מידות · נתינה
יש לחקר, האם האהבה מולידה את הנתינה, והנתינה הנה תולדת האהבה, דהינו כיון שאדם אוהב למישהו לכן הוא נותן ומעניק לו, או הנתינה וההענקה המה מולידים את האהבה, וכיון שהאדם נותן ומעניק זה עצמו יוצר אהבה לזולתו?
כבר חקר בזה הרב ''מכתב מאליהו'' (ח''א עמ' 35 פ''ד), והסיק שם שלא כמו שההמון מבין שהנתינה היא תולדה של האהבה, אלא להיפך, האהבה היא תולדה של הנתינה, ואדם אוהב למי שהוא נותן, ולכן בן שהוא מושקע ביותר, שהשקיעו ונתנו בו יותר הוא אהוב יותר, ועיי''ש שהוכיח זאת.
ועוד שם, עצה לאהבת רעים, היא בדרך הנתינה, להיות נותן טובה וחסד לכל רֵעַ ובכך יהיו הכל לא רק אוהביו אלא בעיקר גם אהוביו, כי הנתינה גוררת ומולידה את האהבה.
ועוד שם, שכל סוד אהבת הזוג זה לזה ושלום ביתם תלוי במידת הנתינה, ככל שיתמידו במידת הנתינה להשביע נחת זה לזה תתמיד האהבה ביניהם, וכשיחליטו או כשיחליט אחד מהם להיות דורש ונוטל ולא נותן - תופסק האהבה והשלום.
ומכאן למדנו, שהוא הדרך להגדיל את אהבת ה', והוא בכך שהאדם משקיע כביכול עבור בוראו, ומתאמץ בתורה ומצוות במסירות נפש, גודל הנתינה כביכול מצדו תפתח אצלו את האהבה להקב''ה ביותר כידוע מכל צדיקי עולם, שככל שעבדו וטרחו יותר בגופם וממונם לבוראם, כן ביותר נקשרה אהבתו יתברך באהבתם.
היאך מפתחים את מדת הנתינה?
גם בזה נותן פתרון הרב מכתב מאליהו (ח''א עמ' 44) וזה תוכן דבריו:
מתוך שלא לשמה יבוא לשמה, דהיינו יתן ויתן מכח אהבת עצמו, יבין שמה שנותן הוא לבסוף מקבל, וככל שיתן יותר יקבל יותר, עשר בשביל שתתעשר, וכן יְפַתֵּחַ רגשי רחמים על המסכנים, ויתן מתוך רחמיו עליהם, ואף שגם זה לא לשמה יחסית, כי נותן הוא בשביל להשקיט סערת רחמיו על המסכנים, מ''מ יביאהו הדבר למידת הנתינה, וכן יתן מכח חיובו לתת שכן חייבתו תורה, ובכך יקנה מידת הנתינה ואז יתן מנדיבות לבו הטוב.
האם גם בקיום מצוות- כלפי הקב''ה - קימת מדת הנתינה או הנטילה?
בהחלט כן, יתכן והאדם מזכה הרבים ומביאם לתורה ומצוות, ועיקר כוונתו לשם ''נטילה'', לזכות לעוה''ב שלו, שיהא שלם ומלא בכל טוב, ואין עיקר כוונתו לזכות את האחרים, שהם יזכו ולא יאבדו את עוה''ב שלהם, כי עיקר כוונת הזיכוי הרבים צריך להיות בשורשו מכח אהבת ישראל והוא ענין ''הנתינה'', שמתוך אהבתו לישראל מחזירן לדרך המוטב.
וכן בכל מעשה חסד שאדם עושה צריך שתהא עיקר כוונתו להטיב לזולת מכח רצון שיהיה לשני טוב, ולא למען שתזכה אתה בעוה''ב, וכן לא למען תשקט סערת רחמנותך שאינך יכול לסבול לראות את העני בצערו.
וכמו שראיתי סיפור מופלא במדת החסד של המפורסם במעשה חסדיו הגה''ק רבי חיים מצנז, שנתן פעם צדקה לעני ביום חורף את מעילו שלו היקר והכבד להתכסות בו, וכשיצא העני קרא לו שוב הרב בשנית והעניק לו מתת יד נוספת. וכשנשאל למעשהו, וכי לא מספיק המעיל שנתן לעני ומדוע קרא לו בשנית ליתן מתנת יד נוספת? והשיב, הצדקה הראשונה - המעיל, היה מתוך שלא יכלתי לראותו בכך - קפוא וקר בלא מעיל ביום חורף, והיה זה גם בשביל להשקיט סערת רחמנותי, ולא לשם נתינה של מצוה גרידא, ולכן קראתיו בשנית ליתן לו צדקה לשם צדקה.
אלא ברור הוא, וכמו שכתבנו בתשובה הקודמת, שהדרך להגיע לנתינה אמיתית היא מתוך ''שלא לשמה'', ולכן לעולם יְזַכֶּה המזכה את הרבים ואף שכוונתו לשם עצמו, וכמו כן לעולם יתן הנותן צדקה גם לשם רחמנות או לשם עוה''ב שלו, ומכך ישתרש בקרבו מדת הנתינה לבסוף להיות נותן לשם נתינה ולשם הטבה לזולת מתוך נדיבות לב ועין יפה ולא לשם עצמו.
האדם הרי הוא מלא טעיות הנובעות מנגיעות אישיות, וא''כ היאך יבא האדם לאמת בדברים הנצרכים שקול דעת של תורה?
כמה דרכים לכך:
א. העיקר הוא שירצה ויחפוץ באמת, כלומר שנקודת האמת תהא תמיד בחפצו ובחשקו להגיע אליה, ואז - לאחר מאמץ לבקש האמת אחר שהוא רצונו - יצליח לסלק הנגיעות מלבו. (ע''פ ''המכתב מאליהו'' ח''א, עמ' 140).
ב. יעשה לו רב, או חבר ירא שמים ואמיתי וישאלם את ספקו באופן שנוטה הדבר יותר לחובתו, כדי להרחיק לימודי הזכות עליו בסגנון ובאופן שאלתו כידוע שתלוי הוא מאד היאך שואלים את השאלה.
ג. עוד לימדנו הרב ''מכתב מאליהו'' (ח''א עמ' 149) שכל הנגיעות העצמיות נובעות משורש ''הנטילה'', שאוהב האדם עצמו וחפץ בנטילה ולא בנתינה, ולכן עצתו שם לרוצה לבוא להכרת האמת באמת, להסיר מלבו את מידת הנטילה, ולחזק את מדת הנתינה, ורק אז תתפתח בקרבו התענינות לאמת.
ולחזק את מדת הנתינה היינו בדרך מעשה חסד וצדקה, להרבות להתחסד עם זולתו, ועוד, ע''י מדת ''ההסתפקות'' יתחזק להיטיב לאחרים בהיות למוד לוותר משל עצמו לעצמו ולהסתפק במועט.
ומבלי מדת הנתינה כל מעשי האדם יהיו נובעים מהשקר, מהרצון והתאוה ''ליטול'', ליטול כבוד, ליטול ממון, ליטול שליטה ושררה וכיוצא.
ורק בדרך מדת הנתינה ממנה יגיע האדם לאמת לעבוד את קונו בשביל רצון קונו ללא נגיעות עצמיות.