הלכות נשואין ואישות · פרק י"ח - הלכות שדוכין
מצות עשה לישא אשה
א מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לִשָּׂא אִשָּׁה כְּדֵי לִפְרוֹת וְלִרְבּוֹת.
גמ´ יבמות סג סד, רמב"ם אישות א´ הלכה א´. שו"ע אבע"ז סימן א סעיף א´.
במה ואיך מתקדשת האשה
ב אִשָּׁה נִקְנֵית בְּכֶסֶף, אוֹ בִּשְׁטָר, אוֹ בְּבִיאָה. בְּכֶסֶף, עַל יְדֵי שֶׁיִּתֵּן לָהּ פְּרוּטָה אוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה בְּיָדָהּ וְיֹאמַר הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּכֶסֶף זֶה כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל. בִּשְׁטָר, עַל יְדֵי שֶׁיִּכְתֹּב בַּשְּׁטָר הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בִּשְׁטָר זֶה כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל וְיִתֵּן בְּיָדָהּ, וְאִלּוּ קִדּוּשֵׁי בִּיאָה אָסְרוּ חֲכָמִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לִידֵי פְּרִיצוּת.
ג אֶת מַעֲשֵׂה הַקִּדּוּשִׁין צְרִיכִים לִרְאוֹת שְׁנֵי עֵדִים כְּשֵׁרִים, וְאִם לֹא הָיוּ שְׁנַיִם, אוֹ שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶם מְחַלֵּל שַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָא, אֵין כָּאן קִדּוּשִׁין כְּלָל.
באיזה גיל ישא אשה
ד מִצְוָה עַל כָּל אָדָם שֶׁיִּשָּׂא אִשָּׁה כְּשֶׁהוּא בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה עַד עֶשְׂרִים שָׁנָה, וְיִשְׁתַּדֵּל כְּפִי יְכָלְתּוֹ שֶׁלֹּא יַעֲבֹר גִּיל עֶשְׂרִים בְּלֹא שֶׁיִּשָּׂא אִשָּׁה.
יֵשׁ מִבְּנֵי אַשְׁכְּנַז שֶׁנָּהֲגוּ לְהַקְפִּיד שֶׁלֹּא לְהַשִּׂיא בַּת אוֹ בֵּן הַצְּעִירִים לִפְנֵי הַמְבֻגָּרִים מֵהֶם, וְיֵשׁ לִסְמֹךְ עַל הַפּוֹסְקִים בָּזֶה לְהָקֵל, שֶׁלֹּא לְהַקְפִּיד אִם כְּבָר מַגִּיעַ הָאָח אוֹ הָאָחוֹת הַצְּעִירִים לַחֲשָׁשׁ שֶׁיַּעֲבֹר עֲלֵיהֶם גִּיל עֶשְׂרִים בְּלֹא נִשּׂוּאִין, שֶׁלְּקַיֵּם דִּבְרֵי חֲזַ"ל הַמְפֹרָשִׁים עָדִיף לָנוּ מֵאֲשֶׁר לְהַקְפִּיד בְּמִנְהָג שֶׁלֹּא מָצָאנוּ לוֹ יְסוֹד בַּרִאשׁוֹנִים, וּלְעִנְיַן הַסְּפָרַדִּים, לֹא מָצָאנוּ שֶׁנָּהֲגוּ בָּזֶה.
כ"כ במשנה אבות סוף פרק ה´, הרמב"ם בפרק ט"ו מהלכות אישות וכתב שם הרב המגיד משנה שבן שמונה עשרה משמע משנכנס לשנת השמונה עשרה. וכן מרן השו"ע באבע"ז סימן א´ סעיף ג´, ולענין המנהג להשיא בדוקא את האחות הגדולה קודם ראה בספר הנישואין כהלכתם, פרק א´ סעיף נ"ד והערה קי"ד.
ה אִם עוֹסֵק בַּתּוֹרָה וְטוֹרֵחַ בָּהּ, וּמִתְיָרֵא לִשָּׂא אִשָּׁה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְרַח בִּמְזוֹנוֹ וְיִתְבַּטֵּל מִן הַתּוֹרָה, מֻתָּר לְהִתְאַחֵר אַחַר גִּיל עֶשְׂרִים, אוּלָם בִּתְנַאי שֶׁאֵין יִצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו, וְלָכֵן בַּחוּרֵי יְשִׁיבָה בַּזְּמַן הַזֶּה צְרִיכִים לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַהִשְׁתַּדְּלוּת לִשָּׂא אִשָּׁה לִפְנֵי גִּיל עֶשְׂרִים וְיַמְשִׁיכוּ אֶת לִמּוּדָם לְאַחַר מִכֵּן בַּכּוֹלְלִים.
פשוט הוא שלא מצוי בזמן הזה בחורים שיהיו עוסקים וטורחים כל כך בתורה עד שאין יצרם מתגבר עליהם, והוא מחמת כח התורה שנתמעט וכח הפריצות וההפקרות שנתגבר, ואין הכוונה שיצרם מתגבר למעשה עבירה חלילה אלא הרהורי עבירה הקשים מעבירה.
ובחור שאינו לומד בישיבה ודאי הוא שאין לו להקל לדחות נישואיו לאחר שילמד מקצוע, יקנה דירה וכדומה.
עם מי מותר ועם מי אסור להתחתן
ו לֹא יִשָּׂא אָדָם מִמִּשְׁפָּחָה שֶׁהֻחְזַק בָּהּ חֹלִי מְסֻכָּן שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, כְּגוֹן שֶׁהֻחְזְקוּ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים שֶׁיָּבוֹאוּ בְּנֵיהֶם לִידֵי חֹלִי נְפִילָה.
במה מתחיב ובמה זוכה אדם באשתו
ז הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה מִתְחַיֵּב לָהּ בַּעֲשָׂרָה דְּבָרִים וּמִתְחַיֶּבֶת הִיא לוֹ אַרְבָּעָה דְּבָרִים, מִתְחַיֵּב הוּא לָהּ מְזוֹנוֹתֶיהָ, כְּסוּתָהּ, עוֹנָתָהּ, עִקַּר כְּתֻבָּה שֶׁהוּא מָאתַיִם זוּז לִבְתוּלָה וּמֵאָה זוּז לְאַלְמָנָה אוֹ לִגְרוּשָׁה, לִרְפוּאָתָהּ אִם חָלְתָה, לִפְדּוֹתָהּ אִם נִשְׁבְּתָה, לִקְבוּרָתָהּ אִם מֵתָה, לִהְיוֹתָהּ יוֹשֶׁבֶת וְנִזּוֹנֵית מִנְּכָסָיו לְאַחַר מוֹתוֹ, לִהְיוֹת בְּנוֹתֶיהָ מִמֶּנּוּ נִזּוֹנוֹת מִנְּכָסָיו אַחֲרֵי מוֹתוֹ עַד שֶׁתִּתְאָרֵסְנָה, וְלִהְיוֹת בָּנֶיהָ הַזְּכָרִים מִמֶּנּוּ יוֹרְשִׁים כְּתֻבָּתָהּ יוֹתֵר עַל חֶלְקָם בַּיְרֻשָּׁה שֶׁעִם אֲחֵיהֶם.
וּמִתְחַיֶּבֶת הִיא לוֹ שֶׁיִּהְיוּ מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ שֶׁתַּרְוִיחַ בַּעֲבוֹדָתָהּ שֶׁלּוֹ, וּמְצִיאָה שֶׁמָּצְאָה שֶׁלּוֹ, וּרְוָחִים שְׁיֵצְאוּ מִנְּכָסִים שֶׁלָּהּ הֲרֵי הֵם שֶׁלּוֹ, וְכֵן אִם מֵתָה, בַּעֲלָהּ יוֹרְשָׁהּ. וּלְקַמָּן בְּפֶרֶק כ"ד יִתְבָּאֲרוּ דִּינִים אֵלּוּ בִּסְעִיפִים כ"ו-ק´.
גמרא יבמות קיא: כתובות מז., רמב"ם הלכות אישות תחילת פרק י"ב, מרן השו"ע אבע"ז סימן ס"ט ודברים אלו חלקם ניתנים לשינוי וחלקם לא והפרטים בהם מרובים ויתבארו לקמן בהמשך הספר ואכמ"ל.
(המשך) עם מי מותר ועם מי אסור להתחתן
ח לֹא יִשָּׂא אָדָם אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שׁוּם פִּסּוּל, כְּגוֹן חֲשַׁשׁ מַמְזֵרוּת, אוֹ אִסּוּר גְּרוּשָׁה אוֹ גִּיּוֹרֶת לְכֹהֵן וְכַדּוֹמֶה.
כָּל הַמִּשְׁפָּחוֹת בְּחֶזְקַת כַּשְׁרוּת וּמֻתָּר לִשָּׂא מֵהֶם לְכַתְּחִלָּה, וּמִכָּל מָקוֹם אִם רָאִיתָ שְׁתֵּי מִשְׁפָּחוֹת שֶׁמִּתְגָּרוֹת זוֹ בָּזוֹ תָּמִיד, אוֹ מִשְׁפָּחָה שֶׁהִיא בַּעֲלַת מַצָּה וּמְרִיבָה תָּמִיד, אוֹ אָדָם שֶׁהוּא עַז פָּנִים בְּיוֹתֵר וּמַרְבֶּה מְרִיבָה עִם הַכֹּל, חוֹשְׁשִׁים לָהֶם, שֶׁאֵלּוּ סִימָנֵי פַּסְלוּת הֵם, וְכֵן מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַכְזָרִיּוּת הַרְבֵּה וְשׂוֹנֵא אֶת הַבְּרִיּוֹת וְאֵינוֹ גּוֹמֵל לָהֶם חֶסֶד חוֹשְׁשִׁים לוֹ שֶׁמָּא גִּבְעוֹנִי הוּא.
