אור ברסלב
נפשי בשאלתי חלק ב - שו"ת נסיונות › באיזו עצה ודרך למעשה אפשר להתגבר על נסיון הנראה שקשה לעמד בו?

נפשי בשאלתי חלק ב - שו"ת

נסיונות · באיזו עצה ודרך למעשה אפשר להתגבר על נסיון הנראה שקשה לעמד בו?

מתוך איזה כונה יש לאדם לבא בתחנה לבורא שאל יביאהו לידי נסיון?

הגרש''ז מקלם היה אומר: שהמתחיל לחשוב שהנסיון קשה, כבר הגביר על עצמו את היצר הרע. ומובאים דבריו ב''מכתב מאליהו'' (ח''ב עמ' 22), ומבאר הרב דסלר זצ''ל דבריו, שהאדם חייב לחזק לעצמו בהחלטה מוצקה כברזל שלא להיכנע לעולם בשום פנים, ויחליט שבשום אופן לא בא בחשבון אופן של כניעה לחטא, ואז יצליח.

ועומק ענין זה ביארנוהו בענין התשובה ושייך הוא לכאן בענין ההתמודדות עם הנסיונות, שעל האדם להחליט שלעולם לא יתפשר עם השטן על שום פרט, ויחליט שנלחם הוא עמו בכל כוחו, וגם אם במהלך הלחימה ינחית עליו היצר ממכותיו, וימעד ויפול, יבטיח שתיכף יקום, ולא יתמהמה בנפילתו.

ודומה לב' בני אדם הנאבקים, ולבסוף ניצח האחד והכניע את יריבו לגמרי, והלא לא יבצר שבמהלך ההאבקות ספג גם הוא מכות קשות ופציעות כואבים, אולם בכל זאת נחשב למנצח, ומדוע? לפי שלא הכריז על כניעה בשום אופן, ונלחם בחירוף נפש עד שֶׁיְּרִיבוֹ הוא זה שהכריז על כניעה.

והנמשל הוא יותר מהמשל, לפי שבמלחמת היצר, על האדם להיות בטוח שאם יהא עקשן לבסוף ינצח, שהרי מובטח הוא בסיעתא דשמיא שיסייע לו הקב''ה לנצח, ואם ''ה' אורי וישעי'' אזי ''ממי אירא''? ואם הבורא ''מעוז חיי'' - ''ממי אפחד''?

א''כ העצה והדרך לְנַצֵּחַ בנסיון הוא בהחלטה הנחרצת לְנַצֵּחַ, והחלטה זו מחויבת שתהא מכח האמונה שהעקשנות בלחימה ללא פשרה בודאי תביאהו לנצח.

וזהו ענין התשובה המבואר ברמב''ם שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא, והוא תימה וכי יכול האדם להבטיח שלא ישוב לזה החטא, והלא נאמר: ''הן בקדושיו לא יאמין'', אם הקב''ה לא מאמין באדם, היאך יעיד עליו שלא יחטא? אלא הכוונה שיעיד עליו יודע תעלומות שהחליט זה לא להתפשר, אלא אף אם יפול - שעל כך אכן אין הבטחה - יקום וילחם מחדש עד שינצח.

ועד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא יחטא היינו מתוך פשרה והשלמה עם המצב, אולם באם מחליט על מלחמה עד שינצח, הוי קבלה אמיתית ואף שיפול בינתים.

הכיצד הוא שישנם אנשים טובים בלבותם ומכשילם היצר בעברות חמורות, ולעמתם ישנם אנשים שלבם רע ומניח להם היצר מלהכשילם בעברות החמורות?

ועפי''ז מסביר הוא שם באופן נפלא ענין חטאי בית ראשון שהיה לבם לשמים כמובא בגמרא והחטיאם בג''ע ש''ד ע''ז, לעומת חטאי בית שני שהיה בהם שנאת חינם והניחם בכך ואילו בחמורות לא ניסה להכשילם.

ומסיים שם:

לומדים מזה, שכדאי ליצה''ר לשמור אדם מעבירות חמורות ולחזק ידיו בתורה ומצוות, רק על מנת שירבה בעבירות מן הצד, ואפילו קלות, לפי שרבוי העבירות הקלות מרחיקות את האדם מן התשובה (רבנו יונה שע''ת, ג, רג) והיינו מה שאמרו (יומא ט ע''ב): ''ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש עבירות ע''ז ג''ע ש''ד''.

ועו''ש (בעמ' 170):

היצה''ר מעדיף להכשיל אדם בעבירות קלות אך תדירות, שהן רחוקות מתשובה וגם מתעים ומטמאים את הלב, ורק כשאי אפשר וכגון שהאדם הוא ''לבו לשמים'' והנו כשר וטוב ואין בלבו שנאה ותחרות וכיוצא, הוא משתדל להכשילו בעבירות חמורות, וזה גם טעם מדוע הרהורי עבירה קשין מעבירה, כאמור מפני שהמה עבירות קלות ותדירות וקשים המה לשוב עליהן מעבירה עצמה.

תוכן העניינים

נפשי בשאלתי חלק ב - שו"ת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה