אור ברסלב
נר לרגלי פרק ז - נחיצות השלימות במידת האמונה ובטחון

נר לרגלי

פרק ז - נחיצות השלימות במידת האמונה ובטחון

פרק ו - ב' סעיפים בעיקרי האמונה

א. להגיע לתכלית כל המצוות שהיא ה''לדבקה בו''

כבר הארכנו למעלה שמדריגת האדם לעתיד נמדדת כפי מדריגת אמונתו, וההסבר לכך הוא פשוט שהרי כל תכלית התורה והמצוות הוא כדי לקיים מצוות ''ולדבקה בו'' כמבואר.

וכמובן שבמצות ''ולדבקה בו'' מדריגות מדריגות יש בה, יש הדבק בה' מתוך התפעלות והתרגשות, ולבו מלא עריגה וכיסופים לה', וכל עבודתו בדחילו ורחימו מתוך התלהבות של קדושה, אולם לא כל אחד זוכה לזה, וכמו כן לא מיד אפשר לזכות לזה.

ראשית יש לקיים מצוה זו מתוך התמדת הזכירה גרידא, ואף שזכירה זו אינה אלא זכירה בעלמא ואינה מתוך התלהבות ולא מתוך הרגשים של עריגה וכיסופים, אולם, מתוך כך שיתמיד בזכירה זו - ''שוויתי ה' לנגדי תמיד'' שהוא כלל גדול במעלות הצדיקים כמבואר ברמ''א בתחילת השו''ע, יבוא לבסוף להתלהבות ולפחות מדי פעם.

וכמו שפירש''י אם בחוקותי תלכו - שתהיו עמלים בתורה, ואת מצוותי תשמרו - שתלמדו על מנת לקיים לשמור ולעשות שזו תכלית כל התורה כולה, ונתבונן, וכי מהו לשמור ולעשות, וכי לקיים המצוות כמו רוב העולם שמקיימים מצוות - זהו ה''לקיים לשמור ולעשות''?! אלא ברור הוא שה''לדבקה בו'' המצורף למעשה המצוות הוא התכלית שבקיום ושמירת המצוות. שהרי תכלית התורה והמצוות אינו בכך שנקיימם ללא לב וללא רגשות, שהלא בכך נחטא בחטא גדול של ''ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה'' שהעונש על כך הוא חמור מאד, וכמו שמצינו שאבדה הארץ על שלא ברכו בתורה תחילה, והיינו משום שהתיחסו לתורה כיתר החכמות.

והתכלית הלא לתת את הלב, והדבק בהשגחה ובכך משעבד לבו ורצונותיו לרצון ה', הרי שבכך מקיים למעשה ממש את האמונה. מעט נתינת הלב במצוה הופכת את ערך המצוה לערך שונה לחלוטין מכאשר אין גם אפילו את אותו מעט, ואין לשער ערך אפילו מעט של נתינת לב במעשה המצוה, כל טיפת ''לב'' מוסיפה ערך עצום לאין שיעור.

וכמו שאמרו: ''טוב מעט בכוונה מהרבות בלא כוונה'', ולא הגדירו לנו כמה מעט בכוונה שקול כנגד ההרבה שלא בכוונה, ויתכן שאף מעט ממש כל שהוא בכוונה שקול כנגד הרבה מאד כשהוא שלא בכוונה.

כל עבודה של לב חשובה היא למאד, וכשדבק האדם באמונת ההשגחה שיש כאן נתינת הלב, הופך בזה האדם את כל עבודתו לערכית יותר, ובא בזה על תכליתו בעולם הזה ועל שכרו המושלם לעתיד.

וכשמשים האדם אל לבו בכל ארועיו שזאת מאת ה' ולא במקרה ח''ו, וכמו כן כאמור - מסעף לכך את סעיף ב' שהכל לטובה, הרי שבכך נותן הוא את לבו לה', ומקיים בזה ''ולדבקה בו'' שזו תכלית כל התורה והמצוות. ושקולה נתינת לב כזו בכל פעם שנותן לבו להשגחה הפרטית כנגד הרבה תורה ומצוות ללא לב, כי טוב מעט בכוונה וכו'. ומאידך בנתינת לבו להשגחה מייקר לערך רב את תורתו ומצוותיו שמקיים, לעשותם בעלי ערך לאין שיעור, ולעומתו האחר שיתכן ויש בידו הרבה יותר תורה ומצוות אלא שהינו חסר לב מלהתבונן בדברי ההשגחה ומליחס את כל מקריו עניניו להליכות הגוזר שהכל לטובה.

והזכרנו לעיל מספר ''שומר אמונים'' שתכלית ביאת האדם לעולם לגלות את האמת שהוא אור ה' השרוי בכל מקום וכנאמר ''מלא כל הארץ כבודו'', וכי מלכותו בכל משלה ואין עוד מלבדו, וכל תפקיד האדם לשקר ולהכחיש את המקרה והטבע, ועל כך צריך האדם להילחם כל ימיו, ולא מלחמה קלה היא, כי העינים וכל יתר החושים הלא מורים על הסיבות והמקרים, לא עבודה קלה לשקרם ולהכחישם, ולאמת את הלא נראה, שהוא אין עוד מלבדו, והכל בהשגחה פרטית - לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו.

האדם נולד אטום מגושם וחומרי, ותפקידו בעולמו להסיר כל המסכים והמחיצות המסככים ומסתירים ממנו את אור ה', ולגלות שבעצם אפס זולתו ממש, ולהבין שהוא בעולם המתעתע בבני אדם באחיזת עינים לשקרם ולהתעותם מהאמת.

וכל צעד בעבודה זו שווה הרבה למאד, כי הוא צעד תכליתי, אחר שכל המצוות אמצעי לתכלית זו, ומפורשים הדברים בדברי הרמב''ן סוף פרשת ''בא'' ''ומטרת כל המצוות כדי שנאמין באלוקינו ונודה לו שהוא בראנו'', עיי''ש.

ועוד שם, ''שאין לאדם חלק בתורת משה, עד שיאמין שכל דברינו ומקרינו כולם ניסים, ואין בהם ממנהגו של עולם כלל, חלילה''.

אם כן מה יש יותר נחוץ לאדם מהאמונה.

ועוד יבואר להלן היאך בפועל ממש לא יתכן שמירת התורה הן בחלק העשה טוב, והן בחלק הסור מרע מבלעדי האמונה שאין עוד מלבדו.

ראשית ההצלחה באמונת ההשגחה תלויה בהבנה של הנחיצות בשלימות מידה זו. כי אם לא נבין את נחיצות השלימות במידה זו, לעולם לא ישלים עצמו בה.

ועל כן יש להתבונן, תכלית האדם הלא לידבק בבוראו, לזכור את הבורא שבראו בעולם החשוך הזה המסתיר את אור פני ה'.

וכאמור לעיל, דאומנם אין באפשרותנו לאחוז בתמידות במדריגת ''דבקות'' שהיא עריגה וכיסופים לבורא, או להתענג על ה', אלא מידי פעם חשים אנו בכך, אולם לפחות חייבים אנו לקיים בהתמדה את התכלית שהיא: ''הדביקות'' באופן של זכרון בעלמא, והוא ענין ''שויתי ה' לנגדי תמיד'', שהוא כלל גדול במעלות הצדיקים, וגוון דביקות זו הינה בהישג יד אחר שהוא תלוי בזכירת המחשבה בלבד.

והדבק באמונת ההשגחה, מקיים בזה את תכליתו לחשוב על הבורא, וכל רגע של זכירה ומחשבה על הבורא זהו רגע של תכלית.

לאדם בסוף ימיו יצרפו לו רגע לרגע, ומכל אותם הרגעים שבהם דבק בה' ולפחות נזכר בו, מאלו יהא אושרו הנצחי אחר שמהם בא על תכליתו.

זה הרי מפחיד ממש, יכול אדם לעבור שנים על גבי שנים, ולא יזכור את הבורא כלל באמת, והיינו אף בשומר מצוות, מניח תפילין שומר שבת, אולם הכל מקופיא, ואינו משים לב לזכור שיש לו בורא שבראו, והוא בנו, ולפחות שהוא בגדר עבדו החייב לשמור מצוותיו.

והלא הפועל הפשוט ביותר לעולם זוכר שהנו פועל ויש לו מעביד, ובשביל כך הלא יתייחס ברצינות לעבודתו אחר שתעבור ביקורת מעבידו. פועל שהולך לעבודה כהולך ברשות עצמו, עושה שם כחפצו וכרצונו בעצלות וללא מחשבה, הלא מיד יגורש ואף לשוטה יחשב.

היאך יתכן שאדם בא כאן לעולם ולא זוכר את בוראו במחשבתו, מעביר יום ועוד יום ועוד חודש, ועוד שנה וכן הלאה, והולך הוא ונשטף בזרם החיים ושוכח את העיקר שהוא הבורא שבראו, ושכל מקריו המה ממנו בלבד, והגרוע ביותר הוא שניגש האדם לתורה ולמצוות אולם הכל מהשפה ולחוץ.

הלא אחד שכזה יצא מן העולם בבושה וחרפה נוראה ריק מכל, ערום בא לעולם וכמו כן ערום יצא מן העולם.

כמה אם כן פשוט נחיצות האדיקות באמונה זו של אמונת ההשגחה ושהכל לטובה, הלא בזה בא האדם על תכליתו, ומביא את תכלית רצון ה' שבראו על תכליתו, וזהו שיתענג לנצח אחר כך באור ה'.

דהיינו, אף שכאן בעולם הזה לא זכה למדרגת להתענג על ה', ולחוש בעריגה וכיסופים בה', אולם עשה לפחות את אשר ביכולתו והוא הזכירה בה', לזכרו ולשוותו לנגד עיניו בכל מקריו ואירועיו, אזי לעתיד יזכה לזה בדרגה גדולה יותר שהוא להתענג על ה'.

והוא כלל גדול, בכל אשר יעסוק האדם כפי כוחו בעולם הזה יזכה לעתיד בעונג השייך לעולם הבא בהתאם למסירות נפשו שמסר כאן בחייו. שהרי התלמידי חכמים עוסקים בתורה בעולם הזה ברמה של עולם הזה, ובשביל כך יזכו לעתיד לתורה של עולם הבא כידוע, שהוא עונג אחר לגמרי. וכמו שאמרו באבות יפה שעה של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי עולם הזה, אולם מי הזוכה לאותו עולם הבא? זה אשר עבד ועמד בנסיונות בעולם הזה, אזי אף שכאן גם נהנה כפי מדריגתו להתענג על ה' - שם יזכה לזה באופן נעלה ביותר והכל כפי שיגע כאן על מדריגה זו, ואז יזכה לה ביותר, כי הוא עיקר התענוג כמובא במסילת ישרים בתחילתו.

כן הוא לגבי אמונה בהשגחה, אדם משתדל להידבק במידה זו בכל כוחו כאן, ואף שהיא בדרך זכירה בעלמא ללא ''הרגשים'', אולם לעתיד יזכה לה ביותר בעונג גדול.

וכאמור לעיל שמידה זו צריך האדם לקחתה כפרוייקט יותר מהכל, ובפרט לאחר גילוי חבקוק שהאחת שתביאנו לשלימות בדורו של משיח הוא האמונה, ואין לנו אפשרות להצלחה בדרך אחרת.

אזי כמובן שמבלי עמל ויגיעה תורה ובמצוות לא יגיע האדם לכלום, אולם תכלית היגיעה והתורה תפילה ומצוות צריך שיהא כדי להגיע לשלימות באחת זו שהיא האמונה, ואז מובטח הוא שאמונתו תביאהו לשלימות אף ביתר כל המעלות.

. האמונה חיי נפש, ומבלעדיה תאבד היציבות מכל עיקרי הדת

ועל כך יש לנו להבין, האמונה היא חיי נפש שאי אפשר מבלעדה, ובפרט בדורנו, הרי חבקוק הנביא ניבא לנו שעמידתנו יציבותנו קיומינו חיותינו תהא מבוססת ויציבה על עמוד אחד והוא האמונה, ועמוד זה אם נחזקו ונייצבו נחשב לצדיקים וכנאמר ''וצדיק באמונתו יחיה'', וכאמור לעיל שהביאור בנבואת חבקוק הוא שנתבשרנו באם נחזיק בכל כוחנו בעמוד זה שהוא האמונה נהיה צדיקים, כמבואר בדבריו, ''וצדיק'' מי ייחשב לצדיק? זה שבאמונתו יחיה, שאמונתו תהיה חלק מחייו ממש, עמה הוא יישן, עמה הוא יאכל, עמה הוא ילך ויבוא ישכב ויקום, כל פרטי מהלכי חייו יהיו צמודים לאמונה שהכל בהשגחה והכל לטובה, זהו שיבוא על שלמותו ותכליתו בדור זה, כי לא יהא ניתן נתיב אחר, אלא אחת, וכל העצות כתורה תפילה מצוות צריך שיובילו לנתיב זה שהוא האמונה לחזקה ללטשה להבריקה, ואז מצות אמונה תביאהו לשלמות בכל, כמו שביארנו לעיל באריכות, והיא חיי נפש ממש, כי באם לאו יאבד האדם יציבותו מעיקרי הדת לגמרי, כן ראה חבקוק בנבואה לסיבת ריבוי ועוצם תוקף הנסיונות והיסורים שיהיו בתקופתנו.

אי לכך חובה עלינו להשקיע במידה זו את כל כוחנו, אחר שרק היא שתגדיר אותנו כצדיקים ושלמים, ומי לא רוצה להגיע לשלמות, ואם לא במדה זו אז במה? היש לנו מעלה אחרת שתביאנו לשלימות מבלעדה?

ועוד תתבונן בנחיצות השלימות במידה זו, היאך אפשר מבלי שלימות במדה זו של האמונה בהשגחה ושהכל לטובה שזה בעצם מצות האמונה והבטחון הלא האדם שאין אמונה זו מוחשית אצלו, תורתו לא תורה, שהרי מבולבל הוא ממקריו, כועס על פלוני, מקפיד על אלמוני, כעוס וזועף ממקרי העולם המאכזבים, וכי יכול זה להתרכז ולהתעלות בתורה.

וכי מבלעדי מידה זו אפשר להתפלל, הלא מבלעדי החיזוק במידה זו של האמונה תיהפך תפילתו לזמן המסוגל לרכוז כל המחשבות של ההקפדות והכעסים, אז הלא יזכר האדם ויתעוררו אצלו כל מיני מחשבות טורדות המטרידות אותו ותפילתו תעבור עליו מבלי להתבונן בה כלום.

היאך יוכל אדם לעבוד את ה' בתורה ותפילה כאשר המקרים המה מהלך חייו, והלא מחוסר אמונה כראוי אץ ורץ הוא על כל אשר יבין שהשתדלותו יכולה להועיל. ופעם יהא זה על חשבון תורה פעם על חשבון תפילה, וכיוצא, הלא אם לא יחזק עצמו באמונה ובטחון בה' יטיל הכל על עצמו לרוץ ולשוט בארץ לאורכה ולרוחבה.

ועוד היאך אפשר מבלעדי מידה זו של האמונה בהשגחה ושהכל לטובה, הלא מבלעדיה האדם חי חיי קנאה ותחרות, אינו שמח בחלקו, מאשים את עצמו, מאשים את כל הסובבים אותו, מתגאה עליהם כועס עליהם, וכמו כן מבלעדי מידה זו לא ימלא האדם חובותיו לבורא בפרט במצוות שיש בהם חסרון כיס, כי יחוס על ממונו במקום שעליו להוציאו וכגון על מנת להדר במצוות, צדקה, מעשר, גמ''ח, או במקום שיצטרך להוציא ממונו לאפרושי מאיסורא, בכל מיני מקרים שונים.

ג. האמונה היא המידת ה''אחת'' להתגדר בה

וכמה צריך להתלהב להיות דבק במידה זו, אחר שהיא התכלית ובה נקבע האדם ל''צדיק'' - וצדיק באמונתו יחיה, זו מדה שהניח לנו הבורא להתגדר בה, והלוואי שנזכה שיתבטא זה לפחות בכך שלא נכעס על שום דבר, ונקבל באמונה את כל מאורעות חיינו להאמין שהם מאת ה' ולטובתנו האמיתית.

ומה אם כן שווה כל העולם הזה על כל גוון אופני ההקפדות המזדמנים בו, לעומת שיקרא האדם צדיק לנצח, הכי שווה הקפדה של סכום ממון מסוים שהפסיד האדם, או בזיון כל שהוא שנתבזה, או יסורים שונים אחרים שמתיסר האדם בעולם החולף הזה, וכמו כן כל מיני אכזבות שונות של הבלי העולם שמתאכזב האדם בהם, הכי שווים המה לעומת כל שתיקה ושתיקה שישתוק האדם ויבליג ויעביר על מידותיו, ובזה יזכה מידה כנגד מידה - כשם שהוא שבע רצון מהנהגת ה' עמו כן יזכה להיות הבורא שבע רצון ממנו, ויבוא על כך בשכרו בשביל כך לנצח נצחים.

וכי אינו כדאי להיות שבע רצון מהבורא על הצטרכויות של שטותי העולם ולוותר עליהם ולבטל רצוננו מפני רצון ה' בשטותי העולם, בשביל שכמו כן יהא הקדוש-ברוך-הוא שבע רצון מאתנו על אף מחדלינו בתורה ומצוות, וכהבטחת חז''ל: ''כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו'', שהוא במידה מסוימת גדר של וויתור. אולם לויתור זה זוכה האדם בדין, ולא בגדר ויתור שנאמר עליו (בבא קמא נ' ע''א): ''כל האומר הקב''ה וותרן וכו''', אלא מדין מדה כנגד מידה, ובזה יזכה לצאת מן העולם ללא דין ותביעה, מלא שבע רצון ה' ממנו, להיותו מבצע את עיקר תכלית רצון ה' בבריאת האדם בעולם, והארכנו בזה לקמן בפרק ט' ע''פ מקורות נאמנים.

הלא על זה יש להשקיע האדם את כל כוחו, ולהלן נבאר כמה עצות ודרכים שיביאוהו להשתלם בזה, אולם כאמור העיקר הוא ברירות הדעת בנחיצות ענין זה, ואז יבוא הרצון לכך. ואחר שיבוא הרצון הרי אין דבר העומד בפני הרצון, אולם כאמור הרצון לא יתחזק מבלי שיבין האדם בהבנה ברורה את נחיצות חובתו וזכותו בדביקותו בימי חייו באמונה זו של אמונת ההשגחה ושהכל לטובתו בכל אשר יארע לו.

ד. ''ואמונתך בלילות''

ועוד יתבונן האדם כמה נחוצה לו האמונה ובפרט בזמני ''לילה'' הבלתי נמנעים בחיי האדם, וכי יודע האדם איזה שנים עוד יחלפו עליו, ואולי יהיו שנות טירוף, חולי, עניות חלילה, והזמן יבגוד בו למאד, מבלי האמונה שתהא מלאה במצבריו היאך יחזיק מעמד בימים אלה. והיא עצת ר''ת בספר הישר, מאמר שישי, שיתבונן האדם להתכונן על כל מקרה שלא יבוא - פן יבוא, ויעמוד במחשבה, עתה קרה אסון זה לחברי או לשכני, מה הייתי עושה לו היה קורה אסון זה לי... האם יש בי הכח לשאת נסיון זה באמונה ובדומיה, ואף שאין חשק ורצון האדם לחשוב מחשבות כאלה, אולם כתב שם שמבלי התבוננות כזו ואף שלא נעימה היא כ''כ - יאבד האדם את דעתו בבוא הצרה אליו ח''ו. לכן עדיף לחשוב עתה על אסונות ולהתכונן אליהם באמונה, על מנת להיות בטוח ביציבותו על כל מקרה, מאשר עתה להתענג על דמיונות שוא - שלום יהיה לי, ולהנות מתקוות המבשרות טוב בלבד, ומאידך להסתכן בהתערערות או אף התרסקות בבוא הצרה חלילה.

ה. תיקון המידות תלוי אך ורק באמונה

נחיצותה של האמונה רב הוא למאד, שהרי מבלעדיה לא יוכל להגיע האדם לתיקון המידות שהוא קשה מהכל, והוא פשוט, שהרי מבלעדי האמונה היאך יתכן שלא ינקום האדם בשונאו, היאך יתכן שלא יטור לו שנאה בפיו ובלבבו, ובוודאי לפחות יהא רחוק מלאוהבו, מדוע שיאהבהו והלא בנקל יכשל בלאו ''דלא תשנא את אחיך בלבבך''. וכל אלה ויותר מאלה יעבור זה שאינו תולה מאורעותיו בהקדוש-ברוך-הוא, אולם הדבק באמונת ההשגחה יקל עליו להתגבר על מדות רעות אלו להיותו מאמין שהנעשה הוא בהשגחה, ומאת ה' היתה זאת, ולה' יתברך בקל יותר להיכנע מאשר לבני אדם.

המאמין המשייך מאורעותיו להבורא, ולא לבני אדם, הרי שהכנעתו תהא בקלות, כי לגבי הקדוש-ברוך-הוא יותר בנקל לאדם לעצור כעסו וקצפו, ולשכך זעמו וזעפו, וזאת רואים אנו בחוש, ישנם אנשים שגסים מאד במידותיהם הרעות ולא יכנעו לאיש לעולם, ולגבי הקדוש-ברוך-הוא הינם שומרי מצוות וכיוצא, ומכניעים עצמם להיבטל למחוייבות התורה מבלי אומר ודברים וזאת להיותם יודעים שהבורא הוא האלקים הכל יכול, והוא הטוב באמת - ''טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו'', ''הטוב כי לא כלו רחמיך המרחם כי לא תמו חסדיך'', ועוד אומרנו ב''נשמת כל חי'' הרבה מרחמנותו יתברך עלינו, וכן בכל יום מברכים אנו בשם ומלכות ברכת ''אהבת עולם אהבתנו ה' אלוקינו, חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו, בא''ה הבוחר בעמו ישראל באהבה'', וכן בערבית מברכים כעין זה.

כך שלגבי הקדוש-ברוך-הוא קל לאדם לבטל דעתו ולהסכים להנהגתו, להיותו מכיר במידת מה את גודלו ואת טובו, ובמילא בנקל יכוף יצרו מלנקום ולשנוא, אחר שמנטרל את יחסו למאורע מבני האדם ומיחסו להבורא בלבד, ולבורא בנקל לו להיכנע מאשר אילו היה מייחס המאורע לאדם העושהו שאז כמה קשה היה לו להיכנע לאותו זה שהרע לו או פגע בו לבלתי התנקם בו. אולם זאת אך ורק כאשר צמוד הוא לאמונת השגחה פרטית, וכי אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן גזרו עליו מלמעלה.

ו. הנעלבין ואינם עולבין

עוד מנחיצותה של האמונה לזכות למעלת ''הנעלבין ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבין'', שהרי היתכן שיסבול אדם בזיונות מחבירו וישתוק בפיו וידום בלבו לה' לקבלם מבלי להשיב, והלא לא יתכן הדבר מבלי שיאמין שהכל מאת הבורא יתברך, ''וה' אמר לו קלל''! רק כאשר אמונה זו מוחשית אצל האדם יוכל עמוד בשתיקה מול בזיונות וחרפות אשר יחרפוהו ויבזוהו, ביודעו, מבזה ומחרף זה נשלח עלי מאת הבורא יתברך, ומה לי כי אלין עליו, ואחר שברור לו שמאת ה' נעשה לו זאת בנקל יותר יקבל דין שמים באהבה, והנה סמל האמונה בזה היה יוסף הצדיק, היש לך אדם שסבל כמותו מבעלי בחירה, ועוד מאחיו, שזרקוהו לבור, ומכרוהו לישמעאלים, ונמכר לעבד במצרים, וישב י''ב שנה בבור, מי גבר יוכל שאת סבל זה, והנה כשנזדמנו לו אחיו ויכל להרע להם, השיבם טובה תחת רעה, ובכן באיזה כח יכל עשות זאת?

התורה מגלה לנו זאת במפורש, ב' סעיפים היו מחודדים אצל יוסף הצדיק:

א. הכל בהשגחה. ב. הכל לטובה.

הכל בהשגחה - ''לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים'', אמר יוסף: אחי היקרים! אין לי כלל חשבון עמכם, שהרי אינכם אלא שלוחי המקום, הקדוש-ברוך-הוא עשה לי זאת ולא אתם, ומה לי כי אלין עליכם.

הכל לטובה - סעיף ב' שהיה מחודד אצל יוסף כדי שלא יהא לו תרעומת על הבורא: ''אתם חשבתם עלי לרעה והאלקים חשבה לטובה'', ומה לי כי אלין עליו חלילה, אחר שכל מעשיו עמי היו לטובה.

כמה פעמים אדם נפגע מחברו, ואפילו מאיזה מילה קטנה או משפט קטן, או אפילו עיקום פנים פוגע, והפגיעה היא קשה, ומבעבעת ברתיחתה, ובכל פעם שנזכר האדם במילה שאמר לו חבירו שוב מתעורר כעסו וזעמו, האמונה מחייבת שמבחינת הנפגע אין לו ליחס את פגיעתו לפוגע אלא להשגחה, אכן הקדוש-ברוך-הוא יתחשבן במיטב עם הפוגע וישלם הפוגע על שפגע ''טבין ותקילין'', אולם מבחינת הנפגע עליו להאמין שה' שלחו לאותו פגע שיפגע בו. כי אם לא היה מגיע לו אותה פגיעה לא היה משתלח עליו אותו פוגע ולא היה מצליח לפגוע בו גם אם היה רוצה, כי אמנם הבחירה להרע היא של הפוגע, אולם הוצאתה לפועל של אותה בחירה זהו מיד ה'.

ז. ''כל מצוותיך אמונה''

ועוד מנחיצותה של האמונה להביא את כל המצוות על תכליתן, עד שמבלי אמונה חיה וברורה אפשר לומר שהמצוות הינם כגוף בלא נשמה. ויתר על כן הוא שעל תכלית ב' סעיפים אלו בא האדם לעולם, ובכך נמדדת גדולתם האמיתית כמו שהזכרנו לעיל.

ועל ב' סעיפים אלו צריך שיתן האדם כל מעייניו, ויקחם כ''פרויקט'' לכל ימיו, ואם על אלו היה כל עמלו ויגיעו כל ימיו, אשריו, כי מילא תפקידו בשלמות.

שהרי נתבונן מה תכלית רצון ה' מהאדם, שישמור שבת כטקס בעלמא, קידוש, סעודות כיד המלך, מלבושי כבוד ושררה, מנוחה, עונג, ותו לא?! זו תכלית מצות השבת השקולה ככל התורה?! הלא מפורש בתורה שהשבת זכר ליציאת מצרים, כמפורש בדברות השניות בפרשת ואתחנן: ''וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלקיך משם ביד חזקה על כן אנכי מצווך לעשות את יום השבת'', דהיינו התכלית של השבת כדי שנדע את ה' והשגחתו הפרטית עלינו שנתודעה לנו ביציאת מצרים. וכן כל ענין המועדות שכולם זכר להשגחה הפרטית עלינו.

וכן תפילין שמניח האדם בכל יום, וכי הוא לקישוט או למצוה בעלמא, והלא הכוונה היא לשעבד הלב והמוח לבורא כעבד התלוי באדונו, שזו תכלית רצון ה' מאתנו ולשם כך בראנו שנכירו מתוך חשכות העולם המסתיר את בלעדותו, ונשעבד תאוותנו ומחשבתנו אליו בלבד.

וככל שיהא שלם האדם באמונתו כן בכך יבצע תכלית ביאתו לעולם. ובכך תצא לפועל תכלית רצון הבורא מהבריאה בכלל וממנו בפרט, כי תכלית הכל הוא האמונה, ונאמר (תהלים קיט, פו): ''כל מצוותיך אמונה'' תכלית כל המצוות שיביאו את האדם לאמונה, ומה בצע בעשיית המצוות כשאמונתו של האדם סותרת את מעשי מצוותיו בכך שהנהגתו לא כפופה ומבוטלת לאמונה.

ח. היפלא מה' דבר

ועוד מנחיצותה של האמונה שלא יאבד האדם תקוה גם כאשר אפסו סיכוייו להצלתו, כי כן באמת דורשת מאתנו האמונה, והוא נורא עד היכן דרישת הקדוש-ברוך-הוא מהאדם להיות מאמין.

הנה לדוגמא מבאר לו הגה''צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצוק''ל את תביעת הקדוש-ברוך-הוא משרה על אשר צחקה מבשורת הולדת הבן, וכך מתאר זאת הרב, יושב לו אדם פשוט ואולי אף ערבי קבצן ומבקש צדקה, עוברת אשה בת 90 ומוציאה מארנקה מטבע ומוסרת לו, והנה קם הקבצן ומברכה: שתזכי לבן זכר עוד השנה.... היש גיחוך גדול מזה, והנה עם כל התימה שבדבר רואים אנו שכן היה תביעת ה' משרה: למה זה צחקה שרה, היפלא מה' דבר!

כמה יש לנו ללמוד מכאן לימוד עצום לעניננו אמונת ההשגחה, אם על ישועה משונה ומגוחכת שאינה במציאות הטבעית כלל יש לאדם לקוות ולא להתיאש מישועת ה', ואף שהוא דבר שטרם נעשה פלא כמוהו - מחויב הוא להאמין שיתכן שיעשה. על אחת כמה וכמה שעל דבר שכבר נעשה, ועתה האדם לאחר אירוע פלא שנעשה עמו והנותר הוא להאמין במה שכבר היה - כמה פשוט הוא שעליו להאמין שהוא בהשגחה פרטית. וכמו כן אותו קל וחומר הוא אף על אירועים שגרתיים שאינם פלאיים, שהרי קל יותר להאמין בהשגחה הפרטית על אירועים שגרתיים שכבר היו מעל דבר פלא שעדיין לא היה - שיהיה, ואם מצווה האדם להאמין שיתכן שיהא דבר פלא וחריג - היפלא מה' דבר, על אחת כמה וכמה שמחויב להאמין בקל מזה על הארועים השגרתיים שכבר היו והינם מאחריו - שהמה בהשגחה פרטית.

ט. כבוד הבריות

עוד מנחיצותה של האמונה להציל את האדם מהעוון החמור של זלזול בכבוד הבריות, שהרי כמה החמירו חז''ל בזהירות בכבוד הבריות, ובאמת רוב בני אדם נזהרים בכבוד חבריהם, אולם זהו כל זמן שלא היתה פגיעה בכבודם או בממונם. מעטים המה היודעים להזהר בכבוד חבריהם גם כאשר נפגעו מחבריהם בכבודם או בממונם.

ובכן מה העצה לכך.

האמונה בהשגחה!

כשאתה מאמין בהשגחה הרי שבכך הנך משתכנע שפשוט ''טעית בכתובת'', וזה אשר אתה רוצה להשליך עליו רוגזך וקצפך איננו זה הפלוני שחטא נגדך כלל.

וכמו המשל שהיה ממשיל החפץ חיים, ראובן מחפש אדם בשם שמעון, הולך לקבוצת אנשים, ושואל האם יש ביניכם אדם בשם שמעון שאני מחפש? עונים לו: לא, אין בינינו אדם כזה, הכי יתכן שירגז עליהם בשביל כך?! אתה רוצה טובה ממישהו, סרב הלה להענות לבקשתך, המאמין אינו כועס, מדוע? מבין הוא שטובתו צריכה לבוא על ידי אחר שנקבע בשמים שייטיב לו, ובינתים הלך לכתובת לא נכונה שמן השמים לא ייעדוה להיטיב לו, ובכן בנקל הולך לו לאיש אחר שמא הוא שיעדוהו.

וכן אדם שנחבל או ניזק או נפסד או נתבזה על ידי חבירו, והחל בפעולת תגמול ונקמה, ומיד הבין שטעה, שהנה החובל והמזיק זהו לא זה שעתה החל הוא לנקום בו, אלא מי שהוא אחר, הלא מיד יסיר השנאה והנקמה ויסב אותה לשני, כן המאמין מיד מיסב את נקמתו ושנאתו מחבירו להיותו מתיישר באמונתו לדעת ולהכיר שפשוט טעה, לא זה הוא פלוני שהזיקו... אלא הכל מאת הבורא ולטובתו האמיתית.

וראה לקמן במאמר הכעס שהוכחנו שגם נזק שנגרם לאדם מבעל בחירה הוא בהשגחה, כך שמבחינת הניזוק עליו לראות זאת בחשבון הפרטי שלו עם הבורא, אכן המזיק יבוא על עונשו לפי שחטא לבוראו ברשעותו - זהו מבחינתו של המזיק, אולם מבחינת הניזוק - אם לא שמן השמים היה מגיע לו זה הנזק או הבושה לא היו מסיתים את פלוני עליו, ובודאי שלא היו מצליחים אותו מן השמים להזיק לו.

כמה אם כן בכך ניצל אדם מזלזול בכבוד הבריות גם כאשר הדבר פוגע לו בכבודו או בממונו.

לסיכום, רק בדרך האמונה יהא בכח האדם להינצל מלשון הרע שנאת חינם, מקנאה נקמה ומכל העבירות החמורות, להיותו מתהלך בתומו לראות שבעצם אין עוד מלבדו, ואין על מי לכעוס. וכל כבישת כעסו אינה נצרכת להיות כלפי האדם שהזיק לו או ביישהו, שכלפי בני אדם קשה מאד לכבוש הכעס, אלא כבישת כעסו הוא כלפי בוראו, וכלפי הבורא בנקל לכבוש האדם כעס, בהיותו יודע שהוא מעשה האלקים - כל יכול בעל החסד והרחמים שעושה מעשהו ללא שום נגיעה אלא לטובת האדם, אם כן המאמין כשנתקל בדבר המכעיסו עבודתו היא לכבוש כעסו כלפי בוראו, והוא בנקל ביותר.

כך שכאשר מנטרל האדם עצמו מלהתיחס לסיבות, ומייחס את כל מקריו לסיבת הסיבות - חייו חיי קדושה, חייו חיי טהרה - טוהר מדות ללא כעס קנאה ותחרות נקמה ושנאה, ולבו - בר לבב נקי וזך, תוכו כברו באהבת ה' ובאהבת ישראל.

תוכן העניינים

נר לרגלי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה