אור ברסלב
נשים מדברות על עצמן תלוי בחוט השערה › שלוש אופציות לבחירה

נשים מדברות על עצמן

תלוי בחוט השערה · שלוש אופציות לבחירה

"אני מתבונן ורואה שזה מכון ליופי לאופנה והרזייה"

ואמנם ישנן כאלה שבכל זאת מחליטות להתעלם ביודעין וחושבות לעצמן: "מי אמר שזה נכון?! עובדה היא שהנה הן הולכות באופנה החרדית הקלוקלת... כשלראשן פאה טבעית - והכל בסדר! טוב להן בחיים! הכל זורם על מי מנוחות... אין שום צרות, שום מחלות...?!".

לאותן נשים מתייחס הגאון הקדוש רבי משה קורדובירו (הרמ"ק) בספרו תומר דבורה וכך הוא כותב:

"כשאדם עובר עבירה בורא לו מלאך משחית אחד.

אותו משחית עומד לפני הקב"ה ואומר: "פלוני עשאני על ידי העבירה שעבר".

הדין נותן שיאמר הקב"ה לאותו משחית: "איני זן משחיתים (שהרי אין הקב"ה חפץ בקיומם), לך אל החוטא שברא אותך ותתפרנס ממנו". והיה אותו משחית יורד מיד ונוטל נשמתו וממיתו...

אך אין הקב"ה עושה כן, אלא נושא וסובל העוון ומפרנס את המשחית ההוא כמו שהוא זן את העולם כולו. עד שיהיה אחד משלושת הדברים הבאים:

א. או שישוב החוטא בתשובה, ועל ידי זה יתבטל המשחית (וזה במקרה הטוב).

ב. או שהקב"ה ייסר או ימית את החוטא בר מינן, ועל ידי זה יתבטל המשחית (וזה במקרה הגרוע).

ג. או (וזה במקרה החמור ביותר) שהחוטא אמנם יעבור את העולם הזה בשלווה, אך למעלה ילך החוטא בגיהנום ושם יפרע חובו בייסורים קשים ונוראים, ועל ידי זה יתבטל המשחית!".

ה' יצילנו!

מה שבינתיים טוב לאותן נשים, זה רק משום שהקב"ה עדיין מאריך אפו. עדיין הקב"ה מחכה לאותה אחת שתתעורר ותבין שהיא שוגה! שתצא מהדמיון שלה ומהאטימות בה היא חיה!

אם, חלילה, אשה חושבת שכביכול הקב"ה לא שם לב אליה או שהוא מעלים עין ונוהג בסלחנות... טעות מרה בידה!!! - הקב"ה אינו מוותר מאומה! וכל האומר שהקב"ה וותרן, יוותרו חייו! (חייו יהיו מיותרים! כלומר, הוא ימות), אלא הקב"ה אמנם מאריך אפו אך לבסוף הוא גובה את שלו, במידה כנגד מידה!!!

"תשאל אותו על היתוש!! מה אכפת לך??"

סיפר הרב ירחמיאל קראם:

"היה לי חבר קראו לו לייזר קאליש. הוא היה גר באשדוד אחרי זה עבר לירושלים.

פעם אחת הוא נפש בירקון ויתוש אחד עקץ אותו בכתף. כשחזר סיפר לאשתו על החוויות בירקון וכמה הוא נהנה... תוך כדי דיבור, הוא זרק לה שנעקץ מיתוש. האשה מסתכלת על הכתף, ורואה כתם בצבע אדום חזק...

"תראה", היא אומרת מודאגת, "זה לא נראה טוב, אני רוצה שמחר בבוקר תלך לרופא כדי שיראה את זה".

"לא", הוא ביטל את דבריה כלאחר יד, "זה רק יתוש, זה לא משהו רציני..."

"לא, תלך לרופא!"

"עזבי, לא צריך, אני אשים קצת משחת 'אלוורה' והכל יהיה בסדר!"

לאחר כמה ימים הוא קיבל 'ברונכיט', כאב לו הגרון. הוא אמר: "אני לא כל כך מרגיש טוב, אני הולך לרופא"

"תעשה לי טובה", ביקשה ממנו, "תשאל אותו על היתוש..."

"נו באמת... מה את עושה מזה סיפור?"

"תשאל אותו על היתוש!! מה אכפת לך?? אתה במילא הולך אליו, למה אתה כל כך מתעקש??"

הוא מגיע למרפאה.

"דוקטור תשמע, יש לי ברונכיט אני לא מרגיש טוב"

הוא רשם לו מוקסיפן.

"תראה, לא הייתי שואל, אבל אשתי משגעת לי את ראש, יש לי בכתף עקיצה של יתוש, יש לך איזה וזלין? או משחת שיזוף?"

אומר לו הרופא: "בסדר אתן לך, אבל אם אשתך כל כך לחוצה, יש לי חבר רופא עור בירושלים, תיגש אליו ואם יש איזו בעיה תרים אלי טלפון, קח את המספר... שלום וכל טוב!"

הוא בא הבית. "נו, מה הרופא אמר?", שאלה מסוקרנת.

"הוא נתן לי מוקסיפן פורטה 500 מיליגרם..."

"ומה הוא אמר לך על העקיצה...?"

"לא, זה סתם"

"מה אמר לך??", שאלה בתקיפות.

"הוא אמר, שיש לו חבר רופא עור בירושלים ואשאל אותו..."

"אין מה לעשות", קבעה האשה נחרצות, "מחר אנחנו אצל הרופא עור הזה!!"

הם מגיעים לאותו רופא עור. תוך כדי שהוא מסתכל על הכתף... הבעל אומר לו, שנראה לו שאולי צריך למרוח איזו משחה... אולי קצת וזלין... הרופא מסתכל על העקיצה בסבר פנים חמורות ואומר: "איזה וזלין?... על מה אתה מדבר?! צריך לבדוק את זה ביסודיות. צריך לעשות ביופסיה דחוף! יש חשש רציני לגידול..."

זהו! מעכשיו התחילה החגיגה.

לאחר שעשה את הבדיקה. הם שאלו את הרופאים: "מה עם התוצאות? מתי נקבל את התוצאות?"

"זה יקח קצת זמן..."

"אני רוצה את תוצאות הבדיקה מחר!!", דרשה האשה בתקיפות.

"גברת, אל תבלבלי לנו את הראש... רק עוד שבועיים תדעי מה התוצאות!"

"שבועיים...???!!"

"כן, אין מה לעשות!", אמרו להם הרופאים ביובש.

"אל תשאל", אומר לי חברי לייזר קאליש, "אתה יודע מה זה לחכות שבועיים לתשובה...??"

המשפחה גמורה.

הוא התחיל לבכות, מתחיל לעכל את העובדה שאוטוטו הוא הולך לעזוב את העולם.

הוא נכנס בלילה לחדר הילדים מסתכל עליהם ופורץ בבכי... זהו! יותר הוא לא יראה אותם! הם עומדים להיות יתומים, והם בכלל לא יודעים ולא מרגישים.

הוא עבר ילד ילד ליטף את ראשו ונשק לו. 'ילדיי המתוקים, אלו הפעמים האחרונות שאני איתכם, הפעמים האחרונות שאבא זוכה להיות איתכם... כמה הייתי רוצה לצחוק איתכם לשחק איתכם לשמוע את כל השטויות שלכם... עכשיו הדברים הללו שווים לי הרבה מאוד', הוא דיבר אל עצמו משתנק מבכי.

הוא חשב על הבית כנסת שלו ועל חבריו המתפללים... על הכולל ועל חבריו האברכים... על הספרייה המפוארת שלו... מי יודע אם יראה אותם עוד?

בבוקר הוא נכנס לצרכניה השכונתית לקנות כמה מוצרי מזון... הוא רואה את השומר את העובדים ואת האנשים הקונים שם... ועיניו מתחילים לזלוג דמעות: 'איי... איי... כמה הם חופשיים לעצמם', הוא חושב לעצמו, 'כמה כיף להם! הם לא יודעים שעצם זה שניתן להם האפשרות להסתובב כאן ולקנות, זה שווה יהלומים!!! אני, לעומת זאת, כבר לא אוכל עוד לחזור ולקנות כאן...'

הוא מגיע הביתה. מסתכל על אשתו וליבו מתכווץ מכאב: 'אוי, אשתי היקרה, כמה הייתי רוצה להמשיך לחיות איתך, כמה הייתי רוצה לשבת איתך סתם כך על כוס קפה ולפטפט לנו... הייתי מוכן לתת כל הון שבעולם רק כדי לקבל עוד תוספת של חיים... אבל כנראה כבר לא אזכה לכך'. הוא חושב לעצמו במרירות, בצער ובכאב.

גם אשתו, עוד לא עיכלה את הידיעה שהיא הולכת להתאלמן.

כל בוקר הייתה קמה סהרורית כשעיניה נפוחות ואדומות מעייפות ומבכי... מי יכול בכלל לישון?

בשעות המועטות בהן כן הייתה מצליחה להירדם, הייתה חולמת חלומות זוועה מפחידים... איך היא משתתפת בהלוויה של בעלה דומעת כולה, והיא צועקת לעבר מיטתו המובלת לקבורה: "לייזר לייזר... למה עזבת אותי עם ששה ילדים? למה השארת אותי אלמנה? בסך הכל היית צעיר... מה אני אעשה עכשיו? איך אוכל לחיות לבד? אני צריכה אותך לידי! למה עזבת אותי דווקא עכשיו...? למה? למה?...", ואז הייתה מתעוררת בבהלה כשכולה שטופה זיעה קרה.

למחרת, הם ישבו יחד כדי לאכול את ארוחת הבוקר.

אשתו הכינה לו את מה שהיה אוהב תמיד לאכול; חביתה עם סלט וחמאה... הפעם, הצלחת נשארה מלאה!

היא הבינה אותו. גם היא הייתה כמוהו... לא מסוגלת להכניס שום דבר לפה!

הזמן בינתיים עושה את שלו. ימי הגיהנום עברו! - השבועיים הגיעו לקיצם.

יום חמישי. 6:00 בבוקר.

הם מגיעים למעבדה מתוחים ונרגשים, דופקים בדלת ונכנסים.

חברי המעבדה מודיעים להם: "אנחנו מאוד מצטערים אבל הדוקטור נמצא בקפריסין! נסע לחופש ולא חזר! רק ביום ראשון..."

"מה ביום ראשון???", הם כמעט התעלפו, "אתם נורמאליים...??!! אנחנו שבועיים מחכים! לא אוכלים לא שותים לא ישנים..."

"הוא זה שמחליט! וכרגע הוא עדיין שוהה בקפריסין... תבואו שוב ביום ראשון!"

"רגע רגע, תנו לי את הטלפון שלו", ביקשה האשה, "אני רוצה לדבר איתו!"

"אנחנו לא נותנים שום טלפון! ובוודאי לא את המספר האישי שלו! תחכו בסבלנות. יום ראשון הוא יגיע... ומיד יתפנה אליכם, בסדר?"

הם מגיעים ביום ראשון משקשקים ורועדים מרוב פחד ואימה... מי יודע מה הם הולכים לשמוע בדקות הקרובות...

הם נכנסים לחדר ומתיישבים מולו שותקים.

הדוקטור משיר מבט לעברם ואומר להם: "תראו, אני רוצה לומר לכם ש..."

הלב שלהם דפק במהירות עצומה... הם החזיקו חזק את הכסא...

"ש... אין כלום! ברוך ה' הכל בסדר!"

שניהם פרצו בבכי סוער...

היה זה בכי של פורקן אדיר מהמתח ומהחרדה בה היו במשך שבועיים!!!

שמחה עצומה שאין לשער מילאה את ליבם! הם הרגישו שקיבלו שוב את חייהם במתנה!!!

שואל אותי חברי לייזר קאליש: "תגיד לי, מי משלם את השבועיים גיהנום שהיה לנו בבית? על מה ולמה קיבלנו עונש כזה נורא?"

והוא בעצמו עונה: "כתוב שהרהורי עבירה לא מצטרפים לעבירה!". כלומר, זה נכון שהקב"ה לא מחשיב לאדם את הרהורי העבירה למעשה של עבירה, לכן התוצאות יצאו חיוביות ואני בריא! אבל מה עם ההרהורים עצמם? הקב"ה הרי לא מוותר על אותם הרהורים אסורים...?

על אותם הרהורי עבירה" - הוא אומר - "נתן לי הקב"ה שבועיים הרהורי מחלה!!!"

תוכן העניינים

נשים מדברות על עצמן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה