אור ברסלב

נפשי בשאלתי חלק ב - שו"ת

מועדים · שבת

מועדים

מהי מטרת מצות השבות ממלאכה ביום שבת?

אין הכוונה למנוחה פיזית בלבד, שהרי מה מאמץ יש בהדלקת כפתור חשמל, מה מאמץ יש בהפעלת מכונית או בהצתת סיגריה וכדומה, ולעומת זאת לטלטל ארון או ספה כבדה בשבת מותר, או לילך הליכה מרובה ומיגעת בשבת מותר ואף שהטורח שם גדול.

אלא הטעם למניעת שבת ממלאכה הוא לפי שהשבת ניתנה לנו כאות המזהה אותנו לעם השייך להקב''ה, דהיינו כשם הקב''ה עשה מלאכתו בששה ימים ושבת ביום השביעי, כן נצטוינו לנהוג אנו ובזה נזדהה להיות עם ה' שעושים כמעשהו.

ובכן מושג מלאכה לא נופל אלא על יצירה כל שהיא, וכמו הבערה, בישול, חרישה, זריעה, תפירה, בניה, סתירה על מנת לבנות וכיוצא, כל מלאכה שיש בה יצירת דבר וחידושו זוהי מלאכה, אולם לטלטל ארון וספה, או לילך הליכה מרובה אין כאן שום יצירה וחידוש, ואינה נכללת במעשי ה' בששה ימים שכל מלאכתו אז היתה מלאכת יצירה, ולכן הנאסר עלינו הוא מלאכות שיש בהם יצירה בלבד ובכך מזדהים אנו לעם ה' להיות כמותו בעשית מלאכה בששה ימים ומנוחה ביום השביעי.

השבת מכפרת עוון, וכמו שדרשו חז''ל ע''פ ''שומר שבת מחללו'', אל תקרי מחללו אלא מחול לו, ואפלו עבד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו, מה קשר שמירת שבת למחילת עוונות, וכי עושים אנו תשובה או ודוי וחרטה ביום שבת?

כי ע''י החטא ממשיך האדם טומאה בב' בחינות, האחת בחיצוניותו, והשנית בפנימיותו, ואומנם ע''י החרטה והבכייה ממשיך בתוכו קדושה ובכך מסלק הטומאה מחיצוניותו בלבד, אומנם עדיין מפנימיות הנפש לא מסתלקים הכתמים, וכדי להסיר הטומאה מפנימיותו אי אפשר כי אם ע''י השבת, שאז נמשך ניצוץ מהשכינה הקדושה שזורח בנשמת האדם, ובזה מתנקה הוא מכתמי הנפש הפנימיים.

וסיים שם:

הראת לדעת דלא אפשר לשוב בתשובה שלימה וראויה, אלא אם כן יזדרז מאד בשמירת השבת. והוא ריווח גדול, ובנקל תעלה תשובתו לפני ה' לריח ניחוח, וזה רמז ''וְשַׁבְתָּ'' וקרי ביה וְשַׁבָּת. כי התשובה והשבת צריכים זה לזה, כי בזה תשובתו תיכון לעד.

העולה מדבריו, שאכן צריך האדם לשוב מחטאיו קודם השבת, שהרי אי אפשר לשוב בשבת, אולם זה ששב קודם השבת עדיין לא נטהר מזוהמת נפשו הפנימית עד שיבוא יום השבת ויטהרהו לגמרי. וברור שהשומר שבת ללא תשובה כלל, לא יועיל לו השבת לכפרת עוונותיו ואף אם ישמרהו, אלא הכוונה בדברי חז''ל שגם זה העושה תשובה, לא תועיל לו תשובתו לטהרתו הפנימית אלא באמצעות יום השבת.

והוא גם ענין הנאמר בגמרא יומא פ''ז, רבי יהודה אומר עיצומו של יום כיפור מכפר, דהיינו גם בלי תשובה, והוא פלא, היאך בלא תשובה יתכפר לו ביום כיפור, אלא כנ''ל, האדם עושה תשובה קודם כיפור ומקבל שלא לחטוא ובזה מיטהרת חיצוניותו, אולם עדיין לא מסתיימת טהרתו הפנימית אלא באמצעות יום כיפור יום שבו אנו ''לפני ה' תטהרו'', יום של דביקות בבורא, ודביקות זו עצמה מטהרת גם אם לא יעשה תשובה ביום כיפור עצמו, ואפשר למד זאת רבנו הק' מיום השבת, שהנה ביום שבת אין עושים תשובה ועם כל זה עיצומו של יום מכפר כנ''ל מהחיד''א וכמו כן יום הכיפורים.

מדוע גוי ששבת חיב מיתה?

בשבת מזדהים אנו בשביתתנו להיות עם ה' כמבואר לעיל בתשובה א', ובכך באים אנו ביום שבת לשולחן הכבוד שעורך לנו הבורא כמלך שעורך שולחן לכל אוהביו ורעיו, בני משפחתו, ולכל המזוהים כעם השייך למלך, ובכן היהין זר להכנס לאולם ההתכנסות ללא רשות, ולכך אין רשות לשום עם ולשון להשתתף עמנו ביום מפגשנו עם מלכנו, שהוא יום כינוס למזוהים עם המלך בלבד. ויום שבת הוא יום שבו יושבים אנו על שולחנו של מקום - הוצאות שבת אינם מן המנין אלא על חשבונו של הבורא - ואיננו אלא כמוזמנים הזמנת כבוד לשמוח במלכנו ביום זה.

''שבת מקור הברכה'' מה המיחד בשבת להיותה מקור הברכה, שהכל תלוי בה?

על פי האמור בתשובה הקודמת שהשבת היא המזהה את היהודי כיהודי, שהרי המחלל שבת הוא כגוי, לכך כל המזוהה להיות מבני ביתו של המלך זוכה בהשפעות טובות שמשפיע המלך למזוהים אצלו כנאמנים ויום השבת הוא יום הכנוסיא שמתכנסים אנו לשולחנו של מקום, ואז מדרך המלך להשפיע מתנות טובות לכל נאמניו לקבוע להם שכרם לתמיד.

ומקור הברכה הנאמר בשבת הוא על עניני החומר, וקל וחומר על עניני הרוח, שהרי תכלית השבת היא למען נעלה ברוחנו וכל עונג הגוף שנצטוינו עליו בשבת הוא כאמצעי להתרוממות הנפש המתרוממת מתוך שמחה, אם כן העונג בשבת הוא להביאנו לשמחה שתביאנו להתרוממות הנפש לידבק בה', אם כן עונג הגוף בשבת הוא כאמצעי למטרה - התרוממות הנפש ודביקותה בבורא. אם כן אם השבת מקור הברכה לעניני החומר בכל עסקינו בשבוע בגלל היותנו מכבדים את האמצעי למטרה שהוא עונג הגוף בשבת, על אחת כמה וכמה שנבורך ממקור הברכה - שבת - על המטרה שהיא התרוממות הנפש בכל השבוע להתברך בהצלחה בתורה ודביקות בה', ולכך ככל שירבה בשבת בתורה ודביקות כן יזכה לכל השבוע להצלחה מרובה בעבודתו הרוחנית.

מהי ההנהגה הרצויה לנהג בה בשבת כדי לזכות לברכתה ולעצם סגלתה?

ראשית היא ההכנה לשבת, שלא להכנס במרוצה ובחיפזון ליום השבת.

יש לראות שההכנה לשבת תסתיים זמן מה קודם השבת, ואז ישב האדם ללמוד תורה, או פרקי שיר השירים ותהלים וכיוצא כל אחד כפי כוחו, כדי להכנס לשבת מתוך דברי תורה, ומובא בספה''ק שיש לעשות תשובה קודם יום השבת, וכאמור לעיל (בתשובה ב') שבאמצעות התשובה שעושה האדם קודם השבת, אזי בבוא השבת מתנקה הוא לגמרי מזוהמתו.

ובכך יזכה שיבוא לקבל השבת כיוצא לקראת המלך, וללא ספק כדרך שמקבל את המלך בכבוד ובמאור פנים, כן יושפע שפע רב מאת המלך, וכנאמר: ''כי מכבדי אכבד''.

וביום השבת עצמו ירבה בתורה כפי כוחו, סעודות שבת שיהיו בדברי תורה, ובשירה וזמרה של עריגה וכסופים לה'.

והעיקר שיזהר מכעס והקפדה ביום השבת.

וסגולת השבת לתת את עוצמת ברכתה לאדם הוא בהיות האדם רואה בשבת כל מלאכתו כאילו היא עשויה, ואינו מטריד מחשבתו בשום מחשבת חול המעציבתו, ורואה כאילו וכל עניניו מסודרים לגמרי.

ומובא בהחיד''א (''מתוק מדבש'' פרק ו' ד''ה עוד):

ובעיננו ראינו כמה בני אדם שהגיע להם איזה מקרה של צער קודם שהגיעה השבת, וע''י שקבלו את השבת בשמחה ודחו את הצער מעליהם, נהפך להם מיגון לשמחה ויצאו מאפלה לאורה וזהו למען נדע כי הקב''ה משגיח על ברואיו, וכאשר הוא מקבל את השבת בשמחה ֽ כן נעשה לו.

הרי שבכך שביום השבת הסיחו דעתם מצרתם, ונסו יגון ואנחה, וכשם שכך נהגו ביום שבת להיות שמחים כאילו כל מלאכתם ועצבונם עשויים, כך נתקיים בהם! כך שזו סגולה גדולה ונפלאה לצאת מצרות הגוף והנפש, ע''י שביום שבת יסיח דעתו לגמרי מבעיותיו וישמח כאילו והכל עשוי ומסודר.

ויש בזה עובדות נפלאות ומופתיות על ענין זה.

וככל שירבה בתורה ובדבקות ביום שבת, הרי שבת היא מקור הברכה והיא שתביא לו הברכה במלוא עוצמתה לכל השבוע בגשמי ורוחני.

מה הסבה למצוי שאע''פ שמכין האדם עצמו לשבת ורוצה לקבל שבת בשמחה, מתערמים עליו דוקא אז סבות שונות המבטלות שמחתו ואינו זוכה לישם רצונו?

כמה סיבות לדבר:

א. שבת משוש לבנו - נהפך לאבל - מחולנו.

מסביר הרב ''סדורו של שבת'' פסוק זה כך, ''השבת'' הוא בעצם סיבה להיות ''משוש לבנו'', מדוע ''נהפך לאבל''? התשובה ''מחולנו'', מסיבת גשמיות ימות החול, כשאדם גס בימות החול ומגשם עצמו בתאוות יתרות ולא נזהר לקדש עצמו כפי יכולתו, אלו הם מחסומים מלחוש את קדושת השבת ונהפכת היא לו לצער, אחר שאין בו כלים הראויים לזכות לקדושת השבת, הא למדת, שכדי שיחוש האדם בקדושת השבת ויזכה שתתן לו השבת מהארתה ומעצמת קדושתה יש לו כבר מימות החול להשתדל לקדש עצמו במותר לו, ולהיזהר מחטא ככל האפשר.

ב. עד שתתפייס השבת...

טעם נוסף לכך והוא ע''ד משל לאדם שנשא בת מלך, ולא נהג כבוד הראוי, ולא די בזו אלא אף ביזה והכלים אותה, וברחה ממנו, הרי שכדי לפייסה צריך הוא להרבות רעים ופיוסים עד שתשוב אליו, כן הוא האדם שבעבר נהג בשבת בזלזול, אם זה בדברים בטלים, שחוק וקלות ראש, ובפרט אם נכשל הרבה בהלכות שבת שהם כהררים התלויים בשערה, הרי שכאשר בא עתה לזכות להנות מזיו תפארתה לאחר שנהג בה קלון, נצרך הוא לכפרה, וכפרתו היא בכך שהשבת לא תאיר לו פנים, ויבוש מכך, ויבין שהוא על אשר נהג בה קלון, וכמו כל השב בתשובה שדוחים אותו מן השמים בנסיונות קשים כידוע - למבחן האם שב באמת מכל לבו אחר שזלזל במצוות, ואם יהא עקשן לפייס את השבת ולכבדה כראוי גם מתוך הבלבול ויבין שזהו בגלל מחדליו בעבר בפגעו בקדושת השבת, ועוד יתוודה על כך אזי בוודאי תשוב השבת להאיר לו פנים, והעיקר שלא יתייאש, וימשיך לעשות את אשר ביכולתו לקבל השבת כראוי ובשמחה, וימתין עד יתרצה לפני ה' ולפני השבת לקבל שפע מזיו אורה.

מהי הגדרת ''מנוחת וענג השבת'' שזוהי מטרת יום השבת לנוח ולהתענג?

הרב ''מכתב מאליהו'' (ח''ב עמ' 13) מגדיר זאת כך, השבת הוא יום מנוחה מכל הגשמיות והחומריות המטרידה וחוסמת את הנפש מלהתענג בעונג רוחני אמיתי, ולכך יש לבא ליום השבת מיושב מכל טרדה, ולראות את כל מלאכתו שהיא כבר עשויה, כך שאין שום מחסום לנפש מלהתענג על יוצרה כי זו היא מנוחתה ועונגה האמיתי של הנפש השכלית הקדושה להתענג על ה'.

והביא שם את הספורנו המבאר מצות ''זכור את יום השבת לקדשו'', שעוד בימי החול בעסקי האדם השונים כבר אז ידאג שלא ישאר עד השבת הקרובה שום ענין המטריד ויראה לסדר עניניו באופן שכשתגיע שבת יהיה כבר הכל מסודר ללא טרדות שיטרידוהו ביום השבת, כדי שיתפנה בשבת למנוחה מכל הטרדות ותוכל הנפש להתענג בעונג הרוחני - על ה'.

היאך יגביר האדם בדעתו ביום השבת את העקר שהוא קדשת היום ויתענג על העקר שהוא קדשת השבת ולא על הטפל שהמה המאכלים הערבים והבגדים הנאים שנצטוינו להתענג בהם ביום שבת?

ע''פ הרב ''מכתב מאליהו'' (ח''ב עמ' 14) ניתן להמחיש זאת באופן פשוט, אדם העושה סעודה על חתונתו או חתונתו של בנו, או על ברית של בנו וכיוצא, הלא בוודאי מפאר את סעודתו בכל מיני מאכלים ערבים, אולם וכי על זה עיקר דעתו בשמחתו, הלא עיקר דעתו בשמחתו הוא על חתונתו או חתונת בנו וכיוצא, והמאכלים אינם אלא לפאר המעמד ולתת משמעות של שמחה לאירוע שארע לו, כן הוא במצות השבת יתבונן שעיקר השמחה צריך שתהא על עצם יום השבת שהוא יום של קדושה המאפשר לנפש להידבק בבוראה שזו עיקר השמחה, ולתפארת ויופי שמחת הנפש הבאה בפגישה עם בוראה ביום השבת לישב על שולחן ה' ולהזדהות כמאמינה בו ונאמנת לו - לשם כך מציגים על השולחן מאכלים ערבים וכיוצא כדי להמחיש ולתת ביטוי חיצוני לשמחה הפנימית והעיקרית שהיא הנפש.

האם יש למעט בענג שבת במאכל ומשתה, הגם שבכך יהא לו קצת ענוי, שלא יכבד עליו גופו וימנע בשל כך מלמוד התורה והתפלה כראוי?

בהחלט ראוי כן לעשות, שהרי עיקר השבת הוא העליה הרוחנית, וכל טעם עונג השבת הוא כדי שהחיצוניות לא תחסום ותעצור את הפנימיות מלהתעלות. וכידוע שהשמחה החיצונית מעוררת את הפנימיות, אולם התכלית היא השמחה הפנימית שהיא אהבת ה' ויראתו הבאים על ידי תורה ותפילה, ובמילא כאשר השמחה החיצונית חוסמת ומפריעה מהתכלית שהיא העליה הרוחנית בוודאי שיש להמנע ממנה.

תוכן העניינים

נפשי בשאלתי חלק ב - שו"ת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה