בשולי הדברים · להיות בקשר תמידי עם רבנית מוסמכת!
חכמינו זכרונם לברכה הורו לנו: "עשה לך רב, והסתלק מן הספק!". כלומר בכל מקרה בעייתי או בכל ספק או התלבטות כלשהי... יש להיוועץ עם רב!
ולכן בנושא הצניעות שמתעוררות שאלות רבות, הן בנוגע לעצמה והן בנוגע לחינוך ילדיה, ראוי מאוד שכל אשה תאמץ לעצמה רבנית חשובה ומוסמכת המתמצאת היטב בכל פרטי נושא הצניעות, כדי שתהיה בטוחה שהיא עושה את הצעד הנכון (אך גם בזה צריך לשים לב, שלא כל אחת ראויה לכך! בסוף הספר כתבנו מספר טלפונים של כמה רבנים שניתן לקבל דרכם מענה).
דבר זה הינו נחוץ ביותר לכל אשה ובת! - כיון שלצערינו ישנן חברות או שכנות (ואפילו חרדיות) המדברות ככל העולה על רוחן... הן מייעצות לכל מיני נשים תמימות, דברים שהינן ממש היפך התורה!! - סיפרה בחורה אחת רווקה שעובדת באיזה משרד מסוים, שכמה מהנשים החרדיות העובדות שם איתה, יעצו לה להתחתן עם בחור שעובד ולא עם בחור ישיבה שתורתו אומנותו, כיון שצריך להביא פרנסה הביתה... וכמה כבר מקבלים מהכולל!?... ועוד אמרו לה, שאחרי החתונה יהיה יותר יפה לה אם תשים פאה, כי זה מה שהולך היום... וכו' וכו' כל מיני דברים שאסור לשומען! ה' יצילנו! - רק אם מתייעצים עם רבנית (שבאמת מבינה בנושא הצניעות) על כל צעד ושעל, או אז נוכל לדעת ממה להיזהר ומהו באמת רצון ה'!
ילדים, האתגר! - כשהם קטנים (חלק א')
(מיועד להורים)
את הסיפור של הטשולנט (החמין) האגדי, כמעט כולם מכירים. אבל את ההמשך לא הרבה יודעים.
מכיון שסיפור זה חשוב מאוד מאוד והוא כל כך בסיסי בחינוך הילדים שלנו בכלל ובחינוך הבנות שלנו בפרט, נציג אותו בשלמות ונלמד ממנו את מה שנוגע לנו.
סיפר אותו המחנך הדגול והמומחה הרב יחיאל יעקובזון:
"מחנך בכיתה ח', רב'ה מאוד מפורסם וידוע, החליט שיראה לילדים מה זאת תורה. הוא אדם עם חוש דרמטי מאוד מפותח, שחקן מוכשר, אז התכנית שלו הייתה כזאת: שהוא יספר לילדים סיפור מאוד מרגש על תורה, והחלק הדרמטי הוא, שהוא יגמור את הסיפור בדיוק עם הצלצול... הוא תכנן לפני סוף השיעור לשאול שאלות: "אז תגידו ילדים, יש משהו נשגב יותר מתורה? יש משהו נפלא יותר מתורה? מה יש יותר מתורה?", ואז פתאום ישמע הצלצול... ואז הוא ישאיר את האפקט של הדממה והוא ייצא החוצה. זאת הייתה התכנית.
וכך היה אבל לא בדיוק. שניות ספורות לפני הצלצול הוא צעק: "אז מה יותר חשוב מתורה?"
אחד הילדים צעק: "טשולנט!!"
כל הילדים צחקו... חוץ מהרב'ה שהתקלקל לו ההצגה. הוא ניגש לטפל בילד בהתאם.
אבל, עוד לפני שהוא התחיל לטפל בו, הוא הבחין במשהו מוזר.
אחר כך הוא סיפר לי, "ברגע הראשון זה היה לי מאוד מוזר... לא הבנתי מה קורה... עצרתי את עצמי לרגע, ואז הבנתי מה היה מוזר. באופן טבעי ציפיתי לראות בעיניים של הילד או סימנים של ליצנות או סימנים של פחד. ראיתי שהפרצוף שלו בכלל לא היה זה... כל הפרצוף שלו היה כעס. הוא לא התכוין להתלוצץ, הוא פשוט כעס! - המקרה הזה בשבילך!", כך הוא אומר לי.
לקחתי את הילד לשיחה אחרי שבועיים. סיפרתי לו מה שקרה איתו בכיתה. היה קשה מאוד לעורר את האימון שלו. ניסיתי להתחנף אליו... להתלוצץ איתו...
אמרתי לו: "אמרת בדיחה טובה, מה אכפת לך להגיד לי אותה??"
הוא לא רצה.
אמרתי לו: "סיפרו לי שאמרת איזו בדיחה בקשר לטשולנט, שטשולנט יותר חשוב מתורה"...
"זאת לא בדיחה!". הוא אומר בכעס.
"שכנע אותי"
הוא שתק.
"אל תמנע טוב מבעליו", אני אומר לו, "אתה רואה עלי שאני חובב טשולנט...", ניסיתי קצת להצחיק אותו.
הוא אפילו לא חייך. זה כל כך הרגיז אותו.
עד שהוא כבר לא יכל להתאפק... הוא אמר לי: "תשאל את אבא שלי"
"אבא שלך אמר לך שטשולנט יותר חשוב מתורה?"
"הוא לא אמר... אבל זאת האמת! זאת המציאות! אף אחד לא יכול לשנות את זה!". כל כולו כועס...
"איך אתה יודע את זה? איך גילית את זה?"
אז נפרץ הסכר... הוא התחיל לדבר בכעס: "כל שבת, כל שבת, אבא שלי מכריח אותי להגיד דבר תורה בשולחן. לא מה ששמעתי מהרב'ה אלא שאני אכין לבד, וכשאני אומר את זה בשולחן אף אחד לא מקשיב לי! אמא מתעסקת עם הכלים, מכינה לילדים את האוכל... ורק אבא אוכל טשולנט ואומר: "אהממ... אהממ..." והוא לא מסתכל ולא מקשיב.
אני עמדתי באותה שניה בהלם.
אמרתי לו: "אבא שלך בעצמו לומד?"
"כן, אבא שלי חצי יום לומד חצי יום עובד"
שאלתי אותו: "אם אני אבוא אל אבא שלך לפני שהוא הולך לכולל, עם צלחת טשולנט כמו שאמא יודעת לעשות, ואני אומר לו: "תעזוב אותך מלימוד, בוא תאכל טשולנט... הוא יסכים?"
הילד מגחך ואומר: "לא"
אמרתי לו: "אבל אמרת שטשולנט חשוב יותר מתורה?"
הוא חושב כמה שניות ואז מהמם אותי פעם שניה. הוא אומר לי: "תראה, אולי התורה שלו יותר חשובה מטשולנט, אבל לא התורה שלי!"
זאת השגיאה!!!
אם רוצים לחנך ילד שהתורה חשובה, יש להתייחס אל התורה שלו!!!
ואת זה אנחנו צריכים לשנן לעצמנו אלף פעם:
את רוצה שהבן שלך יעריך תפילה? תתפעלי מהתפילה שלו!
את רוצה שהבן שלך יעריך ברכה? תתפעלי מהברכה שלו!
את רוצה שהבת שלך תעריך צניעות? תתפעלי מהצניעות שלה!
ממשיך הרב ומספר: "סיפרתי לאותו אבא חובב הטשולנט, מה הבן שלו הסיק משולחן השבת... וזה, כמובן, לא מצא חן בעיניו. אבל הוא החליט שהוא מטפל במצב! שמעכשיו הוא מתקן את מה שהרס!
מאותה שבת ואילך, כשהילד התחיל לומר דבר תורה, האבא הסיט את צלחתו מלפניו (אינני יודע אם בשביל לא לעמוד בניסיון או אחרי שהוא סיים... לא נכנסתי לפרטים), הניח ידיו על צדעיו, השתיק את כל בני הבית, נעץ עיניו בילד והקשיב עד תום. לאחר שהוא סיים להקשיב הוא חזר על הדברים של הילד, סיכם אותם, ושאל אותו: "הבנתי נכון?", ואחרי זה אמר לו: "תודה, עכשיו לימדת אותנו פשט בפסוק".
אצלם היה מקובל בבית שיש שולחן כתיבה של אבא ולילדים אסור לגשת לשם.
יום אחד הוא חוזר הביתה, ואיך שהוא פותח את הדלת הוא רואה את הילד שלו יושב שם ולומד גמרא על שולחן הכתיבה שלו.
ברגע הראשון הוא רצה לטפל בו... האמא הגיעה לקבל את פניו של בעלה ופתאום היא רואה את הילד... היא נבהלה ואמרה: "אוי, מה אתה עושה?...". הוא עבר עבירה של חוקי הבית.
אז האבא אומר לה: "לא חשוב"
האמא התבלבלה: "מה, אתה מרשה לו?"
מספר האבא: ראיתי איך כל הילדים מסתכלים עלי ועל הבן שלי בעיקר זה שמפחד מה דינו...
אמרתי לה: "מה זה קשור שולחן כתיבה שלי, עכשיו הוא לומד תורה נכון? וכי השולחן כתיבה שלי שווה יותר מהתורה שלו?! אין שלי כשהוא לומד תורה!! לזה לא התכוונתי!".
הילד כמעט פרץ בבכי מרוב התרגשות.
הילד ראה איך שאביו מוותר על שולחן הכתיבה המיוחד והפרטי שלו בשביל לימוד התורה שלו... זה נתן לו להבין שבאמת התורה שלו חשובה אצל אבא שלו!!! זה לא סתם דיבורים.
עוד דוגמא אחת שהוא סיפר לי:
"יום אחד הוא הכניס את הרכב שלו לטיפול במוסך מרכזי גדול. והוא לקח איתו את הבן שלו.
הילד, כדרכם של ילדים, מה עושה במוסך? עוזר לפועלים... שם דברים במקום... דואג שכולם יעבדו... עד שהוא מרט את העצבים של מנהל המוסך.
זה היה מוסך גדול. מנהל המוסך - שהיה אדם חילוני - שאג על האבא במלוא גרונו: "מה אתה מביא את הדבר הזה (הוא התכוין על הילד) לכאן...??!! איך זה לא מעצבן אותך...?? אם הבן שלי היה כאן הייתי מקבל התקפת לב... זה לא משגע אותך?? אני לא מבין אותך??!!"
כל הפועלים הפסיקו את העבודה והסתכלו עליו. הבן שלו היה נראה באותו רגע שהוא רוצה להיקבר באדמה...
האבא מספר לי: "ברגע הראשון חשבתי לסלק אותו משם, אבל אחרי שניה פתאום נזכרתי...
עצרתי, שמתי לו יד על הכתף, עמדתי באמצע המוסך שכולם יראו, ועניתי לו בקול רם שישמעו אותי לאורך כל המוסך... אמרתי לו: "אדוני, זה לא ילד רגיל! זה ילד שלומד תורה... אתה מבין? ילד שלומד תורה, לא רק שזה לא מעצבן להסתובב איתו, זה התענוג הכי גדול בעולם!!! אין לי בחיים חבר יותר טוב מהילד הזה!!! אם אתה לא מבין את זה, אז בעזרת ה', אם תזכה שגם הבן שלך ילמד תורה, אתה תבין את מה שאני אומר!"
אני לא יודע מה בעל המוסך הבין, אבל מה הילד הבין?
הילד הבין שתורה כל כך חשוב לאבא שלו, עד שהוא מתגאה בזה גם בפני החילוניים!!!
אם ההורים מפספסים את הנקודה הזו - להתפעל מעבודת ה' של הילד (ובעניינינו, להתפעל מהצניעות של הבת שלנו) - שיידעו שהם בסיכון גבוה לאבד את החינוך שלו!!!
ועל כך יעיד הסיפור הבא (שגם אותו סיפר הרב יחיאל יעקובזון):
"התקשרה אלי איזה גברת נכבדת וביקשה לראיין אותי לעיתון שנקרא 'לאשה'. זו הייתה תקופה שהחילונים גילו קצת על הפעילות של הארגון שלנו וניסו לראיין אותנו. היה קשה להיפטר מהם, הם נודניקים טובים הם גם מקבלים משכורות בשביל זה... אז גיליתי שאם אני עושה עליהם רושם שאין עם מי לדבר, הם מהר מפסיקים. וכך הצלחתי להשתחרר מכמה.
כשאותה גברת התקשרה, היא אמרה שהיא רוצה לראיין אותי.
שאלתי אותה: "מה זה ראיון?" (כי היה אחד שרק שאלתי אותו וכבר סגר לי את הטלפון...)
היא אמרה, שהיא תשאל שאלות ואני אענה לה תשובות.
אמרתי לה: "ואם אני לא אדע מה לענות מה יהיה?"
היא אמרה: "לא נורא, מה שאתה יודע תענה"
שאלתי: "מה תעשי עם התשובות?"
אני אפרסם בעיתון 'לאשה'.
אמרתי: "יו, איזה יופי, זה יתפרסם בעיתון, יו, איזה יופי, אני מאוד רוצה שזה יתפרסם בעיתון... איזה עיתון אמרת?"
"לאשה"
אמרתי לה: "בטח זה עיתון שמחנך לבית היהודי... צניעות... טהרת המשפחה...".
בשלב הזה היא הבינה שאני משחק אותה. היא אומרת לי: "הרב יעקובזון אל תנסה לעבוד עלי, אני עוקבת אחריך כבר ארבע שנים ואני יודעת שאתה לא כזה תמים... אני מכירה אותך טוב".
אמרתי לה: "אם את מכירה אותי טוב, אז למה את מעלה בדעתך שאני אתראיין לעיתון בכלל ולעיתון שלך בפרט?"
"כי אני מתכוונת לכתוב כתבה אוהדת"
אמרתי לה: "זה מאוד מרגש אותי, אבל זה עוד לא מספיק"
היא אומרת: "היה איזה רב גדול אחד שהתראיין אצלנו..."
אמרתי לה: אני לא כל כך גדול כמו הרב הגדול הזה שהתראיין אצלכם"
"תראה, אולי אתה לא מאמין לי שאני אכתוב כתבה אוהדת, אולי אתה חושב שאני לא יודעת מה זה... תדע לך שאני מבית חרדי!"
"אמרתי לה: "זה מאוד מרנין לשמוע שהגדרה של חרדי נהייתה כל כך גמישה בשנים האחרונות שהיא כוללת גם כתבת בעיתון 'לאשה'"
היא אומרת: "לא, אני לא מתכוונת שהיום אני חרדית אלא גדלתי בבית חרדי, מאוד חרדי עד גיל חמש עשרה. אני כבר עשרים וחמש שנה כבר לא בבית, אבל יש לי עוד מושגים"
(אני צריך להתנצל, כתוב: אל תרבה שיחה עם האשה וקל וחומר עם 'לאשה', אבל היה לי כאן איזה עניין לתועלת)
שאלתי אותה: "איך את מרגישה עם זה?"
היא אמרה בדיוק את מה שציפיתי לשמוע: "ג-י-ה-נ-ו-ם! עשרים וחמש שנה אני מחללת שבת... ונשרפת מבפנים! ערב יום כיפור, אני לוקחת כדורי שינה כדי לעבור את כל היום הזה, וזה מסוכן ללב שלי... אבל אני לא יכולה! אני גם אכלתי נבלות וטרפות... ואני נגעלת מזה..."
אני שואל אותה: "טוב, אז כשעזבת את זה חשבת שיהיה לך טוב, עכשיו שאת רואה שזה לא טוב, אפשר לשנות קו..."
"לא לא לא, כבוד הרב, אל תחזיר אותי בתשובה!"
"חס ושלום, לא עלתה מחשבת פיגול כזאת על דעתי. אני מתעניין בבני אדם ואני רוצה להבין, בן אדם בחר בדרך מסוימת כי הוא קיוה שיהיה לו טוב, עכשיו הוא סובל, אז למה לא לחזור...?"
"אמרתי לך, אני כבר עשרים וחמש שנה בפנים, ויש לי בעל שהוא מרצה באיזה מוסד אקדמי והבן שלי גמר קורס קצינים ביחידה נבחרת בהצטיינות, והבת שלי לומדת משפטים... ככה שזה לא אפשרי"
בשלב הזה, הגעתי למה שרציתי...
אמרתי לה: "את יודעת, שחוץ מהגיהנום הזה שיש לך עכשיו, אז בעזרת ה' מחכה לך עוד אחד... בקשר לגיהנום הזה שיש לך עכשיו אני בוודאי לא יכול לעזור לך, אבל יכול להיות שאני יכול לעזור לך לגיהנום שעוד מחכה לך"
"מה פירוש?", היא שואלת.
"תראי, אני לא בבא, אני לא מסדר עניינים בשמים, אבל יכול להיות שאני יכול להכניס לשם איזה מזגן... משהו שיכול לעזור לך כדי שלא יהיה כל כך חם לך שם, למעלה"
"למה אתה מתכוין?", היא לא הבינה.
"אני אגיד לך בצורה גלויה: ידוע לי על בנות, שרוצות ללכת בעקבותייך. מה דעתך לכתוב להן מכתב ולתאר להן מה המסלול הצפוי?"
היא אומרת: "בסדר, אני מסכימה".
נתתי לה שלוש כתובות של בנות שעשינו בשבילן את כל ההשתדלויות שיכולות להיות, ולא הצלחנו! היינו איתן בקשרים, הבאנו להן את המטפלות הכי טובות, ידענו שזה עניין של אוטוטו איך שהן גומרות את התעודה... הן בחוץ! (הן כבר עברו עבירות במזיד).
היא כתבה לשלושתן מכתב. וברוך ה', היא החזירה אותן הביתה.
נו, יש לי מתנדבת בארגון, יעילה, זולה, אפילו הוצאות היא לא ביקשה... מה יותר טוב?
ראיתי שזה לא מסוכן, אז התקשרתי עוד פעם. רציתי שתשלח לעוד כמה כתובות.
היא אומרת לי: "כבוד הרב, אני מבקשת שלא תבקש ממני יותר".
היא דיברה בכזאת עדינות ובתחנונים כמו ילדה בכיתה ד'. בתור כתבת בכירה, זה לא מתאים לה...
"כן,", אני אומר לה, "אבל למה?" (היא חשבה שאני לא מבין למה היא לא רוצה לכתוב?)
היא ענתה: "כי מאז שהתחלתי לכתוב את המכתבים הללו, אז הגיהנום הזה שסיפרתי לך, נהייה עוד יותר עמוק".
(ידעתי שזה יקרה, כי כשאדם סובל ממשהו והוא מנסה להדחיק את זה, אחר כך כשהוא מעלה את זה לשטח בצורת כתב, זה מכאיב לו.)
אמרתי לה: "לא לזה התכוונתי... התכוונתי למה המנגינה הילדותית הזאת? 'אני מבקשת כבוד הרב...' אני יודע שאצלכם בלקסיקון יש ביטויים חריפים לכל מיני נודניקים. את יכולה לומר לי: "תסתלק מכאן!", זה הכי עדין שאני מכיר, מן הסתם יש לכם ביטויים יותר מוצלחים..."
היא אומרת לי: "אתה לא מבין, מאוד קשה לי לומר לרב לא!"
אני אומר לה: זה מאוד מעניין... אני רואה שבאמת החינוך החרדי העמיק אצלך שורשים!"
היא אומרת לי: "כן! אספר לך שני סיפורים ותראה. סיפרתי לך שלפני כמה זמן הבן שלי גמר קורס קצינים ביחידה נבחרת בהצטיינות. עמדנו שמה על 'הרמפה' אני ובעלי, והמב"ס (מפקד הבסיס) בא לגזור את הסרט מעל הכתף של הבן שלי... ופתאום התחלתי לבכות. שתי העיניים שלי הפכו לשתי נחלי דמע... בעלי חשב שאני מתרגשת מהמעמד. הוא לא הבין מה באמת עבר לי בראש באותם שניות...
פתאום דמיינתי את הילד הזה עם ציציות בחוץ, עם גמרא תחת בית השחי... הרגשתי איך הלב שלי מתכווץ לגודל של אגוז!!! אני לא מגזימה. כאבי תופת פיזיים, הרגשתי. אחר כך אמרתי לבן שלי: "קח אותי לרופא!". לא יכולתי לסבול את הכאבים. זה סיפור אחד.
סיפור שני. לפני חודש וחצי, קיבלתי הוראה מהעורך הראשי של העיתון, לכתוב כתבה ארסית על הכפייה הדתית שנעשה בכותל המערבי (על כך שישנם כמה חרדים שמוחים על נשים שבאות לא צנוע להתפלל בכותל). הלכתי לשם, ישבה שם איזו 'אידנה' ירושלמית, קצת יאכנע, גם כשהייתי במסגרת חרדית לפני עשרים וחמש שנה, בלב שלי לא סבלתי אותן! לא יודעת למה".
היא אומרת, "אתה יודע מה קרה לי? לא תאמין... במוח שלי, אני משחיזה את המילים לתאר את הגלותיות המגעילה הזו... ופתאום אני רואה שאני בוכה... ניסיתי ללכת משם ונתקלתי בגדר! לא ראיתי את הגדר מרוב דמעות. חזרתי לתל אביב ולא כתבתי את הכתבה והסתכסכתי עם העורך... לא מסוגלת! מאז הוא יודע שממני הוא לא יכול להוציא מילה".
"נו", אני שואל אותה, "אחרי כל זה, מה ההסבר?"
היא אמרה את ההסבר ששמענו אותו מאות פעמים...
כל החיים שלה היא התחנכה ששבת זה דבר קדוש, אבל עד היום היא לא מתקרבת לאזורים חרדיים.
בעלה חושב שזה משום שנאה. אבל היא אמרה, שהיא לא מסוגלת לראות יהודים לבושים בבגדי שבת... היא נהיית משוגעת מכאב... אז איך היא עשתה את זה? איך היא הצליחה לעזוב את הבית?
בגלל שהיא תמיד התחנכה ששמירת השבת שלה, לא שווה כלום!
אבא שלה, אמנם היה מסביר לה מה זה שבת... איך שומרים את השבת... איך מענגים את השבת...
אבל מה שאת עושה, גועל נפש!
זאת השגיאה המרה והחמורה והנפוצה ביותר, בחינוך החרדי.
להגיד לבת כמה חשובה היא הצניעות... ואין כמו הצניעות... ואחר כך "לרדת" עליה איך שהיא נראית ואיך שהיא מתלבשת... זה אסון נורא!!! זה פשוט "לרצוח" את מה שנשאר לה מהצניעות שלה!!!
אלא כפי שכבר הזכרנו בתחילת הדברים, השיטה הנכונה היא:
פשוט "לתפוס אותה על חם" על כל דבר קטן שהיא מקפידה בצניעות.
למשל, אם היא הולכת עם קוקו ולא עם פזור, לומר לה: "ממש יפה לך ככה עם קוקו, זה ממש צנוע, יפה מאוד!!". או למשל, "ראיתי ששמת דווקא את החצאית הזאת (הצנועה), ואני רוצה לומר לך, כל הכבוד לך!! היא מאוד הולמת אותך!!"
כשבאים אל הבת בגישה חיובית ומחמיאים לה (מחמאות קטנות) מידי יום ביומו... זה עושה לה טוב! וכל דבר שעושה לנו טוב, אנחנו רוצים להמשיך ולעשות אותו שוב ושוב!
וכל דבר שעושים אותו שוב ושוב, נהפך להרגל ולטבע שני!
זו הצורה הטובה ביותר בה נוכל, בעזרת ה' יתברך, להפנים לנפש בנותינו את הערך האמיתי של הצניעות ולעזור להן שתהיינה בנות כשרות וצנועות כפי רצון הבורא יתברך.
ילדים, האתגר! - כשהם גדולים (חלק ב')
(מיועד להורים)
יהודי אחד חסידי הונגרי שהיה עובד לצורך פרנסתו והיה משומעי לקחו של הרב וואזנר, הזדמן פעם בצום גדליה לשמוע את דרשתו של הגאון הרב וואזנר.
הרב עורר הרבה על עניין הצניעות, ובין יתר הדברים הוא הקריא להם את דברי הרמב"ם שאומר, שמי שמשלם את המחיר של אשתו ושל בנותיו שהלכו בלבוש לא צנוע... זה הוא! כיון שהוא - בתור אבא ובעל - היה צריך להיות אחראי על בני ביתו!
שמע את זה היהודי החסידי ונבהל...
הוא פנה אל אחד הרבנים שהכיר אותו טוב ואמר לו: "הרב, אני מפחד. יש לי ארבע בנות ואשה ואני מרגיש שיש משהו לא בסדר עם הבגדים. אני יהודי חרדי ואני תמיד אומר להן: "אולי החצאיות שלכן קצרות...? אולי החולצות צמודות מדי...?"
הן אומרות לי: "מה אתה מדבר...? זה בסדר גמור! אלו שאוסרים הם סתם קבוצת משוגעים בני ברקים, פנאטים, מצומצמים... זה בכלל לא בעיה!!"
אני מתחיל לפחד... הרב וואזנר אמר שאני אשלם את המחיר... אני לא מבין בבגדים ובשמלות. אני לא מבין בזה כלום! לא בצורת הבגדים ולא בסגנונות שיש היום!! הרב תעזור לי, שלח לי מישהו שיודע את ההלכה, מה מותר ומה אסור..."
טלפנתי לאחת, שהיא ראש המפקחות של החנויות הכשרות, אשה מיוחדת במינה, ודיברתי איתה על כך שתבוא אל ביתו של אותו יהודי ותבדוק את הבגדים של אשתו ושל בנותיו.
היא אומרת לי: "תראה, לא נעים לי לבוא לבית פרטי..."
התחננתי אליה: "תביני, זה יהודי הונגרי תמים, עשיר גדול, יש לו רק בנות בבית, הוא בן יחיד, הוא לא מבין בזה כלום, תעשי טובה בנפשו הדבר!!"
היא הסכימה.
היא יצרה קשר עם אותו יהודי חסיד הונגרי והודיעה לו שבשעה הקרובה היא תבוא.
הוא מאוד שמח. הוא ניגש להודיע לאשתו ולבנות שלו.
הבנות כעסו: "מה פתאום?!... אנחנו לא מוכנות!! היא תכתיב לנו מה להתלבש??!! לא רוצות!"
אשתו גם העירה לו: "הפעם הגזמת... ממש הגזמת, ככה לא עושים!!"
הוא פרץ בבכי...
הוא אמר לבנות: "האם את רוצה שאני אהיה בחתונה שלך ואוליך את החתן... או שאת רוצה שאני אמות השנה???
אם את רוצה שאני אמות השנה... אז תמשיכי ללכת עם הצמוד שלך...
את רוצה שאני לא אהיה בחתונה שלך ותלכי להזמין אותי בבית הקברות??? אם כן, עכשיו תסלקי את הרבנית המפקחת הזאת!!!
מי ישלם את המחיר אם לא אני???!! מי...???"
הוא רעד מרוב בכי...
הן היו המומות!!! (סוף סוף קשה לראות אבא שנשפך ובוכה לך מול העיניים.)
לאחר מכן הגיעה הרבנית.
היהודי ההונגרי אמר לה: "גברת, הן עדיין לא בדרגה של חומרות, רק הלכה! תבדקי את הבגדים אם הם כשרים רק מעיקר הדין ממש בלי להחמיר עליהן ובלי הידורים".
בין 22:00 ל-2:00 בלילה, במשך ארבע שעות, עברה הרבנית על כל ארונות הבגדים של האשה והבנות ובדקה בגד בגד; חולצות, חצאיות, שמלות, חלוקים, טוניקות, סרפנים... מבלי לפסוח על שום פרט הלכתי.
התברר לחרדתן ש... אף בגד לא עמד במבחן!!!
95% מהבגדים היו אסורים בלבישה מהתורה!!! ועוד 5% בגדים גבוליים!!!
כל החצאיות היו קצרות... עם שסע... עם דוגמאות משונות... כל החולצות היו נצמדות במותן ובשרוולים... היו פתוחות בצוואר... וכו' וכו'
הן שרפו את הכל!!!
בגדים שעלו 130,000 שקל!!!