אור ברסלב

נפשי בשאלתי חלק ב - שו"ת

מידות · צדקה

הודאה

שאלני יהודי יקר שאני מכירו אישית, היאך יתכן שמצד פרנסתו נתקשה ונסתבך למאד, אחר היותו מקפיד לתן חמש, ומבטח זה הנותן החמש אף שיתעשר וכו' ולא יעני?

ועניתי לו בס''ד על פי תרוצו של הרב ''פלא יועץ'' בשאלה דומה, והיא: הרי אמרו חז''ל ''שלוחי מצוה אינם ניזוקים'', ואם כן היאך מצינו פעמים שאנשים הולכים למצוה ונזוקים?

וענה הרב כך. דפעמים נגזר על האדם דין קשה, והגזירה היא על עונש חמור, מה עושה הקב''ה הרחמן, כדי להמתיק הדין מעליו מתחסד עמו ומענישו בשעה שהוא שליח מצוה, ואז בזכות המצוה נמתק הדין והעונש מחמור - נהיה קל.

ובעומק הענין, יש פה רעיון נפלא.

הקב''ה הבטיח לאדם שלא ינזק בעשותו מצוה, והנה אדם זה ניזוק, אם כן הקב''ה מביא עצמו למצב שכביכול מפר הבטחתו והתחיבותו מאדם זה?! אולם בזה גופא הגדיל הבורא חסדו עם זה האדם למאד, לפי שבכך משתתקת מידת הדין, שיוכל האדם לומר: רבונו של עולם, כביכול הפרת התחייבותך לשמרני בשעת מצוה, כן עשה שתופר התחייבותי למדת הדין לבל תיפרע ממני.

וזהו מחסדי ה' הנפלאים להביא עצמו למצב של ''ביטול חוזה'' כביכול מצדו, ובכך לפצות ולזכות את החייב בדין, והוא בגדר ''נצחוני בני'', שיש נחת להקב''ה כאשר בניו כביכול מנצחים אותו בדין.

אם כן התשובה לאותו אדם, נכון שאתה מובטח בנתינת החומש להתעשר ואף נתן לנו הקב''ה רשות לנסותו בזה, אולם כמו ששלוחי מצוה מובטחין מהבורא שלא ינזקו, ועם כל זה לטובתם להשתיק הדין מעליהם ניזוקין בשעת מצוה דייקא, וזאת מחסדי ה' להביא עצמו כביכול למצב שיהא מנוצח על מנת לפצות את האדם, כי אז מידת הדין משתתקת מדין מדה כנגד מדה כמבואר.

כן הוא שלפעמים, נגזר עונש כבד וקשה על האדם, מביאו הקב''ה עליו דוקא בדבר שהוא מובטח מהבורא שלא יענש בו ובמיוחד כשהמדובר לענייננו במצות ה''חומש'' שמובטח האדם להתעשר, ובפרט שבזה הרשה הבורא לנסותו, אם כן כאן ביותר וביותר מתחסד ה' עם האדם בהפרת הבטחתו כביכול, כי אז מידת הדין משתתקת ביותר, בטענה כמו שהקב''ה הבטיח לאדם זה להתעשר, וראה לנכון להפר הבטחתו ומחויבותו כביכול מאדם זה, כן מידת הדין מחויבת לבטל מחויבותה ממנו, והבורא הוא שמסבב כל ענין זה מתחילתו כדי לזכות את אדם זה בדין ולהצילו ממידת הדין המתוחה עליו, אם כן כמה יש לאדם לשמוח כאשר מידת הדין פוגעת בו בזמן מצוה.

ועוד תשובה נוספת מפורסמת מהחפץ חיים זצוק''ל לתופעה זו של עניות לאחר נתינת צדקה וחומש, והיא שהקב''ה מנסה אדם בכל האופנים כדי שיהא שלם בכל המצבים.

ולכך אדם שהצטיין במדת עושרו ונהג כראוי ואכן עבר מבחן זה בהצטיינות יש לו להצטיין במדת עוניו ולהיות כמו כן מצוין לה' בהנהגה כראוי.

כידוע צדקה מכפרת עוון ונאמר ''וחטאך בצדקה'' וכמובא ברבנו יונה בשערי תשובה, ובכן יש להבין היאך ממון מכפר על הנפש, והלא נאמר לא תקחו ''כפר לנפש רוצח'', ואם כן היאך ממון מכפר על הנפש, האין זה כמין ''שחד''?

מה הפלא בכך. וכי כל ענין התשובה הוא שכלי?! והלא היאך ימצא בעולם שהנתבע על פשעו יבוא לפני השופט בווידוי וחרטה ויפטר מדינו בשל כך? אלא זוהי המצאה של הקב''ה שהמציאה קודם שנברא העולם, והיא הנקראת תשובה.

כמו כן ענין הצדקה. יש בה כדי לכפר בתשובת המשקל ממש. והיינו, כנגד שהשליט האדם את חומריותו ונפשו הבהמית על נשמתו ועשה כתאות לבו, הנה זה עתה נוטל הוא את הדבר החביב לו ביותר - ממונו של אדם חביב עליו כגופו, וישנם כאלה שאף יותר מגופם. והנה עתה משליט את נשמתו על חומריות החביבה עליו, וזהו תשובת המשקל, וכמו שאיננו מבינים היאך תשובה מועילה, אלא זו ממתנת שמים. כן מתנת שמים שצדקה תכפר, ורק ברור שהצדקה מכפרת עם תשובה, דהיינו וידוי חרטה וקבלה.

ומדרש מפורש (מדרש תהילים, יז):

אמר הקב''ה עד שאתם בעולם הזה אני נוטל שוחד, ואילו לעולם הבא איני נוטל שוחד.

באיזה דבר מצוה להעדיף להשקיע כסף שעומד לצדקה?

הנלע''ד (ולא למעשה, למעשה יש להציע הדברים לפני גדולי הדור), שהיום בימינו יש להשקיע בנפשות תחילה, דאומנם ישנם הרבה עניים הנזקקים לכלכלת ביתם, וצער העוני הוא קשה מנשוא כאומרם ז''ל (שמו''ר לא, יא): כל היסורים בכף מאזנים אחת והעוני בכף שניה - מכריע את כולם.

אולם פדיון שבויים קודם לכל, שהוא ענין של נפשות, ומה יש לנו היום פדיון-שבויים כמו להציל את נשמות אחינו ואחיותינו התועים מדרך ה'?! והוא בעצם מעשה אברהם אבינו שכן עשה, נטע אש''ל ובאמצעות זה השיב נפשות לה', כמובא במדרש.

וכמו כן מצוה גדולה לתמוך בהורים עניים שיחזיקו מלמד עזר לבנם החלש בלימודיו.

כי זאת יש לדעת, היום אנו בצרה גדולה שאין כמוה, והיא תרבות רעה בתוך ביתו של אדם, והמה הנושרים מישיבות שהורסים את עצמם, את הוריהם, ואת כל הסובבים אותם, והרבה פעמים הדבר מתחיל מקטנותם בכך שלא שמו לב אליהם, ולא פרגנו להם, ולא קידמו אותם בלימודיהם בהיותם חלשים, וכך במשך כל שנה גדל הפיגור בלימודם, עד שכשבגרו נטשו לגמרי את ספסל הלימודים. לכן מצוה גדולה להחזיק ההורים שיתנו מורה עזר, אברך בן תורה שיקדם את בנם בעודו בתלמוד תורה, ובכך יראה ברכה וסיפוק בלימודו ולא יבוא למצב של ''נשירה'' לעתיד, ונ''ל שזו העצה הנחוצה והמועילה ביותר למנוע נשירה. והוא ממש ענין המשל שיש לתקן את הגשר שנופלים ממנו בני אדם מאשר לבנות בית חולים לפצועים שנפצעים בנופלם מהגשר.

כן יש לתקן את הגורם לנשירה, ובכך ישנה גם מצות צדקה במתן השכר לאברך הלומד עם הילד לתת לו צדקה לפרנסתו בכבוד, ואם כן ב' מצוות גדולות נעשים בפעם אחת. וכמו כן זכות הצדקה של האברך תעמוד להצלחת הילד בלימודיו.

ברוך ה' ברכני ה' בפרנסה ברוח גדול, וישנה הרחבה והרוחה בביתי בכל מכל, ובכן מה עלי לעשות כדי שלא יהא זה שמור לרעתי לנכות לי מזכיותי?

ראשית, עליך להרבות בהודאה לה', וזו מחויבותך הראשונה לבל תזוח דעתך עליך ותיכשל בגאוה שהיא גרועה מן הכל, לכך תרבה בהודאה לה', ולענ''ד כדאי שתקרא ''נשמת כל חי'' אחת ליומים בכוונה ובהתרגשות.

ועוד תתבונן לראות עצמך ביחס לעניי עם ישראל שיכולת להיות כמותם והנה הקב''ה הרוויח לך.

וכדי שלא יסתרו מעשיך את דיבוריך, ראה להרבות בצדקה ובגמ''ח ולפחות בנתינת חומש.

ובפרט נוסף עליך ליזהר כדי שלא תהא בגדר - אפילו במקצת של ''אוכל עולמו בחייו'', והוא להשתדל לכוון במעשיך שיהיו לשם שמים, ולהנות מממונך רק כפי הצורך, דהיינו שלא לחדש רהיטים שלא לצורך, לא להשחית דברים שיש להם עדיין ערך, ולחיות חיי הסתפקות, ובכך גם תינצל מהקנאה התאוה והכבוד, כי באם תעצור את התפרצות רצונותיך לחיי לוקסוס ותחיה בהסתפקות במילא פטרת עצמך מכלל התחרות והקנאה של בני העולם, כי בכך הכרזת על עצמך שאינך מהמתחרים כלל.

מהו גדר של צדקה שחיב לתן ואם לא כן נחשב לגוזל את העניים?

היטיב לבאר זאת הרב, מכתב מאליהו (ח''ד עמ' 296-297) שאם האדם מוציא על הוצאות ביתו בהרחבה יותר ממה שמבין שנצרך ליתן לעני ומדתו בהוצאותיו היא ''איפה ואיפה'', בזה נחשב לגוזל עניים.

ולנחיצות הענין אצטט לך לשונו:

...ועוד יש לפרש שממונו חביב על הצדיק מפני שהוא רואה בו פקדון שהפקיד אתו השי''ת, בבחינת ''אתה ושלך שלי'', היינו כדי שיוציאנו לטובת עניים ושאר נצרכים, ואם אינו שומרו כראוי הריהו גוזל את העניים. ואם נתנו לו על העתיד, גם אז צריך לשמרו בעד העניים. וכל מה שהאדם מוציא יותר מההכרח בודאי הוא גזל, כי למה מן השמים יתנו יותר לזה מלזה אם לא שמוטל עליו החוב להוציאו לצורך אחרים. ואדם רשאי להשתמש בממונו לצרכי עצמו בהרחבה רק אם מבין ליתן באופן זה גם לעני; אבל מי שיש לו בביתו איפה ואיפה (דברים כה, יד), דהיינו מדה אחת להוצאותיו ומדה אחרת לצרכי העני, זה בודאי גזל.

והביאור בדבריו, דאמנם ''חייך קודמים'', ויש לאדם להקדים חייו לחיי אחרים, אומנם הכוונה שבהוצאות חייך - אם מוציא אתה יותר ממה שהיית נותן לעני לוּ היה לך גם בשביל העני, ולא היית אומר: די לו לעני במעט! אלא היית נותן לו כמו שמוציא אתה עבור עצמך זוהי הוצאה שאין בה גזל עניים.

ודבריו אלו מחייבים מאד למי שחננו ה' בממון, וכמעט שאי אפשר לעמוד בזה, וראיתי סיפור המובא בספר ''יד יחזקאל'' להגר''י לוינשטיין זצ''ל ושם בסופו מובא מתולדות הגר''י סלנטר שקנה פעם כרטיס הגרלה ובמדת בטחונו היה יודע שבודאי יזכה הוא בסכום גדול, אולם לאחר מכן נמלך שמא לא יצא ידי חובתו במצות הצדקה, וקרע הכרטיס.

המתרים לצדקה, מה יעשה כדי שלא להשחת במדותיו בהנהגה זו, אחר שעל פניו הוא מגביר בלבו אהבת ממון?

הרב ''מכתב מאליהו'' (ח''ג עמ' 91) התיחס לבעיה זו, ואף ראה בה כסיבה לסגירת וחורבן מוסדות תורה וחסד כאשר עוסקים המה בהתרמה לארגונם בדרך השלילית והלא רצויה.

ותוכן דבריו שיזהר המתרים להתרים בדרך שהוא ''הנותן'' ולא שהוא הנוטל, דהיינו שהוא מזכה את האחרים ליתן, ובכך מזכה אותם להיות המה הזוכים והנוטלים הרבה יותר ממה שהוא הנוטל, וכדרך שהיה אומר העני לעשיר בזמן חז''ל כשהיה אוסף צדקה: ''זכה בי!'' דהינו ליתן הבנה ותחושה לעשיר שהוא הזוכה והמקבל בנתינת הצדקה שהוא עושה.

ולכן אף שהמתרים לצדקה כוונתו לטובת המוסד, מכל מקום כלפי העשיר התורם נראה הוא כנוטל, ובשביל כך גורם הוא שהעשיר יעשה זאת שלא בשמחה ובאהבה, ויחוש כאילו עושקים אותו באונס הדיבור והשכנוע. ולכן מסכם הרב מכתב מאליהו דבריו:

על כן יזהר המתרים שמעשיו יהיו על דרך נתינה ממש, היינו לזכות את התורם במעלת הצדקה או במעלת החזקת התורה. וכן מצינו בדברי חז''ל שהעניים בבקשתם היו אומרים: ''זכה בי''. ההתרמה צריכה להעשות גם באופן שינעם לתורם, כדי שיתן את תרומתו ברצון, ועל ידי זה יפיק מזה תועלת רוחנית. מצד אחד יבחר המתרים בדרכים שיועילו להשגת המטרה, אולם מאידך גיסא יזהר להשתדל תמיד להביא תועלת גם לתורם. באופן זה ישיג את כל המטרות:

א. אם יתנהג כראוי ובכוונה טובה, ודאי שיסייעו ה' יתברך להשיג את המבוקש;

ב. יקיים: ''איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם - כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם'' (אבות ב', א'), שכן יקדש את ה' במעשיו;

ג. מעשיו יהיו 'נתינה' ולא 'נטילה';

ד. התורם יקיים את המצוה בלב טוב ובנפש חפצה;

ה. ירגיל את התורם בנדיבות לב גם להבא;

ו. הכסף יגיע לנצרך בעין טובה ולא בעין רעה, ותהיה הברכה בו;

ז. ירבה אהבת הבריות, כי מעשיו מאחדים את שלושתם - את התורם, את הנצרך ואת עצמו.

אך העוסק בהתרמה בדרך בלתי ראויה, ישיג את ההיפך מכל המעלות המנויות לעיל, יביא נזק לעצמו, לתורם וגם לנצרך. אם ראית מוסד תורה או חסד שנחרב או נסגר, צא ובדוק אם מנהליו לא התרימו את הציבור בדרך 'נטילה'. ע''כ מדברי הרב ''מכתב מאליהו''.

האם יש רעותא בכך שאין האדם משתף את אשתו להודיעה את מתן צדקותיו כאשר עלולה היא למנעו מכך?

פשוט שאין שום ריעותא בדבר, ויעשה הצדקות ללא ידיעת אשתו, ורמז לדבר דברי שלמה המלך ''משוכבת חיקיך שמור פתחי פיך'' (מיכה ז, ה), ומה הם פתחי פיו של האדם הלא המה מוצא שפתיו של האדם שהם פתחי פיו, ועליהם נאמר (דברים כג, כד) ''מוצא שפתיך תשמור אשר נדרת בפיך'', אם כן פעמים שגם מאשתו יש לאדם לשמור ולהצניע מוצא שפתיו שנדר לצדקה.

וכבר הודיעונו חכמים שעינה של אשה צרה באורחים, והוא הדין במתן צדקה לעניים, לכן כאשר יודע האדם נפש אשתו שצרת עין היא הרבה או קצת, ובאם יוודע לה מתן צדקותיו יבואו למריבה וויכוח בודאי אין שום ריעותא ואדרבא כך מן הראוי להעלים ממנה את מעשיו.

ולאו דוקא בענין צדקה, אלא כמו כן לגבי כל הדברים שיתכן מריבה בינו לבין אשתו יעלים ממנה. וכגון אם חמסה על בעלה כאשר הולך לבית הוריו, או לשעור תורה וכיוצא, יעלים ממנה.

והוא אשר אמרו חכמים שמפני שלום בית מותר לשנות, ואם לצורך דברי הרשות התירו לשנות על אחת כמה וכמה לצורך דברי מצוה וקדושה כדי שיוכל לקיימם בודאי שיהא מותר לשנות.

תוכן העניינים

נפשי בשאלתי חלק ב - שו"ת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה