פרק יח - ישוב הדעת · יד. כשיהודי בצרה צריך להאמין שהקב''ה עמו בתוך צרתו
כאשר האדם מטהר עצמו, מרגיש בכל מהותו את אלקותו יתברך בכל, וגם בעידן עקתא, כשהוא בבחינת ואמונתך בלילות, לא רק שמאמין שהכל מהבורא יתברך, אלא מרגיש כי עמו אנכי בצרה, השם יתברך עמו ומרגיש אתו בצרתו, וכמ''ד (שמות ג, ז) כי ידעתי את מכאוביו, כי הניצוץ הק' סובל יחד עמו. יהודי כזה שאמונתו טהורה וברורה, כל תוכן חייו יש להם משמעות אחרת, הוא רואה את אלקותו יתברך שמו בכל הבריאה, ושומע את קול ה' בוקע מכל המאורעות המתרחשים עמו ובעולם. ועד שמתקיים בו כמאמר צדיקים שהאמונה היא דביקות, כי האמונה הפנימית מעניקה לאדם את ההרגשה כי הקב''ה אתו בכל העתים והמצבים עד שנעשה דבוק בו יתברך שמו בכל מציאותו.
טו. אין עוד מלבדו - אין כל מציאות לשום כח ונברא מבלעדי חיותו ית' השופעת באופן מתמיד בכל חלקי הבריאה
לאור הדברים האלה מתקבלת משמעות מיוחדת בפסוק שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. השם יתברך הוא אחד המיוחד הממציא כל המציאות באחדות מוחלטת בכל הנמצא, בשמים מעל, בכל הז' רקיעים, ואשר בארץ מתחת, אין עוד חוץ ממציאותו. רק הוא יתברך מאחד הכל, והמחיה ומהווה הכל, ושום כח נפרד אין עוד מלבדו. גם הבריאה כולה אתאחדת ברזא דאחד, הנאצלים הנבראים היצורים ועד הנעשים, המדבר החי הצומח ועד הדומם. בכל הבריאה כולה יש אחדות מוחלטת. השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר עליה, ימים וכל תהומות, החיות שבהם אחת היא, חיות הבורא יתברך שמו, שאתה מחיה את כולם. משל למה הדבר דומה לאדם אשר נחלקים הימנו רמ''ח אברים ושס''ה גידים, או יד עם חמש אצבעותיה, שאם נסתכל על כל אצבע בנפרד ובמבט שטחי נראה לפנינו כמה וכמה אצבעות נפרדים, אבל במבט כולל ושכלי יש כאן שלימות אחת אשר ממנה נובעים ויונקים החלקים למיניהם. כן הוא אצל יהודי המאמין באחדותו יתברך, שרואה בכל הבריאה רק את הבורא יתברך שמו המחיה את כולם, וכל הבריאה כולה היא אחדות אחת. ואפילו מקור הקליפות והסטרא אחרא, כל חיותם ויניקתם היא מכח ניצוץ אלוק ממעל שיש בתוכם, וכמו דאיתא בספר תומר דבורה מהרמ''ק ז''ל (פרק א') בזה הלשון: הרי תמצא שמעולם לא חטא אדם נגדו שלא יהיה הוא באותו הרגע ממש שופע שפע קיומו ותנועת אבריו. ועם היות שהאדם חוטא בכח ההוא לא מנעו ממנו כלל, אלא סובל הקב''ה עלבון כזה להיות משפיע בו כח תנועת אבריו. ע''כ.
כאשר יהודי חדור בהילוך מחשבה כזה, הרי הוא כולו בטל ומבוטל אליו יתברך שאין עוד מלבדו, ומרגיש את עצמו אין ואפס המוחלט. והוא כבורג בלבד בתוך מערכת הבריאה כולה, שהכל ברא לכבודו. כל ישות נפרדת היא אצלו בחינת עבודה זרה.
טז. גם כשאינו מרגיש את האמונה חייב להאמין שבפנימיות נפשו מאמין שלם הוא, ויבואר מדוע הוא כך
ורבותה''ק מלכוביץ' זי''ע הוסיפו עוד נקודה קדושה בענין אמונה, שאפילו בעת שיהודי אינו מרגיש את האמונה בלבו, צריך הוא לדעת ולהאמין שבכל זאת האמונה מושרשת בדמו, ומורשה היא לנו מאבותינו, שבפנימיות נפשו יש בו אמונה. וכמו דאיתא ב''תורת אבות'' בשמם ז''ל: יהודי צריך להאמין אשר בפנימיות נפשו מאמין הוא, ורק עבים מכסים בו את אור אמונתו, ולא יפול הנופל ברוחו.
ולכאורה יש להבין, מה הוא היסוד להאמין כי בפנימיות נפשו מאמין הוא, וכי כלום חסרים מינים רח''ל, ומנין לו שאיננו מהם. אכן הביאור בזה דלאמיתו של דבר הרי היתה האמונה צריכה להיות פשוטה בלבו של אדם מבלי שיצטרך לעבוד על כך, כמ''ד (ישעי' מ') שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. כל הרואה את הבריאה כולה, מתוכננת בכל זיו הדרתה, ומלאה דברים נפלאים, אם יש בו מעט חכמה ודעת רואה בהם עין בעין את הבורא יתברך אשר תיכן את השמש והירח וכל כוכבי לכת במסלולם המדוייק וכיו''ב. ואדרבה, איך אפשר לא להיות מאמין חס וחלילה, וכמשל המובא בחובת הלבבות (שער היחוד פ''י) להרואה מפה מצויירת האם יאמר כי נשפך דיו ומעצמו נהיה כל זה, רק מי שאינו שפוי בדעתו מסוגל לחשוב כן, ואיך באמת יתכן שיראה האדם בפלאי הבריאה ויחשוב ככה. אכן הפגמים שבאדם עושים מחיצות ומסכים, המבדילים ומסתירים ממנו את אור האמונה, והם כמחיצות המסתירים את אור השמש. על ידי מחיצות הללו נמצא האדם בעלמא דפרודא ונופל לקליפות, ואינו רואה את אור אלקותו יתברך המאיר לארץ ולדרים עליה, ונהפך הודו עליו למשחית להיות מין וכופר רח''ל. אבל איש יהודי השומר תורה ומצוות ועושה רצונו יתברך ומבקש אמונה, איננו בחינת נפרד מהקדושה חס וחלילה, ועל כן עליו להאמין כי מה שאינו מרגיש עכשיו את אור האמונה אין זה אלא מפני שעבים יכסו אור זה הימנו, אך בפנימיות נפשו מאמין הוא. וזו בחינת מבקש אמונה שהקב''ה אומר אסלח וגו', אף שעדיין אינו מרגיש האמונה, כי אין זה אלא מחמת שהעבים מכסים ממנו אמונתו.
וזה מאמר הכתוב (תהלים צב) ואמונתך בלילות, היינו בעת חשכות האמונה שעבים יכסוה, גם אז יאמין כי מאמין הוא בפנימיות נפשו, רק שזה נסיון ההסתר שהעבים מכסים הרגשתו. וכמו שהאריך ביסוד העבודה במכתביו (מכ' כ''ז ועוד) וז''ל: ''כאשר האדם רואה בלבו איזו קרירות, בל יפול נא חלילה מזה בדעתו, ועצתו של זה להאמין באמונה שיאמין כי הוא מאמין, ורק שנסתרה ונתכסה בעומק מוסתר בשורש מוצנע בקרב נפשו ונשמתו וכו', ומה שהשם יתברך מתנהג כן עם האדם, הם הם כבשי דרחמנא וסודו בנסיונות הנפש וכו'. ובס' פרי הארץ איתא, אשר בעת שיראה האדם המעטת האמונה בלבו, יאמין שזו היא מהשגחת השם יתברך, ויקבל באהבה ויעסוק בתמימות וכו'''.