פרק ז - נחיצות השלימות במידת האמונה ובטחון · ג. האמונה היא המידת ה''אחת'' להתגדר בה
וכמה צריך להתלהב להיות דבק במידה זו, אחר שהיא התכלית ובה נקבע האדם ל''צדיק'' - וצדיק באמונתו יחיה, זו מדה שהניח לנו הבורא להתגדר בה, והלוואי שנזכה שיתבטא זה לפחות בכך שלא נכעס על שום דבר, ונקבל באמונה את כל מאורעות חיינו להאמין שהם מאת ה' ולטובתנו האמיתית.
ומה אם כן שווה כל העולם הזה על כל גוון אופני ההקפדות המזדמנים בו, לעומת שיקרא האדם צדיק לנצח, הכי שווה הקפדה של סכום ממון מסוים שהפסיד האדם, או בזיון כל שהוא שנתבזה, או יסורים שונים אחרים שמתיסר האדם בעולם החולף הזה, וכמו כן כל מיני אכזבות שונות של הבלי העולם שמתאכזב האדם בהם, הכי שווים המה לעומת כל שתיקה ושתיקה שישתוק האדם ויבליג ויעביר על מידותיו, ובזה יזכה מידה כנגד מידה - כשם שהוא שבע רצון מהנהגת ה' עמו כן יזכה להיות הבורא שבע רצון ממנו, ויבוא על כך בשכרו בשביל כך לנצח נצחים.
וכי אינו כדאי להיות שבע רצון מהבורא על הצטרכויות של שטותי העולם ולוותר עליהם ולבטל רצוננו מפני רצון ה' בשטותי העולם, בשביל שכמו כן יהא הקדוש-ברוך-הוא שבע רצון מאתנו על אף מחדלינו בתורה ומצוות, וכהבטחת חז''ל: ''כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו'', שהוא במידה מסוימת גדר של וויתור. אולם לויתור זה זוכה האדם בדין, ולא בגדר ויתור שנאמר עליו (בבא קמא נ' ע''א): ''כל האומר הקב''ה וותרן וכו''', אלא מדין מדה כנגד מידה, ובזה יזכה לצאת מן העולם ללא דין ותביעה, מלא שבע רצון ה' ממנו, להיותו מבצע את עיקר תכלית רצון ה' בבריאת האדם בעולם, והארכנו בזה לקמן בפרק ט' ע''פ מקורות נאמנים.
הלא על זה יש להשקיע האדם את כל כוחו, ולהלן נבאר כמה עצות ודרכים שיביאוהו להשתלם בזה, אולם כאמור העיקר הוא ברירות הדעת בנחיצות ענין זה, ואז יבוא הרצון לכך. ואחר שיבוא הרצון הרי אין דבר העומד בפני הרצון, אולם כאמור הרצון לא יתחזק מבלי שיבין האדם בהבנה ברורה את נחיצות חובתו וזכותו בדביקותו בימי חייו באמונה זו של אמונת ההשגחה ושהכל לטובתו בכל אשר יארע לו.