הביא בפתחי תשובה יורה דעה בסימן רנ"א ס"ק ג' בשם תשובת שמש צדקה, דהם קודמין אפילו לתלמיד חכם. ולעניות דעתי יש לעיין בזה טובא, אחד ממה דפסק בתשובות חתם סופר יורה דעה סימן רל"ד, דהא דעניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת, דוקא אם שניהם צריכים למזון או לכסות, אבל אם אחד צריך ללחם צר ואחד צריך לכסות, מי שצריך ללחם הוא קודם. ובתלמיד חכם הלא קיימא לן דכסותו קודם למזון עם הארץ, וכדאיתא בירושלמי דהוריות, הרי דמעלת התלמיד חכם גדולה יותר ממעלת עניי עירו, וממילא יש לו דין קדימה נגדם [ועיין במה שכתבנו לעיל בסוף סעיף קטן ד']. ועוד ממה שפסק ביורה דעה סימן רנ"ב סעיף ד', דתלמיד חכם מותר לפדותו אפילו בדמים מרובים, ואין חוששין אצלו מפני תיקון העולם, והטעם דעל מה שאנו מסייעין לתלמיד חכם, אין לך תיקון העולם יותר מזה, שממנו יוצא הוראה לישראל, ובעניננו גם כן אין לנו להקדים לעניי עירו נגדו.
באו. יורה דעה סימן רמ"ב סעיף ל"ד לענין השבת אבידה, והוא הדין לענין הלואת ממון.
ואם. שם. ולענין מפרק משאו שאני, כדי שלא להשהות המשא על אביו.
וכל זה וכו'. שם בהג"ה.
יוכל להשמיט וכו'. מקורו מהא דאיתא ביורה דעה סימן רנ"א סעיף י"א לענין עם הארץ ותלמיד חכם, והוא הדין לענין קרוב ושאיננו קרוב. ועיין לעיל בפרק ה' בנתיב החסד סעיף קטן ט', שביארתי הדבר בארוכה. ודע דלפי המתבאר שם דמצוה של הלואה לעשיר אינו כי אם כשבא לפניו, וכל זמן שלא בא לפניו [וגם לא גילה לו על ידי שלוחו], אין עליו לעת עתה חיוב הלואה כלל. אם כן בעניננו, אם היו שניהם עשירים ואחד קרובו ואחד איננו קרובו, יש לדון בה טובא, דאפשר דמחויב להלוות לאינו קרובו, כשבא מתחלה לפניו, אף שיודע שלבסוף יבוא קרובו, כיון שעדיין לא בא לפניו, אין חל עליו חיוב ההלואה דקרובו, ואין לו לפטור את עצמו מחמת זה ממצות חסד לשאינו קרובו. ואולי דמשום ומבשרך לא תתעלם איכא, אף שלא בא עדיין לפניו, וצריך עיון.
אבל אם וכו'. דלא אתי ספק ומוציא מידי ודאי מצות עשה.
מוטב יותר. דעל הקרובים מוטל יותר שייטיבו עמו, דבשני מקומות חזינן דפרטה התורה להקדים קרובים: אצל הלואה, וכדכתיב (שמות כ"ב כ"ד): את העני עמך, ודרשו (ב"מ ע א) ענייך קודמין לעניי עירך. ואצל צדקה, וכדכתיב (דברים ט"ו ז'): מאחד אחיך וגו'. וכי היכי דלענין צדקה נפסק הדין ביורה דעה סימן רנ"ז סעיף ח', דהחיוב מוטל העיקר על הקרובים, עיין שם, כן נראה לכאורה דהוא הדין לענין הלואה. ומה שכתבנו דאם הוא צועק וכו', כן כתב בחכמת אדם (כלל קמ"ז הלכה י') בשם הרדב"ז לענין צדקה, עיין שם, והוא הדין לעניננו.
אין וכו'. מסימן רנ"א סעיף ה': מי שנתן ממון לגבאים לצדקה וכו', עיין שם. והוא הדין לעניננו. וכבר כתב בנודע ביהודה תניינא חלק חושן משפט סימן נ', דאם מסר מנה לאדם, אף שאינו גבאי קבוע, ואמר תן מנה זו לעניים כפי רצונך בזה, באמת נעשה כגבאי צדקה למעות אלו, כיון שיש לו טובת הנאה לחלק לעניים כפי רצונו, ואין לו דין שליח אלא דין גבאי ממש, עד כאן דבריו.
על איזה וכו'. דלענין כנעני וישראל הלא נאמר (ויקרא כ"ה י"ד): וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה וגו', ואמרו חז"ל בספרא (פרשת בהר פרשתא ג, א): אם תרצה למכור, מכור לישראל חבירך, והוא הדין לענין קנין. והוא הדין לענין שכירות, דשכירות ליומא ממכר הוא. ולענין קרוב, ושאינו קרוב, הלא כתיב (ישעיה נ"ח ז'): ומבשרך לא תתעלם, ולענין עני ושאינו עני, איתא באבות (פרק א' משנה ה'): ויהיו עניים בני ביתך, ועיין בפירוש המשנה להרמב"ם שם והובא זה ביורה דעה סימן רנ"א סעיף ו', וגם משנה זו גופא הובא לענין להקדים לשכור ישראל לכנעני בבבא מציעא (ס) סוף פרק הזהב, עיין שם.
דין ענייני העבוט
פרק ז
אחד. גמרא פרק המקבל דף קי"ג. וחושן משפט סימן צ"ז סעיף ו'.
לוה לחבירו וכו'. כתב בספר נתיבות המשפט שם (ס ק א'), וזה לשונו, ונראה דבעיסקא שהוא פלגא מלוה ופלגא פיקדון דבעד פיקדון ודאי דמותר לתפוס, דהא החוב לא בא מחמת הלואה, דכשנשתמש או הוציאו לצרכו - גזל הוא בידו וכחוב הבא מחמת גזילה דמי, רק בעד הפלגא מלוה אסור לתפוס. אמנם כשתופס חפץ אחד ששוה בעד הכל, אין בו איסור, דעיקר התפיסה הוא משום פלגא פיקדון, אף שאפשר לו לתפוס חפץ קטן בעד הפלגא פיקדון ותופס בכיוון חפץ גדול כדי שיהיה בידו גם נגד הפלגא מלוה. וראיה לזה מבבא מציעא דף ל'; דבעי התם, שוטחה לצרכו ולצרכה מאי, ופשיט מהא דהכניסה לרבקה ודשה, כשירה. בשביל שתינוק ותידוש, פסולה, ומשני שאני התם, דכתיב (דברים כ"א ג'): אשר לא עובד בה מכל מקום, עיין שם. הרי מוכח דבמקום דליכא גזירת הכתוב מותר, כשמכוין בשביל דבר המותר ובשביל דבר האסור, עד כאן לשונו. ומיירי דלא זקף העיסקא במלוה [ומקרי זקיפה במלוה משעה שהיה לו עמו חשבון בעסק זה וקבע לו זמן לפירעון, ולדעת היש אומרים שם בסימן ס"ז סעיף י"ד, משעה שכלל עמו כל החשבון שהיה לו עמו בעסק זה ביחד], דאי לאו הכי, לא עדיף עיסקא משכר כתף, דעובר בלא תבוא, משעה שזקפו במלוה. וגם מיירי בחפץ שאין צריך להלוה להשתמש בו, כגון שיש לו אחר לתשמיש זה, דאי לאו הכי, בין שהוא כסות יום או כסות לילה או שאר כלים שצריך להשתמש בהן, אף דלא עבר בהלקיחה על הלאו דלא תבוא, מכל מקום יש עליו מצות עשה דהשבת העבוט בכל עת להרמ"ה וכדלקמן בפרק ח' סעיף ה' עיין שם בנתיב החסד סעיף קטן י"ח. כל זה ביארנו לפי שיטתו (של הנתיבות), אבל באמת עיקר דבריו תמוהין מאוד, דמסוגיא זו גופא מוכח ראיה להיפך, דלא צריך לקרא דאשר לא עובד בה, רק אם נסבור דבעלמא לצורכו ולצורכה מותר, מה שאין כן אם נסבור דלצורכו ולצורכה אסור וכמו שנפסק באמת אצלנו וכמבואר ברמב"ם (פרק י"ג מגזילה ואבידה הי"א) וטור שולחן ערוך (שם סימן רס ז סעיף י'ח), תו אין צריך קרא לשתינוק ותדוש, דפסול, וקרא דאשר לא עובד בה איצטריך לרבות דאפילו עלה עליה זכר דלא עשה בעצמו מעשה כלל, גם כן פסולה משום דניחא ליה.
ועיין בהגהות מרדכי (ב'מ פרק ב') בשם רבנו תם ועוד פוסקים, דסבירא ליה דמה דבעיא בגמרא דלצורכו וצורכה אסור, היינו מדינא ולא משום גזירה דרבנן בעלמא, וכן משמע דעת רש"י בפסחים כ"ו ע"ב דיבור המתחיל נזדמנו, עיין שם. ואפילו לפי דעת התוספות בבא מציעא ל'. דיבור המתחיל לצורכו, דמה דבעינן בגמרא דלצורכו ולצורכה אסור, היינו מדרבנן שמא ישהנה אחר השיטוח יותר מכדי שיעור לצורכה ואתיא לידי קלקול, באבידה שאני משום דבעל אבידה גופא אינו מקפיד על זה מה שהמוצא גופא מתהנה בעת השיטוח לצרכה. ואף דמשמע מתוספות שם דיבור המתחיל בשביל, דלפי סלקא דעתך דגמרא כשר בפרה מדאורייתא, אם מתכוין בשביל שתינוק ותידוש ורק מדרבנן משום שמא ימשוך הדישה אחר שתפסק מלהניק, יש לחלק בפשיטות, דשם לא עשה מעשה יתירה בהכניסה בשביל שהתכוין שתדוש גם כן. ובזה נוכל לחלק גם כן באבידה דשם כששוטחו לצורכו וצורכה אין בשטיחה גופא מעשה יתירה במה שעושה אותה גם לצורכו, ואין שום היכר בזה דהא אין מרבה בשטיחה בשביל זה. מה שאין כן בעניננו, שלוקח בכוונה חפץ גדול כדי לזכות גם בעד פלגא דהמלוה, וכמו שכתב הנתיבות, מנין לנו להתיר ליקח משכון ולכוין לזכותו בעד פלגא דמלוה בשביל שזוכה אז גם בעד פלגא דפקדון. ואחר כך התבוננתי בענין זה ומצאתי ראיה ברורה כדברינו לאיסור ואפילו אם לא היה לו שום חפץ אחר ליקח כי אם זה הגדול, כיון שהוא מתכוין בלקיחתו גם בשביל הלואה, דהלא קיימא לן בפסחים כ"ה ע"ב בכל האיסורים, דאפילו לא אפשר וקמיכוין אסור [רצונו לומר, שהולך בשוק של עובדי כוכבים בשביל איזה ענין לצרכו ומתכוין גם להריח מתקרובת עבודה זרה, וכן בכל האיסורים כדמוכח מהסוגיא שם], ואם כן פשוט דהוא הדין גם בעניננו הדין כן. וכן מוכח בהדיא בסוף הסוגיא שם בדף כ"ו ע"ב דאם נסבור לא אפשר וקמיכוין אסור, יהיה מדינא גם באבידה לצורכו ולצורכה אסור, וכן בפרה בשביל שתינוק ותידוש אסור, ולא צריכנא לתירוץ דאשר לא עובד בה, רק אם נסבור לא אפשר וקמיכוין מותר.