גמרא קידושין עו., וכ"כ ברמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק י"ט הלכה י"ז, ומרן השו"ע אבע"ז סימן ב´ סעיף ב´.
ט כֹּהֲנִים, לְוִיִּם וְיִשְׂרָאֵלִים מֻתָּרִים לִשָּׂא זֶה אֶת זוֹ, אֶלָּא שֶׁלֹּא יִשָּׂא יִשְׂרָאֵל עַם הָאָרֶץ כֹּהֶנֶת שֶׁאֵין זִוּוּגָם עוֹלֶה יָפֶה, אֲבָל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁנָּשָׂא כֹּהֶנֶת הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח, וּלְפָחוֹת יִהְיֶה יִשְׂרָאֵל הַקּוֹבֵעַ עִתִּים לַתּוֹרָה.
גמ´ פסחים מט, רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק כ"ב הלכה ל"א, ומרן שו"ע אהע"ז סימן ב´ סעיף ח´.
י לְעוֹלָם יִשְׁתַּדֵּל אָדָם לִשָּׂא בַּת תַּלְמִיד חָכָם, שֶׁהִיא יוֹדַעַת מֵחֲשִׁיבוּת הַתּוֹרָה וּתְחַנֵּךְ אֶת בָּנֶיהָ לִהְיוֹת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, וּבַזְּמַן הַזֶּה מִי שֶׁהִיא שׁוֹמֶרֶת תּוֹרָה וּמִצְווֹת וַחֲפֵצָה לְהַנְחִיל לְבָנֶיהָ אַהֲבַת תּוֹרָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם הֲרֵי הִיא בְּגֶדֶר בַּת תַּלְמִיד חָכָם, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוֹרֶיהָ עַמֵּי הָאָרֶץ.
גמ´ פסחים מט:, וברמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק כ"א הלכה ל"ב, ומרן השו"ע אהע"ז סימן ב´ סעיף ו´, ומה שאמרנו שבזמן הזה הדבר תלוי במעשה הבחורה עצמה הוא לפי מה שניכר בחוש, שבדור הזה ישנן בעלות תשובה שאע"פ שהוריהן אינם שומרי תורה ומצוות הרי הן מקפידות על חינוך הבנים ומגדלות בניהן לתורה ומצוות ללא דופי, ולעומתן ישנן בנות תלמידי חכמים שלדאבון לב משפחותיהן פרקו עול, וודאי שיצאו מגדר בת ת"ח, אלא מוכרח הוא שבזמננו כל אחת נידונת לענין זה בפני עצמה באשר היא.
יא לְעוֹלָם יַשִּׂיא אָדָם בִּתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם שֶׁבָּזֶה זוֹכָה הִיא, וְזוֹכֶה הוּא שֶׁהֲרֵי הוּא כִּבְנוֹ.
יב תַּלְמִיד חָכָם לְעִנְיָן זֶה הוּא מִי שֶׁבָּחַר לִלְמֹד תּוֹרָה בְּכָל עִתּוֹתָיו, בֵּין אִם הוּא לוֹמֵד בִּישִׁיבָה, וּבֵין אִם הוּא בַּעַל מְלָאכָה שֶׁבְּכָל עֵת פְּנוּיָה הַמִּזְדַּמֶּנֶת לוֹ פּוֹתֵחַ סֵפֶר וְחוֹזֵר לְלִמּוּדוֹ.
עכוב נשואין מסבת ממון
יג מִי שֶׁמְּעַכֵּב אֶת זִוּוּגוֹ אוֹ זִוּוּג יְלָדָיו בְּשֶׁל מָמוֹן הֲרֵי הוּא טוֹעֶה מִדֶּרֶךְ הַשֵּׂכֶל, אֶלָּא כָּל שֶׁבֶּן אוֹ בַּת הַזּוּג הַמֻּצָּעִים טוֹבִים הָאֶחָד בְּעֵינֵי הַשֵּׁנִי וּבַעֲלֵי יִרְאַת שָׁמַיִם, יֵשׁ לְקַיֵּם אֶת הַזִּוּוּג בָּאֶמְצָעִים הַכַּסְפִּיִּים הַקַּיָּמִים.
יד חָתָן שֶׁמְּסָרֵב לָשֵׂאת לְאִשָּׁה אֶת מְשֻׁדַּכְתּוֹ עַד שֶׁיְּמַלֵּא אָבִיו אוֹ אֲבִי הַכַּלָּה אֵי אֵלּוּ תְּנָאִים שֶׁבְּמָמוֹן, לֹא יַצְלִיחַ, וְאֵין זִוּוּגוֹ עוֹלֶה יָפֶה.
כך כתב הבית יוסף בשם אורחות חיים והביאם הרמ"א בהגהותיו לשו"ע אבע"ז סימן ב´ סעיף א´, ואותם רבנים המדריכים את בחורי הישיבה שלומדים אצלם כמה ממון לדרוש מאבי המשודכת לא טוב עושים, ובת קמה באמה וחתן בחמיו לנהוג האחד בשני מנהג אכזריות, שילווה אבי הכלה ממון כדי שיקנה חצי דירה לחתן ואח"כ יכתת רגליו בחו"ל בבזיון, ואע"ג דקימ"ל תליוהו וזבין זביניה זביני ולא נחשב החתן כגוזל ממש את חמיו, מכל מקום אינו ממון של יושר, וצריך עיון מהיכן בא ההיתר להורים להתחייב כ"כ ממון שאין להם, שהרי מה שאמרו חכמים לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם וכן ישיא בתו לתלמיד חכם משמע שהוא עכ"פ מה שיש לו ולא הצריכוהו לחזר על הפתחים בשל כך, ומי יודע איזה ת"ח הוא זה שאינו חס על כבוד אביו וחמיו ומה יֵצֵא ממנו.
אלא הדרך הנכונה הוא לחפש חתן אפילו פשוט אלא שיהיה בעל שכל ישר, התמדה בלימוד ומידות טובות. ובחיפוש אחר כלה יש לתת את הדעת על שאיפותיה בחיים האם בראש סדר העדיפויות שלה עומדת השאיפה להקים בית כשר ולגדל דור ישרים מבורך וכל שאר הדברים באים רק לשרת מטרה זו, או ח"ו שפחה כי תירש גבירתה ועיקר שאיפותיה מחוץ לבית והבית והילדים עליה רק לטורח. וכן שתהיה בעלת מידות נוחות לא כעסנית, נוחה לרצות, וכמובן צנועה.
ולכן זוג שדרכם בחיים ברורה להם והם מוצאים חן האחד בעיני השני יעשו כל ההשתדלות למעט בהוצאות הוריהם ולהשתמש רק במה שמוצע להם בעין טובה ולא לגרור את הוריהם לחובות כספיים, ומובטח להם כי לא ימנע השם טוב להולכים בתמים, ומה שנקצב להם מן השמים יקבלו בנחת, ובמידה טובה שמדדו, בה ימדדו להם כשיבואו להשיא ילדיהם.
מהם ארוסין ומהם הנשואין
טו הָאֵרוּסִין הֵם נְתִינַת הַטַּבַּעַת מִיָּדוֹ לְיָדָהּ מִתַּחַת לַחֻפָּה וְהַבְּרָכָה שֶׁמְּבָרֵךְ הָרַב הָעוֹרֵךְ אֶת הַקִּדּוּשִׁין אקב"ו עַל הָעֲרָיוֹת וְכוּ´... הִיא בִּרְכַּת הָאֵרוּסִין, וְאִלּוּ הַנִּשּׂוּאִין הֵם עֲמִידַת הַזּוּג מִתַּחַת הַחֻפָּה וּכְנִיסָתָם אַחַר כָּךְ לָגוּר בְּבֵיתָם הַמְשֻׁתָּף, וְהַשֶּׁבַע בְּרָכוֹת שֶׁמְּבָרְכִים אָז מִתַּחַת הַחֻפָּה נִקְרָאוֹת בִּרְכוֹת הַנִּשּׂוּאִין.
מרן השו"ע אבע"ז סימן כ"ו סעיף ד´ וסימן ל"ד סעיפים א´-ד´, ולענין נישואין ראה במרן השו"ע סימן ס"א וברכות הנישואין בסימן ס"ב, ויוצא שבמעשה הקידושין נעשית הכלה ארוסתו של החתן ואח"כ ע"י החופה נעשית אשתו. ובשנים קדמוניות היו עושים הפסק בין שניהם שתחילה היה החתן מקדש את הכלה, והייתה ארוסתו זו חוזרת לבית אביה, לאחר מכן באה לבֵיתו ומברכים להם ברכות נישואין ונעשית אשתו, ולאחר שנתמעטו הדורות ויצאו תקלות מאחור הנישואין תקנו חכמי הדורות לצרף הארוסין עם הנישואין למעשה אחד מתחת לחופה.
מסיבת ארוסין
טז בְּעֵת שֶׁעוֹרְכִים אֲבִי הֶחָתָן וַאֲבִי הַכַּלָּה הֶסְכֵּמֵי מָמוֹן שֶׁבֵּינֵיהֶם, נָהֲגוּ בָּעֵת הָאַחֲרוֹן לְהַזְמִין אֶת יְדִידֵי הֶחָתָן וִידִידוֹת הַכַּלָּה וְלַעֲשׂוֹת סְעוּדָה וְלִקְרֹא לָזֶה מְסִבַּת אֵרוּסִין וּמוֹצִיאִים עָלֶיהָ מָמוֹן רַב, וּלְדַעַת כַּמָּה פּוֹסְקִים אֵינָהּ אֲפִלּוּ סְעוּדַת מִצְוָה, וְעָדִיף לְבַטֵּל מִנְהָג זֶה, שֶׁאִם הַהוֹרִים בַּעֲלֵי אֶמְצָעִים יִתְּנוּ כֶּסֶף זֶה לִצְדָקָה לְהַצְלָחַת יַלְדֵיהֶם, וְאִם חַסְרֵי אֶמְצָעִים הֵם הֲרֵי עָדִיף שֶׁיִּשְׁמְרוּ מָעוֹת אֵלּוּ לְטוֹבַת הֶחָתָן וְהַכַּלָּה עַצְמָם לִתְחִלַּת חַיֵּיהֶם הַמְשֻׁתָּפִים, וְיִמָּנְעוּ מֵרַאַוְתָנוּת שֶׁאֵין בָּהּ כָּל צֹרֶךְ הִלְכָתִי.
אין הכוונה לבטלה לגמרי אלא אפשר להזמין בני משפחה קרובים בלבד ולהגיש בפניהם מזונות ודברי מתיקה באופן מכובד וצנוע.
בעת עריכת התנאים נהגו האשכנזים לכותבם בשטר, ואין מנהג כזה אצל הספרדים, גם נהגו האשכנזים בזה עשית קנין וקבלת קנסות או חרמות על ביטול שידוכין ואצל הספרדים אין בזה כל כך קפידות ולא נהגו לקבל על כך חרמות או קנסות, אבל טוב לפצות בכסף או שווה כסף צד שרואה עצמו נפגע מביטול השידוך לאחר שכבר סכמו ביניהם להינשא זו לזה. עוד נהגו בני אשכנז לשבור במעמד זה כלי חרס, כגון צלחת ואין מנהג כזה אצל הספרדים.
כיצד יבחרו את בן ובת זוגם
יז אָסוּר לְאָדָם לְקַדֵּשׁ אִשָּׁה עַד שֶׁיִּרְאֶנָּה תְּחִלָּה, שֶׁמָּא יִרְאֶה בָּהּ דָּבָר מְגֻנֶּה וְתִתְגַּנֶּה בְּעֵינָיו, וְאָמְרָה הַתּוֹרָה "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", וְכֵן אֵין הָאִשָּׁה מִתְקַדֶּשֶׁת בְּעַל כָּרְחָהּ, וְלֹא יָחוּלוּ שׁוּם מַעֲשֵׂה קִדּוּשִׁין אֶלָּא אִם כֵּן תִּתֵּן הַכַּלָּה דַּעְתָּהּ תְּחִלָּה וְתַסְכִּים לְהִנָּשֵׂא לְאוֹתוֹ חָתָן.
מקור דינים אלו בגמרא קידושין מא. "אמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו ורחמנא אמר ואהבת לרעך כמוך".
וכן הביא מרן השו"ע באבע"ז סימן ל"ה סעיף א´, וכן מה שאמרנו אין האשה מתקדשת שלא לרצונה הוא במרן השו"ע אבע"ז סימן מ"ב סעיף א´.
מדין זה נלמד שצריכים הבחור והבחורה להיות מוצאים חן האחד בעיני השני, שלא יחשוב החתן עצמו שהוא במעלת צדיקים ראשונים ולאחר הנישואין תֵרָאֵה אשתו בעיניו שלא בטוב, ומאידך גיסא שלא ידקדק החתן בדקדוקי עניות הדעת על כל פרט ופרט במראה של המשודכת וידחה שידוך טוב בשל איזה פרט חיצוני שולי שלאחר הנישואין כמעט ודאי שלא יתן עליו את הדעת כלל.
וכן הבחורה לא תתפתה להבטחות הבחור שיתחזק בתורה ויראת שמים לאחר החתונה שרוב ככל ההבטחות האלו אינן מגיעות לידי מעשה, ומאידך גיסא תתרצה לנישואין עם הבחור שליבה רוצה בו ולא תתרצה להינשא לחתן עשיר או בעל יחוס חשוב איזה שהוא שליבה זר אליו, וכו´ וכו´ ואידך זיל גמור.
ויחשבו הבחור והבחורה היטב עם איזה בן—בת זוג הם רוצים לחיות, ולא יעסיקו מוחם במחשבות הבל של מה יאמרו החברים ומה תאמרנה החברות אם אנשא לשידוך זה.
לענין פגישות השדוכים ואם מותר להסתיר מומים
יח מֶשֶׁךְ זְמַן פְּגִישַׁת שִׁדּוּכִין יִהְיֶה בֵּין שָׁעָה לִשְׁעָתַיִם לְפִי הַצֹּרֶךְ וְהָעִנְיָן, וְרָאוּי וְנָכוֹן לְקַיֵּם אֶת הַפְּגִישׁוֹת בְּבֵית מַכָּרִים שֶׁיַּקְצוּ לְשֵׁם כָּךְ חֶדֶר פָּנוּי וְשָׁקֵט עִם כִּבּוּד קַל מֵאֲשֶׁר לְהִפָּגֵשׁ בְּבֵית מָלוֹן אוֹ לְשׁוֹטֵט בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר. וְיֵשׁ לְיַחֵס לִפְגִישׁוֹת אֵלּוּ חֲשִׁיבוּת מְרֻבָּה וְכֹבֶד רֹאשׁ, שֶׁהֲרֵי זוֹ מַמָּשׁ עִסְקַת חַיִּים וּלְדוֹרוֹת, וְיִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא לְהִמָּשֵׁךְ אַחַר דִּמְיוֹנוֹת אֶלָּא לִרְאוֹת אֶת הַמְּצִיאוּת כְּמוֹ שֶׁהִיא.
יט לְאַחַר אַרְבַּע אוֹ חָמֵשׁ פְּגִישׁוֹת עַל הַמְשֻׁדָּכִים לְהַחְלִיט אִם רְצוֹנָם לְהִנָּשֵׂא אוֹ לְהִפָּרֵד, וְאִם בִּרְצוֹנָם לִנָּשֵׂא יוֹדִיעוּ זֹאת לְהוֹרֵיהֶם, וִיבַקֵּר הֶחָתָן בְּבֵית הוֹרֵי הַכַּלָּה, וְכֵן הַכַּלָּה תֵּלֵךְ לְהַכִּיר אֶת הוֹרֵי הֶחָתָן, וְאִם דַּעַת הַהוֹרִים גַּם הִיא נוֹחָה מֵהַשִּׁדּוּךְ, יִפָּגְשׁוּ הַהוֹרִים וְיַחְלִיטוּ בֵּינֵיהֶם עִנְיְנֵי מָמוֹן שֶׁל פַּרְנָסַת וּמְגוּרֵי הַזּוּג הַצָּעִיר, וְעִנְיְנֵי עֲרִיכַת הַחֲתֻנָּה, וּדְבָרִים אֵלּוּ צְרִיכִים לְהֵעָשׂוֹת בֵּין הַמִּשְׁפָּחוֹת, בְּלֹא לִגְרֹם אִלּוּצִים וּלְחָצִים כַּסְפִּיִּים שֶׁהֵם לְמַעְלָה מִיכָלְתּוֹ שֶׁל מִישֶׁהוּ מֵהַצְּדָדִים, וּכְמוֹ שֶׁזָּכַרְנוּ בַּסְּעִיפִים י"ג וי"ד.
מומים שבסתר, חולאים גופניים ונפשיים, חובות כספיים, גיל, בעיות ביכולת הולדה, בעיות ביכולת לקיום יחסי אישות וכל דבר שהוא ידוע כחשוב ומקפידים עליו בני אדם בשידוכים אסור בשום פנים ואופן להסתיר ולגנוב דעת הבריות, ובדבר שיש בו ספק יש להתיעץ עם מורה הוראות מובהק, והולך בתום ילך בטח.
סעודת הנשואין
כ סְעוּדַת הַנִּשּׂוּאִין הִיא סְעוּדַת מִצְוָה, וְהִיא תָּמִיד הָיְתָה שְׁעַת הַכֹּשֶׁר לְהַתְרִים אֶת בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחוֹת, הַמַּכָּרִים וְהַשּׁוֹשְׁבִינִים לְטוֹבַת בְּנֵי הַזּוּג הֶחָדָשׁ כְּדֵי שֶׁיַּתְחִילוּ אֶת חַיֵּיהֶם הַמְשֻׁתָּפִים בַּצּוּרָה הַמֻּצְלַחַת יוֹתֵר, וְלָכֵן סְעוּדַת נִשּׂוּאִין יֵשׁ לְתַכְנֵן בְּאֹפֶן כָּזֶה שֶׁמֻּכְרָח הוּא שֶׁיִּהְיוּ הַהַכְנָסוֹת רַבּוֹת עַל הַהוֹצָאוֹת.
(המשך) לענין פגישות השדוכים ואם מותר להסתיר מומים
כא בְּנֵי זוּג שֶׁהִשְׁתַּדְּכוּ וְהֶחְלִיטוּ לִנָּשֵׂא יִשְׁמְרוּ עַצְמָם מִיִּחוּד, וְשֶׁלֹּא יִגְּעוּ הָאֶחָד בַּשֵּׁנִי אֲפִלּוּ בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה, וּוַדַּאי שֶׁהַמַּקְפִּידִים עַל דַּרְכֵי הַצְּנִיעוּת כְּמוֹ שֶׁמְּחַיֶּבֶת הַהֲלָכָה לִפְנֵי הַחֲתֻנָּה זוֹכִים לְסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא לְאַחַר הַחֲתֻנָּה, וְאִלּוּ הַפּוֹרְצִים גִּדְרוֹת הַצְּנִיעוּת בִּנְגִיעָה וְחִבּוּק זֶה לָזוֹ לִפְנֵי הַנִּשּׂוּאִין יִצְטָרְכוּ חַס וְשָׁלוֹם לְתַקֵּן זֹאת בְּדֶרֶךְ הַיִּסּוּרִים לְאַחַר חֲתֻנָּתָם. מִסִּבָּה זוֹ וּמִסִּבּוֹת אֲחֵרוֹת בְּעֵת שֶׁמְּסַכְּמִים שְׁנֵי הַצְּדָדִים אֶת עִנְיְנֵי הַחֲתֻנָּה יֵשׁ לִקְבֹּעַ תַּאֲרִיךְ נִשּׂוּאִין כַּמָּה שֶׁיּוֹתֵר מֻקְדָּם, שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, אוֹ אֲפִלּוּ פָּחוֹת לְמִי שֶׁיָּכוֹל, שֶׁהַמִּזְדָּרֵז, מִזְדָּרֵז לִדְבַר מִצְוָה.
כב יְכוֹלִים בְּנֵי הַזּוּג לְהִפָּגֵשׁ זֶה עִם זוֹ לְצָרְכֵי אִרְגּוּן חֲתֻנָּתָם אוֹ דִּירָתָם הַמְשֻׁתֶּפֶת עַד לְיוֹם הַחֲתֻנָּה, רַק שֶׁיַּקְפִּידוּ שֶׁלֹּא יַעַבְרוּ עַל אִסּוּר יִחוּד וְשֶׁלֹּא יִפָּגְשׁוּ שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ, וְאֵין אָנוּ חוֹשְׁשִׁים לְדַם חִמּוּד אִם יִפָּגְשׁוּ גַּם בַּשָּׁבוּעַ שֶׁלִּפְנֵי הַנִּשּׂוּאִין, שֶׁהֲרֵי חָשׁוּ לְכָךְ חֲזַ"ל רַק בְּעֵת שֶׁנִּתְפַּיְּסָה לִנָּשֵׂא וְהֵחֵלּוּ לְהָכִין צָרְכֵי הַחֲתֻנָּה.
גם כאן יש להתרחק מראוותנות עד כמה שאפשר וחתונה שמתפרנסים ממנה בעל האולם, והצלם, והקיטרינג, והתזמורת וכו´... והמוזמנים אוכלים ורוקדים ואילו ההורים והחתן והכלה שוקעים בחובות הוא דבר שאין הדעת סובלתו.
חתן וכלה מעדות שונות איך ינהגו
כג חָתָן וְכַלָּה שֶׁהוּא סְפָרַדִּי וְאִלּוּ הִיא אַשְׁכְּנַזִּיָּה אוֹ לְהֶפֶךְ, נִגְרֶרֶת הַכַּלָּה אַחַר הֶחָתָן לִנְהֹג מִנְהָגִים וַהֲלָכוֹת כְּמוֹתוֹ, וּמִכָּל מָקוֹם אִם הֶחָתָן אַשְׁכְּנַזִּי וּבַעַל תְּשׁוּבָה שֶׁבְּבֵית הוֹרָיו לֹא שָׁמְרוּ תּוֹרָה וּמִצְווֹת, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ לִנְהֹג בַּכֹּל כְּמִנְהַג הַסְּפָרַדִּים, זֹאת הֱיוֹת וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא אַתְרָא דְּמָרָן הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ, וְלָאַשְׁכְּנַזִּים שֶׁבָּאוּ מֵאֵירוֹפָּה נִתְּנָה הָרְשׁוּת לִשְׁמֹר מִנְהֲגֵיהֶם אֲבָל אֵינוֹ בְּגֶדֶר חִיּוּב.
וּלְעִנְיַן סִדּוּר תְּפִלָּה, גַּם אַשְׁכְּנַזִּי שֶׁחֻנַּךְ בְּבֵית הוֹרָיו לְתוֹרָה וּמִצְווֹת יָכוֹל לַעֲבֹר לְהִתְפַּלֵּל בְּסִדּוּר תְּפִלָּה נֻסַּח סְפָרַדִּים, וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם אַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ, אֶלָּא אַדְּרַבָּא יֵשׁ בָּזֶה מִשּׁוּם "וְתִבְחַר לְשׁוֹן עֲרוּמִים", וְכֵן עָשָׂה הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה הָאֲרִ"י הַקָּדוֹשׁ שֶׁהָיָה אַשְׁכְּנַזִּי וְהִתְפַּלֵּל בְּנֻסַּח סְפָרַדִּים מֵהַטַּעַם שֶׁאָמַרְנוּ.
כיצד ינהגו ביום חתונתם
כד לֹא נָהֲגוּ הַסְּפָרַדִּים שֶׁהֶחָתָן וְהַכַּלָּה מִתְעַנִּים בְּיוֹם חֲתֻנָּתָם, וּמִנְהַג אַשְׁכְּנַז שֶׁהֶחָתָן מִתְעַנֶּה וּלְעִנְיַן הַכַּלָּה יֵשׁ בָּזֶה מַחֲלֹקֶת בַּמִּנְהָג, וּמִכָּל מָקוֹם גַּם לְמִנְהַג אַשְׁכְּנַז אִם הַתַּעֲנִית קָשָׁה לֶחָתָן וְלַכַּלָּה לֹא יִתְעַנּוּ, אוֹ אִם בְּאֶמְצַע הַתַּעֲנִית נֶחְלְשׁוּ בְּיוֹתֵר יְכוֹלִים לְהַפְסִיק אֶת תַּעֲנִיתָם.
מנהגים אלו מבוארים בספר שובע שמחות של הרה"ג יצחק יוסף בחלק א´ עמודים נ´-נ"ז´.
כה צְרִיכִים הֶחָתָן וְהַכַּלָּה לְקַדֵּשׁ עַצְמָם בְּיוֹם חֲתֻנָּתָם, לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, וּלְקַבֵּל עֲלֵיהֶם בְּלֹא נֶדֶר קַבָּלָה טוֹבָה לֶעָתִיד, וֶהֱיוֹת שֶׁעִקַּר הַהֶבְדֵּל שֶׁבֵּין הַצַּדִּיק לָרָשָׁע הוּא בַּדַּעַת, צָרִיךְ שֶׁיְּבָרְרוּ הֶחָתָן וְהַכַּלָּה לְעַצְמָם עוֹד בְּטֶרֶם נִכְנְסוּ אֶל מִתַּחַת לַחֻפָּה בְּאֵיזֶה אֹפֶן הֲרֵי הֵם עוֹשִׂים רְצוֹן הַשֵּׁם בְּנִשּׂוּאִין אֵלּוּ, וּמָה עֲלֵיהֶם לַעֲשׂוֹת כְּדֵי לְקַיֵּם אֶת בִּנְיָנָם שֶׁיִּהְיֶה אָכֵן בִּנְיַן עֲדֵי עַד, וְיָבִינוּ שֶׁעֲבוֹדַת הַשֵּׁם שֶׁלָּהֶם הִיא כְּסֻלָּם הַמֻּצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמַיְמָה, שֶׁמֵּחַד גִּיסָא אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת בְּרֹאשׁ הַסֻּלָּם כְּבָר בִּתְחִלַּת הַחַיִּים, וּמֵאִידָךְ גִּיסָא צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְהִגָּרֵר אַחַר הַחָמְרִיּוּת וְהַתַּאֲווֹת, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ לְתַכְנֵן בְּיַחַד חַיִּים מְשֻׁתָּפִים, לְהַגְדִּיר אֶת הַמַּטָּרוֹת וּלְהַחְלִיט בְּיַחַד עַל קֶצֶב הַהִתְקַדְּמוּת, וּבָרוּר, שֶׁאִם רְצוֹנָם שֶׁל בְּנֵי הַזּוּג לַעֲשׂוֹת רְצוֹן הַשֵּׁם בְּיַחַד, שֶׁכִּמְעַט וַדַּאי הוּא שֶׁיִּרְאוּ הַצְלָחָה גְּדוֹלָה בְּחַיֵּיהֶם, וְאִם תִּהְיֶה מַטְּרַת נִשּׂוּאֵיהֶם סִפּוּק צְרָכִים גּוּפָנִיִּים וְנַפְשִׁיִּים בִּלְבַד, וַדַּאי שֶׁיִּהְיוּ נִצְרָכִים לְמָנָה גְּדוּשָׁה שֶׁל רַחֲמֵי שָׁמַיִם כְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ לְהַתְמִיד בְּנִשּׂוּאִין אֵלּוּ. הַכְּלָל הָעוֹלֶה, הַבָּא לִטַּהֵר מְסַיְּעִין אוֹתוֹ וּלְהֶפֶךְ ח"ו לְהֶפֶךְ. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב "כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים וַיָּפֵק רָצוֹן מֵהַשֵּׁם".