נקודות קטנות למחשבה · אשת קריירה
בוקר אחד התייצבתי במחלקת הארנונה בעירייה כדי לסדר עניין מסוים. ההמתנה ארכה זמן מה, ואחר כעשר דקות כבר הייתי קרובה לאשנב הפקידה. לפני עמדה עוד גברת אחת בלבד. מכיון שהפקידה דיברה בקול רם, הגיעו לאוזני חילופי הדברים ביניהן.
היא שאלה אותה פרטים שונים ומילאה בטופס לפניה. בין השאלות הראשונות נשאלה הגברת ההיא: "האם יש לך תחום עיסוק כלשהו או שאת רק...?" הגברת שהייתה בעלת מבטא זר ולא מזוהה, ניסתה להבין: "תחום עיסוק? מה הכוונה?". מבלי להרים את הראש מן המחשב אמרה לה הפקידה: "האם את עוסקת במשהו?"
"ודאי שאני עסוקה", אישרה הגברת שלפני, "אני אמא לשלושה ילדים..."
הפקידה איבדה לרגע את סבלנותה. "אנחנו לא מחשיבים 'אמא' כתחום עיסוק! ובכן, את אינך עובדת. ומה עושה בעלך?", המשיכה לשאול את האשה, שכתפיה נעשו לפתע שמוטות משהו.
עוד שתיים שלוש שאלות, והטופס היה כבר מלא. האשה עזבה את מקומה, ואני קרבתי צעד אחד קדימה. הצגתי את העניין שלשמו באתי, והפקידה הכבודה הוציאה טופס ורדרד.
כעת הגיע תורי. אחרי שמי ושם בעלי נשאלתי לתחום עיסוקי.
אינני יודעת מה הביא אותי לומר זאת. המילים פשוט קפצו החוצה, משכנעות ובטוחות בעצמן: "אני עובדת באגודת מחקר לחיזוק ופיתוח הילד וליחסי אנוש תקינים בארץ ובעולם".
הפקידה עצרה, העט ההדור שבידה שרבט קשקוש מרוב הפתעה. היא הרימה עיניה אלי כאילו לא שמעה היטב את דברי. חזרתי עליהם שוב כשאני מדגישה כל מילה. להפתעתי, ההצהרה הבומבסטית שלי נכתבה כעת בטופס באותיות בולטות ובדיו נובע כחול.
חשבתי שהיא תעבור עכשיו לשאלה הבאה, אבל לא. הפקידה, שנראתה כאשת קריירה בשנות ה-50 שלה, שאלה אותי כשבקולה סקרנות מוצנעת: "מותר לי לשאול מה את עושה בדיוק באגודת המחקר הזו?"
בקור רוח, בלי שום היסוס או מבוכה, שמעתי את עצמי עונה לה: "יש לי תוכנית מתמשכת של מחקר, המתפרשת לפחות על 20 שנה (עד שהבנות שלי תגדלנה בעזרת ה' ויפרחו מן הקן). המחקר מתבצע בתנאי מעבדה וגם בתנאי שטח (היינו בין כותלי הבית ומחוצה להם), ויש בו חמישה משתתפות (חמשת בנותיי הנהדרות בלי עין הרע...)
היא נעצה בי עיניים משתוממות והמשיכה לשאול: "איזו הכשרה נדרשת למחקר הזה?"
"אוהו", עניתי לה בחשיבות עצמית גוברת והולכת, "נדרשת הכשרה בפסיכולוגיה, במיוחד בפסיכולוגיה של הילד ושל המתבגר... (להבין לנפש בנותיי, לדעת איך לחנכם לצניעות נוכח מה שקורה היום, לטפל בשגיונותיהן, לשים להן גבולות איזו חצאית ואיזו חולצה תלבשנה, לעזור להן ולחזקן בצניעות כנגד החברה, לתת להן כוח ועידוד על כך שהן זכו ללכת כפי רצון ה'... ועוד ועוד...)
לא רק זה, אלא גם הכשרה כללית בסוציולוגיה חשובה מאוד להצלחת המחקר..." (לעודד אותן לפתח יחסי חברה עם בנות טובות וצנועות וגם יחסי משפחה תקינים בינן לבין עצמן שתחזקנה אחות את אחותה)
נשמתי לרגע והמשכתי את שטף דברי: "המחקר דורש גם ידע מקצועי נרחב וידיים טובות מיומנות (לדעת איך לתפור בצורה טובה ומהירה, חצאיות, חולצות ושמלות צנועות כפי דרישת ההלכה לכל חמשת בנותיי).
עיניה של הפקידה מולי הפכו למעריצות: "איפה למדת את כל זה??", היא שאלה.
"באוניברסיטה..." (של החיים, המשכתי בקול שקט יותר).
"וכמה שעות ביום את עובדת במחקר הזה?"
"בדרך כלל זו משרה מלאה של לפחות 14 שעות ביממה" (בהם אני מפקחת על צניעותן של בנותיי במשך היום).
היא החניקה קריאת התפעלות, ואני המשכתי: "אך יש ימים לא מעטים בהם אני עובדת שעות נוספות" (כמו ליל אמש, למשל, בו נותרתי ערה עד מאוחר בלילה לסיים לתפור את הביטנה הפנימית של החצאית האפורה, של בתי הבכורה, שלא תשתקף לאור השמש חלילה...!)
"תרשי לי לשאול אם את משתכרת יפה?", היא חקרה בחוסר נוחות מסוימת.
"אני נמצאת בעשירון העליון של השכר הגבוה במשק!" (יש לכן אולי הגדרה יותר מוצלחת למלוא הכף נחת ותחושת הסיפוק העצמית שאין דומה לה ואין שווה לה, על כך שבנותיי כולן מתחנכות בצניעות כפי דרך אימותינו הקדושות!?)
הפקידה נראתה המומה תחת רושם הדברים כשגמרה למלא את הטופס בנתונים אחרים. היא קמה לעומתי והגישה לי כמעט בהצדעה את הנייר לחתימה.
חתמתי בכובד ראש את החתימה הכי מסולסלת שחתמתי מעודי, הודתי לה ופניתי ללכת, כשאני דוחפת את העגלה ובה אחת מהמשתתפות במחקר שלי, תינוקת מתוקה בת שנתיים וחצי.
מבטה של הפקידה ליוה אותי אל הדלת וגם אחריה. יצאתי משם בגב זקוף, כיאה למי שעוסקת בעבודת מחקר חיונית ביותר לאנושות בארץ ובעולם (באמת זה כך!!!), ופניתי משם אל זירת המחקר, קרי - אל ביתי ואל חמשת בנותיי הצנועות והמקסימות אשר חנן אותי אלוקים.