פרק ז - נחיצות השלימות במידת האמונה ובטחון · ז. ''כל מצוותיך אמונה''
ועוד מנחיצותה של האמונה להביא את כל המצוות על תכליתן, עד שמבלי אמונה חיה וברורה אפשר לומר שהמצוות הינם כגוף בלא נשמה. ויתר על כן הוא שעל תכלית ב' סעיפים אלו בא האדם לעולם, ובכך נמדדת גדולתם האמיתית כמו שהזכרנו לעיל.
ועל ב' סעיפים אלו צריך שיתן האדם כל מעייניו, ויקחם כ''פרויקט'' לכל ימיו, ואם על אלו היה כל עמלו ויגיעו כל ימיו, אשריו, כי מילא תפקידו בשלמות.
שהרי נתבונן מה תכלית רצון ה' מהאדם, שישמור שבת כטקס בעלמא, קידוש, סעודות כיד המלך, מלבושי כבוד ושררה, מנוחה, עונג, ותו לא?! זו תכלית מצות השבת השקולה ככל התורה?! הלא מפורש בתורה שהשבת זכר ליציאת מצרים, כמפורש בדברות השניות בפרשת ואתחנן: ''וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלקיך משם ביד חזקה על כן אנכי מצווך לעשות את יום השבת'', דהיינו התכלית של השבת כדי שנדע את ה' והשגחתו הפרטית עלינו שנתודעה לנו ביציאת מצרים. וכן כל ענין המועדות שכולם זכר להשגחה הפרטית עלינו.
וכן תפילין שמניח האדם בכל יום, וכי הוא לקישוט או למצוה בעלמא, והלא הכוונה היא לשעבד הלב והמוח לבורא כעבד התלוי באדונו, שזו תכלית רצון ה' מאתנו ולשם כך בראנו שנכירו מתוך חשכות העולם המסתיר את בלעדותו, ונשעבד תאוותנו ומחשבתנו אליו בלבד.
וככל שיהא שלם האדם באמונתו כן בכך יבצע תכלית ביאתו לעולם. ובכך תצא לפועל תכלית רצון הבורא מהבריאה בכלל וממנו בפרט, כי תכלית הכל הוא האמונה, ונאמר (תהלים קיט, פו): ''כל מצוותיך אמונה'' תכלית כל המצוות שיביאו את האדם לאמונה, ומה בצע בעשיית המצוות כשאמונתו של האדם סותרת את מעשי מצוותיו בכך שהנהגתו לא כפופה ומבוטלת לאמונה.