אור ברסלב
נפשי בשאלתי חלק ב - שו"ת נסיונות › לפעמים נפגש האדם עם נסיונות קשים מעבר ליכלתו, הכיצד?

נפשי בשאלתי חלק ב - שו"ת

נסיונות · לפעמים נפגש האדם עם נסיונות קשים מעבר ליכלתו, הכיצד?

האם מועיל תפלה שלא להכשל בעברה, אחר שרצון ה' שנעמד בנסיון בכחותינו?

גילה הגה''צ רבי יחזקאל לוינשטיין (''אור יחזקאל'' אמונה עמ' ריז) יסוד גדול, לעולם אין הקב''ה מנסה לאדם מתחילה אלא בנסיון קל, ולאחר שמתרשל הוא בו, משים עליו הקב''ה נסיון קשה יותר. וההגיון שבדבר הוא פשוט.

ניקח להמחשה דוגמא קיצונית כדי שיובן הענין: אדם שהגיע במשך השנים לרצח ולשוד, הרי שבוודאי שלא מיד כשפתח את עיניו ונהיה לאיש בא אליו יצרו לרצוח ולשדוד, אלא אדם זה מתחילה אכן היתה לו נטיה לדברים דומים, והחל בגזילות קטנות, ברמאות, בזיוף וכיוצא, עד שהגיע למה שהגיע לשוד, וכן הרוצח - מתחילה היה מבייש, אכזרי, מכה, עד שנהיה רוצח.

הרי שמתחילה הנסיון בנקודת הבחירה של המדרגה שהאדם נמצא בה, ומשם מנסה היצר להורידו יותר למטה. כן הוא לגבי כל אדם, אדם השומר שבת כהלכתו לא יבוא לו יצרו לחלל את השבת לבשל ולכבס וכיוצא, והטעם לפי שהאדם בבחירתו כבש כבר יצר זה ולא נתן לו מקום, וירד פיתוי זה מנקודת בחירתו, וזאת בשל החלטתו הנחרצת לבלתי הטות אוזן לשמע עבירות שכאלה. אולם במסגרת מדרגתו יבוא נסיונו, דהיינו פחות ללמוד בשבת, יותר לדבר דברים בטלים, דברי חול, וכיוצא.

וכן אדם ההולך לשיעורי תורה, לא יבוא לו יצרו בהצעה: מהיום אל תלך כלל יותר לשיעורי תורה, אלא שבמסגרת מדרגתו אכן יבוא נסיונו, וכגון, לבטל היום בלבד מלבוא לשיעור תורה, או תפילה בציבור וכיוצא.

ומעתה נתבונן, הלא כשמתרשל האדם בנסיון קל זה, ומחדל זה כבר לא פועל בו רגשות אשמה, ומצפונו נקי ממחדלים אלה, מה אם כן העצה לעוררו?

ועוד, למשל אדם שהתרשל בנסיון שמירת העינים, וכבר קל בעיניו עוון זה, או שמירת לשונו מלשה''ר ושקר, היאך נביאהו לזה לחזור לאיתנו הראשון?

ובכן, מה עושה הקב''ה? מרשה ביד יצרו להחשיקו ולפתותו למחדל חמור יותר, ואז, ממחדל חמור זה שבא לו יצרו זה עתה בהצעה באחרונה, יזדעזע וירתע, ויש סיכוי שאז יתבונן ויחרד, על מה עשה לי אלקים ככה, הלא על מחדל כזה וחשק כזה לעבירה חמורה כזו מעולם לא היה עולה בדעתי; אכן זלזלתי בעינים, אולם לחטוא בחמור מזה לא עלה בדעתי מעולם... אכן זלזלתי קצת בשמירת לשוני, אולם לחשוק לדבר על אדם ובזה למוטטו ולמוסרו למלכות - לא עלה בדעתי... ואז יתבונן, היאך ירדתי לדיוטא תחתונה כזו עד שעולה בלבי לעשות מעשים נוראים כאלו, ובכן מתוך כך יגיע להבנה ולפיענוח תופעה זו בקרבו; אין זאת אלא משום שזלזלתי ב''קטנות'' בתחילה, הוא שהביאני לכך, על מנת להעמידני על המקום ולהתעורר לשוב לאיתני הראשון - לפחות, ובמהרה טרם לא תהא לי תקומה.

אם כן לטובה עושה הבורא עם האדם שמתרשל בקטנות, ולבו כבר נעשה גס בהם, ואין לבו נוקפו עליהם, להחשיקו לדברים חמורים ביותר ובכך להבהילו, כדי שמיד יתעורר לשוב לאיתנו הראשון, מתוך הבנה שאם לאו, יגיע עד שאול ממש, ואם יחזור לאיתנו ושב ורפא לו.

מהיכן ישאב האדם כח להתמודד עם הרע הסובב אותו, הלא גם אם ירצה, לפעמים נדמה שהוא כמו לרצות לעלות לשמים?

דע סוד גדול, כל הכלים והאמצעים להתגבר על הרע, הניחם הבורא מכבר באדם, אין נדרש מהאדם ליצור כלים לעבודתו, אלא רק להשתמש בהם.

משל למה הדבר דומה?

פועל פשוט בא לחרוש בשדהו של בעל הבית, הלא הפועל הפשוט הזה בא ללא כלי עבודה, אם לא יותן לו כלי עבודה היאך יעבוד? אלא בעל הבית משים בפניו כל כלי העבודה הנצרכים ורק נדרש מהפועל להשתמש בהם.

ולו יצוייר שהיה נצרך לפועל ליצר מחרישה וקלשון ומגריפה וכיוצא, וכי היה ביד פועל פשוט זה לפעול משהו? בודאי לא.

כן הוא בענין האדם, הכלים - שהם האמונה בבורא, מסירות נפש, רצון, אהבת ה', בלמים לעצור עצמו מתאוות וכיוצא, הכל מונח בפנימיות האדם, האדם הוא מכונית חדשה שיש בה הכל, והנדרש הוא רק לפעול עם אותם כלים.

וביתר עומק יש לנו לדעת ענין חשוב שמקורו במה שכתב האר''י ז''ל, הובא ברמח''ל בספר ''העיקרים'' מאמר ''התורה והמצוות'', וכן ב''נפש החיים'' שער א' פרקים ג-ד, כי האדם אוצר בתוכו ניצוצות מנשמתו, אולם שורשה של נשמתו הינו בשמים ממעל, ובאתערותא דלתתא, היינו כאשר רק מתעורר האדם למצוה כבר משתדר בשידור ישיר רצונו זה מניצוץ שבנשמתו לשורשו הנמצא בשמים ממעל, ועולה רצון זה דרך אותו חבל לעורר השפעה קדושה שתרד עליו מלמעלה למטה אליו, ואז נשפעת השפעה וכח רוחני משורשו שלמעלה לניצוץ שבגופו, והוא המסייעו והדוחפו לקיים המצוה ולעמוד בנסיון, והוא סוד: ''הבא ליטהר מסייעין אותו''.

היאך מתיחסים למקרי לילה התכופים, ולהטרדות ביתר עניני קדשה שנתפס להם האדם, קשוי... ושמא קרה מקרה ושמא לא... וכיוצא.

דע כי כל טרדות אלו נובעין מצמצום וקטנות הדעת, והנה אנו היום שהתבגרנו צוחקים מעצמנו היאך נבהלנו וחששנו לכל מיני חששות שהטריד אותנו היצר בהם, ומאידך מצטערים על שהשקענו עצמנו בטיפול בטרדותיו במקום להרבות בתורה בעמל וביגיעה ובבקיאות רבה.

ועתה נוכחים אנו לדעת שבעצם היצר הוא היה ה''רבי'' שלנו, להמציא לנו חומרות יתרות, על מנת ליטול מאיתנו את הישוב-הדעת והשמחה.

ועוד דע, כי תורתנו הק' דרכיה דרכי נועם, ולכך כל דרך וגישה לפתרון בעיה כל שהיא כשאינה בדרך נועם אלא בלחץ ומתח - אינה מדרך הקדושה, ולפחות מעורב בה מדרכי היצר.

והכלל הוא: אם בחור משתדל לעשות את אשר ביכולתו, ובכל זאת יקרהו מקרים אשר לא טהורים - שיהיו כמה שיהיו, באיזה תכיפות שהיא, וכמו לגבי קישוי, ישנם נערים בעלי רגישות גדולה, ומיד מתקשה להם האבר ובעיניהם נדמה שבזה הינם בשאול תחתית, וישנם כאלה שמכך כבר חושבים אם כבר אני בירידה אזי כאשר אבדתי... אלא, כאמור, אם בחור משתדל לעשות את שלו, עליו לדעת שמכאן ואילך תפקידו הוא לא להתייחס כלל, ולא להתפלפל עם היצר בזה, כי בכך רואה היצר בזה אחיזה לבלבל את האדם, וכמוצא שלל רב ישמח היצר בכך שמצליח הוא לייאש לבלבל ולהעציב, ומני אז מלאכתו נעשית מאליה... אולם כשהאדם מסלקו ולא מתיחס לבלבוליו כמו כן הוא עוזבו ומניחו.

וזכור זה כי הוא כלל גדול, ובדוק ומנוסה, שכאשר האדם מתנתק מצמצומים והטרדות אלו, והולך בעוז ובטחה בדעת תורה, אזי היצר מניחו והולך לו, כי רואה שאין לו מה לעשות אצל זה שאינו מתפתה מהבליו ואינו נטרד ונבהל מדמיונותיו, והעובדא, דכשהאדם מתבגר, רואה עד כמה יצר מסוג זה אינו אלא דמיון, והוא ממש כמו פחדים וחרדות המצויים לתפוס את הצעירים ובפרט את הילדים, והוריהם המבוגרים הלא יודעים הם בבירור שכל פחדם של בניהם אינו אלא מקטנות הדעת.

ולכך צעיר שסובל מהנ''ל בענייני קדושה ידע שהרבה מסבלו יסולק באם ישמע לעצת גדולים וחכמים ממנו. (וראה עוד בדברינו בזה בנושא ''קדושה'' (תשובה ט'), ובנושא ''כפיתיות'')

לפעמים אומר האדם לעצמו: לי נראה לפעמים שאני ממש אנוס לעשות העברה ואין הדבר בשליטתי, מאידך מאמין אני שחיב אני להתגבר, ואני מבלבל מכך, קשה לי להבין מדוע אתבע על דבר שאני לפחות כמעט אנוס לעשותו.

דע חביבי, הקב''ה הטביע באדם כח שכלי וכח רגשי, ובאמת השאלה נשאלת מי יותר חזק השכל או הרגש.

ובכן האמת הברורה והפשוטה היא שהשכל הרבה יותר חזק מהרגש, והעובדה, אדם לא יגנוב ואף שתאוותו לממון עצומה כאשר יודע הוא שיתפס, ועוד, אדם שסובל מסכרת אף שהוא אוהב מאד דברי מתיקה - לא יאכלם, שכלו יגבר על רגשות תאוותיו, וכן אדם הסובל מיתר חוליים - לחץ דם גבוה, לב חלש וכיוצא לא יאכל מה שמזיק לו ואף שאוהב הוא מאד מאכלים אלו המזיקים לו.

ובכן כשאדם משוכנע בנזק העלול לקרותו - שכלו בנקל יגבר על רגשותיו, אולם כשאדם לא משוכנע בנזק לא יוכל שכלו להתגבר על רגשות תאוותיו, והראיה, הנה אנשים יודעים שסיגריות זהו דבר לא בריא, ולמה אם כן אינם מצליחים להתגבר, התשובה כי אינם משוכנעים בנזק, בחושבם, הנה רבים מעשנים ולא ניזוקים.

כשלאדם יהא ברור שחטא הוא מוות, חטא מזיק, חטא זה רעל, לא יעיז האדם לחטוא, אלא שהאדם מורה היתרים לעצמו, שמא אנוס הוא מפני חוזק יצרו שתקפו... הוא לא אשם מאחר שכך חונך... הבורא יתחשב במצבו המסכן... וכיוצא בכל מיני מחשבות מִינוּת שונות, וכענין הנחש שצעק לחוה ''לא מות תמותון'', כן צועק הוא באזני החוטא - ''לא מות תמותון'', ואם תאמר והרי הקב''ה אמר ''כן מות תמותון'', על כך יש לו תירוצים, ''כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם וכו''', וכל מה שאמר ''מות תמותון'' אינו אלא להרחיק את ה''אדם'' מן העבירה... וכיוצא בטענות שכאלו כן בא הוא לאדם עד היום.

לכן תביעת ה' מהאדם להתחזק באמונה שתביאנו לחיזוק השכל ולהחלטיות שלא לחטוא, ובאם יהא ברור לו שחטא הוא מוות בנקל לא יחטא.

יוצא אפוא,שבעצם האדם יכול להתגבר על יצרו בנקל, אולם זאת כאשר שכלו חזק, והשכל חזק רק כאשר האמונה חזקה ובזה מתחזק השכל להיות ברור לו שעבירה זה מות ורעל, שהרי אימתי יזהר אדם בציווי הרופא המזהירו מפני מאכל כזה או כזה, הלא רק כאשר יאמין לרופא, אולם אם יחשוד ברופא שאינו אלא מאיים או מפחיד, הרי במילא יתגבר חשקו על שכלו.

ועל אמונה אדם יתבע מדוע לא חידדה כראוי, זאת תביעת הקב''ה מהאדם להיות מאמין שלם, דאם לא כן התוצאות תהיינה שישתלטו עליו הרגשות והתאוות ויכניעו את השכל להיותו מעורער מחמת האמונה המעורערת.

תוכן העניינים

נפשי בשאלתי חלק ב - שו"ת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה