שמחה · היאך יש לעמד בהתלבטות בפתיון לותר על איזה מצוה קלה בשביל להשיג גדולות שישגו באמצעות בטולה?
היאך לא ניזכר מיד באברהם אבינו ע''ה שנתבקש לשחוט את בנו, והלא באמצעות מילוי בקשה שכזו הורס הוא את כל בנינו וכמו שהאריכו בזה ה''לב אליהו'' וה''מכתב מאליהו'' (ח''ב) בענין העקדה, ובפרט לפי המבואר בדרשות הר''ן דרוש הששי שאברהם לא נצטווה אלא נתבקש בלשון ''נא'', ועיי''ש בדבריו שאומר בזה הלשון:
והורהו הקב''ה שיוטב בעיניו אם יסכים אברהם אבינו ע''ה למחול על מה שהבטיחו - כי ביצחק יקרא לך זרע - ויעקוד את בנו, ובאמת לו היה אברהם אבינו משיבו הן לי לא נתת זרע... לא היה נחשב לו עוון ולא היה משיגו עונש על זה, ואף על פי כן לגודל אהבתו את השי''ת מצא לבבו לעקוד את בנו כדי שיעשה חפץ ה' יתברך לבד, זהו ענין העקדה, וסודו, ע''כ מדברי הר''ן.
והרי בכך אברהם אבינו לכאורה גורם חילול ה' נורא בשוחטו את בנו שזהו דרך הגויים שהיה אברהם אבינו מתעב מעשה זה בפניהם, ומושכם לדעת את ה', וכמו כן הלא בסילוקו של יצחק נעקר ונסתר כל בניינו בהשבת הנפשות לה', ועם כל זה סילק אברהם אבינו כל החשבונות כולם, והבין שדעתו קצרה מלרדת לעומק דעת קונו, ואין לו אלא שעתו ורגעו זה בלבד לעשות רצון קונו מבלי לדאוג לאחרית דבר, וכי לעולם לא יתכן נזק מִצִּיּוּת לרצון ה', ואפילו כשאין זה ציווי אלא גילוי רצונו יתברך, ועל אחת כמה וכמה מכאן ילמד האדם שאין לו לעבור על ציווי ה' בשביל להרוויח עשיית רצון ה'.
כנראה בדבריו הנחרצים של אור החיים הקדוש (דברים כו, ד,):
ואומרו: ''ושמת בטנא'', ירמוז שצריך כל מפעלות הטובות שיעשה האדם שיהיו על פי התורה... והתורה והמשפטים בארו אותם חכמים בששים מסכתות כמנין ''טנא'', שזולת זה הגם שיעשה כל מצוות שבעולם ישרף הוא והם ע''כ.
וראה עוד בתשובה קודמת השייכת כמו כן לזה, כי בהיות האדם יודע שהעיקר הוא עשות רצון ה' בבחירה ובהשתדלות, ולא בתוצאה, אזי אין מקום לעבור על רצון ה' אף כשהמטרה להשיג יותר.
היאך נתן להתגבר על העצבות השורית על האדם בכך שפורש מעניני עוה''ז ולענג התורה עדין לא הגיע?
זהו באמת שלב ביניים כאשר מתנתק האדם מעבירה ומתענוגי העוה''ז האסורים והמותרים, ולהשגת הטעם הטוב של תורה ומצוות עדיין לא הגיע, כך שאין לו זה עתה ממה לשמוח. אולם על החפץ להתענג על ה' להמתין בסבלנות לזכיה הזו, ועליו לדעת ידיעה חשובה ואמיתית.
טעות גדולה היא לחשוב שלחילוני יש עולם הזה ולחרדי יש עולם הבא, זה אינו נכון כלל, אלא הנכון הוא שלחילוני אין אף עולם הזה, ולחרדי יש גם עולם הזה מלבד עולם הבא.
וניקח למשל דוגמא הממחישה למי באמת יש עולם הזה.
תורתנו הקדושה ציותה עלינו לבלתי נתור בעינינו אחר מראות אסורות המגרות את האדם לעבירה, וכנאמר: ''ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם''.
ובכן נתבונן, אדם שהנו בדרגה לכל הפחות שאינו רוצה לחטוא בחטא למעשה, ורק קשה עליו ענין הראיה וההסתכלות שלדעתו נחשבים המה לקיצוניות, ובכן אחר שבאמת מבין הוא שלחטוא למעשה בעוון עריות הוא עוון חמור, וכי לא מקשה הוא על עצמו בכך את העבודה?!
הרי מרשה הוא לעצמו להסתכל במראות אסורות, בנשים ובתמונות המגרות לעבירה, אם זה במקום עבודתו או במקום מגוריו, אלא שמתאפק הוא מלחטוא, הכי בן חורין הוא זה?! הלא סבל איום סובל בר נש זה מעצמו, שהרי מפקיר הוא עיניו, ומאידך עוצר ואינו מרשה לעצמו להנות ממה שעיניו רואות, הרי שעיניו רואות וכלות כל היום ואין לא-ל ידיו למלא תשוקתו, הן במה שבידיו לעשות ונמנע מחומר העבירה, והן במה שאין לא-ל ידיו בפועל לממש את תאוותיו, הלא חייו של זה חיי גיהנם ממש.
וא''כ כשהתורה הק' צותה עלינו שלא נביט בנשים, שזה איסור המחויב מהתורה כמבואר ברמב''ם ושו''ע ובכל הפוסקים, וכי בזה התורה החמירה עלינו או הקלה עלינו? הלא בוודאי הקלה עלינו, שהרי זהו בן חורין אמיתי, זה שכובש עיניו, ולא מביא עצמו למצב של גירוי לכשיצטרך לכוף יצרו ולמות מצער תאוותו, והשומר עיניו הלא הוא בן חורין אמיתי שאינו מביא עצמו לצער הזה.
וגם זה החוטא בנפשו, ואינו בוחל להתגעל בגועל העריות ממש, וכי חייו חיים? הלא אש הקנאה והתחרות לרצות הרבה פעמים את מה שאין בידו להשיג - אוכלת אותו עד רקב עצמותיו.
כי הלא אמרו חז''ל (שבת קנז): אבר קטן יש באדם משביעו רעב, מרעיבו שבע, ואם כן למי יש יותר רוגע ושלוה אם לא לזה המרעיב עצמו, ובכך שבעה נפשו מתוחלת ממושכה מחלת לב.
וכמו כן היש לך בן חורין מאשר זה המסתפק במועט וכובש תאוותיו ושליט על רצונותיו, לעומת הריק והפוחז הרובץ תחת אשר תשאל נפשו ללא שום שליטה, ובל ימנע אף מלהיכנס לחובות ויתר הסתבכויות שונות.
וכמו כן מי מאושר כמאמין ובוטח בה' המשליך כל עניניו על הבורא ומאמין שכל הנעשה זה לטובתו, ובכל צרה אשר תבוא עליו הנו רגוע ושקט מתוך אמונת אומן שהוא כאשר ייסר איש את בנו, ומאהבת ה' אליו פוגע בו ליישרו במסילה העולה אליו לקרבה אותו.
והנה כמו כן הסטטיסטיקה מוכחת שהמתפללים בכל יום - מספר מחלות הלב אצלם הרבה פחות מהחפשיים שאינם מתפללים.
וכן אחוזי הגירושין אצל שומרי תורה ומצוות אפסים לעומת פורקי העול, אם כן הכי בני חורין הם?! הלא חייהם חיי גיהנם גם בעולם הזה, ואין להאריך בדברים אלו הידועים.
(והאריך בזה בדברי טעם הרב ''מכתב מאליהו'' בתחילת חלק ראשון) וכל הנ''ל הוא אך ורק לגבי הפגעים והמרעין בישין שניצול מהם שומר תורה ומצוות לעומת זה שאינו שומר תורה ומצוות שפוגעים בו כל הצרות שבעולם בגוף ובנפש, ועדיין לא נגענו בכוון החיובי שהוא העונג הרוחני מהתורה, מהשבת, מנועם כבישת המידות והתאוות שהמה נחלת החרד לדבר ה' בלבד, והרי זה פשוט שחשים המה בעונג התורה והמצוות גם בעולם הזה דאם לא כן לא יתכן בשום אופן לִפְרֹךְ האדם עצמו בעמל תורה ותפילה מתוך עוני וצמצום הפרנסה, בהכרח אם כן בא לו זאת מתוך הרגשת עונג גם בעולם הזה, ופשוט.
ובידיעה פשוטה זו יבוא האדם לשמחה גם טרם הגיעו לעונג התורה, עצם הקיווי לעונג ישמחהו, ובפרט כאמור הידיעה מהגיהנם של אנשי עוה''ז כמו כן תביאהו לשמוח בחלקו ולהעריך את זכותו.