והלא ידוע דאנן קיימא לן כרבא דלא אפשר וקמיכוין אסור וכמו שכתב הרי"ף שם [וגם דהלא פלוגתייהו הוא רק אליבא דר' יהודה ולא אליבא דר' שמעון כדאיתא שם בגמרא דלדידיה גם אביי מודה דאסור, וידוע דאנן קיימא לן כר' שמעון בדבר שאינו מתכוין, ממילא לא אפשר וקמיכוין אסור], אם כן ממילא לצורכו ולצורכה מדינא אסור לפי זה, וכמו שמשמע מדברי רש"י שם ריבור המתחיל נזדמנו, עיין שם היטב. [הג"ה ולפי דברינו ניחא מאוד במה שהשמיט הרי"ף בבבא מציעא האבעיא בגמרא לצורכו ולצורכה, ולא העתיק רק הברייתא דנזדמנו לו אורחים, משום דסמך אמה שכתב בפ"ב דפסחים דקיימא לן לא אפשר וקמיכוין אסור, אם כן ממילא לצורכו ולצורכה אסור, כדמוכח מהסוגיא שם. ומה שהעתיק הרי"ף הטעם משום עינא או משום גנבי, היינו דמשום טעם זה אפילו נתכוין לצורכה בלבד אסור בנזדמנו לו אורחים. ולא אבין דברי הרא"ש בבבא מציעא שם שכתב הטעם דצורכו ולצורכה אסור משום דאזלינן לחומרא. והלא לפי ההלכה דקיימא לן לא אפשר וקמיכוין אסור הלא בודאי אסור, ולא משום דאזלינן לחומרא. ודע דמפשטות הסוגיא דפסחים הנ"ל דתלי הענין בלא אפשר וקמיכוין משמע כדעת רבנו תם ועוד פוסקים המובא בהגהות מרדכי בפרק ב' דמציעא דבאבידה מדינא אסור בלצורכו ולצורכה וכן בפרה, ודלא כדעת התוספות בבבא מציעא הנ"ל דסבירא ליה דאפילו אם נימא דאסור הוא רק משום דשמא ישהנה יותר מכדי שיעור שצריך לצורכה ואתיא לידי קלקול]. וכן בפרה בשביל שתינוק ותידוש גם כן פסול מדאורייתא, ועל כרחך כמו שכתבנו למעלה דהקרא אשר לא עובד בה צריך לרבות אפילו עלה עליה זכר דלא עשה הוא מעשה כלל מכל מקום פסולה כיון דניחא ליה. [ודע דמסוגיא זו דפסחים הנ"ל שאוסר לצורכו ולצורכה למאן דסבר לא אפשר וקמיכוין אסור מוכח כשיטת הר"ן בשבת פרק האורג דאסור לנעול את ביתו לשמרו אם על ידי זה הוא צד גם צבי שבתוכו ודלא כהרשב"א עיין שם היטב]. היוצא לנו מכל הנ"ל לדינא, דאסור לתפוס משכון בעד עיסקא אלא אם כן כשאינו מכוין לזכות רק בעד חלק הפיקדון שבעסקא לבד, ואפילו אין לו חפץ אחר קטן ממנו לתפוס גם כן אסור וכנ"ל. ואפילו בעד חלק הפיקדון גם כן אינו מותר, אלא אם כן לא זקפו עליו במלוה וכנ"ל בתחלת דברינו.
או ששותק. דבקרא דלא תבוא אל ביתו, לא נזכר דדוקא בזרוע. ומה שנזכר בגמרא (בב"מ קי"ג) ניתוחי דהיינו שמנתק ממנו, הוא דווקא בשפוגעו בשוק אבל כשנכנס לביתו ונוטל שם בעצמו את המשכון בלי רשות בעליו, בין בפניו ובין שלא בפניו פשוט דעובר בלאו זה. וכן משמע בשיטה מקובצת על האי סוגיא, דאתה נכנס לביתו של ערב, בשם הרמ"ך, עיין שם. ובדברינו יבואר היטב דברי התוספות בבא מציעא קט"ו. דיבור המתחיל אלמנה, שכתבו דלא יחבול ריחים ולא תחבול בגד אלמנה, בא לאסור ניתוח המותר במקום אחר [היינו לשליח בית דין או לדידהו גם לאדם אחר מדאורייתא], ואף על גב דסתם חבלה בבית משמע, אם אינו ענין לחבלה בבית שאסור במקום אחר, תנהו ענין לניתוח. והא דאפקיה בלשון חבלה ולא בלשון ניתוח, כדי לעבור במשכון בשני לאוין, עד כאן לשון התוספות. וכתב על זה הגאון ר' עקיבא אייגר בגליון משניות וזה לשונו: ולא זכיתי להבין, הא הב' לאוין הם לאו דלא יחבול ולאו דלא תבוא, ואי נמי הוי כתיב לא ינתח והיה נוטלו מביתו היו גם כן ב' לאוין, דהרי בנטלו מביתו פשיטא דיש בו משום לא ינתח, ועובר גם כן על לא תבא, עד כאן לשונו. ולדברינו ניחא בפשיטות, דאי הוי כתיב בלשון ניתוח הוה אמינא דדוקא כשמנתק בחזקה, דכן הוא לשון ניתוח, כמו ניתוקי, כמו שכתב הרי"ף, אבל כשנכנס לביתו ובעליו שותק או שנוטל שלא בפניו, אימא דאינו עובר כי אם בלאו דלא תבוא, שכולל אפילו באופן זה כמו שכתבנו, להכי כתיב סתם בלשון חבלה, דמורה על חפץ שנוטל מביתו בתורת משכון בלי רשות בעל הבית, דכן הוא לשון חבלה ובין בפניו או שלא בפניו, להורות דבכל גווני עובר בשני לאוין.
להרבות עליו. מדכתב בתורה בחוץ תעמוד וגו', ואף דמוציא לו הלווה המשכון מדעתו, כמו שכתוב: והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך וגו', אפילו הכי אסרה התורה למלוה ליכנס לפנים, שמע מינה דכניסה לצורך העבוט אסור בכל גווני. וכן מוכח ממה שפסק בחושן משפט סימן צ"ז ס"ו בהג"ה, דאפילו אם ביקש המלוה רק ליכנס לבית הלווה ולכתוב כל מה שבביתו [היינו כדי שלא יבריחם], אין בית דין נזקקין לו ליכנס לביתו כלל, ועיין שם בסמ"ע (ס"ק ח') הטעם דמדהקפידה התורה וכתבה, בחוץ תעמוד, משמע דכניסה לצורך העבוט, אפילו לא יעבוט אותו שם - אסור. ועיין בביאור הגר"א שם, שגם הוא כתב שם כעין זה. וכן משמע מרמב"ם פרק ב' ממלוה ה"ב שכתב, טען שיש לו והחביא אותן והרי הם בתוך ביתו, אין מן הדין שיכנס לביתו לא הוא ולא שליח בית דין, שהתורה הקפידה על זה, שנאמר: בחוץ תעמוד. אבל היו מחרימין על מי שיש לו, ולא יתן לבעל חוב, עיין שם. והיינו אפילו לא יקח אחר כך המשכון בעצמו, רק יברר אחר כך לבית דין שיש לו, והם יכפוהו לזה. וממילא כל שכן בעניננו דנוטל העבוט גם כן לבסוף, דאסור. ואפשר דעובר על ידי זה גם על הלאו דלא תבוא אל ביתו וגו', מלבד מה שעובר על מה שאמרה תורה, בחוץ תעמוד, דאין ראיה גמורה מנתינת הלוה את המשכון, דאולי מפני היראה או מחמת כיסופא עבד, דעבד לוה לאיש מלוה. וגם לפי מאי דאיתא בירושלמי פרק המקבל, הטעם על מה שהזהירה התורה לא תבוא וגו', כדי שלא יברור לו המלוה בעידית דהיינו משכון יפה, אלא יעמוד בחוץ, גם כן נראה דאסור ליכנס לבית בשביל העבוט בכל גווני. ומכל מקום מסתברא דאם מעצמו ביקש הלוה להמלוה שיכנס לביתו ויתן לו שם משכון, דמותר, כיון שמדעת הלוה נכנס לביתו, וכמו לענין לאו של כלי אוכל נפש דפסק בחושן משפט סימן צ"ז (סעיף י"ג), דאם נתן לו הלוה מדעתו, אפילו שלא בשעת הלואה, דמותר לקבל, וכהאי גונא לענין שמיטה [בגיטין ל"ז:], דאם אמר לו "אף על פי כן" יקבל הימנו, עיין שם. ונראה דבזה גם כן מותר אפילו בכלי אוכל נפש כיון שמדעתו הוא. אך מכל מקום נראה דצריך המלוה ליזהר כשנכנס לבית הלוה, שלא לברור לו שם משכון הנאות לו לרצונו וכנ"ל, כי אם מה שיתן לו הלוה אותו יקבל.
אסור. כן איתא בגמרא (ב"מ קי"ג). ודעת תוס' דהוא מדרבנן, כדי שלא יבוא ליכנס לביתו, והרמב"ם (שם פ"ג ה ד) והטור שולחן ערוך (שם סעיף ו') משמע דסוברים דהוא מדאורייתא, דביתו לאו דוקא הוא, אלא הוא הדין או כל שכן דלא ישמט בחזקה מה שעליו או ממה שבידו בפגעו בחוץ, כן כתב הסמ"ע (שם ס"ק ז') ועיין בתוספות יום טוב (פ"ט משנה י"ג). ובאמת כן איתא בספרי (פרשת כי תצא פסקה רע"ו) בהדיא דגם בחוץ עובר בלאו דאורייתא, והיינו כשחוטף בזרוע.
לרבות שליח בית דין. דאי לאו הכי יכתוב: ואשר אתה נושה בו יוציא וגו', על כן אמרינן דוהאיש אשליח בית דין קאי. וכדי ליישב פשטיה דקרא לפי דרשת חז"ל, נראה לי שהוא על פי מה שאמרו חז"ל (סנהדרין צ"ט), כל המעשה חבירו לדבר מצוה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו, שנאמר (שמות י"ז ה): ומטך אשר הכית בו את היאור, וכי משה הכהו, והלא אהרן הכהו, אלא משום דמשה היה המעשה לזה. והכי נמי לפי מה שכתב הרא"ש, דהשליח בית דין כופהו שיכנס לביתו ויוציא המשכון, לפיכך נקרא הדבר על שמו. וזהו מה שאמרה התורה: והאיש אשר אתה נושה בו, היינו השליח בית דין דאתה נושה את החוב על ידו, יוציא אליך היינו במה שעל ידי כפייתו הלוה מוציא לחוץ את המשכון. וכל שכן להתנא הסובר בגמרא (שם קי"ג) דשליח בית דין דינו כלוה ומותר ליכנס לפנים לביתו ולמשכנו, דבודאי ניחא האי קרא כפשטיה כמו שכתבנו, דאשר אתה נושה בו היינו השליח בית דין דאתה נושה על ידו, והוא יוציא אליך כמשמעו. ובפרט לפי מאי דמוכח בירושלמי ב"מ פרק המקבל בשם ר' סימאי דהאי קרא דוהאיש וגו', רק אשליח בית דין קאי ולא אלוה, עיין שם, מוכרח לפרש פשטיה דקרא כמו שכתבנו.
גם כן אסור. דאף דאין שליח לדבר עבירה, ולא נקרא הפעולה על שמו, מכל מקום הלא השליח בעצמו עושה איסור [דכיון דלאו שלוחו הוא, איך יכול לחטוף חפץ של חבירו והוא בכלל גזלן [ועיין בחושן משפט סימן צ' סעיף א' וסימן שנ"ט סעיף ו' דאף בעל הבית הממשכן שלא ברשות בית דין נקרא גזלן], ואין יכול לזכות בידו מטעם תופס לבעל חוב, דאין שליח לדבר עבירה, וכמו שכתב הקצות החושן סימן ק"ה (ס"ק ד'), דכל התפיסות שאדם תופס בעד חבירו דמהני דוקא באופן דלית ביה משום הלאו דלא תבוא אל ביתו, דאי לאו הכי אין שליח לדבר עבירה, ע"ש], ואם כן ממילא עובר המשלח בלאו דלפני עיור. ומלבד זה מצוי מאוד שהשליח הוא שוגג בזה, שאינו יודע כלל שיש איסור בזה, ולדעת כמה פוסקים (הובאו בסמ"ע סימן שמ"ח ס"ק כ') היכא שהשליח הוא שוגג, יש שליח לדבר עבירה, דלא שייך בזה דברי הרב וכו', ואם כן המשלח עובר בלאו דלא תבוא אל ביתו וגו'. ולבד כל זה כיון דהזהירה התורה אפילו לשליח בית דין, שהוא הולך ברשות בית דין לעמוד בחוץ דוקא, כל שכן איש דעלמא שהוא רוצה בעצמו להיות שלוחו דהמשלח, שאסור לו ליכנס בפנים. ואולי דשליח בית דין עדיף מניה דהוא חשוב כמו המלוה עצמו ולכך אסרה התורה, ומכל מקום מטעמים הנ"ל נראה דאסור.
יש לעיין. דלטעם הראשון שכתבנו בסעיף קטן ז' דהשליח הוא בכלל גזלן, מותר בזה שאינו נוטל מעצמו, ולטעמים אחרים גם בזה יש לאסור. ומכל מקום במקום הדחק שהוא רואה שבלי המשכון יפסד החוב לגמרי, אפשר שאין למחות ביד המיקל בזה, דהוא יכול לסמוך על שיטת הסוברים, דאף בשוגג אין שליח לדבר עבירה. ועיין בטור סימן צ"ז מה שכתב בשם הרמ"ה, עיין שם.
אפילו וכו'. כי אז אינו עומד המשכון כלל ברשות המלוה, רק ברשות הלוה, עיין בבא מציעא צ"ח ע"ב.
אסור השליח בית דין. חושן משפט שם סימן צ"ז סעיף ו'.
וכל שכן המלוה גופא. לדעת הרמב"ם (פרק ג ממלוה ה ד) דנתוקי בשוק, אסור מן התורה, עובר בזה בשני לאוין. ולדעת התוספות (ב מ קי ג ד ה אימא) דנתוקי אסור מדרבנן, בזה אסור מן התורה משום לא יחבול וגו'.
אינו רשאי. חושן משפט שם (סעיף ט). ולאו זה וכן הלאו דלא תבוא אל ביתו וגו' הנאמר לעיל, שייך בין אם הלווה עשיר או עני.
בין. חושן משפט שם (סעיף י"ד).
בין וכו'. לאפוקי מדעת ר' שמעון בגמרא (בבא מציעא קט"ו), עיין שם.
דהוא הדין כל דבר. כן משמע מסתימת כל הפוסקים, שלא חילקו בזה. ובשלטי גיבורים בשם ריא"ז כתב, שלא אסרה תורה אלא בגד לבישתה ומצעותיה וכדומה, אבל שאר כלים כגון כוסות של כסף וכיוצא ראוי למשכן הימנה, שאין זה בכלל בגד, עד כאן לשון הגאון ר' עקיבא איגר בגליון המשניות בפרק המקבל. ולעניות דעתי ברור דהעיקר כסתימת הפוסקים ודלא כהריא"ז, מדאמרינן בגמרא (בבא מציעא קי"ג): מתיב רב יוסף לא יחבול ריחיים ורכב הא דברים אחרים חבול. לא תחבול בגד אלמנה, הא של אחרים חבול. מדמשני רב יוסף בלישניה משמע בהדיא, דכל דברים אסור אצלה למשכן. ואין לדחות משום דאסור אצלה גם מצעות, כמו שכתב ריא"ז להכי לא היה יכול למינקט הא דברים אחרים חבול כאשר נקט בתחלה, דזה אינו דגם שם ריחים ורכב לאו דוקא כמו שקאמרה המשנה בדף קט"ו; ועל כרחך הא דקאמר דברים אחרים, דברים שאינן בכלל ריחים ורכב, ה"ה הכא דברים שאינן בכלל בגד, ועל כרחך דכל דברים אסור.
ואם משכנה. היינו בכלים שאין עושין בהם אוכל נפש, דבאוכל נפש יהיה אצלה ג' לאווין.
אבל וכו'. כן איתא בטור בהדיא סימן צ"ז, וכן בשולחן ערוך דקדק וכתב בכל אלו הג' איסורים דוקא שלא בשעת הלואה. ועיין בסמ"ע (שם ס"ק י') שכתב שם הטעם בשם הרא"ש, דכיון דבעת הלואה מביא בעצמו הכלי אוכל נפש שלו ומבקש מהמלוה שילוונו עליו, הוי ליה כאילו מכרו לו לדעתו ומותר, עד כאן לשונו, והוא הדין באלמנה.
והוא הדין שלא וכו', בשולחן ערוך סעיף י"ג. והטעם דלא יחבול כתיב, ומדעתו לא נקרא חבלה, כן כתב בביאור הגר"א (שם ס ק ל), וממילא הוא הדין באלמנה, וכן כתב בהדיא בבדק הבית.
אפילו. סימן צ"ז בש"ך סעיף קטן ט', עיין שם. והיינו אפילו נתן לו מדעתו מדמקשה הגמרא (בב"מ קי"ד) הא עשיר שכיב, והקרא קאי על מדעתו כמו שכתב הרז"ה.
כגון וכו'. דאף דממשכנין על הצדקה, הרי דאין בזה משום לא תבוא אל ביתו וגו'. שם איירי לענין שכופין ליתן צדקה כראוי לו ליתן, וכן אם אחד נדר בפיו איזה סך לצדקה [וקרוב דהוא הדין בגמ"ח כהאי גווני, ועיין לעיל בפרק א' דין י"א], ומטעם שאין זה בא על ידי הלואה, והוי כערב ושכר כתף, שמותר למשכנו, וכמו שכתב טעם זה בספר התרומות שער א' חלק ג' דין ב'. מה שאין כן בעניננו, שבא החוב על ידי הלואה, שהגבאי הלוה מעות לאחד, לא מצינו חילוק בין רבים ליחיד. ומה דמשמע בגמרא (ערכין כ 'א) דחייבי ערכין וכן חייבי הקדש ממשכנין אותן, ולשון משכון הוא אפילו ליקח מביתו, וכן פירש רש"י בהדיא שם כ"ג ע"ב, ומשמע בספר התרומות וכן בשולחן ערוך שם בסעיף י"ב, עיין שם, דצדקה שוה להקדש לענין השבת העבוט, ומסתמא הוא הדין גם כן לענין הלאו דלא תבוא, שם איירי גם כן שהחיוב בא לו שלא בדרך הלואה, כגון על ידי שאמר: הרי עלי מנה לבדק הבית, אבל אם הגזבר הלוה מנכסי בדק הבית לאחד [כגון: אבני בדק הבית שהתנדב אחד, עיין בבא מציעא נ"ז ע"ב בסוף הסוגיא], אימא דגם בהקדש אסור למשכנו. ואפילו אם תמצי לומר דבכל גווני ממשכנין בהקדש, שם אפשר משום דכתיב (דברים כ ד י): כי תשה ברעך וגו', והקדש אינו בכלל רעך בכל דוכתא, וכעין דאיתא (בבא קמא ל"ז ע"ב) לענין ניזקין, עיין שם. מה שאין כן לענין ממון עניים, אחרי שבא ליד גבאי הרי הוא ממון הדיוט ממש לכל הענינים דזכה עבורם. וכמו שפסק בספר התרומות בעצמו בשער מ"ו חלק ד' דין ח' לענין ריבית קצוצה, דאסור להלוותם דאחיך קרינא ביה, ולא נקרא הקדש כלל, דנכסי הדיוט הן, והגזבר המלוה אותם הוא הנקרא שלוחם, עיין שם, וכן פסק בשולחן ערוך יורה דעה בסימן ק"ס (סעיף י"ח), עיין שם. ועל כרחך מה שפסק הספר התרומות והשולחן ערוך בחושן משפט שם בסעיף י"ב, דגזבר עניים שוה להקדש, היינו כשנדב אחד עבורם, ולא באו עדיין המעות ליד הגזבר, שלא זכה עדיין הגזבר בעדם שיהא נקרא ממונם ממש, רק שממון אלו יהיה שייך לעניים כשיבואו לבסוף לידי גביה, לכך סבר בעל התרומות, דהעניים משולחן גבוה זכו להמעות, ויש לעת עתה על המעות דין הקדש. ועיין בפרק ח' סעיף ז' לענין השבת העבוט, מה שכתבנו שם.
שאין וכו'. סעיף ט"ו שם.
או אפילו וכו'. סמ"ע שם (ס', ק כ"ח).
פרק ח
כבוא השמש. נראה דאף על גב דאמר בשבת דף ל"ה. הלכה כרבי יהודא לענין שבת, דנקרא ביאת השמש תיכף אחר שקיעה מחמת ספיקא, מכל מקום בעניננו אין צריך להשיב עד צאת הכוכבים מדכתיב (דברים כ"ד י'ג); ושכב בשלמתו, וקודם להכי לאו זמן שכיבה הוא כדמשמע בברכות ב':.