אור ברסלב
נשים מדברות על עצמן תלוי בחוט השערה › "אני מתבונן ורואה שזה מכון ליופי לאופנה והרזייה"

נשים מדברות על עצמן

תלוי בחוט השערה · "אני מתבונן ורואה שזה מכון ליופי לאופנה והרזייה"

הערבי ממשיך להתעקש ולא מוכן לחתום!

שח הגאון הרב אריה שכטר:

"הלכתי פעם ברחוב והנה אני רואה שעל לוח המודעות היו 3 סוגי מודעות. מודעה אחת עם כותרת "בת מלך", הייתי בטוח שמודעה זו באה להסביר איך צריכה להיראות "כל כבודה בת מלך פנימה", והנה אני מסתכל ורואה שזו מודעה על איפור פנים, קוסמטיקה, ושאר צרות רבות ורעות.

מודעה שניה באותו לוח הייתה עם כותרת "מכון יהודית", הבנתי שזה להסביר מה זה דת יהודית, ושוב אני מתבונן ורואה שזה מכון ליופי לאופנה והרזיה, ושאר דברים אסורים... נעצרתי ליד לוח המודעות וחשבתי איפה הם הצדיקים - בעלי התריסין העומדים בפרץ, לגדור פרצות נוראות הללו? איך יתכן שאנשים בשביל לגרוף הון משחקים כאוות נפשם בציפור נפשינו? איך יתכן דבר כזה שכל צרוע וזב וטמא לנפש שרוצה כסף - ימכור סם המוות לבנותינו התמימות...?

וכך אני עומד ומהרהר - עד שעיני נתפסו למודעה שלישית באותו לוח המודעות "הצעקה האחרונה"! והנה אני מסתכל מה היא הצעקה האחרונה? ואני מתבונן באותיות הקטנות ורואה "תיקון תריסים", תריסי חלון ומרפסת.

ואז חשבתי לעצמי איזו השגחה הייתה להדביק את שלושת המודעות יחד! זאת אומרת שאם יש את שתי המודעות הראשונות, שיש כזו התדרדרות, אז חס ושלום מידת הדין מתוחה ויש צעקה של מחלות ואסונות, אבל כדי שהצעקה תהיה אחרונה ולא יהיו יותר צעקות, צריך תיקון תריסים - לשמור על הצניעות!!!

"סבתא למה את בוכה?" - היא הצביעה על ראשה

זהו מכתב כואב מאוד שכתבה בחורה צעירה בת 19, ברגעיה האחרונים לחייה:

"אחיותי היקרות...

אני כותבת אליכם ברגעי האחרונים בשארית הכוחות שנותרו בי.

אני כותבת בדם ליבי השבור והמיוסר... כן, אני רויטל אברהם בת 19 עומדת לפני הסוף!!!

צעירה, אבל השערים בפני נסגרים... אני מרגישה כמו פרח יפה שסוגר את עליו... גם אני, כמותכן, חלמתי רבות על הילדים שיוולדו לי, על הבעל שאחיה איתו, המקצוע שבו אעסוק... אבל הקב"ה רצה אחרת, והיום אני יודעת שאם הייתי חיה את חיי אחרת, זה לא היה קורה!

נולדתי למשפחה דתית במרכז הארץ. מיום שעמדתי על דעתי ידעתי שאני ילדה יפה. מאז שהייתי ילדה בגן הייתי מאוד מושכת תשומת לב.

הורי החכמים ניסו לגמד בעיניי את עצם היותי יפה והשתדלו להמשיך בסדר חיים תקינים ובלי התייחסות מיוחדת, אבל אני שהייתי ילדה חכמה מאוד גידלתי וטיפחתי את היופי הזה יותר ויותר... העידוד מצד החברה גרם לי להבין שביופי אפשר לקנות - חברות, מעמד וכבוד... עשיתי את זה בכל הדרך. כאשר למדתי להבין שיופי כמו שלי צריך לנצל... דאגתי להיראות טוב.

אהבתי ללבוש בגדים קצרים צרים וצמודים. שערי הארוך והמיוחד היה תמיד גורם להתפעלות רבה.

וכך כל פרט במראי החיצוני נמדד בתשומת לב רבה!

כשמורותי לתיכון קלטו את המצב וניסו לשנות היה כבר מאוחר... נמשכתי בחבלי קסם למעגל שנקרא "להיראות ולהתבלט".

זכורני מילותיה של מורתי: "רויטל, קיבלת מתנה נדירה, יופי מיוחד, זה הניסיון שלך, שמרי עליו מכל משמר יבוא יום וכל היופי הזה ינתן לאדם המתאים". הייתי מראה שהדברים חודרים לליבי אבל בעצם הם כלל לא נכנסו דרך אוזניי. הייתי שיכורה מרדיפה אחרי עוד בגד בולט, ועוד מראה שחצן שיסובב את כולם... היום אני יודעת בוודאות שהכשלתי מאות ואולי אלפי אנשים בלבוש שלי!!!

עשיתי זאת בהנאה אמיתית.

האיתות הראשון היה בערב אחד, עמדתי במטבח וטיגנתי חביתה. שערי הארוך היה אסוף וקצוותיו נגעו באש שמתחת למחבת... בתוך שניות, הפך שערי ללהבה של אש גדולה ואדמונית!!!

שערי היפה נשרף, אבל אני נצלתי. זכורני איך שכבתי ב'בית החולים' בוכה בהיסטריה מרוב צער על שערי השרוף ואבי יושב לצידי מנחם ומרגיע - "רויטל, ה' עשה לנו נס, יכולת כולך להישרף, אנא! תביני, זה לטובתך! תשתני והכל מאחורינו!".

אבל אני לא הקשבתי. הייתי אז בת 16, ותוך שנתיים גדל שערי והתייפה. המעשה והאיתות נשכחו מליבי לגמרי. תמיד הייתי אהובה בכיתה. אף פעם לא סבלתי מבדידות או כאב, כל מה שביקשתי ניתן לי מיד. כך עברתי את חיי. בגיל 16 מטבע הדברים גדלתי והתייפיתי. לא יכולתי שלא להתאפר, זה כבר הפך להיות חלק ממני.

שכחתי לספר, הייתה לי סבתא צדיקה שהייתי קשורה אליה מאוד, היא מאוד כאבה את המצב הרוחני שלי והייתה מנסה בכל דרך לחזק אותי. היא הייתה נותנת לי כסף לקנות בגדים יותר צנועים, אבל גם זה לא עזר. תקופה קצרה אחר כך, כשהייתי בת 16 וחצי היא נפטרה. בכיתי עליה נורא, היא הייתה חלק מהעולם שלי ולא הבנתי איך העולם יכול להמשיך להתקיים בלעדיה?

לאחר תקופה התאוששתי. אני חייבת לציין שהמוות שלה גרם לי התחזקות קלה, אבל תוך כמה חודשים חזרתי למעשיי ואף הגברתי אותם. ככל שהגיל התבגר, כך נעשיתי יותר שחצנית ובולטת.

ובסוף הגיעה ההתראה השניה... באחד הלילות חלמתי על סבתא שלי ובחלומי היא ישבה על אבן ובכתה... עמדתי לידה ושאלתי אותה: "סבתא למה את בוכה?". היא הצביעה על ראשה ולא אמרה מילה... התעוררתי מזועזעת. ניסיתי להירגע והצלחתי. מעשה זה פרח מזכרוני עד מהרה, כך גם האיתות השני עבר בלי התייחסות.

ואז האיתות השלישי הגיע... אמנם בהדרגה אבל בעיקביות. בהתחלה היו כאבי ראש סטנדרטיים.

אמא שלי אמרה שאני עייפה ולומדת קשה ושאקח לי מנוחה, אבל הלב שלי הרגיש אחרת.

כעבור חודש לא יכולתי לעמוד מרוב כאבי ראש. היה נראה לי שמשהו שם עומד להתפוצץ לרסיסים... הדרך למרפאה הייתה מלאה חששות וכך גם הציפייה לתוצאות של הבדיקות המקיפות.

כשישבנו אמא ואני בחדר של הרופא, הפנים שלו אמרו את הכל... "כזאת בחורה יפה וכל כך חולה". פרצתי בבכי וביקשתי הסברים. גם אמא בכתה, היינו חסרות אונים. המציאות עלתה על כל דמיון... אני נושאת גידול ממאיר בראש, המוות הוא עניין של זמן...

אני לא זוכרת איך הגענו הביתה באותו יום, אני זוכרת רק הרבה דמעות, כאב, וחוסר אונים מוחלט. לפתע נזכרתי בחלום, בסבתי הבוכה ומצביעה על ראשה. אך אולי אם הייתי מתייחסת לאיתותים, הכל היה נראה היום אחרת... אבל אני המשכתי במעשיי בלי שום התייחסות...

ביום המחרת הלכנו ל'בית החולים', בחלומות השחורים ביותר לא האמנתי שהטיפולים האלה כל כך כואבים. פשוט כאבי מוות!!! הרגשתי ששורפים לי את העצמות, את הדם, וכל מה שיש לי מבפנים!!!

אלוקים הטוב... אתה טוב ואני לא שמעתי לך אבא, איך התעלמתי מרחמיך הרבים??!!

ההמשך עצוב וכואב, נורא קשה לי לכתוב אותו... שערי היפה והמדהים, נשר! תוך מספר חודשים נותרתי קירחת, חיוורת וחלשה. כל רופא שטיפל בי ציין בפני שיש לי יופי נדיר, וזה צבט לי את הלב, ה' נתן לי פקדון יקר, יופי מיוחד ואני השתמשתי בו הפוך. במקום לשמור עליו הפקרתי אותו... אוי, אלוקים!!!

אני היום בת 19 מיוסרת מהחיים, ימיי ספורים, המחלה גוברת עלי ואני רואה את המוות קרוב. אני רוצה שכל מה שהתייסרתי יהיה כפרה על העוונות שלי!!

אתן, אחיות שלי אנא מכן, הלב שלי שבור וקרוע, תשמעו לדבריי האחרונים: שמרו על צניעותכן מכל משמר!!! מה יישאר לנו אחר כך, מה? יש דין ויש דיין, הוא רואה את הכל ויודע את הכל... והכל יבוא במשפט. אנא מכן! תתחזקנה בצניעות בכל הניסיונות, זה שווה! אל תחכו לאיתותים! אנא מכן בשבילי. הכרית ספוגה בדמעותיי אני כותבת בשארית הכח... אלוקים!

אני מבקשת שתאמרנה שההתחזקות הזאת תהיה לרפואתי... אני מתחננת אני רוצה לחיות.

רויטל אברהם".

רויטל לבסוף נפטרה מהמחלה כמה זמן לאחר שכתבה את המכתב, והצוואה שהשאירה הייתה לפרסם את המכתב שלה ברבים... יהי זכרה ברוך.

לא לחכות לאיתותים! לא לחכות למכות!! פן יהיה מאוחר מדי...!!!

תוכן העניינים

נשים מדברות על עצמן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה