אור ברסלב

נפתלי שבע רצון על הגדה של פסח· רבי נפתלי הריץ

מגיד

יחץ

הא לחמא עניא

פסקה א

מגיד רחצה כוונת בע"א בתיבת מגיד שיגיד הגדה: ומה שמכנה אמירת הגדה בלשון מגיד כתבתי בטוב טעם בהגדה: ובתיבת רחצה כוונתו שירחוץ ידיו לסעודה: ויש להפליא למה שינה לשונו * כאן דבתחילת הסימן כתב קדש ורחץ וה"ה הכא הוי לי' למנקט ג"כ בזה"ל מגיד רחץ ומלת רחצה בהי"א בסופו נראה ללא צורך. ואמינא עד"ג דפסחים אר"ה אע"פי שנטל ידיו בטיבול ראשון צריך ליטול ידיו לטיבול שני. וכתבו התו' דר"ל שצריך ליטול ידיו שנית לצורך הסעודה דהנטילה לסעודה לצורך הטיבול הוא. ופריך שם ואמאי והא משא ידי' לטיבול ראשון ולמה יטול פעם שנית לסעודה ומשני כיון דבעי למימר הגדה והלילא הוי הסח הדעת ודילמא נגע במידי המטונף עכ"ל ואמינא אנא דה"יא מן מלת רחצה הוא רמז על זה ור"ל ה"לילא ה"גדה ה"וי ה"סח ה"דעת שאילו חמשה תיבות מתחילין הכל בה"יא וכוונתו בוה דלא תקשה ממ"ש מגיד ר"ל שיגיד הגדה וא"חכ רחצה ר"ל שירחוץ ידיו לסעודה ויפלא ממך הדבר הלא כבר משא ידיו לטיבול ראשון ולאיזה צורך יטול ידיו פעם שנית ע"כ נתן לסימן תיבת רחצה בה"יא נוספת משום דביני לביני אמירת הגדה והלילא הוי הסח הדעת:

פסקה ב

ואח"זל מסלקין הקערה מן השלחן כדי שיראו התינוקות וישאלו למה מסירין הקערה הלא אכתי לא אכלינן ומנהג שלנו הוא אינו * כן אלא מגביהין הקערה למעלה בשעה שאומרים כהא לחמא עניא וא"חכ מורידין אותה ומניחין אותה על השלחן על מקומו שהיתה שם בראשונה. אמינא אנא דה"ט דידוע טעם של הנפת העומר שהי' מניף למעלה ולמטה כדי לעצור טללים רעים: ולכאורה יפלא הדבר לאיזה צורך הי' צריך הנפה מעלה ומוריד מעלה בלחוד סגי ולמה הי' צריך להיות מורידו כדי לעצור הלא הטללים באים מלמעלה. ואמינא אנא עד"ג דחגיגה:
דאיתא בחגיגה רקיע שבו אוצרות טללים רעים ופריך והני ברקיע איתנהו והכתיב לא יגורך רע וכו' ומשני דוד בא והורידן לארץ נמצא ששניהם הי' ברקיע וכשבא דוד ואמר לא יגור במגורך רע הורידן לארץ נשמע מזה שהטללים טובים נשארו למעלה ברקיע אבל אוצרות טללים רעים הורידן לארץ ובהכי ניחא * שהי' צריך להניף העומר מעלה ומוריד דמה שהי' מניף למעלה הי' הכוונה כדי להוריד טללים הטובי' לארץ וא"חכ הי' מוריד כדי לעצור טללים הרעים שהם בארץ וידוע דבפסח נידון על התבואה: ובפ"רא אי' וז"ל אמר יצחק לבניו בליל פסח בלילה הזה אוצרות טללים נפתחים נמצא בזמן שבית המקדש הי' קיים הי' מביאין עומר בפסח משום שאז התבואה נידונת ונפתחים אוצרות טללים וע"י הנפת העומר מעלה ומטה הי' מושך השפע ועכשיו שאין בה"ק שלחנו של אדם הוא במקום מזבח והמצות שעליו המה במקום מנחת העומר שהי' מביאין שהרי המנחה לא הי' מביאין מן החמץ והי' דוגמת המצה הוו וע"י שאנו מגביהין הקערה עם המצות למעלה הוא דוגמת הנפת העומר למעלה כדי להוריד טל של ברכה וא"חכ מורידין אותה והוא דוגמת מה שהי' מוריד העומר כדי לעצור טללים רעים

עבדים היינו

פסקה ב

עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' משם ביד חזקה וכו' לפי מה שכתבתי בחיבורי שחברתי על הגדה של פסח דעבדים היינו הוא מוסב אמה שאמר למעלה והוא תשובה נגד הבן ששואל את אביו מה נשתנה הלילה וכו'. ועל זה יפול התשובה עבדים היינו וא"כ הוא קשור ואדוק עם העניין של מעלה ע"כ אבאר תחילה ארבעה שאלות הללו כדי שיפול עליו התשובה עבדים היינו:
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה: בכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות הלילה הזה כולו מרור: בכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים: בכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין ובין מסובין הלילה הזה כולנו מסובין ע"כ הנה יש להפליא בהפלי ופלא בכמה דברי' שונים ומשונים. איתא במשנה דע"רפ מוזגין לו כוס שני וכאן הבן שואל מה נשתנה הלילה הוה וכו' יש לשום לב מדוע ממתין הבן בשאלתו הזאת * עד מזיגת כוס שני ואז שואל לאביו הי' לו להקדים שאלתו כאשר מוזגין כוס ראשון. ואי תימא משום שאז לא ראה שום שינוי שעדיין לא הי' טיבול הכרפס ולא הי' לו מה לשאול אכתי קשה הלא כאשר מזגו לו כוס שני ג"כ לא ראה עדיין השינוי של אכילת מצה ומרור ואע"פכ סדרו התנא במשנה שניהם יחד: ותו דארבעה שאלות הללו המה שלא כסדר דמתחילה מסתמא שואל את אביו על הטיבול שהוא בא ראשונה וא"חכ על אכילת מצה ומרור ובמשנה דע"רפ סדרו התנא בהפך: ונוסף זה התשובה עבדים היינו מה שמשיב האב היא תשובה מספקת נגד השאלה אחרונה ששאל מדוע הלילה הזה כולנו מסובין ועל זה יפול התשובה עבדים היינו לפרעה ויוציאנו ה' משם לחירות ע"כ אנו יושבין מסובין להראות שאנו בני חורין אמנם לשאלות הקודמת אינה מספקת ונ"ל בזה הסיגנון דווקא כאשר מוזגין כוס השני אז הבן שואל לאביו מה נשתנה ר"ל אז נתעורר שאלתו מדוע הלילה הזה כולו מצה וע"כ לא רצה לשאול עד עכשיו. ובאם תרצה להתנצל על זה מכח זה נתעורר שאלה שניה מדוע הלילה הזה כולו מרור וכן כולם על דרך זה סובב הולך שהשני' נמשכת מכח שאלה הקודמת לה:
ואשא משלי ואומר דמצינו שני טעמים על מצוה זו של אכילת מצה אם היא מורה על חירות או על עבדות. טעם הפשוט המוזכר במשנה בע"רפ וז"ל מצה זו שאנו אוכלין על שום מה על שלא הספיק בצקת אבותינו להחמיץ וכו' כי גורשו ממצרים ולא יוכלו להתמהמה הא * לך חדא נשמע מזה שטעם אכילת מצה הוא זכר לחירות בשביל שגורשו משם ולא הניחו אותם עד שיחמץ העיסה. וטעם השני אי' בז"פ משום שהמצרים היו מאכילין לישראל פת שלא החמיץ כאשר הי' עסוקין בבנייני המלך מטעם דפת שלא החמיץ הוא מאכל לעבדים שמספיק לחם מעט לאוכל ושוהא הרבה במעיו שקשה להתעכל ולזכר זה אנו אוכלין מצה פת שלא החמיץ: ומ"הט תקנו הנוסח לומר הא כלחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים הכוונה בזה בעוד אנחנו במצרים בעבדות שלהם האכילו אותנו פת כזה שלא החמיץ הא תניינא: ול"הט מצה הוא זכר לעבדות כאשר היינו עבדים האכילו אותנו פת כזה שלא החמיץ: ואמינא אנא שיש עוד נמ"ב מה * שכתב מוהר"רשא שהקשה לשאול אמ"ש במשנה מצה על שם שלא הספיק וכו' כי גורשו ממצרים לפי זה הי' ראוי לנו לאכול המצה אחר חצות לילה דווקא שאז גורשו ממצרים כאשר הי' מכת הבכורים כמ"ש ותחזק העם למהר לשלחם מן הארץ כי אמרו כולנו מתים אבל בתחילת הלילה עדיין לא גורשו ממצרים והי' סיפק להם להחמיץ העיסה שהיו אז עדיין עבדים תח"י עכ"ל: ומעתה דון מינה תינח לפי טעם המשנה דמצה הוא זכר לחירות על שם שלא הספיק להחמיץ לפ"ז הי' מקום לומר שיש לאכול המצה דווקא אחר חצות הלילה מש"אכ להטעם השני דמצה הוא זכר לעבדות כדי לזכור דפת כזה אכלו בהיותם במצרים כאשר היו עוסקין בבנייני שלהם מעתה הי' ראוי להיות הדבר בהפך לאכול מצה דווקא בחצי ליל ראשון שאו הי' עבדות עדיין: אבל אחר חצות הלילה אז הי' חירות כי גורשו אותם למהר לשלחם אין להראות אז עבדות בשעת החירות. וה"ה אפכא לטעם * הראשון אין להראות חירות בשעת עבדות ואין לאכול אותה בחצי ליל ראשון מאחר שהלילה ההוא הי' חציו הראשון עבדות עדיין וחציו השני' הי' חירות:

וע"פ הערה זו תמצא השאלה מבואר במ"ש מה נשתנה הלילה הזה וכו' בכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה כוונתו בזה לומר הלילה הזה כולו אתה אוכל מצה מתחילת הלילה עד סופו וזה לא יתכן בעיני השואל דממה נפשך שאם אתה סובר מצה הוא זכר על עבדות הי' לך לאכול המצה בחצי הלילה ראשון שאז הי' עבדות עדיין ומה שאתה אוכל אחר חצי הלילה לא נכון הדבר מאחר שאז הי' חירות אין להראות עבדות בשעת חירות ואם אתה סובר דמצה הוא זכר לחירות א"כ הי' לך לאכול מצה אחר חצי הלילה שאז הי' חירות אבל לא בתחילת הלילה שאז הי' עבדות ואין להראות חירות בשעת עבדות ומ"הט אמרו חז"ל תרי כסי קמאי מארבעה כוסות אינו צריך הסיבה משום דאכתי עבדים היינו קאמרינן הרי שאין להראות חירות בשעת עבדות וה"ה אפכא. ול"כא הלילה הזה כולו מצה ר"ל כל הלילה אתה אוכל מצה לא יתכן זה:ולשאלה זו נתעורר הבן דווקא כאשר מזגו כוס שני וכאן הבן שואל מה נשתנה. ובל"אה לא הי' מקום לשאלה זו. דאי' בערבי * פסחים א"ר לדברי רא"בע דס"ל הפסח אינו נאכל אלא עד חצות הלילה אם אכל מצה אחר חצי הלילה ג"כ לא יצא י"ח ואפשר לומר דה"ט מאחר דמצה הוא זכר לעבדות ע"כ אין לאכול אותה אלא עד חצי הלילה אבל אם אכל אחר חצות הלילה שאז הי' שוב חירות לא יצא ידי חובתו. והנה הבן משכיל שראה את אביו שמתחיל לומר הא כלחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרי' וכונתו בזה לומר דפת עניא כזה שלא החמיץ אכלו אבותינו בעודם במצרים שהאכילו להם המצרים שהוא מאכל עבדים: וכשמעו זאת מאביו הוכיח לנפשו דמוכרח הדבר דמצה הוא זכר לעבדות וע"כ לא רצה לשאול את אביו מדוע הלילה הזה כולו אתה אוכל מצה שהי' סובר דבאמת לא יאכל רק עד חצות. אמנם כאשר מוזגין כוס השני הוכיח לנפשו כטעם השני ע"כ אז הבן שואל לאביו מדוע הלילה הזה כולו אתה אוכל מצה: דאי' בצרור המור הטעם דחמץ במשהו משום שלא יכלו להתמהמה אפילו משהו ואילו שהו עוד רגע במצרים הי' באים לשער החמשי' של שע"ט ולא הי' אפשר להם אח"כ לצאת משם לעולם ונגד זה אנו שותין ארבעה כוסות ע"ש הגאולה דכוס ראשון * הוא נגד והוצאתי אתכם כו' כוס שני הוא נגד והצלתי אתכם מעבודתם דייקא ר"ל מפולחנא נוכראה שהוציא אותנו מן מ"ט שע"ט כדי שלא יבואו לשער החמשים ואילו שהו עוד רגע וכו'. וע"כ לא הספיק בצקת להחמיץ שאילו שהו עד שהחמיץ הי' שוב א"א לצאת נשמע מזה דכוס השני הוא נגד והצלתי על שם שלא יכלו להתמהמה שום רגע עד שיחמיץ העיסה וע"כ חמץ במשהו מוכח מזה דמצה מורה על חירות.
והשתא אתי שפיר מ"ש במשנה מוזגין לו כוס שני וכאן הבן שואל מה נשתנה הלילה כו' ר"ל כאשר מוזגין כוס השני שהוא נגד והצלתי מזה מוכח דמצה הוא זכר לחירות אז הוקשה לו הדבר ממה נפשך דמתוך דבריך שאמרת תחילה הא כלחמא עניא די אכלו במצרים מטין דבריך דטעם מצה הוא זכר לעבדות והייתי סובר דבאמת לא תאכלנו רק עד חצי הלילה ועכשיו מזגו כוס השני מזה מוכח דמצה הוא זכר לחירות וא"כ הי' ראוי לאכול דווקא אחר חצי הלילה וא"כ מה שאתה נוהג אותך הלילה הזה כולו מצה ר"ל כל הלילה מתחילתו ועד סופו אתה אוכל מצה שלא יתכן זאת או עד חצי ראשון או בחציו שני' ואם תרצה להתנצל על זה על ידי זה נתעורר לו שאלה אחרת מדוע בכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות הלילה הזה מרור וכתבו התו' בע"רפ הא דלא קאמר הלילה הזה כולו מרור היינו טעמא משום דלטיבול ראשון אנו נוטלין שאר ירקות ולא מרור כי אם לטיבול השני אנו נוטלין מרור וא"כ אין אנו אוכלין הלילה הזה כולו מרור: ויהי' שאלת הבן עד"ז שראה את אביו שלקח לטיבול ראשון שאר ירקות זולת לטיבול שני * לקח מרור ושואל לאביו הלילה הזה כולו מרור ר"ל שהי' ראוי לאכול כל הלילה מרור אפילו לטיבול ראשון ומדוע אתה אוכל מרור פעם אחד בלבד: ושאלה זו נמשכת מן שאלה הקודמת ור"ל מאחר שהלילה הזה כולו אתה אוכל מצה מעתה ראוי ג"כ שהלילה הזה כולו מרור הי' לך לאכול: בשלמא אם לא היית אוכל כל הלילה מצה לא הייתי שואל אותך הלילה הזה כולו מרור הי' לך לאכול:
ואפרש שיחתי וצריך להקדים מ"ש מוהר"רשא בישוב הקושיא שהקשה לפי הטעם דמצה הוא זכר לחירות ע"ש שלא הספיק בצקם להחמיץ לה"ט הי' ראוי לאכול המצה אחר חצות הלילה שאז גורשו ממצרים אבל לא בתחילת הלילה שאז הי' עבדות: וכתב הוא לישב דהמצה שאכלו בליל ט"ו הי' כולו נאכל בחיפזון ואני הוספתי נופך משלי ע"פ מ"ש חז"ל ע"פ הוציאך ה' ממצרים לילה וכי בלילה * יצאו והלא לא יצאו אלא ביום שנ' ממחרת הפסח יצאו אלא מלמד שהתחילה להם הגאולה מבערב לפ"ז תכף בתחילת הלילה התחילה להם הגאולה וא"כ י"ל לעולם מצה הוא זכר לחירות ודקשיא לך א"כ לא יהי' נאכלת בחצי ליל ראשון די"ל מאחר שהתחילה הגאולה מערב כל הלילה הי' חירות ע"כ מותר לאכול כל הלילה מעתה נתעורר שאלתו בכל הלילות וכו' הלילה מרור אתה אוכל פעם אתת בלבד הלילה הוה כולו מרור הי' לך לאכול אפילו בטיבול ראשון:
ולבאר זאת נקדים מה שהקשה במעשה ה' אמ"ש במשנה מצה זו שאנו אוכלין ע"ש שלא הספיק כו' מרור זה שאנו אוכלין ע"ש שמררו חייהם וכו' נשמע מזה מצה הוא זכר לחירות מרור הוא זכר למירור ועבדות ובליל פסח אנו אוכלין תחילה מצה * וא"חכ מרור וחילופי דברים הי' ראוי כאן שהי' לנו לאכול תחילה מרור זכר למירור וא"חכ לאכול המצה לזכר חירות כסדר שהי' במצרים ואנו עושין בהפך ולא נכון הדבר. נשמע מדבריו שהי' לנו לאכול מרור תחילה וא"חכ מצה: והנה קושיא זו היא טענה חזקה לפי מנהג שלנו שאנו לוקחין לטיבול ראשון שאר ירקות ולטיבול שני מרור וא"כ מצה קדים למרור אבל אם הי' לוקחין לטיבול ראשון ג"כ מרור לפ"ז הי' מרור קודם למצה וע"דז יהי' שאלתו סובב הולך בכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות הלילה הזה מרור כוונתו בזה למה נשתנה הלילה הזה לאכול בו מרור ומוכרח לומר על שם וימררו חייהם זכר למירור והיה לנו להקדים אכילת מרור קודם כסדר שהי' במצרים ועל כן ראוי הי' הלילה הזה כולו מרור ר"ל לאכול מרור אפילו בטיבול ראשון כדי שתהי' מרור קודם למצה:
והנה קושיית בעל מע"ה אינו קושיא כי אם נאמר דמצה מורה על תירות או יש מקום לשאלה זה שהי' לנו להקדים אכילת מרור * למצה שיהי' הכל כסדר אבל אם נאמר דמצה הוא זכר לעבדות שהי' אוכלין במצרים פת כזה בימי עבדות שלהם: מעתה אין מקום לשאלה זו כלל דהשתא שניהם מורים על ענין אחד ר"ל כמו שהמרור מורה על עבדות ומירור ככה מורה המצה על עבדות וא"כ לא שייך בזה לומר קדימה או איחור ואיזה מהם שירצה יקדים. ובהיות כן שאלת הבן מבואר דשאלה זו נמשך משאלה * הקודמת ר"ל מאמר שהלילה הזה כולו מצה ע"כ ראוי ג"כ שהלילה הזה כולו מרור אפילו לטיבול ראשון: בשלמא אם לא היית אוכל מצה כל הלילה רק עד חצות וכראב"ע אז הי' מוכרח לומר טעם מצה משום עבדות וע"כ אינו נאכל רק עד חצות הלילה שאז הי' עדיין עבדות אם היית עושה כן לא מלאכי ליבי לשאול אותך הלילה הזה מרור פעם אחד הלילה הזה כולו מרור הי' לך לאכול אפילו בטיבול ראשון כדי שתהי' מרור קודם למצה זה אינו קושיא מאחר דמצה מורה על עבדות ומרור מורה ג"כ על מירור ועבדות שניהם מורים על עניין אחד וא"כ לא שייך קדימה או איחור ר"ל להקדים המרור קודם למצה: אמנם מאחר שאני רואה הלילה הוה כולו אתה אוכל מצה דקשה ממ"נ לא יתכן כמ"ש לעיל: ומוכרח אתה לומר לעולם מצה מורה על חירות וכל הלילה הי' חירות ע"י שהתחילה להם הגאולה מבערב: ובהיות כן דמצה מורה * על חירות מעתה נתעורר שאלה זו בכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות ולמה בלילה הזה מרור דווקא ומ"ול משום זכר למירור וא"כ קשה מאחר דמצה מורה על חירות כמ"ש ומרור על מירור למה אתה אוכל תחילה מצה וא"חכ מרור שלא כסדר עלכן הי' לך לאכול הלילה הזה כולו מרור אפילו בטיבול ראשון כדי שיהי' מרור קודם למצה:
ואם תרצה להתנצל גם ע"ז כמ"ש במ"עה בישוב קושיא זו והוא ע"ד מש"ה ביום טובה הי' בטוב וביום רעה ראה ר"ל ביום טובה הי' שמח וכדי להגדיל השמחה יותר ביום רעה ראה ר"ל יזכור ימי הרעה מש"אכ אם יזכור תחילה ימי הרעה ימשך מזה תוגה ודאגה הגם שיזכור אח"כ ימי השמחה לא תהי' בשלימות כ"כ: ומ"הט צריך לאכול תחילה מצה שמורה על חירות על החסד אשר עשה עמנו וא"חכ מרור וכו'. ול"פז * אין מקום לשאלתו שהי' לנו להקדים אכילת מרור אפילו בטיבול ראשון דזה אינו שאם יאכל תחילה מרור ימשך מזה תוגה אע"פי שיאכל אח"כ מצה המורה על חירות לא תהי' השמחה כ"כ בשלימות: ומ"הט לוקחין שאר ירקות תחילה לטיבול ראשון ולא לוקחין מרור: מעתה מצא מקום לשאלתו בכל הלילות אין אנו מטבילון אפילו פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים שזה לא יתכן שהי' לך לטבול או פעם אחת בלבד או שלשה פעמים אבל מה שאתה מטביל שני פעמים אינו נכון: ושאלה זו נמשכת ג"כ משאלה הקודמת ר"ל בשלמא אם הלילה הזה הי' כולו מרור אפילו לטיבול ראשון לא הי' מקום לשאלתו למה אנו מטבילין שני פעמים: אמנם מאחר שאתה אוכל הלילה הזה מרור ולא כולו מרור מעתה אני שואל אותך מדוע הלילה הזה שני פעמים אתה מטביל דלא נכון זה אלא או פ"א סגי אז שלשה פעמי':
ולבאר זאת נקדים הגמ' דפסחים דס"ל לר"א שאין מצוה כלל בחרוסת: ופריך א"כ למה הוא מביא ומשני משום קפא. ופירשי' כדי לבטל הארס שיש במרור ע"י טיבול החרוסת. ובמ"עה כתב הטעם שמטבילין שני פעמים הטיבול ראשון הוא נגד * ויטבלו הכתונת בדם שע"יז נסתבב הגלות וטיבול השני הוא נגד וטבלתם בדם אשר בסף שהוא נגד הגאולה. ונ"ל דנפקא מינה בין הטעם שכתב במ"עה ובין טעם הגמ' הוא זה כנדון דידן שאנו לוקחין לטיבול ראשון שאר ירקות: שאם טעם הטיבול משום קפא כדי לבטל את הארס אינו צריך כי אם טיבול אחד למרור יאכל טיבול הראשון שהוא שאר ירקות שאין בהם ארס כלל כמ"ש התו' אינו צריך לטובלו כלל: אבל לפי הטעם שכתב במ"עה טיבול הא' הוא נגד הגלות וטיבול השני הוא נגד הגאולה מעתה לעולם צריך שני טיבולין. אמנם אם לוקח לטיבול ראשון ג"כ מרור או צריך שני טיבולין משום קפא. והטור כתב בשם הרמ"בם דס"ל שגם המצה צריך לטבול בחרוסת: נשמע מזה לדעת הרמ"בם צריך שלשה טיבולין ואפשר ליתן טעם לזה ע"פ המ"ר וז"ל והגעתם * אל המשקוף בזכות אברהם ואל שתי: המזווות בזכות יצחק ויעקב ועל כל הגעה הי' טבילה הרי שהי' שלשה טיבולין. ובעל המנהיג השיג על הרמ"בם דא"כ יהי' שני הפכים בנושא אחד דהמצה מורה על חירות והחרוסת מורה על עבדות וזכר לטיט ואיך יתחברו שני הפכים עכ"ל. ומעתה דון מינה שגם הטעם שכתב בעמ"ה טעם לשני טיבולין הראשון נגד הגלות וטיבול השני נגד הגאולה גם עליו יפול ספק זה מאחר שהטיבול גופא לדבריו מורה על הגאולה והחרוסת שמטבל בו מורה על עבדות זכר לטיט א"כ יהי' שני הפכים בנושא אחד ואיך יתחברו וא"כ קשה ממ"נ או שיטבול שלשה פעמי' דהיינו גם המצה יטבול בחרוסת כדעת הרמ"בם: ומה תאמר אלי דא"כ יהי' שני * הפכים אף אתה אמור לו א"כ מה שאתה מטביל' שני פעמים הוא ג"כ שני הפכים וא"כ לא הי' לך לטבול אלא פעם אחת:
ומעתה מבואר שאלתו מ"ש בכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פ"א הלילה הזה שתי פעמים וזה לא יתכן שהי' לך לטבול שלשה פעמים או פעם אחת בלבד אבל מה שאתה מטביל שתי פעמים זה לא יתכן: ושאלה זו נמשכת משאלה הקודמת ורצונו בזה לומר ובשלמא אם הלילה הזה הי' כולו מרור אפילו לטיבול ראשון היית לוקח מרור לא הי' עולה על דעתי לשאול אותך מדוע הלילה הזה מטביל שתי פעמים שהייתי אומר טעם הטיבול משום קפא כדי לבטל הארס: וע"כ צריך לטבל שני פעמי' כדי לבטל הארס בראשונה ובשני'. אמנם אחרי רואי אותך הלילה הזה מרור ולא כולו מרור שלטיבול ראשון אתה לוקח שאר ירקות מעתה קשה מדוע אתה מטביל שני פעמי' * אי ס"ד הטעם משום קפא בטיבול אחד סגי דשאר ירקות אינו צריך טיבול שאין בהם ארס: וא"כ יפלא הדבר מדוע אתה מטביל' ב"פ ומ"ול כטעם המ"עה דמ"ה צריך ב"פ הא' נגד הגלות והשני נגד הגאולה: מעתה קשה מדוע אין אתה מטביל שלשה פעמי' שגם המצה הי' ראוי להטביל בחרוסת בל"ז הייתי אומר שאם יטביל המצה יהי' שני הפכים בנושא אחד אכן אחרי רואי שאתה מטביל ב"פ ואין אתה חושש שיהי' שני הפכים א"כ ישאר התמי' מדוע הלילה הזה שתי פעמים שוה לא יתכן ממ"נ אז שהי' לך לטבול ג"פ או בפעם אחד סגי:
ואם תרצה להתנצל גם על זה דאי אפשר להטביל ג"פ דהיינו גם המצה שלא יהי' שני הפכי' כמ"ש ודקשיא לך א"כ מה שאנו מטבילין ב"פ הוא ג"כ שני הפכים מאחר דהטיבול השני הוא נגד הגאולה והחרוסת שמטביל בו הוא מורה על מירור כמ"ש: משום הא לא איריא דאיכא למימר בהפך טיבול א' הוא נגד הגאולה וטבלתם בדם וטיבול השני הוא נגד הגלות ויטבלו את הכתונת וא"כ לא הוי כלל שני הפכים לא טיבול השני ולא טיבול ראשון * ר"ל עכשיו שהדבר יהי' בהפך א"כ טיבול השני מורה על הגלות והחרוסת שמטבל בו מורה ג"כ על מירור ועבדות וא"כ שניהם מורים על עניין אחד ולא הוי שני הפכים: וה"ה טיבול הראשון לפ"ז יהי' מורה על הגאולה ג"כ לא הוי שני הפכים שהרי טיבול הראשון הוא שאר ירקות זא"כ שאין הטיבול טעיבול חרוסת כדי לבטל הארס אלא מי מלח מרור לזה הטיבול לא הוי שני הפכים וא"כ נכון הכל לפ"ז: ובל"אה אתה מוכרח לומר שטיבול ראשון מורה על הגאולה והשני על הגלות מכח שאלה שני' שהקשיתי אותך הלילה הזה מרור הלילה הזה כולו מרור הי' לך לאכול אפילו בטיבול ראשון כדי שיהי' מרור קודם למצה כפי הסדר והשבתני ע"ז משום דכתיב ביום טובה הי' בטוב וכו' ר"ל שצריך להראות תחילה שמחה דהיינו חירות ובתוך זה יזכור ימי שפלותו שע"יז יגדל השמחה ואם יאכל מרור תחילה וא"חכ מצה לא יהי' השמחה בשלימות נשמע מזה לפי דבריך צריך להראות תחילה שמחה ובתוך השמחה יזכור העוני וא"כ ה"ה בנ"ד מו"ל שטיבול הראשון הוא נגד הגאולה ובתוך זה יזכור ימי העוני דהיינו ע"י שיטבול שנית והוא נגד הגלות מעתה נתעורר שאלתו בכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין ובין מסובין והלילה הזה כולנו מסובין:
איתא בער"פ מצה צריך הסיבה ארבעה כוסות אמרי לה תרי כסי קמאי צריך הסיבה דהשתא מתחלא חירות דמשתעי בסיפור הגאולה: ותרי כסי בתראי אינו צריך דמה דהוי הוי ופי"רשי שכבר אמר אשר גאלנו וכו' קודם הסעודה. ואמרי לה אפכא תרי כסי קמאי א"צ הסיבה דאכתי * עבדים היינו קאמרי ותרי כסי בתראי צריך דההוא שעתא הוי חירות: השתא דלא אתמר כמר ולא כמר עבדינן ככולהו שצריך לשתות כל ארבעה כוסות בהיסבה: ומעתה קשה ממה נפשך מדוע הלילה הזה כולנו מסובין ר"ל ארבעה כוסות אנו שותין בהיסבה מצה ג"כ בהיסבה ממ"נ שאם אתה סובר טיבול א' נגד הגאולה והשני נגד הגלות משום שצריך להראות תחילה שמחה ובתוך כך יזכור ימי העוני א"כ הי' לך ג"כ לעשות כן לשתות תרי כסי קמאי בהיסבה כדי לזכור החירות תחילה ותרי כסי בתראי לא הי' לך לשתות אותם ע"י הסיבה. ואם אתה סובר אפכא דהא' מורה על הגלות והשני על הגאולה כסדר שהי' במצרים מעתה גם אתה הי' ראוי לך לעשות כן לשתות שני כוסות קמאי בלא הסיבה ותרי כסי בתראי הי' לך לשתות בהיסבה ומדוע הלילה הזה כולנו אנחנו שותין ע"י הסיבה:
ונגד זה באה התשובה עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' משם: ועד"ג דפסחים וז"ל מתחיל בגנות ומסיים בשבח ופרך שם מאי מתחיל בגנות: רב אמר עבדים היינו לפרעה. ומסיים בשבח פר"שי אשר גאלנו וגאל אבותינו הרי שצריך לזכור תחילה ימי * הרעה שהיינו עבדים במצרים ואח"כ בשבח שמזכיר הגאולה שהוציאנו ה' משם: ובהכי ניחא שמשיב לו האב להבן משכיל עבדים היינו לפרעה ויוציאנו ה' משם ודבר זה קשה להבן איך תקנו חז"ל להתחיל בגנות שאומר עבדי' היינו אלא וודאי שצריך להזכיר כפי הסדר שהי': וא"ת א"כ מה שאנו אוכלין מצה תחילה ואח"כ מרור לפ"ז איני נכון שהי' ראוי להקדי' המרור טעמא אחרינא איכא בדבר כמ"ש הש"ך מצה רומז על החירות ומרור רומז שיהי' עוד מירור ועבדות ר"ל ארבעה מלכיות הואיל ולא השלימו במצרים וזה רמז לו אביו במה שאמר ויוציאנו ה' משם ביד חזקה ובזרוע נטוי' ר"ל דמ"ה הי' צריך חוזק יד מאחר שלא השלימו וב"ד מלכיות השלימו: ודקשיא לך ארבעה כוסות שאנו שותין כולם בהסיבה דממה נפשך לא יתכן לדבריך ה"ט משום שרומזים שעתיד הק"בה להשקות אותנו ד"כ של גאולה וע"כ כולם צריכים היסבה כדאי' במ"ר: ודקשיא לך א"כ טיבול השני שהוא נגד הגאולה הוי שני הפכים בנושא אחד משום הא לא איריא שגם הלילה הזה הי' בו שני הפכים שחצי' ליל ראשון עבדים היינו לפרעה במצרים ובחצי ליל שני ויוציאנו ה' משם ביד חזקה ובזרוע נטוי' זו החרב של מכות בכורים ע"כ אל תתמה על הדבר:

עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' אלוהינו משם ביד חזקה כו' ואילו לא הוציא הק"בה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה. בגמרא דע"רפ אי': מתחיל בגנות ומסיים בשבח מאי מתחיל בגנות רב אמר עבדים היינו: ושמואל אמר מתחילה עובדי ע"ז הי' אבותינו: ודברי רב אבאר כאן ודברי שמואל יתבאר במקומו: וצ"ע מה גנות הוא זה לנו מה שאנו אומרים עבדים היינו לפרעה. ותו במ"ש ואילו לא הוציא הק"בה כו' הרי אנו ובנינו ובני בנינו כו' למה פרט שלשה דורות והל"ל בקיצור ואילו לא הוציא כו' היינו משועבדים לפרעה במצרים. ולבאר זאת נקדים הג' דב"ק דפליגי שם ר"ה ור"י איעביד אינש דינא לנפשי' אם רואה שלו ביד אחרים אם רשאי ליקח אותו ממנו ביד חזקה: ומסיק שם במקום פסידא כולי עלמא לא פליגי דעביד דינא לנפשי' ר"ל שאם לא יקח אותו בחזקה אלא ילך עימו אל הדיין להוציאו בדין ממנו ביני לביני יהי' לו פסידא כ"ע לא פליגי דעביד כו' כי פליגי דליכא פסידא ר"י סבר כיון דליכא פסידא ליזול קמי דיינא ולא יעשה משפט לעצמו: ור"ה סבר כיון דבדין קא עביד מצי אמר לא אטרח לילך אל הדיין: ופריך שם מיתיבי בן בג בג אומר אל תכנס לחצר חבירך ליטול את שלך שלא מדעתו אלא שבור את שיניו * ואמור לו שלי אני נוטל ופר"שי אל תכנס שלא בפניו אלא טול שלך בפניו ואם יעכב בדבר שבור את שיניו רצונו בזה רשאי אתה להכותו עד שתשבור שיניו: ש"מ עביד אינש דינא לנפשי'. ומשני' מאי שבור את שיניו בדין ר"ל שע"פ הדין יוציאו ממנו ולא שיקח את שלו בחזקה: והנה לדינא קי"ל כר"ה שאם לא יכול להוציא את שלו מיד חבירו אם לא שיכיהו שרי ובמ"י אי' שבא עוזא שר של מצרים נגד הק"בה בטענה רב"שע למה אתה רוצה להטביעם כו' מיד כינס הק"בה פמליא של מעלה ואמר להם הוי דנין ביני ובין עוזא: ולפום ריהטא * יפלא הדבר מדוע המתין עוזא עד בואם לים ואז בא בטענה מה עשו לבניך כו' כמ"ש בסמוך בעודם עדיין במצרים כאשר הי' מכת בכורים שלא הי' שום בית אשר לא הי' שם מת הי' לו לבוא אז בטענה זאת מה עשו בני לבניך: אלא וודאי הוא הדבר אשר דברנו שלפי דעת הזוהר אילו שהו ישראל עוד רגע כממרי' במצרים היו ח"ו משוקעים בשער החמשים של שערי טומאה ולא הי' אפשר להם אח"כ לצאת משם לפ"ז במצרים הי' במקום פסידא דלא הדר שאילו כינס פמליא של מעלה שיהי' דנין הדבר בינו לבין עוזא בין דא לדא הי' ח"ו משוקעים כו' ואין לך פסידא גדולה כוו ובמקום פסידא עביד דינא לנפשי' וא"כ נכון הי' שהכה הבכורים כדי שיניחו את ישראל לצאת שלא יכלו להתמהמה עוד אכן בבואם על הים שאו כבר יצאו מן הצרה ולדעת ר"ה לא עביד איניש ד"ל במקום דליכא פסידא ע"כ בא עוזא באותו פעם בטענה שלא יעשה דינא לנפשי' ומיד הק"בה כינס פמליא של מעלה ואמר להם שיהי' דנין בין עוזא:
וע"פ הצעת הדברים האלה יבואר דברי בעל אגדא במ"ש עבדים היינו במצרים ויוציאנו ה' אלוהינו משם ביד חזקה ובזרוע נטוי' רצונו בזה ביד חזקה זו הדבר. ובזרוע נטוי' זו מכות בכורים שהכה הק"בה את המצרים עד ששלחו את ישראל מארצם וכדי שלא תקשה היכי עביד הכי דעביד דינא לנפשי' ובא הבע"א לתרץ זאת שאילו לא הוציא הק"בה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו וב"ב משועבדים היינו ר"ל שהיינו משוקעים בשער החמשים וא"א הי' לצאת אח"כ וא"כ במקום פסידא הוי דשרי לכ"ע:
והשתא אתי שפיר מ"ש מתחיל בגנות שאומר עבדים היינו: רצונו בזה לומר שמתחיל בגנות של עצמו שהוא בעצמו מספר שהי' עובדים ע"ז במצרים וע"כ לא הי' אפשר עוד להתמהמה שם * שום רגע שלא יבואו לשער החמשים ומשום הכי הוציאנו ה' משם ביד חזקה ובזרוע נטוי' זה החרב של מכות בכורים. דלא תימא שעבר הק"בה עליהן שורת הדין שעשה דינא לנפשי' ולא כינס פמליא של מעלה אמנם מאחר שאילו לא הוציא וכו' ישתקעו שם ע"כ לית דינא ולית דיינא דשרי למעבד דינא לנפשי' וא"כ מתחיל הוא לספר בגנות של עצמו:
ומעתה לא נפלאת ולא רחוקה היא ממך להבין שאלת הרשע מה שהוא שואל לאביו מה העבודה הזאת לכם ולא לו וכו' ואף אתה הקהה את שיניו וא"ל בעבור זה עשה ה' לי וכו': דשאלת הרשע הוא * ג"כ עד"ז מה העבודה הזאת לכם ר"ל מה עניינו של פסח על שם שפסח הק"בה על בתי בני ישראל בנגפו את מצרים כמ"ש ועבר ה' לנגוף את המצרים כדי להציל את הפקדון איך עבר הק"בה על שורת הדין לעשות משפט לנפשו והי' לו לעשות ע"פ פמליא של מעלה כמו שעשה על הים שכינס הק"בה הב"ד של מעלה ואמר להם הוו דנין בין עוזא וכו' שהוא סובר שאסור לעשות ד"ל ליקח את שלו בחזקה ומ"ש בן בג ב"ג שבור את שיניו וקח את שלך שבור את שיניו בדין קאמר ר"ל שיוציא את שלו ע"פ הדיין ולא שילך לבית חבירו ליקח את שלו בחזקה ולהכותו אם יסרב נגדו: ולכן אמר ואף אתה הקהה את שיני' ואמור לו ר"ל אף אתה תשיב לו דמ"ש שבור את * שיניו ממש הוא שאם מסרב נגדו רשאי להכותו עד שישבור את שיניו כדי ליקח את שלו ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים ר"ל בעבור זה עשה ה' לי זאת בצאתי ממצרים כדי שאצא משם ואילו הי' הוא שם לא הי' נגאל משם לעולם מאחר שלפי דבריו אסור לעשות ר"ל אפילו במקום פסידא אם לא ע"פ ב"ד ואם הי' הק"בה כינס הב"ד של מעלה ביני לביני הי' באים לשער החמשים ולא הי' יוצאי' משם לעולם ול"כא בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ולא לו ר"ל בעבור שמותר לעשות ר"ל במקום פסידא ע"כ עשה ה' לי שיצאתי ממצרים ולא לו של"פד הי' צריך לעשות ע"פ הב"ד של מעלה לא הי' נגאל משם לעולם:
ומעתה מבואר מאיליו המ"ר וז"ל בשעה שרצה הק"בה להטביע את המצרים בים בא עוזא שר של מצרים בטענה ואמר רב"שע בשביל ששיעבדו בבניך אתה רוצה להטביעם כלום הרגו מבניך וכו' באותו השעה כינס הק"בה פמליא של מעלה ואמר להם הוו דנין ביני ירדו למצרים וכו' ועכשיו רודף הוא אחריהם וכו' * והשיבו הב"ד של מעלה הדין עמך ועשה מה שאתה חפץ: ולפום ריהטא יפלא הדבר מדוע המתין עוזא עד בואם לים ואז בא בטענה זו מדוע לא טען כן בהיותם במצרים כאשר ביקש הק"בה להרוג את הבכורים הי' לו לומר רב"שע מה עשו וכו' כלום הרגו מבניך: וכבר נתבאר לעיל קצהו והוא זה מאחר שאי אפשר הי' להם להתמהמה במצרים עוד רגע אחת כממרי' וא"כ הוי במקום פסידא דשרי לעשות דינא לנפשי' וא"כ מה שעשה הק"בה במצרים כדי להציל את שלו לית דינא ולית דיינא דשרי: אמנם אחר צאתם לרווחה אז נתעורר עוזא לבוא בטענה ואמר שאין שורת הדין נותן לחייבם מיתה למעבד דינא לנפשי' וכי בשביל ששיעבדו וכו' כלום הרגו מבניך ומשום הכי כינס הק"בה הב"ד של מעלה ואמר להם שהמה ידונו דין זה: ואנן קי"ל לדינא כמ"ד עביד ר"ל אפילו במקום דליכא פסידא על כן השיבו לו פמליא של מעלה הדין עמך ועשה מה שאתה חפץ כוונתם בזה במ"ש הדין עמך ר"ל שורת הדין הוא כך וע"כ עשה מה שאתה חפץ:
ועדיין חל עלינו לבאר * למה פרט שלשה דורות הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדי' היינו והל"ל בקיצור ואילו לא הוציא הק"בה היינו משועבדים במצרים. ולבאר זאת נקדים מ"ש ב"פ שלח לך שנגזר על ישראל ודור הרביעי ישובו הנה רצונו בוה שלשה דורות יהי' בשיעבוד ודור הרביעי ישובו לארץ צא וחשוב יהודא פרץ חצרון וכלב בנו הי' מבאי הארץ וכל דור נחשב שבעים שנה כמ"ש דוד ימי שנותינו בהם שבעים שנה הרי לשלש הדורות יעלה רד"ו שנה דהיינו שלשה פעמים שבעים וישראל לא פרעו במצרים רק חצי החוב וחציו שני' הניחו על עשו לפרוע חוב אביו דהיינו שלשה פעמים שבעים עולה רד"ו הניחו שיפרע עשו: ואם ישראל הי' פורעים כל החוב הי': מוכרחין להיות עוד במצרים שלשה דורות כדי להשלים והיו שם אנו ובנינו ובני בנינו וזהו כוונת בע"א במ"ש עבדי' היינו וכו'. ויוציאנו ה' משם כו' ביד חזקה ר"ל הגם שלא פרענו רק חצי החוב למען תספר באזני בנך ובן בנך ואילו לא הוציא הק"בה את אבותינו עד תשלום כל החוב המוטל לפרוע ע"כ היינו מוכרחים עוד להיות שם אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים לפרעה במצרים. ואפשר לומר של"זכ הכתו' במ"ש למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרי' ולפום ריהטא משמע דאילו שלשה דורות בלבד דהיינו בנך ובן בנך מוטל עליהן לספר מעשה מצרים אתמהא. והלא מצוה זו מוטל עליהן ועל זרעם אחריהם עדי עד לספר ביציאת מצרים. וע"דז שכתבתי נכון הוא שר"ל בזה שאילו לא הוציא הק"בה אותנו משם עד תשלום כל החוב המוטל לפרוע היו מוכרחים להתעכב במצרים עוד שלשה דורות שהם ג"פ שבעים ול"ז א למען תספר באזני בנך ובן בנך את וכו' רצונו בזה לומר שמוטל הדבר על שלשה דורות הללו דהיינו בנך ובן בנך לספר מה שהתעללתי במצרים עד שהניחו אתכם:

אפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעי' את התורה מצוה עלינו לספר בי"מ שכל המרבה לספר בי"מ הרי זה משובח. ולבאר זאת נקדים מ"ש רז"ל חכם בנו שואלו ואם לאו שואל לעצמו אפילו שני ת"ח שיודעין הלכות פסח שואל אחד לחבירו מה נשתנה הלילה: ואמינא אנא טעמא מאי חייבו רז"ל שישאול האחד להשני מאחר שהוא יודע ה"פ ומ"כש אם שניהם יודעין ודבר שפתיים נראה אך למותר הוא. יבואר ע"ד המש' זכור ושמור זכור בפה ושמור בלב. הרי דמלת שמור מורה שצריך לזכור המצוה בפה דווקא ולא סגי במה שמחשב בליבו אבל מלת שמור משמע אפילו בלב סגי: ול"פז אף אנו נאמר מאחר דבמצוה זו של סיפור יציאת מצרים נאמר זכור את יום צאתך מארץ מצרים וזכור בפה משמע כמ"ש ע"כ אפילו הוא יודע או אם אפילו שניהם יודעים חייבה התורה אותם לספר י"מ בפה דווקא משום דכתיב זכור דמשמע בפה דווקא:
אמנם של"פז יפול הקושיא שהקשה הרש"בא למה אין אנו מברכין ברכה על מצוה זו של סיפור יציאת מצרים כמו שמברכין על כל המצות * שהם מדרבנן דב"לז לא הי' מקום לקושיא זו דאי' בא"ח המהרהר בדברי תורה ואינו מוציא מפיו אינו צריך לברך ברכת התורה וכתב הב"י הטעם משום שאין מברכין על דבר שבלב: נמצא שאם נאמר דסגי במחשבה ר"ל שאם יודע הלכות פסח אינו צריך להזכיר בפה וסגי בהרהור בליבו בלבד וה"ה אם שניהם יודעין א"צ לשאול הא' לחבירו לפ"ז אפשר לומר דמ"ה לא תיקנו חז"ל לברך ברכה על מצוה זו הואיל ואיתא בלב ע"כ אין מברכין עליו מאחר שיכול לקיים המצוה בלב ואין מברכין על דבר שבלב. אמנם מאחר שנכתב אצל מצוה זו מלת זכור דמשמע בפה דווקא ואינו יוצא במחשבה לפ"ז יפול הקושיא של הרש"בא שהי' לנו לברך ברכה על מצוה זו כמו שמברכין על כל המצות שהם מדרבנן:
ודברים הללו תמצא ממש בדברי בעל אגדה ול"זא אפילו כולנו חכמים וכו' כוונתו בזה לומר שאל תתמה על הדבר למה לא תיקנו חז"ל לברך עליו דאין לומר הואיל דסגי במחשבה שזה אינו שהרי אפילו כולנו חכמי' כולנו נבונים כולנו יודעים אפ"ה אח"זל מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים להזכירו בפה דווקא ולא סגי בלב ע"י הרהור: מעתה יפול התמי' והרי"ף כתב ישוב על זה משום שצריך להזכיר י"מ בקידוש דילפינן מדכתיב הכא זכור את יום השבת וכתיב זכור את יום צאתך מ"מ א"כ מוכרח * הוא לזכור י"מ בקידוש שעושה בליל פסח וא"כ כבר נעשה מצותו ע"י קידוש שעשה יצא ידי חובתו. ואני הוספתי נופך משלי מאחר דילפינן מדכתיב כל ימי חייך לרבות הלילות שצריך להזכיר י"מ וע"כ אנו אומרים פרשת ציצית שנזכר בה י"מ וא"כ כבר יצא ידי חובת המצוה ע"י אמירת פרשת ציצית בק"ש. בשלמא אם לא הי' צריך לזכור י"מ בכל לילה זולת ליל פסח מעתה הי' מקום לומר שיברך ג"כ על המצוה: אכן מאחר שמחויב לזכור בכל לילה ולילה מאי אולמא ליל של פסח משאר הלילות של כל ימות השנה: ומ"הט אפשר לומר שאין מברכין עלי' מאחר שכבר יצא י"ח המצוה ע"י ק"ש שהזכירו בו. ובעל צרור המור כתב וז"ל * מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים דהיינו ביום משום דכתיב בפ' ציצית וראיתם אותו דמיירי ביום בזמן ראי' וכל המרבה לספר בי"מ גם בלילה הרי זה משובח דילפינן לי' מדכתיב כל ימי חייך לרבות הלילות:
וע"פ הדברים האלה תמצא מבואר מאיליו מ"ש אפילו כולנו יודעים אפ"ה מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים א"כ קשה יברכו עלי' ע"כ אמר מצוה עלינו לספר בי"מ דהיינו ביום וכל המרבה לספר בלילה הרי זה משובח וא"כ שצריך להזכיר י"מ בכל לילה תמיד למה יברכו ברכה על הסיפור בליל פסח דמאי אולמי' משאר הלילות של כל ימות השנה שמחויב ג"כ להזכירו ואע"פכ אינו מברך עליו.

מעשה שהיה בבני ברק

פסקה א

ומה שמביא כאן מעשה בר"א ור"י שהיו מסובין בבני ברק והי' מספרים בי"מ כל אותו הלילה כו' כוונתו בזה להביא ראי' אמ"ש לעיל אפילו כולנו חכמי' כולם יודעים אפ"ה הו"ל מצוה לספר בי"מ וע"כ מביא הכא מעשה בר"א והגם שהי' חכמי' גדולים וידעו כל עניין של יציאת מצרים אע"פכ הי' מספרים בי"מ כל אותו הלילה: אמנם תי' זה הוא מספיק אליבא דבן זומא דס"ל כל להביא הלילות שצריך לזכור י"מ בכל לילה מש"אכ אליבא דחכמי' דפליגי עלי' וס"ל כל להביא לימות המשיח יזכירו י"מ אבל בלילה א"צ להזכיר לפ"ז הדרא * קושיית הרש"בא לדוכתי' למה לא יברכו על מצוה זו של סיפור י"מ: ואמינא אנא שגם אליבא דרבנן ניחא ע"פ מ"ש הראש למ"ד דס"ל מצוה בחרוסת מדוע אין מברכין עלי' הלא היא מצוה. ותי' משום דהמרור הוא עיקור המצוה וטיבול בחרוסת הוא טפל ומברך על העיקור ופוטר את הטפל. נשמע מזה דבר שהוא טפל אל המצוה אין לברך עלי'. ואי' בברכות שבן עזאי א"ל לחכמים וכי מזכירין י"מ לעתיד לבוא: והכתיב הנה ימים באי' וכו' לא יאמר עוד כו' א"ל חכמים לא שתעקור י"מ אלא שתהא גאולה אחרונה עיקר ויציאת מצרים תהי' טפל: משל לאדם שפגע בו ארי וניצול ממנו הולך ומספר מעשה ארי אח"כ פגע בו נחש וניצול ממנו הי' הולך ומספר מעשה נחש ושכח מעשה ארי וכו' ולפי המשל הזאת יהי' הנמשל כך די"מ דומה למי שפגע בו ארי וניצול ממנו שמספר מעשה ארי נמצא קודם גלות בבל הי' יציאת מצרים עיקר והי' מספרים הכל בי"מ ואחר גלות בבל שהוא דומה לפגע בו נחש וניצול ממנו מספר מעשה הנחש אז הי' עיקור הסיפור של גלות בבל שהציל ה' אותנו מהם ויציאת מצרים שהוא מעשה ארי שכח ר"ל שהי' טפל לגאולת בבל:
וכאשר תהי' גאולה אחרונה אז ישתכח מעשה שניהם ואז תהי' גאולה אחרונה עיקור הסיפור וגאולת מצרים וגאולת בבל יהי' שניהם טפל לה: ורא"בע הי' בשעת חורבן הבית כמו בן ט"ו שנה כמ"ש התו' בשבת וא"כ בימיו שכבר חלף עבר גאולת בבל והי' באותו פעם גאולת בבל עיקור ויציאת מצרים טפל כפי המשל. ולדעת הר"אש אין * מברכין על החרוסת משום שהוא דבר הטפל וא"כ אף אנו נאמר שאין לברך ברכה על סיפור יציאת מצרים מאחר שהיא טפל וגאולת בבל היא עיקר:
וע"פ הערה זו מבואר מ"ש רבי אליעזר בן עזריא הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות כוונתו של רא"בע בזה שהי' יושב ותמה על הדבר מה נשתנה סיפור של י"מ שאין מברכין עליה הלא מברכים על כל מצות שהם דרבנן כקושיית הרש"בא ורצה ר"א לתקן זאת ע"י שיזכירו יציאת מצרים בלילה ג"כ בפ' ציצית וע"יז יוסר הספק הזה מאחר שחייבה התורה לזכור י"מ בכל לילה א"כ מאי אולמי' סיפור י"מ של ליל פסח משאר הלילות של כל ימות השנה שיברכו עליהם. ואמר שלא זכיתי לנצח את החכמי' בזה עד שדרשה בן זומא שנ' למען תזכור את יום צאתך וכו' כל ימי חייך כל להביא את הלילות. ושמא תאמר הלא מסתבר טעמי' דר"א ולמה חלקו חכמים עלי' וס"ל כל להביא לימות המשיח אבל בלילה אינו צריך להזכיר י"מ ול"פז הדרא הקושיא לדוכתי' שהי' לנו לברך על סיפור י"מ: לכ"א וחכמים אומרים כל להביא לימות המשיח שאז יזכירו ג"כ יציאת מצרי' דקשה ע"ז וכי מזכירין י"מ לע"ל והא כתיב הנה ימים באים לא יאמר עוד וכו' ומוכרח לומר דגאולה אחרונה תהי' עיקר וי"מ תהי' אז טפל לה וא"כ עכשיו דגאולת בבל היא עיקור הסיפור ויציאת מצרים טפל לה כפי * המשל ששכח מעשה ארי ומספר מעשה הנחש ואין מברכין על הטפל: נמצא אליבא דחכמי' ניחא די"מ הוא טפל: אבל לרא"בע דלא ס"ל סברא זאת עכ"א הרי אני כבן שבעים שנה ר"ל הרי אני עכשיו אחר גאולת בבל כבן שבעים ר"ל כאילו הייתי בשבעים שנה שאז היתה גאולת מצרים עדיין עיקור ה"ה עכשיו ע"כ הוקשה לו הדבר שהי' לו לברך עלי' ומ"הט הי' דעתו לתקן ע"י שיזכירו י"מ בלילות תמיד בכל לילה:

מעשה ברבי אלעזר ורבי יהושע. ורבי אליעזר ב"ע ורבי עקיבא. ורבי טרפון. שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים ביצאת מצרים כל הלילה עד שבאו תלמידהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן ק"ש של שחרית. מה שיש לדקדק בזה אם אביע: יכלה היריעה. ולא אגיע. לשליש ולרביע ע"כ נסמוך על המשכילם:
ולבאר זאת נקדים גמ' דברכות וז"ל דר' אליעזר ב"ע ס"ל אכילת פסח עד חצות בלבד ויליף לי' מג"ש נא' כאן ואכלו הבשר בלילה הזה ונא' להלן ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות: ורבי עקיבא פליג עלי' התם וס"ל אכילת פסח זמנו כל הלילה שנ' בחיפזון עד שעת חיפזון דישראל שנחפזו לצאת. והני תנאי כהני תנאי ר"ל כי היכי דפליגי רא"בע ור"ע פליגי ג"כ ר"א ור"י דכתיב וזבחת הפסח בערב מועד צאתך ממצרים רבי אליעזר סובר בערב אתה זובח מועד צאתך ממצרים אתה שורף: דס"ל שאינו נאכל רק עד חצות כרא"בע: ורבי יהושע ס"ל עד מועד צאתך ממצרים אתה אוכל דס"ל כל הלילה זמנו הוא כר"ע דס"ל ג"כ הכי נשמע מזה לדברי רא"בע צריך. ואי' בפסחי' א"ר לדברי ר' אלעור ב"ע דס"ל אכילת הפסח עד חצות בלבד ולא יותר ומנה אתקש לפסח ע"כ אינה נאכלת המצה לדבריו רק עד חצות ולא יותר וצריך לאכול האפיקומן קודם חצי הלילה דווקא ואם אכלו אחר חצות לא יצא י"ח: אבל לרבי עקיבא דס"ל הפסח זמנו כל הלילה ה"ה מצה של אפיקומן נמי רשאי לאוכלו כל הלילה:
ומינה נשמע נמי דרבי אליעזר ורבי יהושע דפליגי ג"כ בהא דר"א ס"ל כשטת ראב"ע דאמר עד חצות בלבד נאכל הפסח ור"י קס' לי' בשטתי' דרבי עקיבא דס"ל כל הלילה זמן אכילת פסח ומצה של אפיקומן דינו כפסח לכל מר * כדאי' לי': וע"פ הצעה זו יבואר העניין שהחכמים האלה נתוועדו יחד לעשות חוקת הפסח ואירע שנזדמנו לפונדק אחד וכאשר הגיע זמן אכילת מצה של אפיקומן נתעורר בניהם ויכוח איך ינהגו באכילתו אם לאוכלו קודם חצות הלילה דווקא כמו הפסח שהי' נאכל עד חצות בלבד או זמנו כל הלילה כמו הפסח שנאכל כל הלילה ורצה כל אחר מן החכמי' האלה לעשות כשמעתי' ועמדו במחלוקתם אילו כנגד אילו דהיינו רבי אליעזר בן עזריא ורבי עקיבא דפליגי אם קרא דחיפזון מיירי דישראל או חיפזון דמצרים. ועוד הי' שם במסיבה ההוא רבי אליעור ורבי יהושע דפליגי ג"כ בהא אם אמרינן עד מועד צאתך ממצרים אתה אוכל דהיינו כל הלילה או נימא מועד צאתך ממצרים אתה שורף וזמן אכילתו לפ"ז הוא עד חצות בלבד: ובהכי ניחא מ"ש מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ר"ל מעשה הי' שנזדמנו יחד בליל פסח שני חכמים הללו ועוד הי' שם במסיבה ההוא רבי אליעור ב"ע ורבי עקיבא דפליגי ג"כ בהא והי' ויכוח בניהם בעניין אכילת מצה של אפיקומן שרצה כל אחד מהם לקבוע הלכה כמותו. ואמר עוד נוסף על אלה הי' שם ג"כ רבי טרפון וכוונתו בזה לומר שאילו לא הי' שם ר"ט באותו הפעם הגם שהי' ויכוח זה בניהם הי' אפשר להכריע הדבר נהי דזמנז כל הלילה מ"מ טוב להחמיר לאכול אותו קודם חצות כמ"ש בסמוך אמנם מאחר שרבי טרפון הי' במסיבה ההוא קיהה הוא בדבר שאין נכון לעשות כן: ועל פי זה מיושב מה * שהקשו התו' בע"ז הלא רבי טרפון הי' רבו של רבי עקיבא איך מזכירו בהגדה של פסח באחרונה אחר דברי ר"ע: ובהכי ניחא מאחר שהי' הויכוח זה בניהם הי' אפשר להכריע הדבר להחמיר אכן מצד שהי' שם רבי טרפון בההוא שעתא קיהה הוא בדבד ועמדו במחלוקתם:
ואפרש שיחתי דהר"אש כתב וז"ל ולספרים דגרסי הני תנאי כהני תנאי ר"ל דר"א ור"י פליגי ג"כ בהא דפליגי ר"ע ורא"בע ואנן קי"ל הלכה כר"ע מחבירו ומכ"ש הכא דרבי יהושע דפליג עם ר"א ס"ל ג"כ כוותי' דר"ע דפסח נאכל כל הלילה: וכדי להרחיק האדם מן העבירה הי' נוהג ר"ת למהר לאכול קודם חצות הלילה:
ומידי דברי בזה זכר אזכרנו דר"שי בפירושו על התורה ע"פ כי בחיפזון וכו' הלך רש"י בשטת ראב"ע דחיפזון דמצרים הי' וע"כ פיר"שי וחיפזון זה לא שלך הי' אלא של מצרים וכו' והנה ע"פ מועד צאתך ממצרים כתב וז"ל ומועד צאתך ממצרי' אתה שורף הרי שנמשך הכל אחר דבריו וצ"ע מאי * דוחקי' לפרש נגד ההלכה דהלכה כר"ע מחבירו וכ"ש בנ"ד דר"י ס"ל ג"כ כוותי' וצ"ע: היוצא מזה שהי' מקום לרבי עקיבא להכריע שהלכה כמותו נגד ראב"ע החולק עליו ומכ"ש דרבי יהושע החולק עם ר"א קאי ג"כ כוותי' דזמנו כל הלילה: ואולם דהצד שכנגדו הלא המה רא"בע ור"א הי' מקום להשיב לו נהי שהדין עמכם מ"מ טוב להחמיר לאכול אותו קודם חצות כמ"ש הראש בשם ר"ת: ולכ"א ורבי טרפון מחמת שהי' ר"ט שם מן הנמנע הי' לעשות כן:
איתא בברכות דפליגי ב"ש וב"ה בענין ק"ש דב"ש ס"ל בערב יטו ויקרא ק"ש ובבוקר יעמוד ויקרא שנ' בשכבך ובקומך וב"ה ס"ל עומדין וקורין יושבין וקורין מטין וקורין ומסיק שם הגמ' העושה כדברי ב"ש לא עשה ולא כלום. ורבי נחמן אמר העושה כדברי ב"ש חייב מיתה דתנן א"ר טרפון פעם אחד הייתי בדרך והטיתי עצמי לקרות כדברי ב"ש וסכנתי בעצמי מפני הלסטין א"ל כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי ב"ש: וכתבו התו' וז"ל העושה כדברי ב"ש לא עשה ולא כלום וא"ת פשיטא דב"ש במקום ב"ה אינו משנה. ותירצו דה"א דווקא היכי דב"ש מקילין וב"ה מחמירין אז העושה כדברי ב"ש לא עשה ולא כלום הואיל והוא מקיל נגד ב"ה אבל היכי דב"ש מחמירי וב"ה מקילין כנדון דידן דגבי ק"ש דב"ש ס"ל שצריך לקרות דווקא דרך הטי' משום * דכתיב בשכבך וב"ה ס"ל עומדין או מטין או יושבין וקורין דב"ה נמי מודו שאם קרא דרך הטי' שהוא יוצא קמ"ל דאפ"ה לא עשה ולא כלום אם עשה כדברי ב"ש: ול"פז דון מינה כי היכי אליבא דר"י אם עשה כדברי ב"ש לא עשה ולא כלום הגם דב"ש מחמירי וב"ה ס"ל ג"כ הכי שהוא יוצא אעפ"כ ס"ל דלא עשה ולא כלום ואוקי באתרא דה"ה נלמד מזה אליבא דרבי נחמן דס"ל העושה כדברי ב"ש חייב מיתה הגם דב"ש מחמירי וב"ה נמי ס"ל דיוצא אפ"ה המחמיר כב"ש חייב מיתה שהרי ר"ט רצה ג"כ להחמיר כב"ש ואמרו לו כדאי היית לחוב בעצמך ע"י שעברת על דברי ב"ה:
וע"פ הערה מבואר העניין מאחר שהי' הויכוח בעניין אכילת המצה דאתקש לפסח וכל אחד מהם עמד בשטתו ורצה לקבוע הלכה למעשה כמותו והי' מקום לומר שיש להחמיר לאכול אותו קודם חצזת ואולם בעבור שהי' רבי טרפון בתוך הבאים קיהה הוא בדבר ואמר שאין נכון לעשות כן ואמר בדידי' הוי עובדא שרצה להחמיר כדברי ב"ש להטות והי' בסכנת מות וא"ל חכמים כדאי היית לחוב בעצמך על ידי שעברת על דברי ב"ה ואע"ג דב"ה נמי סבירא לי' דיוצא אם הטה וקרא הואיל ורצה להחמיר נגד דברי ב"ה הי' חייב מיתה ה"ה בנ"ד וע"כ חשיב לר"ט באחרונה אחר כל החכמי' האלה לומר הגם שעמדו במחלוקותם אילו נגד אילו אעפ"כ הי' אפשר להכריע בדבר להחמיר אמנם מצד ר"ט שהי' שם קיהה הוא בדבר וע"כא ורבי טרפון כוונתו מאחר שהוא הי' נוסף על אלה ע"כ א"א הי':
ובאם יאמר האומר שאין הנדון דומה לראי' דר"ט עבר על דברי ב"ה ע"י קום ועשה שעשה מעשה והטה עצמו וכו' משא"כ בנ"ד דלא מוכחא מלתא כ"כ ע"י שמקדים לאוכלו קודם חצות: מצאתי און ויהי לי לישועה שכתב רש"ל נ"ע בתשובה אם אחד רוצה להחמיר שלא לאכול בשר אחר ט"ב עד השבת כרש"בג דס"ל הכי דלא יאות עבדי שהרי ר"ט רצה ג"כ להחמיר כב"ש והטה עצמו וב"ה ס"ל ג"כ הכי הואיל והי' מתכוין לעבור אדברי ב"ה אפילו להחמיר הי' חייב מיתה ה"ה בנ"ד שקבעו הלכה כרבא דס"ל עד התענית * בלבד והוא רוצה להחמיר כרש"בג עכ"ל: והתם ג"כ מה שמחמיר שלא לאכול בשר ע"י שב ואל תעשה הוא והוא ממש כנ"ד: וה"טז שהשיג שם ומחלק שאם המחמיר אומר שהוא חש לדברי רשב"ג שנראה כאילו הוא חולק על פסק דרבא זה הוא אסור אלא יחמיר לעצמו דרך לפנים משורת הדין ולא יאמר כלום לפ"ז ה"ה בנ"ד דוודאי אילו הי' רוצים להחמיר כדי להרחיק מן העבירה ר"ל הגם שזמנו כל הלילה מ"מ טוב להחמיר לאכול אותו קודם חצות גם רבי עקיבא אפשר שהי' מנענע להם ראשם: אמנם מאחר שהיו שם רבי אליעזר ב"ע בר פלוגתי' ורצו לאכול אותו קודם חצות כדי לקבוע הלכה כך כפי דבריהם וזה נראה שאסור מאחר שנקבע הלכה כר"ע מחבירו וכ"ש הכא שגם ר"י ס"ל כוותי' וא"כ אתי שפיר שהנדון דומה לראי' ממש:

ומה שאמר והיו מסובין בבני ברק: לכאורה יפלא זה דמה נפקא מינה מזה אם הי' מעשה זה בבני ברק או במקום אחר: ונראה שרצונו בזה לומר מאחר שזה המעשה אירע בהיותם בבני ברק וזאת הי' סיבה ג"כ לדבר שלא אכלו אותו קודם חצות: אי' בעירובין ההוא גודא דנפל בשבת אמר להו שמואל נגודו גלימא אהדרינהו רב * לאפי' מיני' משום דס"ל לרב שאסור לעשות מחיצה כזו בשבת: ופריך שם ולימא להו רב דאסור: ומשני אתרא דשמואל הוי ושם נהגו היתר ע"י שהורה להם שמואל רבם כך וע"כ לא רצה רב להורות שם לאיסור: וידוע מ"ש חז"ל אחר רבי עקיבא לבני ברק אחר ר"א ללוד אחר ר' יושיע לסכני וא"כ עניין המסיבה זאת שהי' מסובין הי' בבני ברק אתרא דר"ע הוי ושם נתפשטה ההוראה שזמן אכילת מצה כל הלילה אפילו לכתחילה כדמוכח שם בג' ואין מקומו כאן: על כן אין נכון להורות שם חומרא להחמיר בדבר לאכול אותו קודם חצות ול"כא מעשה בר"א ור"י ורא"בע ורבי עקיבא שהיו מסובין בבני ברק שהוא אתרא דרבי עקיבא גם מכח זה הי' מן הנמנע להחמיר נגד כבוד ר"ע רבם:

ומ"ש והי' מספרים בי"מ כל אותו הלילה גם כאן מצאה הקפידה מקום לנוח מה בא להשמיע אותנו מה שהי' עושים כל הלילה. יבואר עד"ג דברכות וז"ל א"ר לא נחלקו ר"א ור"י כשנגאלו נגאלו מבערב וכשיצאו יצאו ביום כו' משום שהתחילה להם הגאולה מבערב: לא נחלקו אלא על שעת חיפזון רבי אליעזר סבר חיפזון דמצרים שהי' ממהרים לשלח את ישראל בלילה שאמרו כולנו מתים: ורבי יהושע ס"ל חיפזון דישראל שיצאו משם בבוקר: ר"ל הגם דס"ל לר"א עד חצות נאכל הפסח ורבי יהושע ס"ל כל הלילה אבל בהא לא נחלקו דשניהם מודי' בהא שהתחילה להם הגאולה מבערב: וטעמא דמלתא שאמרו חז"ל שמחויב האדם לספר ביציאת מצרים כל הלילה אמינא אנא דה"ט מאחר דר"א ור"י דשניהם ס"ל שהתחילה להם הגאולה מבערב א"כ כל הלילה היתה הגאולה מה"ט היו מספרים ג"כ ביציאת מצרים כל הלילה כפי * שטתם: והנה מדקאמר לא נחלקו בהא שנגאלו מבערב כוונתו בזה לומר שלא תטעה בדבר ויעלה על דעתך דבהא פליגי אימת התחילה הגאולה ור"י דס"ל הגאולה התחילה להם: בבוקר ע"כ נאכל הפסח כל הלילה עד הבוקר ור"א ס"ל הגאולה התחילה להם בחצות הלילה ע"כ נאכל הפסח ג"כ עד חצות וא"כ ה"א דה"ה סיפור של י"מ תליא ג"כ בהא אם החיוב מוטל על כל הלילה אז עד חצות דווקא עכ"א דבזה לא נחלקו ושניהם לא פליגי בהא שהתחילה להם מבערב ובהכי ניחא מ"ש והיו מספרים בי"מ כל הלילה ר"ל הגם שנחלקו אם פסח נאכל כל הלילה או עד חצות אבל בהא לא פליגי וע"כ היו מספרים בי"מ כל אותו הלילה:

ומה שאמר עד שבאו תלמידהם ואמרו להם רבותינו וכו' גם: כאן יש להפליא דלישנא עד שבאו תלמידים משמע מזה באותו הפעם לא היו התלמידים עמהם וע"כ אמר עד שבאו תלמידיהם מדלא קאמר עד שאמרו תלמידיהם ובהיות כן יש לשום לב מה אכפת לן בזה אם היו אצלם או לא: ולבאר זאת נקדים ה"ג דברכות וז"ל מעשה ברבי ישמעאל ורבי אליעזר ב"ע שהיו מסובין והי' ראב"ע זקוף ור"י הי' מוטה כיון שהגיע זמן ק"ש הטה ראב"ע לקרות ק"ש דרך שכיבה כב"ש ור"י * זקף עצמו כדברי ב"ה א"ל ר"י וכו' ומסי ש וכי תימא ב"ה אית להו נמי מטין וקורין ה"מ היכא דמוטה מעיקרא אבל אתה שהיית זקוף ועכשיו שהגיע זמן ק"ש הטית עצמך לעשות כדברי ב"ש אם לא הייתי זוקף עצמי לעשות כדברי ב"ה שמא יראו התלמידים שאתה הטית לקרות ויקבעו הלכה לדורות כב"ש נשמע מזה הגם שהי' רשאי רבי ישמעאל לקרות ק"ש דרך שכיבה אפילו אליבא דב"ה מאחר שכבר הי' מוטה ועומד אעפ"כ הי' זוקף עצמז משום שראה את ר"א ב"ע שהי' רוצה להחמיר כב"ש לקרות דרך הטיה הי' חושש שמא יראו זאת התלמידים ויקבעו הלכה לדורות כב"ש וע"כ היו זוקף עצמו ובהיות כן נדון דידן נמי ניחא במ"ש עד שבאו וכו' שאילו היו אז התלמידים אצלם לא הי' עולה על דעתם למהר אכילת המצה קודם חצות שמא יראו זאת התלמידים ויקבעו הלכה לדורות אמנם מאחר שהתלמידים לא היו באותו פעם עמהן ואין כאן בית מיחוש לזה ע"כ עלה ע"ד למהר אכילתו קודם חצות:

ומה שאמר עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן ק"ש של שחרית: גם כאן ראוי לשום לב מאחר דמצינו דפליגי ר"א * ור"ע בזה דר' אליעזר סובר זמן ק"ש בשחרית הוא משיכיר בין תכלת לכרתי ורבי עקיבא סובר משיכיר בין חמור לערוד וא"כ אין זמנו של זה כזמנו של זה דבמחלוקת שנוי' ואיך באו תלמידיהם ואמרו לר"א ור"ע שהגיע זמן ק"ש של שחרית שאם הגיע הזמן אליבא דר"א עדיין לא הגיע הזמן אליבא דר"ע דפליג עלי' וה"ה אפכא. וביותר יש להפליא צריכא למימר להו שהגיע זמן ק"ש של שחרית הלא ראו שהאיר היום. ונראה מתוך העניין מאחר שכאן בנדון זה הי' שם תלמידי של ר"א ור"י גם תלמידי של רא"בע ור"ע והיו נבוכו בזה וכל אחד מהם רצה לנהוג עצמו כדעת רבו שלמד ממנו ונחלקו המה לשני כיתות דתלמידי של רא"בע ור"א רצו לאכול המצה קודם חצות הלילה דמצה אתקש לפסח: ותלמידי של ר"ע ור"י רצז לאוכלו אחר חצות כדין פסח שזמנו כל הלילה והי' ויכוח זה בניהם כמו שהי' ויכוח בין החכמים האלה: ורצו ג"כ להכריע להחמיר לאכול אותו קודם חצות: אמנם תלמידי ר"ע ור"י מיאנו * לשמוע להם דשמאלא נכון הדבר ודברי ר"ט לא שמיע להו: ולא הי' הכרעה בניהם ועלתה הסכמה בניהם שדבר זה יוודע לנו מכח ק"ש דגם שם פליגי ב"ש וב"ה ואם מותר להחמיר כדברי ב"ש ה"ה בנ"ד נמי מותר להחמיר או נימא אע"ג דב"ה אית להו מטין וקורין כב"ש אפ"ה ס"ל לר"י דלא עשה ולא כלום ועכ"א אמרו להם רבותינו הגיע זמן ק"ש של שחרית מכח זה יוודע להם מה שנסתפקו בו: דכבר כתבתי למעלה שר"י הי' מוטה ורא"בע הי' זקוף וכשהגיע זמן ק"ש של ערבית הי' ראב"ע מטה עצמו כדי לקרות ק"ש אמר לו רבי ישמעאל לר"א ב"ע וכי תימא ב"ה נמי אית להו מטין וקורין הני מילי היכא דמוטה מעיקרא אבל אתה שהיית מתחלה זקוף וכאשר הגיע זמן ק"ש הטית עצמך * כדי להחמיר כדברי ב"ש איסורא איכא ובהיות כן דדינא הכי בק"ש של ערבית דון מינה ואוקי באתרא בק"ש של שחרית הדבר בהפך דגבי ק"ש של שחרית ס"ל לב"ש יעמוד ויקרא שנ' בקומך דרך קימה דווקא וב"ה פליגי עלי' וס"ל עומדין וקורין מטין וקורין יושבין וקורין אמרינן ג"כ הני מילי דעומדין וקורין היכא דעומד מעיקרא אבל אם הי' מוטה דרך שכיבה והגיע זמן ק"ש של שחרית ורוצה לעמוד בכיון כדי להחמיר ולעשות כדברי ב"ש איסורא איכא בדבר: וא"כ נלמד מזה בנ"ד שהחכמים האלה הי' מסובין כל הלילה דרך הטיה ועכשיו הגיע זמן ק"ש של שחרית ולדברי ב"ש צריך לעמוד ולקרות דרך עמידה דווקא וזה יהי' לאות ולמופת אם יעמדו המה מן המסיבה ויקראו ק"ש דרך עמידה כדי להחמיר כדברי ב"ש מאחר שגם ב"ה ס"ל עומדין וקורין מעתה נלמד מזה דה"ה גבי מצה מותר להחמיר מאחר שגם אליבא דר"ע יוציא בוה אמנם אם יקראו ק"ש דרך שכיבה כמו שהם מסובין מוכח הדבר דאסור לעשות כן משום דלא שרי ב"ה לקרות מעומד אלא אם עמד מעיקרא אבל אם הי' מוטה ורוצה לעמוד אסור ה"ה בנ"ד וע"כ המתינו עד שיאור היום והגיע זמן ק"ש ואמרו להם רבותינו הגיע זמן ק"ש של שחרית שע"יז יוודע להם הספק:

כנגד ארבעה בנים

פסקה א

ברוך המקום ברוך הוא ברוך שנתן תורה לעמו ישראל. כנגד ארבעה בנים דברה תורה אחד חכם. ואחד רשע. ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול. ובמעשה ה' כתב אחד חכם זה יצחק. אחד רשע זה עשו. אחד תם זה יעקב. ואחד שאינו יודע לשאול זה ישמעאל לפום ריהטא נראה עניין זה כמו זר דיצחק ועשו כו' מאי בעי הכא. ותו במ"ש ברוך שנתן תורה לעמו ישראל תיבת לעמו פשיטא דמיותר והל"ל בקיצור שנתן תורה לישראל:
ולבאר זאת נקדים הידוע לכל דשני אלפים תורה חשבינן מאברהם מן והנפש אשר עשו בחרן וכתב התרגום שם דשעבדו לאורייתא וא"כ דשני אלפי' תורה מתחיל מאברהם צריך לשום לב מדוע לא * ניתנה התורה בימיו: והפייט ביוצר של שבועות יסד שם בעבורו נמנעתי להודיע בשערים רצונו בזה שהתורה אומרת בשביל יצחק שהחניף לעשו הרשע ע"כ נמנעתי שלא רציתי להנתן ליצחק ונתנה דופי ג"כ ליעקב בשביל שאמר נסתרה דרכי ע"כ נמנעתי ג"כ מליתן אותי ליעקב: נמצא שמצד יצחק אז מצד יעקב * הי' אפשר ליתן התורה בימיהם שרצו לקבלה זולת מצד התורה היתה המניעה שלא רצתה ליפול בגורלם מטעם הנ"ל: אמנם במ"ר משמע להפך שהק"בה החזיר התורה לישמעאל ולא רצה לקבלה מכח לא תנאף ועשו לא רצה לקבלה מכח לא תרצח וא"כ לא הי' שום מניעה מצד התורה רק מצדם ישמעאל סירב מלקבלה מכח לא תנאף ועשו מיאן בדבר משום לא תרצח: ואי' בשבת הטעם שהגוים המה מזוהמים ר"ל מצורעים מפני שלא עמדו על הר סיני ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן גוים שלא עמדו כו' לא פסקה נמצא שע"י קבלת התורה פסקה הזוהמא: נשמע מזה ע"י שלא הקדים הק"בה נתינת התורה עי"ז לא פסקה הזוהמא מהם עד מתן תורה ואילו הקדים נתינתה כבר הי' * פסקה מהם הזוהמא והסבה לזה שלא הקדים הק"בה: שתי תשובות בדבר הא' מ"ש המפרשים שהמתין הק"בה עד שיהי' ששים ריבוא כנגד ס"ר אותיות שבתורה כדי גיוכל אחד מישראל יהי' לו אחיזה באות אחת שבתורה וע"ז רומז תיבת ישראל שהוא נוטריקון יש ששים ריבוא אותיות לתורה. וטעם השני שאם הקדים נתינתה מי יקבלה מאחר שעשו וישמעאל לא רצו לקבלה ויצחק ויעקב שרצו לקבלה לא הי' רצון התורה להנתן להם שנתנה בהם דופי יצחק בשביל שהחניף לעשו וליעקב נתנה דופי בשביל שאמר נסתרה דרכי מה'. ועל זה יסד הב"עא את דבריו ואמר שראוי ליתן שבח להודאה להמקום ב"ה שנתן לנו התורה שע"יז פסקה הזוהמא מאתנו משא"כ עשו וישמעאל עדיין הזוהמא אצלם ול"זכ באומרו ברוך המקום ברוך הוא שנתן תורה לעמו ישראל ר"ל שע"י שנתן התורה פסקה הזוהמא ול"כא שנתן תורה לעמו ר"ל לעמו ולא לעשו וישמעאל שיש עדיין הזוהמא אצלם: ושמא תאמר א"כ הי' לו להקדים נתינתה כדי למהר הפסקת הזוהמא נגד זה אמר לעמו ישראל שהוצרך להמתין עד שיהיו ששים ריבוא כמניין ישראל. ואמר הב"עא שיש עוד טעם לדבר מה שלא הקדים נתינת התורה לדורו של יצחק או של יעקב דמי יקבלה ול"זא נגד ארבעה בנים דברה תורה ר"ל התורה אומרת בשביל ארבעה בנים אי אפשר הי' להקדים הנתינה ומפרש ואזיל מי המה ד' בנים הללו ואמר אחד חכם זה יצחק. ואחד רשע זה עשו. ר"ל מצד יצחק הגם שהוא רצה לקבלה אע"פכ היתה מניעה מצד התורה שנתנה בו דופי בשביל שהחניף לעשו ואמרה בעבורו נמנעתי להודיע בשערים: ואחד רשע זה עשו שהי' מניעה מצידו שלא רצה לקבלה. ואחד תם זה יעקב. ואחד שאינו יודע לשאול זה ישמעאל. ר"ל הגם מצד יעקב לא הי' מניעה מצד התורה היתה המניעה: ואחד שאינו יודע לשאול זה ישמעאל שלא רצה הוא לקבלה. וע"כ אי אפשר הי' להקדים מתן התורה ול"זא נגד ארבעה בנים הללו דברה התורה ר"ל בסבת ארבעה הללו דברה התורה הי' ההכרח לאחר נתינת התורה עד שיהי' כמניין ישראל. ובפייט של עצרת מונה ג"כ אברהם שנתנה בו התורה דופי בשביל שאמר במה אדע. הא דלא חשיב הכא אברהם ג"כ כתבתי בחיבורי בטוב טעם וכאן אקצר:

פסקה ב

חכם מהו אומר מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה אלוהינו אתכם ואף אתה אמור לו כהלכת הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. ולפום ריהטא מלת ואף אתה נראה * מיותר וכשפת יתר: ולבאר זאת נקדים מ"ש חז"ל בפסחי' פסח מצרים הי' מקחו בעשור ולא פסח דורות ויליף לי' מדכתיב בעשור לחודש הזה ויקחו להם זה מקחו מבעשור ולא פסח דורות ופריך אלא מעתה ומלתה אותו אז יאכל בו דילפינן מיני' דמלת זכרים מעכבו מלאכול בפסח שאם הי' לו בן שאינו נימול אסור האב באכילת פסח וקדשי' נימא נמי בפסח מצרים מעכב ולא בפסח דורות ומשני אמר קרא ועבדת את העבודה הזאת בחודש הוה שיהי' כל עבודות חודש זה שוים: רצונו בזה פסח מצרי' מצרים ופסח דורות יהי' שוים: ופריך אלא מעתה כל ערל לא יאכל בו ה"נ נימא בו בפסח מצרים אינו אוכל אבל בפסח דורות מותר לערל לאכול ממנו וכו': ואי' ביבמות כל ארבעים שנה שהי' ישראל במדבר לא מלו וכו' וכתבו התו' א"כ היאך אכלו פסחים וקדשים והא כתיב כל ערל לא יאכל בו. ותירצו דיוצאי מצרים מהלו ופרעו והמה אכלו קדשים אבל הילודים במדבר לא מהלו ולא אכלו קדשים עכ"ל: ואם אמרינן דמלת זכרים מעכב את האב אכתי קשה היאך יוצאי מצרי' אכלו פסח הלא בניהם שלא מלו מעכב אותם מלא כלו: וע"פ הצעה זו יהי' שאלת החכם סובב הולך בדרך ממה נפשך שראה את אביו שאוכל הפסח ע"כ יפלא הדבר בעיניו: ול"כא כי ישאלך בנך מחר לאמור מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אתכם. כוונתו בזה לומר * אתכם צוה לעשות הפסח ולא לנו למה נגרע מהקריב קרבן ה' במועדו אי משום שאתה מיוצאי מצרים שמלו ופרעו וע"כ אתכם צוה ולא לנו מאחר שאני מן הילודים במדבר שלא מהלו שאסורים לאכול בפסח משום דכתיב כל ערל לא יאכל בו אם כן גם לי גם לך לא יהי' שהרי מילת זכרים מעכב מאחר שאסור לי גם עליך אסור הדבר ולמה צוה ה' אתכם הלא כמוני כמוך ומה תאמר אלי ומלתה אותו אז יאכל בו מלת בו בא ללמד דווקא בפסח מצרי' מילת זכרים מעכב ולא בפסח דורות וע"כ מותר לך לאכול בקדשים בהיות כן נימא נמי כל ערל לא יאכל בו בא למעט דווקא בפ"מ אסור למי שאינו נמול לאכול בו אבל בפסח דורות מותר לערל לאכול ומדוע צוה ה' אתכם ולא לנו הלא כמוך כמוני שניהם מותרים בו.
ולז"א ואף אתה אמור לו כהלכת הפסח וכו' ר"ל אף אתה תראה להשיב לו בשטתו: דאי' ביבמות שכתבו התו' שם וז"ל כל ארבעים * שנה שהי' ישראל במדבר לא עשו אלא פסח אחד בלבד וא"ת מדוע הי' נמנעים אי משום דמילת זכרים מעכב מאחר שהילודי' במדבר לא מהלו א"כ גם האבות הי' אסורים לאכול בקדשי'. ותי' כיון דאי אפשר הי' למול עצמן לא מעכב כו' ובהיות כן אין מקום לשאלת הבן למ"ש צוה ה' אתכם ולא לנו שיש להשיב דמה שהותר לנו לאכול מצד שאנו מוהלי' אבל אתה שאינך מהול וע"כ צוה ה' אותנו ולא לכם ואי משום מילת זכרים אינו מעכב מאחר שא"א הי' במדבר למול את בניהם ע"כ אינו מעכב את האב. אכן שהבן ימאן לקבל זה שהוא סובר דמ"ה הותר לאב משום דמלת בו למעט אתי פ"ד וע"כ עלה על דעתו שגם מלת בו דכתיב גבי ערל בא למעט פ"ד וע"כ יפלא הדבר בעיניו ואמר מדוע צוה ה' אתכם ולא צוה לנו ג"כ וע"כ אף תראה להשיב לו בשטתו להוכיח לו שזה אינו דאיך יעלה על הדעת דבו בא למעט פ"ד והלא כתיב ועבדת דילפינן מיני' פ"מ ופ"ד בעינן שוים ממש וזה מוכח מכח שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. דאי' בע"רפ אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן והקשו התו' וז"ל תימא דמשמע אבל אחר המצה מפטירין כו' וכתבו הטעם משום דכתיב ועצם לא תשברו שאם יאכל מן הפסח כשהוא רעב יבוא לידי שבירת עצם וע"כ אחר הפסח אין מפטירין מה"ט אבל גבי מצה לא שייך זה ע"כ מפטירין אפיקומן: ובג' פריך אלא מעתה דדרשת בו למעט פסח דורות מעתה ועצם לא תשברו בו ה"נ נימא אבל אתה שובר בפסח דורות ומשני א"ק ועבדת כו' שיהי' כל עבודות חודש זה שוים נמצא אם אמרינן אחר הפסח אין מפטירין דמשמע אבל אחר מצה מפטירין ומוכרח לומר משום שבירת עצם מוכח מזה דלא דרשינן בו למעט פ"ד דאי ס"ד דרשינן א"כ גם בפ' דמותר שבירת עצם והדרא הקושיא לדוכתי' למה אין מפטירין אחר הפסח כמו אחר המצה אלא וודאי מוכח משום דכתיב ועבדת ילפינן מיני' דפ"מ ופ"ד בעינן שוים:
והשתא אתי שפיר מ"ש ואף אתה * כדי להוציא הטעות מליבו אמור לו כהלכת הפסח שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן ר"ל דווקא אחר הפסח אמרו חז"ל שאין מפטירין אבל אחר המצה מפטירין קשה קושיית התו' מאי שנא ומ"ול משום שלא יבוא לידי שבירת עצם ואי ס"ד כדבריך דמלת בו בא למעט פ"ד מעתה אין איסור לדבריך לשבור עצמות ולמה אין מפטירין אלא וודאי משום דכתיב ועבדת דבעינן פ"מ ופ"ד שוים א"כ ה"ה בו דגבי ערל פ"מ ופ"ד שוים ול"כא כהלכת הפסח בכף הדמיון והל"ל אף אתה אמור לו הלכות הפסח אלא הכוונה בזה שאתה תשיב לו כהלכת הפסח ר"ל כמו שהוא הלכת הפסח שאין מפטירין וכו' הי' ראוי ג"כ שתהי' כך הלכות מצה שאין מפטירין וכו' ומ"ול דטעם הפסח הוא משום ש"ע מש"אכ במצה מכח זה נסתרה דרכו: ובמ"עה כתב מה העדות והחוקי' ר"ל שצוה הק"בה ועצם לא תשברו בו. והמשפטים שנ' כל ערל לא יאכל בו. וע"דז שכתבתי ניחא דשאלת הבן הוא מכח החוקים והמשפטי' ר"ל מכח שני דברים הללו נתחזק שאלתו למה צוה ה' אתכם ולא לו ולקצר צריך:

פסקה ג

רשע מה הוא אומר מה העבודה הואת לכם ולא לו וכו' שאלת הרשע היא מעין שאלת החכם דכתבתי לעיל דשאלתו הוא מדוע יגרע הוא מלעשות הפסח בזמנו שרואה את אביו עושה את הפסח ע"כ שואל אותו מה הדבר אשר צוה אתכם ר"ל אתכם צוה ולולא צוה ומדוע יגרע: אבל שאלת הרשע הוא להפך מאחר שהוא אינו רשאי לאכול בפסח מצד שהוא ערל ורוצה שגם אביו ימנע מלעשות הפסח בסיבת שהוא אינו נימול ומילת זכרים מעכב את האב מלאכול הפסח: ומה * שהוא מכנה אותו בתואר רשע משום דעניין שאלתו הוא ע"ד הרוצה שלא יתן ולא יתנו אחרים הוא רשע והוא ג"כ רשע כמותו מאחר שהוא אינו אוכל פסח גם אביו לא יאכל בו מש"אכ שאלת החכם היא ע"ד הרוצה שיתן ויתנו אחרים שרואה לאביו שאוכל בפסח ורוצה הוא שגם הוא יאכל בו: וע"דז הוא שאלתו מבואר במ"ש מה העבודה הזאת לכם ולא לו כוונתו בזה לומר מה שהוא אינו עושה הפסח הוא כדין הואיל והוא ערל עדיין ורוצה שגם אביו ימנע מלעשות אותו ול"כא מה העבודה הזאת לכם שאתם עושין הפסח ולא לו ר"ל שאין הוא מבקש לעשותו' כלל. ואף אתה הקהה את שיניו ואמורה לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים לי ולא לו אילו הי' שם לא נגאל:
דאי' במ"ר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמייך שני מיני' דמים דם מילה ודם פסח שראה הק"בה שהגיע השעה ליגאל את ישראל ולא הי' בידם מצות להגאל שנ' ואתה ערום וערי' ונתן להם שני מצות הללו דם פסח ודם מילה נשמע מזה אילו לא הי' בידם שני מצות הללו מצות פסח ומצות מילה לא הי' להם זכות להגאל משם והי' נשארים במצרים ובהיות כן הרשע הזה הוא אינו נימול כלל ומכח זה שאינו נימול אינו אוכל בפסח ורוצה הוא שגם אביו ימנע מלעשות הפסח משום מילת זכרים שהוא מעכב אם הי' הוא במצרים לא הי' נגאל משם מאחר שלא הי' בידו שום זכות: ובהכי ניחא מ"ש ואף אתה אמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים ר"ל בעבור זכות שני מצות אילו עשה ה' לי בצאתי ממצרים עי"ז יצאתי משם אילו הי' שם הרשע הזה לא הי' בידו שום זכות ולא הי' נגאל משם:

פסקה ד

תם מה הוא אומר מה זאת. שאלת התם הוא בפ' בא והי' כי ישאלך בנך מחר לאמור מה זאת: מאחר שהכתוב מכנה אותו בשם תם אין לדקדק כל כך בדבריו: אמנם מה שחוש השכל אינו מניח לעבור במ"ש והי' כי ישאלך בנך מחר לאמור מדוע לא רצה לשאול את אביו בלילה אם הדבר תמוה בעיניו מה שאביו עושה באותו הלילה הי' לו לשאול תכף ולא להמתין עד יום המחרת: ור"שי נשמר מזה וע"כ פיר"שי יש מחר לאחר זמן אבל מ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו: ותו מלת לאמור במ"ש בנך מחר * לאמור נראה כמיותר. ואמינא אנא עד"ז דשאלתו הוא דווקא ביום מחרתו אז מצא מקום לשאול את אביו לאמור מה זאת שאתה עושה ובלילה לא רצה לשאול שהי' מקום להשיב לו: וה"ה בערב כאשר אביו שוחט הפסח לא רצה לשאול אמנם בהגיע יום מחר אז הוכיח לנפשו שנסתר תשובה הנ"ל מה שהי' להשיב לו: ועדיין הי' מקום להשיב לו ע"כ הכניס בדבריו ואמר לאמור מה זאת ר"ל מכח מלת לאמור שכתבה התורה נסתר גם זאת ושאלתי במקומה עומדת מה זאת:
אי' בפסחים פסח דורות לא הי' מקחו בעשור מדכתיב בעשור לחודש הזה זה מקחו בעשור ולא פ"ד ופריך אלא' מעתה ואכלו הבשר בלילה הזה הכי נמי נימא פסח מצרים הי' נאכל בלילה אבל פ"ד אפילו ביום יהא נאכל ומשני אמר קרא ועבדת כו' וילפינן מיני' דפ"מ ופ"ד בעינן שוים בכל הדיני' א"כ הזה למה לי. ומשני לכדראב"ע ור"ע: דתניא ואכלו הבשר בלילה הזה נא' כאן כו' ונאמר להלן כו' מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות ר"ל עד חצי הלילה רשאי לאכול הפסח ולא יותר דברי רא"בע: אמר לו ר"ע והלא כתיב בחיפזון ר"ל עד שעת חיפזון דישראל שנחפזו לצאת וזה הי' בבוקר ומ"ה ס"ל לר"ע שהפסח נאכל כל הלילה ומיעוטא דזה אצטריך סד"א הואיל ופסח קדשים קלים וק"ק נאכלין לשני ימים ולילה אחד שבנתיים וה"א ה"ה הפסח יהי' נאכל לשני לילות דהיינו ליל ט"ו ויום ט"ו וליל שאחריו דניקום שני לילות במקום שני ימי' קמ"ל ואכלו בלילה הזה בלילה הזה הוא נאכל ולא יותר: ופריך ורא"בע הא מנלי' ומשני מלא תותירו ממנו עד בוקר נפקא: ור"ע ס"ל מאי עד בוקר שני ר"ל אי לאו מיעוטא דזה ה"א נוקים כו' ויהי' נאכל הפסח גם בליל ט"ז והנותר מליל ט"ז עד בוקר שני או באש תשרפו ע"כ אצטריך למעט: ורא"בע בוקר ראשון משמע. וצריך לשום לב במאי פליגי מ"ט דרא"בע דס"ל בוקר ראשון משמע. ור"ע ס"ל דה"א בוקר שני משמע מכדי קרא עד בוקר סתמא כתיב ואיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי:
ואפשר לומר דפליגי בהא דר"שי בפ' בא ע"פ ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום ראשון עד בוקר ופי"רשי אזהרה שלא יותיר מפסח דורות עד הבוקר לפי שלא נאמר לא תותירו ממנו כו' אלא בפסח מצרים וה"א בפסח דורות מוחר להותיר ממנו ע"כ אצטריך * למכתב שינת. ד"א בחגיגת י"ד הכתוב מדבר וללמד דחגיגת י"ד ר"ל חגיגה הבאה עם הפסח שיהי' נאכלת לשני ימים ולילה אחר וה"ק בשר החגיגה אשר תזבח בערב ביו' א' לא ילין ממנו עד בוקר נמצא שאם נאמר ולא ילין מן הבשר וכו' עד הבוקר שהוא אזהרה על פסח דורות שלא יותירו ממנו לפ"ז מוכרח דמאי דאמר הכתוב עד הבוקר בוקר ראשון משמע שלא יותיר מן הפסח עד בוקר ראשון אבל אם נאמר בחגיגת י"ד דיבר הכתוב וחגיגה היא קדשים קלים ונאכלת לשני ימים ולילה דהיינו ביום זבחו והלילה שאחריו וביום ט"ו עד הלילה וע"ז הזהיר הכתוב ואמר לא ילין מן הבשר של חגיגה י"ד לא ילין עד הבוקר ר"ל עד הבוקר שני דא"ל עד בוקר ראשון שהרי אז הוא זמן אכילתו עדיין ומוכרח לומר בוקר שני משמע. וע"פ הדברים האלה מבואר דרא"בע יליף בג"ש דפסח אינו נאכל אלא עד חצות משום דנאמר כאן ואכלו הבשר בלילה הזה וכתיב ועברתי בלילה הזה מה להלן עד חצות אף כאן וכו' דאי ס"ד בלילה הזה אצטריך למעט לילה אחר דל"ת הואיל והוא קדשים קלי' אוקי שני לילות במקום שני ימים ויהי' נאכל הפסח לשני לילות ע"כ כתבה התורה בלילה הזה למעט לילה אחר שזה אינו שכבר נתמעט מדכתיב לא תותירו ממנו עד בוקר ומלת בוקר ראשון משמע ול"פז ה"ה לא' ילין מן הבשר וכו' עד הבוקר ג"כ בוקר ראשון משמע וא"כ צ"ל שהוא אזהרה על פסח דורות שלא להותיר ממנו: אבל ר"ע דלא יליף ג"ש וקרא דואכלו הבשר בלילה הזה אצטריך למעט דל"ת נוקים שני לילות במקום שני ימים לכך כתבה התורה בלילה הזה הוא נאכל ולמעט לילה אחר ומכח קרא דלא תותירו ליכא למעט לילה אחד משום דס"ל דמ"ש הכתוב לא תותירו ממנו עד בוקר שני משמע ולפ"ז ה"ה לא ילין מן הבשר עד הבוקר ג"כ בוקר שני משמע ומוכרח לומר דמיירי בחגיגת י"ד שיהי' נאכל לשני ימים:
והתו' כתבו בפסחים כשחל י"ד בשבת שחיטת הפסח דוחה שבת אבל החגיגה שמביא עם הפסח אינו דוחה שבת אלא שוחט אותה קודם שבת והטעם דגבי פסח כתיב במועדו אפילו בשבת אבל חגיגה דלא כתיב בה במועדו אינו דוחה שבת וע"כ מביאה מע"ש ולא אמרינן שנפסל בלינה עד מוצאי שבת ר"ל משום דחגיגה הוא שלמי' שנאכלין ביום זבחו וממחרת דהיינו ביום השבת וא"כ בליל פסח שהיא מוצאי שבת כבר עבר * זמן אכילה: ה"ט משום דאמרינן אוקי שני לילות במקום שני ימים וא"עג דגבי פסח לא אמרינן הכי דאוקי שני לילות שאני התם שהתורה מיעטה מדכתיב ואכלו הבשר בלילה הזה למעוטי אתי לילה אחר מש"אכ גבי חגיגה שלא מצינו שמיעטה התורה אמרינן אוקי ואינו נפסל עד מוצאי שבת ובהיות כן אמור מעתה הפסח שעשו ישראל במדבר באותו פעם הי' חל פסח באחד בשבת כמו שהוכחתי והבאתי לעיל ושחיטת חגיגה אינו דוחה שבת וא"כ הי' נשחט מערב שבת אבל פסח דכתיב בי' במועדו אפילו בשבת דוחה שבת: ול"זכ הפסוק במ"ש ויעשו בני ישראל את הפסח בין הערביים במועדו: ולפום ריהטא מלת הפסח מיותר שהרי כל העניין מדבר בפסח ומיני' סליק קרא ולא הי' צריך להזכירו והל"ל ויעשו אותו במועדו אלא וודאי מלת הפסח לדיוקא נקטי' וכוונתו לומר ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו בשבת אבל החגיגה לא עשו במועדו בשבת אלא הביאו אותו מערב שבת. וע"פ הצעת הדברים האלה יהי' שאלת התם סובב הולך במ"ש והי' כי ישאלך בנך מחר לאמור מה זאת ר"ל מה זה שאתה עושה שהוא תרתי מילי דסתרי' אהדדי * במ"מנ בין אליבא דר"ע או אליבא דרא"בע תיתי מהיכי תיתי לא יצאת ידי חובתך: וביום י"ד הגם שהוקשה לו הדבר' הלא הפסח הוא קדשי' קלים ונאכלין ביום זבחו ומדוע ישתנה חוקת הפסח שיש מקום להשיב לו: וה"ה בלילה שרואה את אביו שאוכל מבשר חגיגה שכבר עבר זמנו לא רצה לשאול מפני שיש מקום להשיבו דאוקי שני לילות וכו' וה"ה בליל ט"ו שרואה אביו שאוכל מן הפסח אחר חצות לא רצה לשאול הלא ילפינן ג"ש זאינו דאכל אלא עד חצות שהי' מקום להשיב: אמנם וכאשר הגיע עלות השחר שאז רואה את אזניו פורש ואינו רוצה לאכול שוב מן הפסח אז נתעורר לשאול לאביו מה זאת וכו' וע"כא כי ישאלך בנך מחר לאמור מלת מחר דייקא ר"ל דווקא ביום מחר אז מצא מקום לשאלתו וע"כ מכנה אותו בשם תם שיושב כל הלילה כתם הזה ששותק ודומם כאילו אינו יודע לשאול ולילה הזה הוא מצוה לספר בי"מ אפילו שני ת"ח שיודעין הלכות פסח:
ואפרש שיחתי דכבר כתבתי' מדכתיב בלילה הזה ה"א שבא למעט דפסח דורות רשאי לאכול ביום ע"כ כתבה התורה ועבדת וכו' למילף דפסח מצרים ופסח דורות ובעינן שוים ומיעוטא דזה אצטריך לרא"בע לג"ש דילפינן מיני' בו הפסח אינו נאכל אלא עד חצות ול"רע אצטריך הוה למעט לילה אחר דל"ת אוקי שני לילות במקום שני ימים ויהי' הפסח נאכל ליל ס"ו וביום ט"ו ובלילה שלאחריו קמ"ל בלילה הזה נאכל ולא יותר: נשמע מזה שיש לומר מיעוטא דזה בא למעט אחד משלשה אלה: ועוד מצינו בפסחי' א"ר אם אכל כזית צלי מבעוד יום לוקה שנ' ואכלו הבשר בלילה הזה בלילה הוא נאכל ואינו נאכל ביום ופריך והא * לאו הבא מכלל עשה ומשני' הא מני ר"י היא דאמר לאמור לאו נאמר בדברים אילו ופיר"שי וגבי פסח כתיב לאמור לאו נאמר בו: הרי שיש עוד סברא לומר דזה בא למעט שאסור לאכול ממנו מבעוד יום ואם אכל לוקה וזה מוכח מלת לאמור שנכתב מיותר: ויהי' שאלתו בדרך ממ"נ אם אתה סובר דזה בא למעט פ"ד ר"ל דווקא פ"מ נאכל בלילה ביום זבחו ולמה יגרע משלמים שאנו אוכלין אותו ביום זבחו והלא הפסח הוא ג"כ קדשים קלים ולמה יגרע. ומה תאמר אלי התורה מיעטה זאת מכח ועבדת דילפינן מיני דפ"מ ופ"ד בעינן שוים וא"כ כשם שפ"מ נאכל בלילה ה"ה פ"ד נאכל דווקא בלילה ואי משום מיעוטא דזה אצטריך לרא"בע לג"ש ול"רע למעט דיני לילה אחר. מעתה ליכא למימר דאזהרה זו דלא * ילין מן הבשר עד הבוקר שבא להזהיר על פ"ד שהוא בבל תותירו משום דה"א דווקא בפ"מ אמרה התורה לא תותירו ממנו אבל לא בפסח דורות ע"כ צריך להזהיר עוד שינת שזה אינו שהרי לפי דבריך כתבה התורה ועבדת ללמד דפ"מ ופ"ד שוים הם ומוכרח אתה לומר דאזהרה זו דלא ילין מן הבשר בא ללמד דחגיגת ארבעה עשר נאכלת לשני ימים ולילה שבנתיים וקרא ה"ק לא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב עד בוקר של יום השני דבוקר דקרא בוקר שני משמע לפ"ז יפול התמי' מדוע אכלת בשר החגיגה הלא כבר עבר זמן אכילתו שהרי יום זבחו הי' ביום ז' מאחר דחגיגה אינו דוחה שבת וכבר עבר עליו יום ו' ויום השבת עצמו הרי שני ימים ולילה אחת ואתה אכלת ממנו במ"ש אחר זמנו:
ומה תאמר אלי להתנצל דאוקי שני לילות ויום שבנתיים במקום שני ימים ולילה כמ"ש התו' וא"כ כדין אכלת ממנו מעתה יפול התמי' נימא נמי גבי פסח אוקי * שני לילות ויום שבנתיים במקום שני ימים והיה לך לאכול את הפסח בליל ט"ו וביום ט"ו עצמו ולילה שאחריו הואיל ופסח הוא קדשים קלים ולמה יגרע נימא נמי אוקי וכו'. ומדוע משכת ידך ממנו שלא לאכול אותו ביום ט"ו ול"זכ הכתוב במ"ש והיה כי ישאלך בנך מחר לאמור מה זאת דמלת מחר הוא למותר: וכוונתו בזה דווקא ביום מחר כאשר הגיע יום ט"ו אז ישאל אותך לאמור מה זאת שאתה עושה שמשכת ידך ממנו שלא לאכול עוד הלא אכלת מבשר החגיגה אחר זמנו: ומוכרח אתה לומר משום דאוקי שני לילות וכו' ה"ה גבי פסח נמי נימא הכי: וע"כ לא רצה לשאול את אביו ביום זבחו מדוע יגרע הפסח שלא לאכול ממנו ביום זבחו הלא כתיב זה למעט פ"ד שהי' מקום להשיב לו מכח ועבדת וכו'. וה"ה בלילה שראה שאכל מבשר החגיגה לא רצה לשאול את אביו הלא עבר זמנו שיש ג"כ מקום להשיב לו דאמרינן אוקי וכו' כמ"ש התו' אכן של"פז הי' ראוי ג"כ לאכול מבשר הפסח ביום ט"ו דאמרינן אוקי ועל כן כאשר ראה לאביו שלא רצה לאכול ממנו ביום ט"ו נתעורר לו שאלה ולז"א כי ישאלך בנך מחר דווקא ביום המחרת מה זאת שאתה עושה:
ומה תאמר אלי להשיב דגבי פסח מיעטה התורה דלא אמרינן * אוקי מש"אכ גבי חגיגה דלא מיעטה התורה אמרינן אוקי כמ"ש התו' וא"כ כדין אתה עושה אכתי קשה מאחר דמיעוטא דזה אצטריך כרא"בע או כר"ע כמאן סבירא לך אי סברת כר"א ב"ע דס"ל הזה אצטריך לג"ש דאין לומר שבא למעט לילה אחר שהרי כבר כתיב לא תותירו ממנו עד הבוקר בוקר ראשון משמע: אלא וודאי דמ"ה נכתב זה לג"ש וללמד שהפסח אינו נאכל אלא עד חצות א"כ יפול התמי' מדוע אכלת מן הפסח אחר חצות לילה הלא הפסח אינו נאכל אלא עד חצות לרא"בע הא חדא. והשנית שיש להפליא לפי' דבריך דמלת זה הוא לג"ש וקרא דלא תותירו ממנו עד הבוקר בא למעט לילה אחר ר"ל לא תותירו ממנו עד בוקר ראשון וזה אינו שהרי לדבריך קרא דלא ילין עד הבוקר מיירי' מחגיגת י"ד מוכח דבוקר שני משמע. ומוכרח אתה לומר דס"ל כר"ע דמיעוטא דזה בא למעט לילה אחר דהיינו בלילה הזה ולא בלילה אחר וא"כ שפיר עבדת לפ"ד שלא אכלת מן הפסח ביום ט"ז משום שהתורה מיעטה גבי פסח וגבי חגיגה דלא כתיב מיעוטא אמרינן אוקי אבל מקרא דלא תותירו וכו' עד הבוקר ליכא למעט לילה אחר משום דבוקר שני' משמע שהרי' גם * קרא דלא ילין וכו' עד הבוקר ג"כ מיירי מחגיגת י"ד מוכח דבוקר שני משמע ול"פז אפשר לך להתנצל שבדין אתה עושה:
וכדי להשמר מזה דקדק בדבריו ואמר לאמור מה זאת ר"ל מכח מלת לאמור שכתבה התורה גבי פסח שאלתי במקום עומדת: דב"לז הי' מקום לומר דאצטריך למכתב לאמור מיותר להזרות לנו דלאו נאמר בדבר זה שאם אכל מן הפסח כזית צלי מבעוד יום דלוקה דל"ת דהוי לאו הבא מכלל עשה ע"כ כתבה התורה לאמור דלאו נאמר וכו' אבל עכשיו מכח התנצלות שלך על כל הדברים אשר נפלאו ממני מוכרח אתה לומר דאיצטריך זה למעט לילה אחר אליבא דר"ע ואליבא דרא"בע לג"ש ולא שבא למעט יום זבחו זא"כ מלת לאמור מיותר וא"כ שאלתי במקומה עומדת ול"כא זהי' כי ישאלך בנך מחר לאמור דווקא ביום מחר ואם תרצה להתנצל כמ"ש זה אינו שהרי כתבה התורה לאמור ומעתה שאלתי מה זאת שאתה עושה:
וע"פז יתורץ מה שמקשי' אמ"ש הטור שבת שלפני הפסח קורין אותו * שבת הגדול על שם הנס שהי' בו דפסח מצרים הי' מקחו בעשור והיה חל בשבת והמצרים עבדו למזל טלה והיו שניהם קהות כו' וע"ש הנס שנעשה להם קורין אותו שבת הגדול: גם הלום יפלא הדבר למה לא קבעו חכמים ליום עשירי בניסן לקרותו על שם הנס ולמה קבעו אותו השבת שלפני הפסח לקרותו ע"ש הנס הלא ברוב הפעמים אינו יום עשירי בניסן ונ"ל דכבר הקדמנו לעיל דפסח מצרים הי' מקחו בעשור אבל דורות לא הי' מקחו בעשור וטעמו של דבר כתבתי לעיל כדי שלא יהי' למזכרת עון וכו'. וא"כ אם יקבעו חכמים דיום עשירי בניסן תמיד יקרא אותו היום ע"ש הנס הזה יסברו שהמצוה זאת לקיחתו בעשור נוהג ג"פ לדורות הואיל ויום עשירי הוא עלול למצזה זו נקרא הוא תמיד ע"ש הנס ויהי' זה למזכרת עון: ע"כ קבעו אותו השבת שהוא לפני פסח הגם שאינו חל בעשירי בניסן יקרא אותו היום שבת הגדול הואיל וכאשר יצאו ישראל ממצרים באותו פעם הי' חל יום עשירי בשבת וא"כ קורין אנו אותו על שם שבאותו פעם הי' כך מכח זה יבינו הדבר דמקחו בעשור אינו נוהג לדורות שאם הי' נוהג לדורות הי' לנו לקרות תמיד ליום עשירי ע"ש הנס נ"ל:
ועד"ז יבואר המ' וז"ל והי' כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם בשורה רעה נתבשרו ישראל באותו שעה שעתידה תורה שתשתכח מישראל ע"כ: והוא תמוה ונ"ל עד"ג דשבת ת"ר כשנכסו לכרם ביבנה אמרו עתידה תורה שתשתכח מישראל שנ' הנה ימים באים נאם ה' וכו': אמרו חז"ל עתידה אשה שתטול ככר ותחזור בב"המ לידע אם הוא ראשון או שני וכו' ופריך הא בהדיא כתיב וכו' ומשני מספקא להו כדר"ה דאמר ליחזי תנורא כמאן דמליא טומאה דמי וליהוי הפת ראשון ר"ל משום דסדר מדריגות הטומאה המה ארבעה המת הוא אבי אבות הטומאה השרץ הוא אב הטומאה וכתיב ואם יפול מנבלתם אל כלי חרס כל אשר בתוכו יטמא שאם נפל מן השרץ אל התנור התנור הוא ראשון והפת שבתוך התנור הוא שני שקיבל טומאה מן התנור שהוא ראשון הרי ארבעה מדריגות הטומאה והספק אשר יהי' להם הוא זה ליחזי תנורא כמאן דמליא טומאה דמי וכו' וא"כ הפת קיבל טומאה מן השרץ עצמו ולהוי הפת ראשון ודבר זה ישתכח מהם וע"כ לא יהי' יודעין אם הפת הוא ראשון או שני: נשמע מזה אם הפת הוא שני א"כ תמצא ארבעה מדריגות בטומאה אבי אבות אב ראשון שני אבל אם אמרינן כמאן * דמליא טומאה דמי לפ"ז לא תמצא רק שלשה מדריגות דהיינו אבי אבות אב ראשון ורביעי לא תמצא כלל בתורה ואיתא במ' הטעם שהי' מקחו בעשור ארבעה ימים קודם השחיטה כדי שתצא בכל יום מארבעה ימי' הללו מן מדריגה אחת של הטומאה ותבוא אל הקדושה מאחר שטימאו עצמן במצרי' וכו' נמצא א"א הפת הוא שני תמצא ד' מדריגות הללו וא"כ נכון הדבר שצוה הק"בה שיהי' מקחו בעשור כדי שבארבעה ימי' הללו תצא מהם: אבל אם נאמר הפת הוא ראשון א"כ לא תמצא רק שלשה לפ"ז יפלא ממך הדבר מדוע צוה השם מקחו בעשור ארבעה ימי' קודם השחיטה הלא בתלתא סגי וע"דז אתי שפיר מ"ש והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם ר"ל כאשר יראו בניכם שאתם לוקחים את הפסח ארבעה ימים קודם שחיטתו ישאלו לכם מה העבודה הזאת לכם ר"ל למה אתם לוקחים אותו ד"י קודם שחיטתו הלא בתלתא סגי מזה: מוכח שעתידה תורה שנשתכחה מישראל ויהיו מסופקים אם יש ד' מדריגות וא"כ הפת הוא שני וצריך לקיחתו ארבעה ימים קודם * פסח או דלמא כמאן דמליא טומאה דמי וא"כ הפת הוא ראשון וא"כ לא תמצא רק שלשה מדריגות וסגי בתלתא יומי: ול"כא והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת ר"ל כאשר ישאלו זאת לכם עי"ז מוכח שבשורה רעה הוא נתבשרו שעתידה שתשתכח מהם ע"כ ספק הזה יהי'. ואי' בסוטה רבי יוחנן כן זכאי אמר עתיד דור אחרון לטהר ככר שני שאין לו מקרא מן התורה ול"פז מו"לך לפ"ד דהפת הוא ראשון דאי ס"ד הפת הוא שני מדוע עתיד יטהרו ככר שני זה לא יש לו מקרא מן התורה: וע"דז יובן מ"ש כשנכנסו לכרם ביבנה דווקא אמרו עתידה תורה שתשתכח מישראל דידוע בזמן ש הי' סנהדרין באושא אז הי' ר' גמליאל נשיא וכאשר נכנסו ליבנה אז הי' ר' יוחנן ב"ז נשיא וע"כ כשנכנסו ליבנה שאז הי' ריב"ז נשיא ואיהו ס"ל דככר שני אין לו מקרא מן התורה ע"כ אמרו עתידה תורה שתשכח ולא יהי' יודעין אם הפת היא ראשון או שני:

תוכן העניינים

נפתלי שבע רצון על הגדה של פסח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה