אור ברסלב
נפשי בשאלתי חלק ב - שו"ת מידות › הסתפקות

נפשי בשאלתי חלק ב - שו"ת

מידות · הסתפקות

חשדנות

על אף כל הידיעות הרבות בערכי התורה והמצוות לעמת הבלי העולם ותאוותיו - התאוה חזקה וקשה לבטלה, מה העצה לכך?

התבוננות נפלאה מלמדנו המשגיח מלומז'ה זצ''ל המועילה מאד לגרש מהשכל את הרצון לתאוות העולם, והנה לך דבריו הנפלאים:

הנה מה שאומרים לנו להתבונן מעניין פחיתות עולם הזה על טובות עולם הבא, הנו עניין רחוק מהשגתנו ומהרגשנו, אבל החשבון הזה אשר אנו נאמר פה, הוא דבר קרוב לשכלנו ולהרגשנו, והוא - להשים על לבנו כי כל הנאות עולם הזה אשר אנחנו מתענגים בהם הנן נבראים אשר ברא ה', ובזה יש לנו לדון, הלוא בלי ספק יש לנו לעזוב תענוגנו מהנבראים ולהתענג מהבורא כל הנבראים שהוא מקור כל הטובות והנאות, והלהתענג על ה' הוא על ידי תורה ותפילה ושמירת המצוות, כי הלוא פשוט שנמצא בהבורא יתברך יותר מאשר נמצא בנבראיו, והחשבון הזה ראוי להיות לפני האדם תמיד לא יסור ממנו, למען יקל לו לחסום את עצמו מהנאות העולם המביאות אותו לעזוב עבודת ה'''.

וליתר ביאור בדבריו הנפלאים, הרי כל עונגי עולם הזה המה כאן בעולמנו הפחות מכל העולמות שעל גביו, והנאות העולם אין להם קיום והעמדה רק מכח איזשהו מעט קדושה המחיה אותם, וכאומרנו: ''ואתה מחיה את כולם'', ובכן, אם מעט קדושה שנשתלשלה ממרומים והתעטפה בכל כך הרבה עטיפות במשך ירידתה עד הגיעה הלום - עולם הזה, וכאן בעולם הזה נתעטפה בטינוף הנורא של העולם הזה, ועדיין הטינוף הזה מגרה ומחשיק לסיבת איזה ניצוץ של קדושה שיש בו שהוא כח המקיים לאותה טינופת ואלמלי אותו ניצוץ קדוש לא היה קיום לאותה טינופת.

אם כן הרי הדברים קל וחומר, כמה אם כן עונג מונח בקדושה עצמה, ואדם המתדבק במקור הקדושה שהיא הבורא כמה עונג יכול להשיג כבר בחיים חיותו...

מה העצה המעשית למגר את יצר התאוה?

הגאון מוילנא בספרו (אבן שלמה'' פ''ג) מביא: בטחון והסתפקות - המה כללים ''לכל המדות הטובות, והם היפך התאוה והחמדה, הבטחון - היפך החמדה, ההסתפקות - היפך התאוה, וכו'.

הרי לנו עצה מה''גאון'' להכניע ולחסום את מדת התאוה שלא תתפשט בקרבנו בכך שנסתפק במועט, וכלל גדול מסר לנו ספר ''החנוך'' (פרשת ''בא'') ''אחר הפעולות ימשכו הלבבות''. אם נוהג אדם בפעולות המנגדות לתאוה וכגון שמסתפק במועט ולא נותן ללבו להתרחב בתאוות העולם, כן לבסוף יזכה שיחלש לבבו מתאוות העולם.

כיצד להתגבר על מניעות בעבודת ה' שרבם הם מפני דחק הפרנסה?

דע, שרוב המניעות אכן הם מפני דוחק הפרנסה, ומניעה זו של דוחק הפרנסה ברוב המקרים היא תחילתה בפשיעה וסופה באונס, אולם בכאן לכו''ע חייב, להיות שהאונס היה צפוי מראש שיבא כתוצאה מהפשיעה, ובכהאי גוונא לכולי עלמא חייב (עיין תוס' בב''ק ריש פרק ).

והסיבה היא, מפני שבני אדם אינם מסתפקים במועט, וחפצים להדר את ביתם, רהיטיהם, מלבושיהם מאכלם, ברמה גבוהה למעלה מיכולתם, וכך נדחקים לעבוד קשה יותר, או להלוות ולהתאמץ להחזיר החובות.

ודע שאין לך טרדה קשה המטרידה את האדם מחובתו להקב''ה כמו חובותיו רבו לבני אדם לשלם להם את אשר הלוה מהם. חובות האדם כלפי בני האדם המה המטרידים הגדולים ביותר ומשכיחים ממנו את חובותיו כלפי האלקים.

ואם היו בני אדם מסתפקים במועט, ונמנעים מלדחוק עצמם מלרכוש חפצים למעלה מיכולתם, ואדרבא מצמצמים בפחות מעט מיכולתם, היו מיושבים ושמחים, ופנויים בלבם לעבודת קונם.

והוא רוב ככל סיבת טירוף הדעת וחוסר השלוה והשפע שבעצלות וחדלון בני אדם מעבודתם את ה' להיות כי נהדפים המה בזרם השוטף של החומר המכלה את האנושות באופן אנוש.

האם נכון הוא לרכש כלים וחפצים נאים לשם הרחבת הדעת?

בכאן צריך הרבה זהירות, כי יתכן מאד ויש כאן עורמת היצר להסית את האדם במחשבה של ''לשם שמים'' להכנס מעט בתוך עומק החומריות, ואח''כ יכניסנו הרבה, כי כן דרך התאוה להגרר אחריה ולהתחדש בכל פעם, ולסלק הישן מפני החדש, ולפעמים לסלק אף החדש מפני החדש יותר. ולכך צריך הרבה לשקול האם באמת מוכרח לו רכישת חפצים ורהיטים כדי שבאמת תתיישב דעתו עליו, ויחוש הרחבת הדעת לעבודת ה'.

והמכריע בדבר הוא בהיותו מכיר עצמו שאין בו מידה זו לחמוד ולהתאוות את אשר לרעהו, אלא יחפוץ שיהא לו החפץ לנוחיותו ולא משום שכן יש לרעהו, והעובדא שבדברים אחרים אינו חפץ כלל, ואף שישנם אצל רעיו לא יחמדם כלל, אם כן מן הסתם חפץ הוא בזה כי נוח לו בזה, אזי אם יודע שרכישת דבר זה ירחיב דעתו אין כאן בית מיחוש. אבל אם יודע שלקוי הוא במדה זו לחפוץ דברים להיות שכן ישנם אצל רעיו ויתאוה שיהא לו כמו כן, בודאי יש לו לחשוד עצמו, שמחשבת ''לשם שמים'' מצטיירת בלבו שלא באמת.

אדם שחננו ה' ברב כל, ורצונו לחיות ברחבות שלא מפאת תחרות עם אנשי העולם, אלא מפני שיש לו ורוצה הוא להרחיב דעתו בשפע שחננו ה', האם יש רע בדבר?

התורה נקנית במיעוט תענוג, לא יתכן שיפטם האדם עצמו מחומריות העולם ויזכה גם במתיקות התורה ללומדה באמת, וכמו כן לא רק שיעכב את עצמו מטוב העולם ותפקנוקיו ויזכה לעבודת קונו לאהבתו ויראתו באמת, כך שגם אם לא יצמח לאדם שום טרדה מחמת רבוי תאוותו, וכגון שרווח לו ה' ויש לו כל, מכל מקום מפסיד בכך את היקר מכל, כי לבו בכך יאטם ויטומטם מהבנת חובתו בעולמו באמת, והחומריות שבו תתעבה ותאטום את הנשמה הקדושה שבקרבו לבל ישמע זעקתה כלל.

ועוד ביותר גדולה סכנת המתרחב ואינו חי בספקנות, והוא שבנקל מן ההיתר יסיתנו יצרו לאיסור, כל ההצלחה נגד יצר המתאוה הוא הגדר והסייג, ומי גבר שיגיע עד גבול האיסור ויפרוש ממנו?! לא היה ולא נברא איש אשר כזה, צא וראה, מי מגדולי וקדושי ישראל שלא נהג במדת ההסתפקות, ואף כאשר הצבור סבבוהו וגדלוהו משלהם, הוא היה די לו בצמצום, ובעל כרחו אמר אמן בשביל כבוד התורה.

ובפרט שהתאוה הוא דבר הגורר ומושך להרבות קנינים ולהתחדש בחידושי הזמן, והאדם קונה הנהגה זו להיות לו כטבע, ואם כן כמה סכנתו גדולה כאשר ירד מנכסיו, או בכל אופן שלא יוכל להמשיך בהרחבתו זו, הלא יטרד טרדה של ממש, ואיה ינוס למצוא מנוח לנפשו למלאת חובותיו לבוראו.

וזו חלאת דורנו ובפרט השומרי תורה ומצוות - בזאת הם נתפסים לאבד חלקם בתורה ומצוות אחר שהיצר אינו בא עליהם בדרך של לעבור עבירה אלא בדרך זו של לוקסוס ורחבות ובכך המה ברשותו.

ומי לא רואה זאת בחוש, שכאשר האדם חי ברחבות אינו פנוי לתורה ולתפילה כלל.

והגרוע מכל הנאמר לעיל הלא זה שחי ברחבות גם כאשר ה' הרוויח לו ויש לו כל, הלא כמה בנקל יפול ברשת הגאוה, שהיה אומר הסבא מקלם שהבטיחה תורה: ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, ולא נאמר ''פן'' תאמר בלבבך, אלא ואמרת, משום שכאשר צאנך ובקרך ירביון בודאי הוא שכן תאמר בלבבך.

מה יעשה אדם כשבני הבית דורשים רחבות, האם נכון להשתמש במדת ההסתפקות על חשבון בני הבית או שזו מדה טובה רק לאדם עצמו, ובפרט שקים גם חשש באם יצמצם מהם שיתאוו ויחמדו את מה שאין להם?

למדנו גאון המוסר הגר''י סלנטר, דאין נכון להשתמש בשבירת התאוות והמדות על חשבון הזולת, וכגון האדם לעצמו ינהג בענוה ובשפלות, אולם את חבירו יכבד וירומם, וכגון האדם הנוהג לעצמו להסתפק בלחם ומים, לחבירו יאכיל תרנגולות פטומות וכיוצא, דאין נכון לאדם לצער את זולתו בשביל ההנהגות החסודות שלו זהו לפי שאין הנהגת והצלת אחרים תלויה בך.

אומנם בנידון דידן, שעל האדם להציל את בני ביתו ממדה מגונה, וחינוך והנהגת הבית תלויה בו, הרי שעליו להנהיגם בדרך הישרה והנכונה שהיא מדת ההסתפקות, אלא שיהא זה בדרך המקובלת, דהייו גם שלא יצמצם יותר מהמקובל, ואם המקובל לחיים ברמה המקובלת שאינה נחשבת למותרות לפי מעמדם של בני ביתו, לא יקמץ מהם אחר שזה הכרח בשבילם, וכל ערום יעשה בדעת להשביע עיניהם מצד אחד לבל יחמדו ויתאוו לאחרים, ומאידך ללמדם לבלום תאוותיהם ורצונם ולהיות שליטים ביצרם לבלתי השביעו פן יבולע להם במדה רעה זו.

וקשה לפרט הדברים לפי שאינם שווים בכל באותה מדה ובאותה קצבה.

אולם בדרך כלל הוא כך שאת הדברים המוכרחים שאינם מותרות יש לתתם בעין יפה ולא בקמצנות, וכל אשר יושת עליו לצרכי הבית יתן מיד ובנדיבות הלב והפנים, ובזה ילמדם היאך יתרחקו ויגנו את מידת הקמצנות, ומאידך במה שהוא מותרות שאין בו סיבה והכרח ימנע מהם, ובזה ילמדו מכלול של מידות טובות, והוא הנדיבות מצד אחד, ומאידך מדת ההסתפקות.

וגם זאת יעשה בדעת לפי העת והזמן, דיש זמנים של חופשות וכיוצא, שאז יש לפזר יותר להשביע עיניהם, ואין בזה משום מותרות אחר שכן המקובל גם אצל המצמצמים אוינו בזה מפריז על המדה, וכל ערום יעשה בדעת.

האם יש רע בדבר להסתפק במועט מצד אחד ומאידך לאסף ממון רב?

איש כזה משחית לעצמו את מדת האמונה והבטחון בידים ממש, ומלמד עצמו היאך שלא להצטרך לבטוח בה' ולסמוך על עצמו בלבד, ולחיות תמיד בבטחון בעצמו ולסמוך ועוד משריש בכך את מדת הקמצנות כידוע שמדרך ה''אספנים'' לצמצם מאד מעצמם ומאחרים להרבות הונם, כמו כן מתרחק הוא מאד מצות הצדקה, ויתאכזר על העניים ולבו יהא לב בליעל לבלתי תת לאחיו העניים כלום.

דורנו כהיום חמרני ביותר, הפרצה בהתחדשות ובזבוזים הנה לקוי כמעט בכל בית, היש לזה קשר עם דור עקבות משיחא דוקא?

בהחלט ישנו לכך קשר ישיר ואמיץ.

הרי הארכנו בכמה מקומות בדברי האוה''ח הק' (שמות ג, ח,) ששער הנו''ן של הטומאה שיתפרץ בדור עקבות משיחא מהותו הוא מינות והאפיקורסות והתכחשות לאמונה הפשוטה, והסברנו שלשם כך ישנם היום נסיונות קשים של עריות לפי שאין כמותן המכחישים את האמונה ומטמטמים את הדעת להאמין בעבודה זרה אפילו כפעור שאין לה שום הגיון, וכמבואר בתורה שמחטא בנות מואב באו לחטא פעור. וכמו כן קשר ישיר ישנו בין יצר הלוקסוס והמותרות לבין טשטוש האמונה.

שהרי בטרדה זו שמטריד אדם את עצמו להתחדש, ולהישקע בחומריות שוכח הוא את אלוקיו ואת חובותיו כלפיו, ואין לך דבר המשכיח את ה' כמו החומריות, מלבד שמצריכה היא להישקע בחובות ובטרדות, ובנסיונות גזל ואונאה, עוד גם מעבה את השכל ומקלקלת לו את עדינותו, והאמונה הלא היא נטיה דקה מעדינות הנפש (לשון החזו''א אמונה ובטחון פ''א אות א') של האדם שיכולה בנקל להטשטש ולהשרט מבהירותה, שכן בעינוגי הגוף תש כחה של הנשמה מלהשיג את ההשגות הראויות לה.

ועוד גם, הרי זה שמרבה בעונגי העולם מסיר ממנו הבטחון בה', לפי שמילא על המוכרח עוד יתכן ויבטח האדם בה' שימציא לו המוכרח לו, ואלם על לוקסוס היאך יעז פניו לבא לפני ה' ולבטוח בו בדבר שהבורא מואס בו, במילא, בהפרזת החומר יקח ההשתדלות לידיו שלו מבלי לערב את הבורא כי יודע הוא שאין לבורא חפץ בזה, ובכך משחית את מדת בטחונו בה' ולא יוכל להשתמש בה גם בדברים המוכרחים לו.

וכמובא בחובת הלבבות שער הבטחון, שהקב''ה מבטיח לאדם את המוכרח לו ולא את המיותר.

אם כן בדורנו דור עקבות משיחא - דור שהנסיון הקשה הוא האמונה והבטחון, היצר מצא דרך להסיתנו מהאמונה ע''י רבוי הלוקסוס שבכך הרי כאמור לא נבטח בה' ונתרחק מהאמונה.

כך שבמיוחד לחרדים הנזהרים מאיסורי עריות, ואין תמיד באפשרות היצר לתעתעם מהאמונה בדרך העריות אזי בא הוא אליהם בערמה להטרידם בלוקסוס ומותרות ולהשקיעם בחומר, ובכך משכיחם מהאמונה שהוא מטרתו בכל עמלו בדורנו זה העומד על אחת - וצדיק באמונתו יחיה.

ובפרט שבימינו המינות מתבטאת בטמטום ובהתעלמות, ולא בקושיות פילוסופיות, והחומריות אין כמוה לטמטם את האדם ולהשקיעו בטפשות ובחוסר הכרה.

ובנוסף לכך והוא העיקר, שישנו בהעדר מדת ההסתפקות ובבקשת המותרות סיבה גדולה לאריכות הגלות, והוא מפני שהרי הגלות האחרונה היא מעוון שנאת חינם, ואם נתבונן נראה שכמעט וכל הסיבות הגורמות לשנאת חינם המה מחמת ''האנוכיות'' שדורש אותה האדם, האדם אינו מסתפק ורוצה וחפץ ביותר וביותר מחפצי העולם, ובמילא יקפיד וישנא למי שמונעו מכך.

שלמה המלך אומר ''לתאוה יבקש נפרד'', כל שורש ההפרדה והמחלוקת ושנאת הבריות נובעת מהתאוה, כי כיון שהאדם אין בו כח הנתינה אלא הנטילה, אזי בשביל כך ישנא ויתנקם. וזהו מה שעתה קודם הגאולה רואים אנו שגובר היצר ביותר לפתות בני אדם ללוקסוס ולמותרות כי בכך מצליח הוא להגביר את השנאה והתחרות הקנאה והנקמה בלבות בני אדם, ובנקל מצית הוא אש בלב אדם על חברו לבולעו חינם.

לו היו בני אדם ממעטים בתאוותיהם ומסתפקים במועט, וקיניני עולם הזה לא היו תופסים אצלם מקום, כמה לא היה מקום לשנאה והנקמה לשלוט בנו.

ולכך חשוב הוא בימינו להגות בגנות המותרות ומעלת ההתספקות ולחנך בנינו על כך, ובכן בנקל נגיע לאהבת חינם.

האם אין נכון לבקש ''רחבות'' בשביל ישוב הדעת לעבד ה', וכגון להתאמץ לדירה גדולה יותר שיהא עוד חדר מרוח לעבודת ה', וכיוצא?

עיין ב''אור יהל'' פרשת ''וישב'' ביקש יעקב לישב בשלוה, וכי בשביל מה רצה יעקב שלוה, וכי לא בשביל להתעלות בעבודת ה', ולהשיג השגות יתרות וכיוצא, וכבר בשביל ''שביקש'' בלבד, נענש לפי שהקב''ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה.

ואם כן שקר ענה בך יצרך, כי רצון ה' לעבדו בתנאים שאתה נתון בהם, באותו מצב פרנסה, באותו מצב של בית, ואם תסגור את הגמרא, בשביל לרכוש עוד רחבות לצורך לימוד בישוב הדעת, דע כי נסגרת ביד יצרך, ובודאי ינטל ממך הישוב הדעת שיש לך עתה ללמוד ומי יודע אם יחזור אליך אי פעם.

האם עדיף לקחת אשה פשוטה בעלת יראת שמים טהורה והיא בת תלמיד חכם חסרת ממון, מה שיקשה על החיים ויטרידם לאחר הנשואין או לקח אשה בעלת ממון שבדרך זו אפשר ללמד בניחותא?

תשובת הסטייפלר לשאלה זו, בכלל אין שום עדיפות ליקח אשה בעלת ממון בכל אופן, לפי שבכך תטרידהו זו לחיי מותרות ולוקסוס כאשר היא למודה, ובאם יחסר להם מסיבות הזמן ומגלגול העולם - ממונם, תכפה עליו לצאת לעבוד ולהפסיק מלימודיו על מנת להמשיך בחיים שהורגלו.

וכבר היה משבח למאד החפץ חיים את אשתו הראשונה שהיתה פשוטה, ואף שהציעו לו בנות גבירים גדולים, בחר לו את אשתו שהיתה צנועה ומסתפקת, וכל ימיו היה אומר שזכה לתורה ולחבר חיבורים בזכותה שלא דרשה ממנו מאומה, והיתה לעולם שמחה בחלקה מבלי לחפוץ ולרצות את מה שאין (מובא בספר ''לשכנו תדרשו'').

וכבר בכה בכיות גדולות החפץ חיים בבית מדרשו על אותם בחורים הממתינים מלהינשא בשביל שרוצים אשה בעלת ממון, וטען שזו טענת שקר, והיצר מדבר מליבם בזה, כי רק בחיי הסתפקות אפשר לגדול בתורה, ורק בכך רוצה היצר לתפוס את בני התורה, וראה בספר ''המאורות הגדולים'', שמביא שם שבתוכחה זו שהוכיח החפץ חיים לבני הישיבה היה זה בזמן קבלת שבת, ואמר זאת בבכיות גדולות.

היאך נתן לרכש מדה זו של ההסתפקות, ובפרט למי שהיה רגיל ברחבות?

ראשית היא ההתבונות באפסיות העולם הזה שאינו אלא מעבר ופרוזדור לעולם הבא, והנוסע לרגל עסקיו לא יקפיד על קלה כבחמורה בצרכי חומריותו, ועוד יבין שהנאות העולם הזה יפתוהו ויוליכוהו ערום לקברו, וכשם שנולד ערום מהמצוות כן ישוב, להיות שהחומר הוא היפך הגמור ממטרת ביאת האדם לעולם. הקב''ה בראו לאדם במטרה שיעמוד בפיתויי העולם ויבין ברמאותם ויברח מהם, וזה הבא ונכנס בהם מה הועיל בביאתו לעולם?!ועוד יתבונן, שעל האדם המתענג מהעולם נחסר לו משולחנו לעתיד, וכהא דר''ש בן חלפתא שאמרה לו אשתו היאך יהא שולחן חבריך יותר משלך והסכים עמה רבנו הקדוש כמובא במדרש (סוף פ' ''פקודי'').

ולמעשה, יעסוק בעבודה המכניסה לו את ההכרח, ויברח מעסקים מטרידים ומסועפים המבטיחים אולי בנין לגוף, אולם בוודאי חורבן לנשמה וימעט בעסק ויעסוק בתורה.

ועוד יברח מחברים רודפי עולם הזה, כי הרבה עושה החברות, שאז האדם מתאווה וחומד להיות כחבריו, וכמו כן את אשתו ובני ביתו ירחיקם מרודפים עולם הזה.

והוא המבואר במסילת ישרים () שהאם מצד עצמו כבר היה מסתפק בלבוש פשוט ואוכל פשוט, וקורת גג פשוטה, ומה שיתאוו בני אדם לבתים ולשאת נשים ולהביא ילדים - ''הכל מקנאת איש מרעהו''. רק הקנאה היא הנותנת תחושה לאדם שחייב שיהיה לו מה שהיה לחבריו, וכשיתרחק מחברים רודפי חומר - ניצול מזה.

היאך נגמלים ממדת התאוה, לזה שהנו חמרני ביותר, ולא יסתפק באשר יש לו ולעולם יחמד בית רעהו, אשת רעהו, וכל אשר לרעהו? הרי לכל היותר אפשר שלא לחטא במעשה, אולם היאך אפשר למתן את כח המתאוה ושואף לחמודות העולם?

הרב, ''מכתב מאליהו'' שואל שאלה זו, וזה תוכן תשובתו בתוספת ביאור והמחשה.

לאדם הצדיק בנקל יש לו מה להשיב לעצמו להקל מדת התאוה, בכך שיבין שיעדו ומטרתו להיות צדיק תהא נכחדת בכך שידבק במידת ''הנטילה'', ליטול ולרצות מחמודות העולם, ואדרבא, יעדו ומטרתו שהוא להיות צדיק יבוא ליעודו רק בכך שידבק במידת הנתינה, הכוללת שהנו שמח בטובתם של אחרים, ומסתפק במועט, ובכך יקיים את העצה של ''משביעהו רעב - מרעיבו שבע'' (סנהדרין ק''ז ע''א) וזה אשר לא הגיע למדריגת צדיק, יש להתבונן שהתאוה רק תצער אותו ותכאיב לו, עד שייחלה חולי תאוה, וחייו לא יהיו חיים כלל.

שהרי כמה קל לאדם השומר עיניו מראות בנשים מלהתאוות להם, לעומת זה המסתכל בנשים, כמה זה האחרון צערו קשה מעונגו שהרי עיניו רואות וכלות ואין לא-ל ידו למלאת תאוותו למעשה, וכן ביתר התאוות, כך שבשביל הנאה מועטת מגדיל הוא צערו וכאבו למאד, לכן גם זה שלא הגיע למדריגת צדיק, יתבונן בהתבוננות פשוטה זו שהיא לצורך חיי נפשו לחיות חיים של טובה וברכה גם בעולם הזה וזהו בכך שירעיב עצמו מתאוותו ואז יחוש בשובע נפשו.

מהו גדר מותרות בחיי האדם?

באמת אין הקצבה בזה שווה אצל כל אדם, דיש אדם שגדל בתפנוקים, ובשבילו לחיות ללא ספה הדורה, או ללא שולחן וכסאות מהודרים, או ללא מקרר מודל חדש, וכיוצא הרי שחש הוא ברע, ודעתו מטורפת עליו, ואין יכול הוא לתפקד בפחות מהנ''ל, ואינו חש בנפשו כי הללו מותרות עבורו אלא חיי נפש ממש.

ולעומתו יש אחר שאין לו שום בית מיחוש לחיות עם רהיטים פשוטים ומשומשים, ואין חש בכך שום חסרון, ובשבילו ספה מהודרת וכיוצא זהו מותרות ממש.

ויש אשר מאכלו מאכל בריאים וכך הורגל, ובפחות מאכילה דשינה ומרווחת יחוש בעצמו כאילו התענה, ויש אחר שדי לו במאכלים פשוטים לחם וירק וכיוצא, וכן הוא לגבי מלבושים ככל הנזכר לעיל.

וכמו כן לא כל אדם בעמדה וברמה צבורית כמו חבירו, כך שלגבי זה שהוא בעמדה וברמה ציבורית יחוש בזיון במה שלאחר זהו מותרות.

אזי אף שאין להקציב קצבה בשווה מהו הכרח ומהו מותרות, אולם ההגדרה בזה מפורשת היא ב''חובת הלבבות'' (שער הפרישות),

וזה תוכן דבריו:

במה שחש האדם שהוא הכרח בשבילו, ולא בשביל שיביטו בו בני אדם ויתפאר בפניהם, אלא חש הוא שהוא לעצמו אינו יכול לחיות מבלעדי זאת ויפריע לו לחיות בפחות מזה, כי בכך הורגל, וכן הוא המינימום שחיים בו בני האדם כערכו וכעמדתו, כך שרוצה הוא בזה לא בשביל להתפאר אלא בשביל שלא להתבזות, כי מבלעדי זאת חש הוא מבוזה, ובפרט כאשר מבלעדי צרכים אלו חש הוא בנפשו כמתענה וסובל, הרי עבורו זהו גבול ההכרח. ומעבר לזה הרי שהוא מוֹתַר , ועליו להעפיל לצמצם קצת ולהתקרב לגבול ההכרח ולהתרחק מגבול המותר, כי זו עבודת האדם במדת ההסתפקות מעט מעט לגרש רצונותיו.

ובמבחן פשוט נותן לנו החפץ חיים לבחון ולהגדיר לעצמנו מהו מותרות ומהו הכרח. ושלא נתרמה ע''י היצר, והנה לך דבריו במשנה ברורה סי' קנ''ו ס''ק ב' ובשער הציון אות ג':

וכדי שלא ירמה היצר אותו, יתבונן אילו היה מחויב לזון חברו ולהלבישו כפי ערכו, מה היה אומר אז, איזה הוא מותרות ואיזה הוא הכרח... עכ''ל.

והוא מבחן אמיתי ופשוט.

תוכן העניינים

נפשי בשאלתי חלק ב - שו"ת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה