מידות · שמחה
מי שבטבעו הנו בקרתי, ואוהב לחטט בחסרונותיהם של אחרים, וכמו כן בחסרונות שלו ומכך בא הוא לעצבות כי מגלה הוא בעצמו ובאחרים חסרונות גדולים ורבים והעולם חושך בעדו, היאך ינהג לבטל מנהג זה?
''חשבון הנפש'' הוא מהמעלות הנשגבות ביותר, ואדם ללא חשבון נפש אינו אדם כלל, דמה שווה אדם שאינו שם דרכיו לפשפש בהם האם הולך הוא בדרכי ה' או לא, הלא אחד שכזה יאבד לגמרי ולא ישאר ממנו מאומה.
וככל שחשבון הנפש הוא עמוק יותר, עדיף הוא למאד שבכך יביא עצמו לשלימות יותר.
אלא שהיצר מתערב מאד במדה נפלאה זו, לתת בדעת המבקר עצמו בחשבון נפש לראות רק את השלילי, ולדון עצמו לחובה ללא שום זכות כלל, ובכך שוברו לגמרי.
העצה היא שגם זה הלוקי במידה זו של ביקורת שלילית ימצא בה בעצמה מה לשמוח מב' סיבות, האחת, בעצם זה שזוכה להתעורר ולבקר עצמו לעומת אחרים שהולכים בחושך, וישמח בכך מאד, ואף שמוצא בעצמו נקודות שליליות שמעציבות אותו מצד אחד, אולם מאידך ישמח כאמור כי בכך עושה הוא נחת ליוצרו כי זו בעצם מצות התשובה לבקר ולהתחרט על העבר.
והשנית, יאמין שיש תיקון לכל קלקול, ויתעודד שהתיקון ישנו בהישג יד והמוטל עליו הוא רק להשתדל ותו לא, ואז יקויים בו הבא ליטהר מסייעין אותו, ועל כך יש לו לבטוח בה', כי אף שאין להסתמך על בטחון בלבד ללא ההשתדלות, כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, אולם על התוצאה יש לבטוח, כי ''אלמלי הקב''ה עוזרו - אינו יכול לו''.
כלומר, אף שברוחניות אין להשתמש בבטחון על ההשתדלות, שהרי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, אולם על התוצאות בודאי יש לבטוח בה', כי התוצאות אינם תלויים באדם.
וכמו כן יתלמד להרגיל עצמו לראות בעצמו נקודות טובות שזכה בהם וישמח בהם,
וכשיתלמד למצוא זכויות בעצמו, יתלמד כמובן למצוא זכויות באחרים, ויתחיל מעצמו, כי על עצמו בנקל יותר לאדם למצוא זכויות, וכשירגיל עצמו למצוא זכויות בעצמו כמו כן יתרגל למצוא זכויות בזולתו.
מהי העצה לצאת בזמני הסתר מהחשך הקשה המסתיר והמחשיך על אור ה' מלהיות סמוך ונראה אצל האדם?
קודם עלינו להבין מה היא סיבת החושך האופף את האדם להסתיר ממנו את אורו ית'.
והדברים מובאים ב''מכתב מאליהו'' ח''ב עמ' 172 בשם הליקוטי מוהר''ן (קטו):
ומהי העצה לעלות ממבוכה של הכלים השבורים על ידי ירידה? עי' ליקוטי מהר''ן (קט''ו) ''ויעמד העם מרחוק ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלקים''. עמידה מרחוק פירושה: מי שרחוק כל כך מהקב''ה עד שאינו רואה עוד דרך להתקרב אליו ית'. אבל מי שיש בו השתוקקות להתקרב על כל פנים, הוא נגש אל הערפל - ההסתר - ורואה ''אשר שם האלקים'', שהקב''ה הוא מסתתר בתוך ההסתר והמניעה. וכתב עוד שהקב''ה אוהב משפט ואוהב ישראל. וכשמדת הדין מקטרגת על מי שאינו ראוי להתקרב אל השי''ת מפני מעשיו הרעים, אזי כביכול הקב''ה מוכרח להסכים עם מדת הדין להזמין לו מניעות כפי מדת המשפט. אולם מצד אחר הקב''ה אוהב ישראל, ועל כן הוא מסתתר בתוך המניעות, ומי שהוא בר-דעת יכול למצוא את הקב''ה בתוך המניעות. כך כתב שם מהר''ן.
ביאור הדבר: כי מי שכבר טבע בחטא עד שאי אפשר לו לעלות בעצמו על ידי סיוע המדות ושלא-לשמה, אינו בדין ליתן לו הסיועים הללו, אלא מניחים לו את כליו השבורים עד שיבוא לקצה היאוש. ואז אם יש לו דעת יכיר שאי אפשר לו להמשיך בדרך זו שמובילה לשממה ואבדון, אלא שצריך להתאזר בכל שארית כוחו ולשבור כל המחיצות והמניעות בתשובה קיצונית, שישתנה מן הקצה אל הקצה בכל פרטיו עד שיהא אחר לגמרי, שלא תהא הנהגתו היום כהנהגתו אתמול בשום דבר, ויתחזק בחיזוק אמיץ וקיים שיעשה מרידה והתקוממות נגד היצר הרע. וזהו מה שאמר מהר''ן שמי שהוא בר-דעת יכיר את בוראו בתוך המניעות, כי מבין הוא שהמניעות ניתנו לו כדי לעזרו לשוב אל השי''ת בתוקף ועוז - שבערפל שם הוא האלקים למי שנגש להתקרב.
ובילקוט לך לך: ''ויחלק עליהם לילה... הלילה נחלק מאליו; רבנן אמרין יוצרו חלקו''. פירוש: ''תנא קמא'' גילה שמי שמתעורר לתשובה מתוך ההסתר, ההסתר נחלק ונקרע לו מעצמו כי זהו טבעו. ו''רבנן'' גילו נקודה אחרת, שאין זה בטבע ההסתר שיחלק, אלא למי שזוכה לסייעתא דשמיא לעלות מתוך ההסתר, וזהו ''יוצרו חלקו''. והנפקא מינה בזה, שרבנן הוסיפו שצריך גם להתפלל על סייעתא דשמיא, ולא די בהתחזקות לבד, כי לא יתקיים בלי סיעתא דשמיא; ואין זוכים לסיעתא דשמיא אלא על ידי תפילה.
וכמו שלגבי הרע המשתלט על האדם להחטיאו יכול האדם הנבון לראות דוקא מתוך הרע והמניעות את ההתקרבות לה', כמו כן הדברים אמורים גם לגבי השמחה, כשאופף את האדם מעבה של עצבות והסתרה, יאמין שבעצם בתוך הסתרה זו - מרחמנותו ית' על האדם טומן הוא שם את הצלתו של האדם ותועלתו שיכולה לצמוח מאותה מכה, כי גם אם נגזר עליו להענש בעונש הקשה של ההסתר, מאחר ואי אפשר היה למונעו מפני מדת הדין הקשה שתבעה עליו הסתר, הבורא ברוב רחמיו כבר טמן לו בתוך ההסתר אור שיוכל להאחז בו ולהינצל על ידו מהחושך בו הוא נמצא. ואם יתבונן ויעמיק יראה שבתוך החושך והמניעות נמצא שם אור ה' לסייעו.
ואת תועליות החושך וההסתר ביארנום בהרחבה בנושא ''דור התמורות'', ובנושא ''גלות וגאולה''.
פעמים שהאדם מתיסר ביסורים, מתפלל ומבקש מהבורא שיסלק מעליו את היסורים והנה מתחזקים המה ביותר עליו, מה פשר הנהגה זו?
כמובן שדרכי ה' נסתרים ומי יעמוד בסוד ה', אולם ניתן לנו אפשרות להבין ולחקור בדרכי ההנהגה העליונה בדרך שהיא לתועלת לנו לתקן את מעוותינו. ובכן ננסה להסביר דרך במהלך הנהגה זו.
בעיקר תיתכן הנהגה זו אצל בעלי הטרוניות, שהיסורים עבורם זוהי הצלה כפי שכך ראתה חכמתו יתברך, אלא שהמה זועפים וזועמים על ה' ואינם מרוצים מהנהגת ה' עמהם, אולם כיון שנחוץ להם אלו היסורים, מתחסד עמהם הבורא כדי להבינם ולהרגיעם במצבם זה המיוסר ועושה בחכמתו להביא להם מעט שמחה והיא ע''ד שנבאר.
צריך להבין שהשמחה לא נוצרת ממילוי ''האין'' שהיה לאדם ונהפך ל''יש'', שהרי גם אם התאונן האדם על ה''אין'' ולבסוף התמלא לו ''האין'', וכי בזה יבוא לשמחה, והלא מי שיש לו מנה רוצה מאתים וכו', השמחה האמיתית היא ב''יש'' הקיים, ולא ב''יש'' המקווה והתוחלתי שהאדם מייחל לו. איזהו עשיר השמח בחלקו - בחלקו הקיים אצלו עכשו דוקא. כך שממה נפשך אם האדם שמח במה שיש לו עתה הרי שהוא שמח גם מבלי שתבא לו תוחלתו, ואם אינו שמח בקיים עתה, גם אם יבוא לו תוחלתו לא יבא מכך לשמחה אחר שכשתבוא תוחלתו הרי היא תהא הקיים עתה, ומטבע האדם להתרגל לטוב שיש לו ולחפוץ ולייחל לעוד, וא''כ השמחה אימתי תמצא את מקומה בו.
ובכן מה עושה הקב''ה לשמח את היהודי העצב והמתאונן במצבו, פשוט, מיסרו עוד! נוטל ממנו גם את הקיים שיש לו, ומחזירו לו מעט מעט, ואז מתמלא האדם שמחה על כך שחזר למצבו ומעריך את מצבו שהיה לו. ולדוגמא, אדם בריא ושלם בגופו, ועכ''ז עצב ומתאונן על כך שחסר לו את זה או את זה, מה עושה הקב''ה כדי לשמחו להסיר מעליו יגונו, הרי אם יתן לו הקב''ה מחסורו שוב ישוב לעצב ויגון אחר שיתאוה לעוד ועוד, ובכן הקב''ה בוחר בדרך טובה יותר לשמחו, והוא מיסרו ביותר, ונוטל ממנו את בריאותו, ואדם זה שוכב חולה במטתו מבלי יכולת לזוז ממקומו, ואז מהרהר בלבו, כמה טוב היה כשהייתי בריא, והנה אני עוד רציתי זה וזה?! שטויות והבלים המה כל רצונותי, הלואי שאחזור לבריאותי, ולאט לאט משיב לו הקב''ה את בריאותו, ומצליח הוא לקום ממטתו להתפנות בשרותים, ואז מתמלא הוא בשמחה עצומה, שהנה וב''ה מצליח הוא לקום ולהתפנות, ולאחר עוד כמה ימים משיב לו הקב''ה עוד תנועות שיתקדם הלאה עד שיקום להתהלך על רגליו, ובכל התקדמות שמח הוא שמחה גדולה.
והוא ממש על דרך המסופר בגמרא (נדרים נ' ע''ב) שכשהיה רבי עקיבא בעוני גדול בא אליהו הנביא אצלם לבקש מעט קש ותבן לישון עליו, ובכך נתפייסה דעתם כן עושה הבורא עם זה המיוסר להרגיעו בכך שמראה לו מצבים גרועים יותר, ויהא זה בו בעצמו ובכך ישמח בחלקו.
והוא נורא, האדם החכם, ששמח בחלקו מונע מעצמו יסורים, לפי שאינו נצרך שילמדוהו בדרך זו של יסורים להעריך ולשמוח בקיים, ולעומתו העצב והמתאונן במקרה הטוב יתכן ויתייסר עוד, כדי שילמד לשמוח בחלקו.