אור ברסלב
נפשי בשאלתי חלק ב - שו"ת קדושה › האם יש להקפיד מלקרא בספר שיש בו תורה ומוסר שמחברו לא היה אדם שתוכו כברו?

נפשי בשאלתי חלק ב - שו"ת

קדושה · האם יש להקפיד מלקרא בספר שיש בו תורה ומוסר שמחברו לא היה אדם שתוכו כברו?

האם יצרא דעריות הוא אף באנשים גדולים?

בהחלט יש להזהר בזה.

וכן מובא בספר ''מגיד דבריו ליעקב'' (אות נב) וכן בספר ''מעין גנים'' (פי''ד אות א'), שלא להסתכל בשום ספר אם לא נודע מי מחברו, כי באם אין אמונת המחבר חזקה בה', הגם כי כתב פלפולים ודברי תורה ומוסר, הוא כארס לנפש המסתכל בספריו, וכל שכן בדברי האפיקורסים והמינים, ואפילו כוונתו רק לראות ולהציץ בחידושיהם, כי על ידי הסתכלות בדברים נתחשך כח הנשמה ומזיק לאמונה ח''ו הגם כי אין נרגש תיכף.

והטעם הוא כי נשמתו וכוחו של המחבר בספרו, וכשהוא היה אדם שאין תוכו כברו משפיע הדבר על הקורא, והוא הנקרא בספה''ק ''כח הפועל בנפעל'' כוחו של הפועל בפעולתו, אם לטוב אם ח''ו להיפך.

פעמים שנכנסים לבית-הכנסת או בית-המדרש מסים ומרגישים בו קדשה נעלית וחשק ללמד בו, ולעמת זאת יש בתי כנסיות ומדרשות שאין לנכנס בהם הרגשה של קדשה וקשה מאד להתפלל שם, האם זה אמתי או דמיון, ואם יש בזה אמת - מה הסבה לכך?

בהחלט הדבר אמיתי, ודע שבני אדם מקדשים את הבית-המדרש, ולא הבית-מדרש מקדש את האנשים, ולכן בית-המדרש שנהגו בו בני אדם יראי שמים בקדושה יתרה בעסק תורה ותפילה בלבד, יש בו קדושה, ואם לאו המקום מחולל מקדושתו וקשה לעסוק במקום זה בתורה.

ומובא בספר ''בית אבות'' בשם זקנו הגאון רבי אברהם מווילנא בעל ''מעלות התורה'' שהיה אחי הגר''א שאמר בשם אחיו הגאון: ''אם היו בונים בית הכנסת מראשיתו בתכלית הכשרות וטהרת הלב עד שאפילו החוטב העצים היהודי היה עושה מלאכתו בזה לשם שמים, אזי לא היו מתפללים באותו בית כנסת במחשבה זרה כלל, כי המעשה והמחשבה דבוקים יחד''.

וראיתי לזה ביאור נפלא בשם הבעל-שם-טוב, ''שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה'' - שנים שבאים לעסוק בתורה ולא מסתייעא מילתא לעסוק בתורה, וקשה להם הדבר ללמוד, ''הרי זה מושב לצים'', הרי זה משום שישבו במקום לצים וחיללוהו ולכך הבאים שם קשה להם ללמוד שם.

והוא ענין הנאמר בחז''ל (תענית י''א ע''א) ''קורות ואבני ביתו של אדם מעידין בו'', ובוודאי אין הכוונה שנצרכת עדותן לשם ראיה, שהרי נשמתו של אדם מעידה בו כמבואר שם בגמרא, אלא עדות מצד המציאות, דהיינו האבנים והקורות מדברים מצד עצמן ומוכח מהם גופא האם האדם נתקדש בתוך ביתו או שהיה נוהג בחילול.

היאך יאמר האדם: ''הריני אוכל ושותה כדי שאהיה בריא וחזק לעבודת קוני ולא להנאת גופי כלל'', אחר שיודע שאינו כן?

אפשר שכשיודע שאינו כן, לא יסיים: ''ולא להנאת גופי כלל'', אולם תחילת הדברים יוכל לומר ''הריני אוכל ושותה כדי שאהיה בריא וחזק לעבודת קוני''.

או אפשר לומר שבכל אופן רשאי לומר ''ולא להנאת גופי כלל'', והוא ע''פ המבואר ברמב''ם (הלכות גירושין פ''ב ה''כ) ''שכופין אותו לגרש בעל כורחו עד שיאמר רוצה אני'', ואין בזה דין מגרש בעל כרחו כמבואר ברמב''ם לפי שהאדם בעצמו רוצה לקיים דין התורה, אלא שיצרו הרע מעכב עליו, ועל כך כופין אותו כדי שיצליח לכבוש את יצרו הרע, ואז ממילא ישאר רק רצונו הטהור לקיים מרצונו מצוות התורה.

והוא במילים שונות ענין ''מסירת מודעה'' לביטול הפניות והמחשבות הרעות, ואדרבא ק''ו הוא, אם מועיל הדבר גם כאשר בית דין כופין אותו בעל כרחו לגרש הרע מקרבו, עאכו''כ שיועיל ביותר כשהאדם בעצמו מגרש המחשבות הרעות מקרבו בכך שמוסר מודעה ומבטל המחשבות הרעות שיעלו בלבו מתוך שרצונו הטהור לעבוד את קונו בלב טהור.

ישנם טפשים הטוענים שככל שישביעו עצמם בהתר כן יוכלו להנצל מהאסור היות ויתרגלו לתאותם ולא יהא בה אצלם שום חדוש להתאוות יותר, מה יש להשיבם?

טעות גדולה טעו, שהרי חז''ל אמרו (סוכה נב ע''ב): אבר קטן יש באדם משביעו רעב מרעיבו שבע, והיינו אפילו בהיתר שאם משביעו רעב יותר, וכבר עמד על כך הרב ''מכתב מאליהו'' ח''ד (עמ' 241-242) והיטיב לבאר זאת, שכאשר האדם מתרגל להתאוות עצמו בהיתר, אכן יתרגל לאותו היתר באופן שלא יתפעל ממנו כ''כ, אולם זהו הגורם שיזכירהו להתעורר להתאוות בכל חידוש תאוה אסורה שאינה תחת ידו וחידוש היא אצלו - להתאוות לה ללא מעצורים, והוא מאחר שהשביע עצמו בתאוותו בהיתר - גרם בכך שתאוותו תהא מורעבת ושואפת לעוד תאוות חדשות והוא שיגרום לכך שתעוררהו ותזכירהו בתאוותו להתעורר עליה כל פעם מחדש, ומתאוותו בהיתר מיד יזכר ויתעורר לעשות מעשהו באיסור.

ודימה זאת לאדם שעבר זמן הרגיל לאכילתו, אך שעדיין לא עלה רעבונו לרעיוניו לקום עתה ולאכול, אזי די בפרוסת לחם שיראנה - להזכירו שהנה הגיע זמן אכילתו והנו בעצם רעב. ואף שפרוסת לחם אין בה חידוש אצלו ורגיל הוא בה, כמו כן זה המורגל בתאוה תזכירהו תאוותו לחדש תאוותו ברעבונו אשר ירעב.

והדברים פשוטים, ומה לנו להתחכם עם חכמת חז''ל, שפתרונם הוא אך ורק להרעיב היצר ובכך ישביענו, וזאת יקנה האדם בדרך סור מרע מצד אחד שלא להביא עצמו למקום נסיון, ובעשה טוב מצד שני להיות שקוע בתורה, וככל שירבה בתורה לא במהרה הוא חוטא, וכמ''ש הרמב''ם (סוף הלכות ביאה) שאין מחשבת עבירה אלא בלב הפנוי מן החכמה.

אדם מבגר שכמעט וכבר עבר ממנו ענין הקשוי ומקרה לילה, וגם אם יהרהר ביום לא יבוא לקשוי ולמקרה האם בשל כך קל עוונו בהרהור?

לא יעלה על הדעת דבר כזה, והנראה פשוט לענ''ד שהשיעור הוא כך, לו היה אדם זה צעיר ובהרהור כזה היה בא לידי קישוי או לידי מקרה לילה הרי שגם עתה בהיותו זקן נחשב לו כמקשה עצמו לדעת וכמטמא עצמו במקרה לילה, והטעם פשוט, דוכי שבשל זקנותו חדל להיות לו אורח כבחורים יקל מעליו איסור הרהור, א''כ הותרה הרצועה לזקן להרהר?! אלא פשוט כמבואר.

מה גדר דרך ארץ שאמרו חכמים (קדושין מ ע''ב): ''כל שישנו במקרא במשנה ובדרך ארץ לא במהרה הוא חוטא''?

מבאר זאת הרב מכתב מאליהו (ח''ה עמ' 62) שהוא בעיקר עדינות האכילה, והנה לך דבריו הנפלאים:

דרך ארץ היא התנהגות ישרה ויפה כלפי הבריות וכלפי עצמו, ומתנהג בכל דבר בשכל ובעדינות. עיקר המבחן הוא במאכלו כי האדם שאינו נוהג בדרך ארץ באכילתו, שהוא רעבתן, מגונה הוא על הבריות ביותר. וכן כתב רש''י (קידושין שם) ''דכיון שאינו מן היישוב אין מקפיד על עצמו ואין לו בושת פנים, וכן האוכל בשוק הואיל ואין מקפיד על כבודו אינו בוש לזלזל בעצמו וליפסל''.

אמרו בגמרא (שבת י.) שהאדם נבחן באיזו שעה ביום שהוא רגיל לאכול: ''תנן רבנן: [האוכל] שעה ראשונה [אחר נץ החמה] - מאכל לודים [אוכלי אדם]''. - כי האדם שהוא כל כך להוט אחר אכילתו עד שהוא אוכל שעה ראשונה ביום, סוף סוף אם לא יהיה לו מה לאכול חשוד הוא לאכול בשר אדם כמו שעושים הלודים, ואם לא יאכל בני אדם ממש יזיק להם בגופם כדי למצוא תאותו.

''שנייה - מאכל ליסטים''. - אם אינו כל כך להוט אחר אכילה ושתייה ואוכל בשעה שניה, סוף סוף בעל תאוה הוא, וכשלא יהיה לו, חשוד הוא לגזול ממונם של בריות.

''שלישית- מאכל יורשים''. - מפנק את עצמו ונוהג כיורשים שלא עמלו על כספם ולכן מפזרים אותו ואוכלים סעודות ארוכות, וגם אין דואגים לשוט אחרי מזונות ולעסוק במלאכה (רש''י שם).

''רביעית - מאכל כל אדם'' - שאינו מקדים ואינו מאחר, ואוכל אחר זמן הקרבת תמיד של שחר (עי' מהרש''א ח''א שם).

''חמישית - מאכל פועלים'' - שצריכים לצמצם ואין אוכלים עד שירעבו.

''ששית - מאכל תלמידי חכמים'' - שעסוקים תמיד במחשבות של תורה ואינם מרגישים רעב עד שירעבו הרבה.

ועיין עוד בדברינו בנושא ''קדושת האכילה'' כמה שו''ת בבירור נושא זה.

ונפקא מינה בכל הנ''ל גם לקדושה וצניעות שיש לאדם לנהוג בתוך ביתו, ולקדש עצמו במותר לו לבלתי יפול בתאוה זו מן ההיתר אל האיסור, ועיין לעיל תשובה ל'.

היאך נתן לשמר את העינים במצב של חסר בררה, וכגון נהג נסיעות או כגון בחתנה שלא בארח דתי שבלתי אפשר להעדר ממנה, או בהזדמן למשרד, ביה''ח וכיוצא.

דע דבר פשוט בדוק ומנוסה, כשהאדם שומר עצמו במצבים שיש באפשרותו לשמור עצמו ומשתדל בכל כוחו לשמור עצמו לבלתי להכשל, הרי שמכאן ואילך מן השמים ישמרוהו במצבים שאין באפשרותו להשתלט בשמירתו על עצמו, והוא בדוק ומנוסה שיתכן וילך זה השומר עצמו מחמת ההכרח והאונס במקום שרבו בו המכשולים ויצליח לעבור בשלום לגמרי מבלי להכשל כלל.

בדרך כלל, כשאדם נכשל בעיניו ביציאתו לרחוב במראה הראשון שנפגש בו ופגע בו היצר והכשילו, מיד מתיאש האדם להמשיך מכאן והלאה לשמר עיניו, ונחלש בדעתו למאד, ובכן במה יחזק עצמו, להתחיל מיד מעתה לשמר ואף שהוא ''בעדנא דיצר הרע'' (נדרים ל''ב ע''ב)?

החכם יתבונן, הרי מהי תשובת המשקל, ''באותה אשה, באותו מקום, ובאותו זמן'', כמבואר ברמב''ם הלכות תשובה, ובכן תתבונן התבוננות פשוטה ורווחית, הלא ברגע זה הסתכלת באיסור, נכשלת, ובכן הנה ברגע זה אם מעתה תעצור עצמך מלהמשיך להסתכל מיד תיקנת את מעוותך, שהרי ברגע זה שהנך עוצם עיניך מלהמשיך להסתכל מתקיים בך: ''באותה אשה באותו מקום ובאותו זמן'', ומה לך להמתין לתיקון לזמן מאוחר יותר שמי יודע אם יזדמן לך בכלל, וגם אם יזדמן - יצטרך להיות תיקון זה בקושי וסיגוף, הנה לפניך עתה הזדמנות נפלאה לתקן מעוותך בנקל ובין רגע ממש. לכך תהא חכם, קפוץ על הזדמנות זו והתגבר מיד, ובכך באת לתיקון המעוות.

נשאלתי באחד שטען: ב''ה הנני בישיבה ועמל בתורה כפי כחי, ודעתי ומחי נקיים בדרך כלל מזהמת הרחוב, וחזוק בעניני קדשה על שמירת הברית מפריעים לי, שכשאני קורא בספרים בענינים אלו, דוקא מתוך כך צצים ומתעוררים בקרבי הרהורים רעים, ובכן האם לא עדיף להמנע מקריאת ספרי חזוק בנושא זה?

בהחלט, זה שתורתו אומנותו ושקוע הוא בתורה ובפלפוליה, והתורה משמחתו וממלאת לו את ראשו להיות שוגה בה תמיד, וכמו כן יראת ה' היא אוצרו, למה אם כן שיעסוק בספרים העוסקים בעניני פגמים של עוונות עריות למיניהם, ואכן צודק הוא בטענתו לאמר: ''מה תעירו ומה תעוררו'', ואם זכה זה שהיצר ישן אצלו למה שיעוררהו עליו.

אלא שעם כל זה מדי פעם, ובפרט כשחש רפיון בעצמו יחזק עצמו בנושאים אלו בספרים העוסקים בזה בכללות, דהיינו מבלי לפרט את פרטי הענינים בזה, ובפרט בימינו מי יאמר נקיתי?! אלא שאם המצא תמצא נפש יקרה שכל מעיניה תורה ויראה, אזי כאמור נכון הוא שלא לעסוק בנושא זה, ''ויודע צדיק נפש בהמתו'' לחוש אימתי העסק בזה לתועלתו ואימתי להיזקו.

תוכן העניינים

נפשי בשאלתי חלק ב - שו"ת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה