שמחה · מהו גדר התביעה עד כמה יתבע האדם מעצמו ביחס לשאיפותיו?
הכלל הוא תמיד תשאל את עצמך: מה יכול אני לעשות ועכ''ז איני עושה?! דהיינו, תביעתך מעצמך תהא כמה יש ביכולתי לעשות ועכ''ז איני עושה, ובזה אכן תבוא בתביעה על עצמך, כי היצר נותן לאדם לתבוע מעצמו מה שיכולים אחרים, ורואה הוא מה שאחרים משיגים ותובע מעצמו כמו כן מבלי להתבונן אם הוא בכלל בר יכולת וכישורים לכך או לא.
וכמו כן התביעה צריך שתהא לפי הענין של האדם בעת ההיא כפי יכולתו עתה לעשות ולפעול, ולא שיתבע עתה מעצמו מה שיכל פעם והיום אינו יכול בשום אופן. אלא יתבע מעצמו מה יכול אני לעשות עתה ואיני עושה, כי היצר מדמה לאדם שאין שווים כלום מעשיו, אחר שלדעתו אינו רואה ברכה ותוצאות כפי שחפץ ורוצה הוא לרצות.
וראה בזה דבריו הנפלאים של הרב ''מכתב מאליהו'' (ח''ה עמ' 264-265):
אם חושב אדם לעשות - מוטב. אבל החושב לגמור מלאכתו - זה אפיקורסות, לא עליך המלאכה לגמור, כי אי אפשר לאדם לגמור כלל. אדם נולד באמצע ענין ומסתלק באמצע ענין, ואין ''גמירה'' בגדר אדם כלל. ועל כן אין לו לחשוב חשבונות בעבודתו בעולמו כמה יבנה ויגמור ויתקן. המציב לו תכלית כזו - טועה, כי התכלית - עבודת ה', עמל - ''נפש עמל עמלה לו'' - וכל מעשה ומעשה בעבודת ה' הוא הוא התכלית. והיודע להעריך זאת הוא הצדיק והוא תמיד בשמחה, כמש''נ ''ולישרי לב שמחה''.
וזה ביאור מה שאמר רמ''מ מויטבסק זצ''ל ב''פרי הארץ'' בענין מחשבות זרות בעת התפילה. הוא היה אומר ששורשן הוא מדמיון העלייה למעלה ממדרגתו, כי זה גורם שאינו שמח במצוות שהוא עושה בתוך מדרגתו, והעדר שמחה הוא הגורם למחשבות זרות. הענין של ''שמח בחלקו'' צריך להיות גם ברוחניות. לא שתחסר ח''ו השאיפה לעלות, אלא שיכיר גם כן את הערך והשמחה במה שהוא עושה עתה. כי התכלית שהוא חוצב לעצמו למעלה ממדרגתו לא יגיע אליה לעולם, וכשרואה זאת הוא נופל לחיצונים ונדחה לחוץ. אבל אם ישמח ויודה להשי''ת כמה שנותן לו הזכייה לעשות מצוות בכל רגע ורגע של עבודתו - וכמו שאומרים בכל ברכה ''ברוך אתה ה''' לשון נוכח, שיש לו ברגע זה שהוא מודה לה' דבקות לעצמותו ית' - אז השמחה תשמור ערך פנימיות עבודתו ובזה כבר אין שייך ענין מחשבות זרות.
וכמו כן יש לראות שלא יקפוץ בבת אחת למעלה מכוחו למדריגות שאינן בכוחו, ויוכל לבדוק זאת באם חש הוא מיאוס ודחיה בעבודתו, ועבדותו שנואה עליו אזי ירפה וינחת למדריגה באופן שתונעם לו העבודה, כי חשוב מאד הוא לשמור על נעימות בעבודת ה'.