פרק יח - ישוב הדעת · יז. העצה לקנית האמונה לשננה יום ולילה עד זקנה ושיבה
רבים הם הדרכים לקנין האמונה, וכל מצותיך אמונה, כל המצוות עוזרות ליהודי להשריש ענין אמונה, אך ראוי להזכיר את העצות המיוחדות לחזוק האמונה, כי האמונה דורשת יגיעה עצומה כל החיים ועד זקנה ושיבה, ולהיות תמיד מאלו המבקשים אמונה בלי הרף. ואם מתרפה ממלאכתו וסומך כי האמונה כבר מושרשת בו, יכול להיות חס וחלילה חבר לאיש משחית, וכמו שאמרו חז''ל (אבות פ''א) אל תאמן בעצמך וכו'. וראשית, לנצל כל עת מצוא ועת רצון, לבקש רחמים ותחנונים מלפני הקב''ה להאיר מוחו ולבו באור האמונה.
וכמקובל מצדיקים העצה הנמרצת כסמא דחיי היא לחזור תמיד את יסודות האמונה בפה, וערב ובקר וצהרים להשיח בי''ג עיקרי האמונה. וכמו שהבאנו מאמרם לעיל על הפסוק אבדה האמונה נכרתה מפיהם, האמונה אבדה מחמת שנכרתה מפיהם, שאינם חוזרים בפיהם אמונה. והאמנתי כי אדבר, האמונה חזקה בי כי אדבר בה תמיד. וב''יסוד העבודה'', (מכתב טז) איתא בזה הלשון: ודיבורי קודש הם סגולה נפלאה, כאשר אומר אדם אני מאמין באמונה שלימה וכו'. כן נתעורר אליו אור האמונה מהשם יתברך וכו'. עוד כותב (מכתב יא): אמרו חז''ל חיים הם למוצאיהם, למוציאיהם בפה, אשר על ידי הדיבור מה שאדם מדבר ומשים מוחו ולבו אל הקול והדיבור, על ידי זה חוזר וניעור אור הרשימה של אמונה שלימה וכו' ועל ידי זה פותח כחודו של מחט, והשם יתברך פותח לו שערי אמונה כפתחו של היכל ושל אולם. והס''ק מלכוביץ זי''ע אמר, כשאיש יהודי אומר בפיו אני מאמין הרי מאמין בפה, דהיינו שיהודי מחויב להאמין בכל רמ''ח אבריו, וכשאומר בפיו הרי לפחות מאמין בפיו. עוד אמרו ז''ל, שאמירת אני מאמין יש בה גם משמעות של תפילה, שמבקש מהקב''ה שיחונן אותו באור אמונה שלימה. ואמרו ''אמת ואמונה חוק ולא יעבור'', שאם בכל עניני עבודת ה' יש קפידא שלא לדבר בזמן שלבו בל עמו, אבל אמת ואמונה צריך להיות כחוק ולא יעבור, מלשון לחם חוקי, שאי אפשר לחיות בלי זה.