אור ברסלב

נפשי בשאלתי חלק ב - שו"ת

מועדים

בין הזמנים

שבת

מהי מטרת מצות השבות ממלאכה ביום שבת?

אין הכוונה למנוחה פיזית בלבד, שהרי מה מאמץ יש בהדלקת כפתור חשמל, מה מאמץ יש בהפעלת מכונית או בהצתת סיגריה וכדומה, ולעומת זאת לטלטל ארון או ספה כבדה בשבת מותר, או לילך הליכה מרובה ומיגעת בשבת מותר ואף שהטורח שם גדול.

אלא הטעם למניעת שבת ממלאכה הוא לפי שהשבת ניתנה לנו כאות המזהה אותנו לעם השייך להקב''ה, דהיינו כשם הקב''ה עשה מלאכתו בששה ימים ושבת ביום השביעי, כן נצטוינו לנהוג אנו ובזה נזדהה להיות עם ה' שעושים כמעשהו.

ובכן מושג מלאכה לא נופל אלא על יצירה כל שהיא, וכמו הבערה, בישול, חרישה, זריעה, תפירה, בניה, סתירה על מנת לבנות וכיוצא, כל מלאכה שיש בה יצירת דבר וחידושו זוהי מלאכה, אולם לטלטל ארון וספה, או לילך הליכה מרובה אין כאן שום יצירה וחידוש, ואינה נכללת במעשי ה' בששה ימים שכל מלאכתו אז היתה מלאכת יצירה, ולכן הנאסר עלינו הוא מלאכות שיש בהם יצירה בלבד ובכך מזדהים אנו לעם ה' להיות כמותו בעשית מלאכה בששה ימים ומנוחה ביום השביעי.

השבת מכפרת עוון, וכמו שדרשו חז''ל ע''פ ''שומר שבת מחללו'', אל תקרי מחללו אלא מחול לו, ואפלו עבד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו, מה קשר שמירת שבת למחילת עוונות, וכי עושים אנו תשובה או ודוי וחרטה ביום שבת?

כי ע''י החטא ממשיך האדם טומאה בב' בחינות, האחת בחיצוניותו, והשנית בפנימיותו, ואומנם ע''י החרטה והבכייה ממשיך בתוכו קדושה ובכך מסלק הטומאה מחיצוניותו בלבד, אומנם עדיין מפנימיות הנפש לא מסתלקים הכתמים, וכדי להסיר הטומאה מפנימיותו אי אפשר כי אם ע''י השבת, שאז נמשך ניצוץ מהשכינה הקדושה שזורח בנשמת האדם, ובזה מתנקה הוא מכתמי הנפש הפנימיים.

וסיים שם:

הראת לדעת דלא אפשר לשוב בתשובה שלימה וראויה, אלא אם כן יזדרז מאד בשמירת השבת. והוא ריווח גדול, ובנקל תעלה תשובתו לפני ה' לריח ניחוח, וזה רמז ''וְשַׁבְתָּ'' וקרי ביה וְשַׁבָּת. כי התשובה והשבת צריכים זה לזה, כי בזה תשובתו תיכון לעד.

העולה מדבריו, שאכן צריך האדם לשוב מחטאיו קודם השבת, שהרי אי אפשר לשוב בשבת, אולם זה ששב קודם השבת עדיין לא נטהר מזוהמת נפשו הפנימית עד שיבוא יום השבת ויטהרהו לגמרי. וברור שהשומר שבת ללא תשובה כלל, לא יועיל לו השבת לכפרת עוונותיו ואף אם ישמרהו, אלא הכוונה בדברי חז''ל שגם זה העושה תשובה, לא תועיל לו תשובתו לטהרתו הפנימית אלא באמצעות יום השבת.

והוא גם ענין הנאמר בגמרא יומא פ''ז, רבי יהודה אומר עיצומו של יום כיפור מכפר, דהיינו גם בלי תשובה, והוא פלא, היאך בלא תשובה יתכפר לו ביום כיפור, אלא כנ''ל, האדם עושה תשובה קודם כיפור ומקבל שלא לחטוא ובזה מיטהרת חיצוניותו, אולם עדיין לא מסתיימת טהרתו הפנימית אלא באמצעות יום כיפור יום שבו אנו ''לפני ה' תטהרו'', יום של דביקות בבורא, ודביקות זו עצמה מטהרת גם אם לא יעשה תשובה ביום כיפור עצמו, ואפשר למד זאת רבנו הק' מיום השבת, שהנה ביום שבת אין עושים תשובה ועם כל זה עיצומו של יום מכפר כנ''ל מהחיד''א וכמו כן יום הכיפורים.

מדוע גוי ששבת חיב מיתה?

בשבת מזדהים אנו בשביתתנו להיות עם ה' כמבואר לעיל בתשובה א', ובכך באים אנו ביום שבת לשולחן הכבוד שעורך לנו הבורא כמלך שעורך שולחן לכל אוהביו ורעיו, בני משפחתו, ולכל המזוהים כעם השייך למלך, ובכן היהין זר להכנס לאולם ההתכנסות ללא רשות, ולכך אין רשות לשום עם ולשון להשתתף עמנו ביום מפגשנו עם מלכנו, שהוא יום כינוס למזוהים עם המלך בלבד. ויום שבת הוא יום שבו יושבים אנו על שולחנו של מקום - הוצאות שבת אינם מן המנין אלא על חשבונו של הבורא - ואיננו אלא כמוזמנים הזמנת כבוד לשמוח במלכנו ביום זה.

''שבת מקור הברכה'' מה המיחד בשבת להיותה מקור הברכה, שהכל תלוי בה?

על פי האמור בתשובה הקודמת שהשבת היא המזהה את היהודי כיהודי, שהרי המחלל שבת הוא כגוי, לכך כל המזוהה להיות מבני ביתו של המלך זוכה בהשפעות טובות שמשפיע המלך למזוהים אצלו כנאמנים ויום השבת הוא יום הכנוסיא שמתכנסים אנו לשולחנו של מקום, ואז מדרך המלך להשפיע מתנות טובות לכל נאמניו לקבוע להם שכרם לתמיד.

ומקור הברכה הנאמר בשבת הוא על עניני החומר, וקל וחומר על עניני הרוח, שהרי תכלית השבת היא למען נעלה ברוחנו וכל עונג הגוף שנצטוינו עליו בשבת הוא כאמצעי להתרוממות הנפש המתרוממת מתוך שמחה, אם כן העונג בשבת הוא להביאנו לשמחה שתביאנו להתרוממות הנפש לידבק בה', אם כן עונג הגוף בשבת הוא כאמצעי למטרה - התרוממות הנפש ודביקותה בבורא. אם כן אם השבת מקור הברכה לעניני החומר בכל עסקינו בשבוע בגלל היותנו מכבדים את האמצעי למטרה שהוא עונג הגוף בשבת, על אחת כמה וכמה שנבורך ממקור הברכה - שבת - על המטרה שהיא התרוממות הנפש בכל השבוע להתברך בהצלחה בתורה ודביקות בה', ולכך ככל שירבה בשבת בתורה ודביקות כן יזכה לכל השבוע להצלחה מרובה בעבודתו הרוחנית.

מהי ההנהגה הרצויה לנהג בה בשבת כדי לזכות לברכתה ולעצם סגלתה?

ראשית היא ההכנה לשבת, שלא להכנס במרוצה ובחיפזון ליום השבת.

יש לראות שההכנה לשבת תסתיים זמן מה קודם השבת, ואז ישב האדם ללמוד תורה, או פרקי שיר השירים ותהלים וכיוצא כל אחד כפי כוחו, כדי להכנס לשבת מתוך דברי תורה, ומובא בספה''ק שיש לעשות תשובה קודם יום השבת, וכאמור לעיל (בתשובה ב') שבאמצעות התשובה שעושה האדם קודם השבת, אזי בבוא השבת מתנקה הוא לגמרי מזוהמתו.

ובכך יזכה שיבוא לקבל השבת כיוצא לקראת המלך, וללא ספק כדרך שמקבל את המלך בכבוד ובמאור פנים, כן יושפע שפע רב מאת המלך, וכנאמר: ''כי מכבדי אכבד''.

וביום השבת עצמו ירבה בתורה כפי כוחו, סעודות שבת שיהיו בדברי תורה, ובשירה וזמרה של עריגה וכסופים לה'.

והעיקר שיזהר מכעס והקפדה ביום השבת.

וסגולת השבת לתת את עוצמת ברכתה לאדם הוא בהיות האדם רואה בשבת כל מלאכתו כאילו היא עשויה, ואינו מטריד מחשבתו בשום מחשבת חול המעציבתו, ורואה כאילו וכל עניניו מסודרים לגמרי.

ומובא בהחיד''א (''מתוק מדבש'' פרק ו' ד''ה עוד):

ובעיננו ראינו כמה בני אדם שהגיע להם איזה מקרה של צער קודם שהגיעה השבת, וע''י שקבלו את השבת בשמחה ודחו את הצער מעליהם, נהפך להם מיגון לשמחה ויצאו מאפלה לאורה וזהו למען נדע כי הקב''ה משגיח על ברואיו, וכאשר הוא מקבל את השבת בשמחה ֽ כן נעשה לו.

הרי שבכך שביום השבת הסיחו דעתם מצרתם, ונסו יגון ואנחה, וכשם שכך נהגו ביום שבת להיות שמחים כאילו כל מלאכתם ועצבונם עשויים, כך נתקיים בהם! כך שזו סגולה גדולה ונפלאה לצאת מצרות הגוף והנפש, ע''י שביום שבת יסיח דעתו לגמרי מבעיותיו וישמח כאילו והכל עשוי ומסודר.

ויש בזה עובדות נפלאות ומופתיות על ענין זה.

וככל שירבה בתורה ובדבקות ביום שבת, הרי שבת היא מקור הברכה והיא שתביא לו הברכה במלוא עוצמתה לכל השבוע בגשמי ורוחני.

מה הסבה למצוי שאע''פ שמכין האדם עצמו לשבת ורוצה לקבל שבת בשמחה, מתערמים עליו דוקא אז סבות שונות המבטלות שמחתו ואינו זוכה לישם רצונו?

כמה סיבות לדבר:

א. שבת משוש לבנו - נהפך לאבל - מחולנו.

מסביר הרב ''סדורו של שבת'' פסוק זה כך, ''השבת'' הוא בעצם סיבה להיות ''משוש לבנו'', מדוע ''נהפך לאבל''? התשובה ''מחולנו'', מסיבת גשמיות ימות החול, כשאדם גס בימות החול ומגשם עצמו בתאוות יתרות ולא נזהר לקדש עצמו כפי יכולתו, אלו הם מחסומים מלחוש את קדושת השבת ונהפכת היא לו לצער, אחר שאין בו כלים הראויים לזכות לקדושת השבת, הא למדת, שכדי שיחוש האדם בקדושת השבת ויזכה שתתן לו השבת מהארתה ומעצמת קדושתה יש לו כבר מימות החול להשתדל לקדש עצמו במותר לו, ולהיזהר מחטא ככל האפשר.

ב. עד שתתפייס השבת...

טעם נוסף לכך והוא ע''ד משל לאדם שנשא בת מלך, ולא נהג כבוד הראוי, ולא די בזו אלא אף ביזה והכלים אותה, וברחה ממנו, הרי שכדי לפייסה צריך הוא להרבות רעים ופיוסים עד שתשוב אליו, כן הוא האדם שבעבר נהג בשבת בזלזול, אם זה בדברים בטלים, שחוק וקלות ראש, ובפרט אם נכשל הרבה בהלכות שבת שהם כהררים התלויים בשערה, הרי שכאשר בא עתה לזכות להנות מזיו תפארתה לאחר שנהג בה קלון, נצרך הוא לכפרה, וכפרתו היא בכך שהשבת לא תאיר לו פנים, ויבוש מכך, ויבין שהוא על אשר נהג בה קלון, וכמו כל השב בתשובה שדוחים אותו מן השמים בנסיונות קשים כידוע - למבחן האם שב באמת מכל לבו אחר שזלזל במצוות, ואם יהא עקשן לפייס את השבת ולכבדה כראוי גם מתוך הבלבול ויבין שזהו בגלל מחדליו בעבר בפגעו בקדושת השבת, ועוד יתוודה על כך אזי בוודאי תשוב השבת להאיר לו פנים, והעיקר שלא יתייאש, וימשיך לעשות את אשר ביכולתו לקבל השבת כראוי ובשמחה, וימתין עד יתרצה לפני ה' ולפני השבת לקבל שפע מזיו אורה.

מהי הגדרת ''מנוחת וענג השבת'' שזוהי מטרת יום השבת לנוח ולהתענג?

הרב ''מכתב מאליהו'' (ח''ב עמ' 13) מגדיר זאת כך, השבת הוא יום מנוחה מכל הגשמיות והחומריות המטרידה וחוסמת את הנפש מלהתענג בעונג רוחני אמיתי, ולכך יש לבא ליום השבת מיושב מכל טרדה, ולראות את כל מלאכתו שהיא כבר עשויה, כך שאין שום מחסום לנפש מלהתענג על יוצרה כי זו היא מנוחתה ועונגה האמיתי של הנפש השכלית הקדושה להתענג על ה'.

והביא שם את הספורנו המבאר מצות ''זכור את יום השבת לקדשו'', שעוד בימי החול בעסקי האדם השונים כבר אז ידאג שלא ישאר עד השבת הקרובה שום ענין המטריד ויראה לסדר עניניו באופן שכשתגיע שבת יהיה כבר הכל מסודר ללא טרדות שיטרידוהו ביום השבת, כדי שיתפנה בשבת למנוחה מכל הטרדות ותוכל הנפש להתענג בעונג הרוחני - על ה'.

היאך יגביר האדם בדעתו ביום השבת את העקר שהוא קדשת היום ויתענג על העקר שהוא קדשת השבת ולא על הטפל שהמה המאכלים הערבים והבגדים הנאים שנצטוינו להתענג בהם ביום שבת?

ע''פ הרב ''מכתב מאליהו'' (ח''ב עמ' 14) ניתן להמחיש זאת באופן פשוט, אדם העושה סעודה על חתונתו או חתונתו של בנו, או על ברית של בנו וכיוצא, הלא בוודאי מפאר את סעודתו בכל מיני מאכלים ערבים, אולם וכי על זה עיקר דעתו בשמחתו, הלא עיקר דעתו בשמחתו הוא על חתונתו או חתונת בנו וכיוצא, והמאכלים אינם אלא לפאר המעמד ולתת משמעות של שמחה לאירוע שארע לו, כן הוא במצות השבת יתבונן שעיקר השמחה צריך שתהא על עצם יום השבת שהוא יום של קדושה המאפשר לנפש להידבק בבוראה שזו עיקר השמחה, ולתפארת ויופי שמחת הנפש הבאה בפגישה עם בוראה ביום השבת לישב על שולחן ה' ולהזדהות כמאמינה בו ונאמנת לו - לשם כך מציגים על השולחן מאכלים ערבים וכיוצא כדי להמחיש ולתת ביטוי חיצוני לשמחה הפנימית והעיקרית שהיא הנפש.

האם יש למעט בענג שבת במאכל ומשתה, הגם שבכך יהא לו קצת ענוי, שלא יכבד עליו גופו וימנע בשל כך מלמוד התורה והתפלה כראוי?

בהחלט ראוי כן לעשות, שהרי עיקר השבת הוא העליה הרוחנית, וכל טעם עונג השבת הוא כדי שהחיצוניות לא תחסום ותעצור את הפנימיות מלהתעלות. וכידוע שהשמחה החיצונית מעוררת את הפנימיות, אולם התכלית היא השמחה הפנימית שהיא אהבת ה' ויראתו הבאים על ידי תורה ותפילה, ובמילא כאשר השמחה החיצונית חוסמת ומפריעה מהתכלית שהיא העליה הרוחנית בוודאי שיש להמנע ממנה.

פרשת שקלים

מהו כחה של מחצית השקל - ''לכפר על נפשותיכם'', והלא אינו אלא מתנה מועטת, ונאמר עליה שבכחה לכפר מה שלא נאמר במתנות הרבות שהביאו בני ישראל בנדבת לבן למשכן פי כמה וכמה ממחצית השקל?

עיין בשיחות מוסר להגר''ח שמואלביץ שנה תשל''א פרשת ''כי תשא'', וכן ב''נתיבות שלום'' - ''שמות'' בסוף הספר.

ומבואר בדבריהם דענין מחצית השקל הוא ללכד את עם ישראל לעשות מעשה משותף ואחיד ללא יציאת דופן וחריגה, ולכך ''העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט'', והרי מחצית השקל ניתן לקרבנות ולאדני המשכן שהמה יסודות המשכן, להורות כי יסוד בנין המשכן והקרבנות הקרבים עליו חייב שיבואו מכח ה''כלל'', כי כח הכלל הוא עצום, הנה, תשעה אנשים צדיקים כמשה רבנו לא יהוו השראת שכינה לומר קדיש וקדושה כמו עשרה מ''עמך'' ישראל, ועוד כל גדולת גדולי ישראל וצדיקיו הוא רק מכח הכלל כמבואר בחז''ל גבי משה בחטא העגל: ''לך רד'', רד מגדולתך כלום לא נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל. ועוד הרבה דוגמאות מאלפות לכך ראה בהנ''ל ובספרנו ''חוקי חיים'' על התורה פרשת ''ויקהל''. והוא הענין להתכלל יחד שבטי ישראל להיות כל יחיד ויחיד מצורף לכלל לבלתי לפרוש מן הצבור, ואז גם כוחנו גדול למחוק עוון מכח ''הכלל'', כידוע מהספה''ק שהעצה להינצל ביום הדין - להיות איש כללי שהרבים צריכים לו.

ועוד גדול כח הרבים לבטל מהם גזירות ואף שאינם צדיקים, וכמו שאמרו חז''ל ''חבור עצבים אפרים הנח לו'', כשעם ישראל אגודים ומחוברים גם כשעוון עבודה זרה ביניהם אין פורענות יכולה לפגוע בהם, והכוונה שהקב''ה מאריך אפו איתם עד שישובו.

פרשת זכור

במצות מחית עמלק נצטוינו להשניא אותו בלבנו, כמבאר ב''החנוך'', ובכן היאך מקימים מצוה זו לשנא את עמלק, הרי לשנאת זו מצוה שבלב, וכידוע מצוה שבלב צריך שתהא מהלב?

אפשר להמחיש זאת במשל פשוט.

אדם שטרח עמל ויגע בגוף ובממון, ובמסירות נפש בהשקעה מאומצת לגדל את בנו לתורה ויראת שמים ומידות טובות, הוציא עליו ממון רב, נתנהו בידי המחנכים הגדולים ביותר, צירף לו ''מורה עזר'' ועוד ועוד כהנה וכהנה כדי להוציא את בנו עם כל האפשרויות לגדול באמת, ואכן ראה ברכה בעמלו, בנו גדל לתפארת בתורה ביראת שמים, ובמידות טובות להפליא, הוריו מלאי תקוה וצפיה ממנו שיתעלה ויהיה שמו כאחד הגדולים אשר בעולם.

והנה ביום מן הימים נלכד נער זה בחברת אחד הפורקי עול, מין ואפיקורוס שנטפל לילד שעשועים זה, ומשכהו בשיחות נפש לעומק ולרוחב כאוות נפשו של הנער השעשועים שאווה תמיד לשיחות עמוקות ולחקירות ופלפולים, ובכך משכהו לחקירות ולמינות, וגם ממיני התועבות לא נמנע מלהטעימו, ובכך הורידו מהודו ותפארתו, והנער נער, חדל מתורה ומתפילה והחל לשקוע במעמקי השאול.

ובכן היש לשער את השנאה העמוקה שירכשו הורי ילד שעשועים זה למחטיא שהחטיא את בנם, הלא שנאתם ועברתם תהא שמורה לו לנצח לבלתי סלוח לו לעולם ועד.

ובכן הקב''ה הוציאנו ממצרים, כביכול טרח ויגע בשידוד מערכות הטבע להשריש בנו אמונה בו, ולמשכנו אחריו נרוצה בכל לבנו ונפשנו, בעשר מכות מופלאות, יציאה ברכוש גדול, קריעת ים סוף, ביזת הים שהיתה גדולה מביזת מצרים, וכל אחד נושא שמונים חמורים לובים מכל טוב מצרים כמבואר בגמרא בכורות ט', וכל עם ישראל כולו כחולמים מניסי ה', יוצאים ביד רמה וברוח גבוהה בהרגשת - ''בנים אתם לה' אלוקיכם'', שהנה - אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד, כל האומות, מפחדים מה', מצרים שהיתה מושלת בכיפה - נמחקה מפניהם, היש לתאר את גודל אמונתם בה', היש לתאר את עליתם בקדושה עד כדי נבואה - ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל, ועוד ועוד.

והנה בא, עם רע - עמלק, והחליט לקרר ולצנן את כל התלהבות קדושתם, ולפוצץ ולסתור את כל בנינו של הבורא וטרחתו כביכול ביצירת עמו, וכנאמר (ישעיה מג) - ''עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו'', ובשיא עמל ההווצרות של עם ישראל לעם לה' בא הוא וסתרה.

שהרי זה ברור שעמלק לא בא להלחם בישראל על מנת להשיג נצחון פיזי, שהרי ידע שיכווה כמבואר בחז''ל שהרי ה' נלחם להם, אלא מטרתו היתה לקצץ קרנם וכבודם של ישראל הנובע מיחודם וסגולתם לה', והעובדא שמלחמתו היתה רוחנית, שהרי איתא בחז''ל שהיה חותך מילותיהן של ישראל וזורקן כלפי מעלה ואומר טול מה שבחרת, ועוד שטמאן בעריות, ובעצם מלחמתו זו הרי גרם להרוס את אמונתן של ישראל, והורה בזה שהנה העולם הפקר חלילה, והעובדה שגם בזמן שהבורא מפרסם עתה אלוקותו וכוחו - ניתן לעשות כל אחד כרצונו, והעובדא שאף שכולם נבהלו ויאחזמו רעד הנה בא הוא ונלחם, ועוקף את תכניתו של הבורא על מנת להכחיש את יכולתו, היש סיבה לשנאה גדולה מזו לשנאתם לנצח?!

ובאם נשאל שאלה עצומה מדוע באמת עשה כזאת ובעת כזאת הבורא להביא עלינו את עמלק, הלא יכל הבורא להטיל מורך בלבבו כמו שהטיל על כל האומות.

אלא דע, זאת רצה הבורא להורותנו, כי אמונה לא נקנית עם כפית זהב לתוך הפה, ואפילו לא בניסים ונפלאות, ללא התמודדות בחירוף נפש על האמונה לא תקנה האמונה בלב, כי ''כבולעו כן פולטו'', אמונה הנקנית בנקל - בדרך ניסים ונפלאות, כן נפלטת בקלות, כדי שהאמונה תיקנה בנפש האדם עמוק עמוק, זהו רק כאשר נלחם הוא ומשקיע עבורה את לבו ונפשו, ועומד בנסיונות קשים הסותרים וטופחים לו על פניו, ועם כל זה מתעקש להיות איתן באמונתו. וזאת בכך שלוקח האדם את הניסים הגלויים ומשתמש בהם לצורך הנסים הנסתרים כמבואר ברמב''ן סוף פרשת ''בא''.

ואכן ''נבחר'' עמלק למשימה זו להיותו חייב, ומגלגלים חובה על ידי חייב, ואכן יבא על עונשו בעבור זה, אולם זה היה נצרך.

ולטעם נוסף נצרך שיבא עמלק וילחם בישראל והוא לאחר שרפו ידיהם מהתורה הוכח שֶׁיַּקְרוּת וערך התורה ירוד בעיניהם, ולכך שולח הבורא שודדים - עמלק לשדוד את סגולתנו כדי שמכך נתעורר להבין ערכה.

והכרזת מלחמה זו על עמלק הוא מדור דור, כאן נתבשרנו שמלחמה זו של צינון האמונה בצירוף זה שהחטיאנו בטומאת העריות כמבואר ברש''י ע''פ ''אשר קרך בדרך'' זוהי מלחמה שתמשך בכל דור ודור.

ושיא מלחמה זו תהא לדור משיח שיצטרכו לגמור המלחמה שלחמו בה בכל הדורות כולם וזה מה שאנו רואים היום מלחמה קשה בב' נקודות אלו: אמונה וברית, ורק עלינו לזכור: ''אין המצוה נקראת אלא ע''ש גומרה''.

פרשת פרה

מהו סוד פרה אדמה שמטמאת את הטהורים ומטהרת את הטמאים?

שֶׁהִנֵּה הַנִּטְהָרִים עַל יְדֵי הַפָּרָה - מִטַּהֲרִים, וְהָעוֹסְקִים בְּטָהֳרַת הַטְּמֵאִים - נִטְמָאִים.

רמז גדול יש כאן.

ידוע שה''מין'' הוא בבחינת מת, וכמובא בגמרא דמאן דפריש ממינות - מיית. דהמין והאפיקורוס שרחוק מהאמונה הינו בבחינת מת שנסתלקה ממנו כל חיותו. ובעצם לא רק הוא בסכנה אלא גם כל הקרב אליו, ואף זה שקרב אליו במטרה לתקנו להשיבו לדרך המוטב מסתכן הוא בסיכון גדול שלא ימשך למינות, כמובא בגמרא: ''מינות משכא'' - המינות מושכת וסוחפת את כל המתקרב אליה.

והרבה ראינו שחשבו עצמם לגיבורים, וערכו מלחמה עם המינים, ולבסוף נפלו, וברור הוא שאין זה מפני הצדקת דרכם של המינים אלא מפני שיסודה טמטום ושוחד לתאוה - ולכך משכא.

וכבר הזהירו רבותינו (ראה חו''ה בהקדמה ל''פתחי לב'' שליקט וערך אוסף גדול מדבריהם של גדולי ישראל המזהירים מסכנת הויכוח והחקירה) שלא להכנס לפלפול וחקירה בעניני אמונה שהיא ''נטיה דקה מעדינות הנפש'' (כלשון החזו''א).

ודע דכמו שאם יכנס אדם למקום פריצות ויאמר גבור אני ולא אחטא דודאי טועה הוא, על אחת כמה וכמה מסוכן יותר זה החושב אכנס אני לויכוח עם אפיקורסים ואצא בשלום.

ומסופר מהרב ''שומר אמונים'' שפעם בא אליו אדם בשאלת אמונה, וענהו הרב תשובה מספקת וברורה, ואחר כך ראו פני הרב שאינם כתמול שלשום, ושאלוהו למה פניך רעים? וענה: זה פלוני ששאלני שאלה באמונה - צינן וקרר לי במעט את אמונתי. וכששאלוהו: והלא הרב ענהו תשובה מספקת ונרחבת? ענה: דעו! אמונה קודם השאלה זו לא אותה אמונה שאחר התשובה! כלומר האמונה הזכה שיש לאדם קודם שנסתבך בשאלה, זו כבר איננה אמונה אף לאחר התשובה שקבל על שאלתו, כי ''בין לבין'' כבר נפגמה אמונתו.

וכאן רמזה לנו התורה רמז גדול, אלו העוסקים ב''טמאי מת'', דהיינו שפגעה בהם המינות ועשאתם טמאי מת כמבואר לעיל שהמין הוא בבחינת ''מת''. ובאים המה להיטהר אצל הכהן, בהכרח שֶׁיִּפָּגַע אותו כהן ממינות, וטעון הוא טהרה לאחר שטיהר את המינים מכפירתם, דאף שטהרו הטועים מכוחו של זה שטיהרם, בהכרח שנדבק בו מאומה מן החרם הזה ועליו להטהר.

פרשת החודש

מה המיחד שבפרשת החדש, שהיא בעצם מצוה ככל התורה לקדש על פי הראיה?

במצוה זו טמון יסוד כל התורה כולה, והוא התבטלות העם לגדולי ישראל, ואפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין הוי שומע לו, ולימדה אותנו תורה יסוד זה במצוה זו, שהנה הקב''ה כביכול כפף עצמו להחלטת הבית-דין, וכאומרם חז''ל: ''אתם'' - אפילו שוגגין, ''אתם'' - אפילו מזידין, ואם כן הדברים קל וחומר, אם הקב''ה שעבד את תורתו לקביעת גדולי ישראל שהם יכריעו כהבנתם, ובכך גילה דעתו שהתורה לא בשמים אלא בארץ אצל גדולי ישראל, על אחת כמה וכמה שיש לנו עם ישראל לציית לגדולי ישראל ולעשות ככל אשר יורונו בין נבין דבריהם בין לא, ובזה תלוי כל קיום התורה.

מדוע ישראל מונין ללבנה ועכו''ם לחמה?

מובא במכילתא: ''החדש הזה לכם - לכם ולא לעכו''ם, אתם מונים ללבנה, ואילו עכו''ם מונין לחמה''.

ועוד איתא בב''ר החמה אינה שולטת אלא ביום, והלבנה שולטת ביום ובלילה.

והנה רואים אנו בנוסח הברכה שנסחו לנו רבותינו בברכת הלבנה: ''וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן שגם הם עתידים להתחדש כמותה''.

הרי לנו מנוסח זה, הַקְבָּלָה שהקבילו רבותינו את חידושן של ישראל לחידושה של הלבנה. הרי שכמהלך גידולה של הלבנה כן הוא גידולן של ישראל.

והנה ב' הסתכלויות יש לנו במהלך הלבנה.

האחד, שכאשר היא במצב של חשוך ואינה אלא פס דק, ידוע נדע שֶׁלְּיָמִים תתמלא ותזהיר במלואה.

וכמו כן הסתכלות שניה, שכאשר הלבנה במלואה כמו כן ידוע נדע שֶלְּיָמִים תשוב ותתמעט. אלא שאין הדבר מבהיל אותנו להיותנו יודעים שתשוב אח''כ להתמלאות כבתחילה.

ב' הסתכלויות אלו מחויבות לקיום עם ישראל בכללות, ובפרטות כל יחיד ויחיד. האיש הישראלי חיב להיות למוד בשעת ירידתו החומרית או הרוחנית שאין מעצור לה' להושיעו בין רב למעט ואף שנסתלקו ממנו הגורמים הטבעיים ליציבותו, וכמו טבע הדבר שתבוא ישועתו כמו שטבע הדבר שתשתלם הלבנה מחסרונה.

וכמו כן כאשר נמצא הוא במצב של שלוה ושלמות, ידוע ידע שיתכנו לבוא עליו נפילות ומעידות לשם מבחן ונסיון, והוא כמו טבע שכן יבא כי בלתי נמנע הוא הנסיונות והנפילות אלא שעליו לחזק עצמו בשעת העליה להחליט מעתה, שכשיבואו ימי הירידה לא ירפו ידיו מהם, ולא יזניח המלחמה, אלא ילחם על נפשו בגדרים וסייגים לשוב לאיתנו.

והחלטה זו חייב שתהא דוקא בזמני העליה, כי אם לא יחליט בימי העליה דוקא לעמוד על נפשו בימי הירידה, הרי שלהחליט על כך רק בימי הירידה כשיבואו - יהא מאוחר מדי.

חנוכה

בחנכה ארע נס נצחון החשמונאים - מסרת גבורים ביד חלשים וכו'. שזה בעצם עקרו של הנס. ואלו נס השמן היה נס נספח שארע לאחר כל מערכת הנסים של נצחון קבץ האנשים מתתיהו ובניו, את יון הרשעה.

וּבְכֵן יֵשׁ לְהָבִין לְשֵׁם מַה הֻצְרַךְ נֵס הַשֶּׁמֶן שֶׁיְּאָרַע, וַהֲלֹא הַקָּבָּ''ה אֵינוֹ עוֹשֶׂה נִסִּים בְּחִנָּם, וְנֵס הַנִּצָּחוֹן לְמַעֲשֶׂה כְּבָר הִסְתַּיֵּם, וּכְמוֹ שֶׁהֶעֱלִים הַבּוֹרֵא מֵהַיְּוָנִים פַּךְ קָטָן שֶׁהָיָה חָתוּם בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל יָכֹל לְהַעֲלִים מֵהֶם פַּךְ גָּדוֹל שֶׁיַּסְפִּיק לִ- 8 יָמִים, וּלְשֵׁם מַה הֻצְרַךְ נֵס זֶה.

וְעוֹד, הֵיאַךְ אֶת עִקַּר מַשְׁמָעוּת הַנֵּס מְבַטְּאִים אָנוּ עַל נֵס הַשֶּׁמֶן וְלֹא עַל הַנִּצָּחוֹן, שֶׁהֲרֵי עוֹשִׂים אָנוּ חֲנֻכָּה 8 יָמִים זֵכֶר לַשֶּׁמֶן, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא נֵס שֶׁנִּסְפַּח לְאַחַר סִיּוּם כָּל מַעֲרֶכֶת נֵס הַנִּצָּחוֹן שֶׁהוּא הָיָה הָעִקָּר, וְעַל שֶׁמֶן זֶה יֵשׁ אַף לְחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים לְהַמְצִיא הַשֶּׁמֶן, וְאִלּוּ אֶת זֵכֶר הַנִּצָּחוֹן שֶׁהוּא הָעִקָּר מְבַטְּאִים אָנוּ בְּ''עַל הַנִּסִּים'' בִּלְבַד, שֶׁאִם לֹא אָמַר אֵינוֹ חוֹזֵר?

עם ישראל הוא עם שמעל הטבע הכח הגבורה והחכמה לא המה המדברים אצל עמנו, ואדרבא, כל מלחמתנו - מלחמת קודש עם האחיזת עינים של הטבע והמקרה להכחישו ולשקרו, ולהתאחד עם אמונת ''אין עוד מלבדו''.

נס הנצחון אכן היה נס גמור - מסרת גבורים ביד חלשים וכו', אומנם היה בדרך של מלחמה, סוסים חרבות פילי מלחמה וכיוצא, הרי שישנה אחיזה של טבע בנצחון זה, וכבר יש כאן מקום לטועים ולטפשים להאחז, לעומת זאת נס השמן היה נס שאין בו שום אחיזה של טבע, שהרי היאך שמן ליום אחד יש בו כדי לדלוק 8 ימים.

נס השמן בא לאחר כל הנצחון והגבורה של מתתיהו ובניו, על מנת לקבוע לדורות שכל קיומנו מבוסס על יסוד פך השמן, מעט השתדלות מצידנו - שמן ליום אחד, ותו לא, כי הלאה כבר הנס פועל, כך שמי שאמר לשמן וידלק והרי אין על כך עוררין הוא שנצח את המלחמה בידם של החשמונאים ללא שום גורם וסיבה כוחנית, כך שב' הנסים הנצחון והשמן - חד הוא.

נס השמן הוא הגילוי לנס הנצחון, ובא המפורש וגילה על הסתום, נס השמן - המפורש בשלילת הטבע מכל וכל, מגלה על הסתום נס הנצחון שהיה בו מעט אחיזה של טבע.

כך שבעצם בהיותנו מבטאים את נס החנוכה בשמן, אין כוונתנו רק על השמן בלבד שהוא הנס הנספח, אלא אף על המלחמה והנצחון, והביטוי בא בדרך השמן כי אחד הוא, ובהיות שמחודד הוא יותר בשמן כמבואר, משמעות החג מתבטאת בו.

פורים

מדוע המצוה של השמחה בפורים הנה ביתר שאת, ואפלו יותר מ''ושמחת בחגך'' שבשאר המועדים שהמה מדאוריתא, ולא עוד אלא אף הקדימו השמחה לחג זה מתחלת החדש - משנכנס אדר מרבין בשמחה, ומדוע איננו עושים זאת כמו כן בחנכה או בניסן ?

וְעוֹד אָמְרוּ: מַאן דְּאִית לֵיהּ דִּינָא בַּהֲדֵי עַכּוּ''ם לִדַּיֵּן עִמּוֹ בַּאֲדָר, מַדּוּעַ חַג זֶה שׁוֹפֵךְ אוֹר שֶׁל נִצָּחוֹן וְשִׂמְחָה עַל כָּל הַחֹדֶשׁ.

וְעוֹד, מַדּוּעַ נִכְתְּבָה הַמְּגִלָּה בְּסִגְנוֹן סִפּוּר דְּבָרִים מִקְרִי וְטִבְעִי לְלֹא הַדְגָּשַׁת אֵרוּעֵי הַנֵּס עַל-טִבְעִי שֶׁאֵרְעוּ בְּמַהֲלַךְ הַנֵּס, וּמִבְּלִי לְהַזְכִּיר שֵׁם שָׁמַיִם.

וְעוֹד, מַדּוּעַ הִצְמִידוּ חֲזַ''ל אֶת מִצְוַת ''זָכוֹר'' אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק דַּוְקָא בְּסָמוּךְ לְפוּרִים, וּכְמוֹ כֵן בְּיוֹם פּוּרִים קוֹרְאִים בַּתּוֹרָה ''וַיָּבֹא עֲמָלֵק'', שֶׁהוּא בְּעֶצֶם מִצְוָה הַשַּׁיֶּכֶת לְכָל הַשָּׁנָה?

ראשית ראה בדברינו לעיל פרשת ''זכור'', ומה שיש להוסיף בזה דזה ברור שעמלק לא בא להכחיש את הניסים המפורסמים, דאמנם אמרו חז''ל שעמלק קירר וצינן את אמונתם של ישראל אומנם יש להבין במה? וכי היה בכוחו להכחיש את ניסי מצרים מיוצאי מצרים עצמם שרק אתמול יצאו ממצרים וחזו במו עיניהם עשר מכות, קריעת ים סוף, והלא מצוידים המה עתה ברכוש גדול של ביזת הים, היתכן לקרר ולצנן מניסים כאלו.

אלא, ידועים דברי הרמב''ן בסוף פרשת ''בא'' שמטרת הניסים המפורסמים שמהם יודה האדם בניסים הנסתרים, דהיינו כל מטרת ניסי מצרים על כל פרטיהם לא היה במטרה לשעתן אלא להשריש בעם ישראל שאין מציאות של טבע בעולם, ותקופת אור זו תבוא ותלמד על כל תקופות החושך להאירם באור האמונה שאחרי מסך החושך ישנו אור ההשגחה המנתב את כל אירועי העולם על כל פרטי פרטיהם.

ואת זאת בא עמלק לקרר, דהיינו אמנם היו לעם ישראל ניסים גלויים ומפורסמים, ואת זאת אין עמלק יכול להכחיש, אולם בא הוא במלחמה עם ישראל לצנן להם את הלימוד של האמונה לעתות החושך, ובא בזה לכפרם במקרה ובטבע, שהנה עולם כמנהגו נוהג ואיש הישר בעיניו יעשה ואין שליטה על מעשה האדם, שהנה ובא הוא ונלחם עם ישראל ואף שהקב''ה כעת נלחם להם, ועשה למענם שידוד מערכות הטבע, אין זה אלא לשעתו בלבד, אולם מכאן ואילך אינם אלא ככל הגויים, חלילה.

אם כן להמבואר, הרי שמחיית עמלק לא תתקיים בידינו בהיותנו חוגגים את הפסח ואת השבועות ואת הסוכות שבהם ארעו ניסים גלויים מעל הטבע, כי לא זו היתה מטרת מלחמת עמלק בנו שנכפור בניסים גלויים אלה, אלא עיקר מלחמתו היתה לעקור את הלקחים שיש לנו ללמוד מניסים גלויים אלו ולטשטש את הנסים הנסתרים, כך שבחגיגת ג' הרגלים עדיין איננו יורים את החץ ללבו של עמלק, כי לא זו מטרתו להכחיש מאתנו את הניסים המפורסמים.

אולם בנס הפורים, בכאן אנו יורים את החץ ללבו של עמלק בהיות שנס זה הינו מלובש בצירוף מקרים ואנו מייחסים זאת להשגחה בלבד, שזו תכלית כל הניסים המפורסמים ללמד על נס נסתר שכזה לראות בו כנס לא פחות מהניסים הגלויים, ולכך בדוקא ערכו לנו מרדכי ואסתר את המגילה בדרך מקרה וטבע ועל כך לשיר ולהודות, ולהפריז בשמחה יותר מכל החגים, בהיות שבכך שנרבה בשמחה על נס שאירע במהלכים טבעיים, וכמו כן נקרא את המגילה בדוקא בדרך צירוף מקרים, ובדרך סיפור מקרי זה נפרסם את ניסי ה', ונכניס את אמונת ההשגחה בתוך המקרה - בכאן דוקא מקיימים אנו מחיית עמלק, כי זה היתה כל מטרתו לטשטש את הניסים הנסתרים, ואם כן אין לך מחיית עמלק אלא דוקא בכך שנשמח ונפריז בשמחה על ניסי ה' עמנו שמתוך הטבע דייקא, להורות שאנו עם המכחיש את הטבע ומשקרו, ובכך מביאים אנו את כל הניסים המפורסמים על מטרתם, כי ללא כן, הרי שהניסים של שלושת הרגלים לא באו על תכליתן כלל, כי כל מטרתם כאמור להודות בניסים הנסתרים.

ובדברי הרמב''ן שאומר שתכלית מטרת הניסים המפורסמים הוא כדי שמהם יודה האדם בניסים הנסתרים, הרי שבמילים אחרות יש לנו לומר שתכלית החגים בג' רגלים שהיו על הניסים המפורסמים, תכליתן הוא שנחגוג את חג הפורים שהוא על הניסים הנסתרים.

ולכך גם מקדימים אנו את השמחה כדי להרבות בה ביתר שאת ביותר משאר החגים להורות שאין אנו משייכים הנס לשום כח טבעי, ובשמחה זו מתחברים אנו עם שמחת העתיד שתכליתה תהא בכך שידע כל פעול כי אתה פעלתו, וכו', ויוודע אלקותו יתברך בכל דומם ובכל חי, ובזה תהא תכלית השמחה לעתיד, ולכן כל המועדים עתידים להבטל מלבד פורים, כי רק חג הפורים מזדהה עם העתיד להודיע לכל פעול ויצור כי ה' האלקים, ואין שום טבע ומקרה בעולם, אמונה זו - מקבלת ביטוי בעיקר בפורים.

ומי שיש לו דין עם הגוי ידון באדר, כי אז כוחנו רב למאד בסגולה גדולה ונפלאה, אחר שבחודש זה אנו מכחישים את הטבע לגמרי, ושום כח טבעי לא יוכל לנו בשל כך, כי זו סגולת המשקר והמכחיש את הטבע שהטבע יושפל תחתיו ולא תהא לטבע שליטה עליו, כידוע מ''נפש החיים'' - סגולה גדולה ונפלאה המפורסמת.

וזו טעם התחפושת בפורים להורות, שכל הכוחות הטבעיים השוררים בעולם, וכל הסיבות וסיבות לסיבות שלכאורה הם המובילים את אירועי העולם אינם אלא תחפושת, מעטה המתעה ואוחז את עיניהם של בני האדם ומתעתע בהם ליחס כח לזולתו יתברך, והכל תחפושת שמתחתיה אין אלא את כוחו יתברך המנהיג עולמו בחסד ובצדק.

פסח

עקר בטוי הפסח מתבטא - שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם, שאינו אלא להדגיש משמעות היציאה בחפזון של כמה דקות קדם ממצרים טרם שהספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, והוא פלא, לתת את כל משמעות החג על שבח היציאה ממצרים כמה דקות קדם?! והיכן אפוא ההדגשה על עצם היציאה, העשר מכות, היציאה ברכוש גדול ועוד, שעליהם אין אנו נותנים שום משמעות?

עיקר הצלחת היצר הוא בפיתוי ''הדחיות'' דהיינו לדחות עשיית העשה טוב, או הסור מרע - למחר. והרבה אינם מבינים שביהדות אין מושג שכזה: היום שיעבור איך שהוא... ממחר נתחיל התחלה חדשה... מחשבות כאלו פסולים לחלוטין, ואינם מורשים כלל על פי התורה הק', האדם חייב לחטוף את אשר יוכל, כל דחיה היא סכנה גדולה.

וראה לשונו הנוקבת של המסילת ישרים תחילת פרק ז':

''אשר הנה כל רגע שמתחדש יוכל להתחדש איזה עיכוב למעשה הטוב'' ועיי''ש עוד שכתב: ''ולא יניח זמן לזמן שיתרבה בינתים, כי אין סכנה כסכנתו''.

וזהו כל סוד הפסח, שהרי נסיון גדול היה נסיון היציאה ממצרים, והעובדא ששמונים אחוז מבני ישראל לא חפצו ביציאה ומתו במכת החושך. והנה העשרים אחוז שחפצו ביציאה הצליחו לבצעה רק מכח החפזון שלא יכלו להתמהמה, דאם לא כן סכנתם היתה גדולה פן יתחדש עיכוב בלבבם.

ולהורות שכל הצלחת היציאה היתה תלויה בחפזון נצטוינו לבלתי אכול חמץ בפסח, זכר להצלחת היציאה שהיתה תלויה בחפזון עד כדי שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ.

והעובדא, שנצטוינו על החפזון: ''וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים... ואכלתם אותו בחפזון'', עוד טרם מציאות: ''ולא יכלו להתמהמה כי גורשו ממצרים'', כי הציווי היה ללא כל קשר למציאות שלמעשה לא יכולנו להתמהמה גם אם רצינו, כי מה שנצטוינו על האכילה בחפזון היה מוכרח להצלחת היציאה, אלא שנסתייע הדבר בכך ש''ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם'', (והארכנו בזה בספרנו ''בים דרך'' חלק ''ויקרא'' מאמר נ')

סוכות

מה נשתנה בנסח הסדור שבפסח אומרים ''זמן חרותנו'' - ע''ש המארע שיצאנו לחרות, ובשבועות כמו כן אומרים אנו ''זמן מתן תורתנו'' - ע''ש המארע של קבלת התורה, ואלו בסכות אומרים אנו ''זמן שמחתנו'', והוא אינו ע''ש המארע כלל, שהרי המארע היה ענני כבוד, ועוד מדוע אין נזכר מארע זה כלל בתפלתנו?

ישנו הבדל בין מטרת ניסי מצרים ומעמד קבלת התורה שבשבילם חוגגים אנו את הפסח והשבועות ולבין מטרת ניסי ענני כבוד שבשבילם חוגגים אנו את חג הסוכות.

והוא, ניסי מצרים מטרתם שנזכור היאך היינו משועבדים לפרעה וגאלנו ה' באותות ומופתים וביד חזקה, וראינו את כוחו ויכולתו ושליטתו על הכל, ללמדנו כי הוא אלקינו הכל יכול, כמו כן שבועות מלמדנו את אהבת ה' לעמו ישראל והיאך בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו.

אולם ניסי המדבר במשך 40 שנות הליכותינו בו בניסים של מן ובאר וענני כבוד היו ללמדנו על חיי היום יום שלנו, שאנו טורחים עבור דירה, מלבוש, לחם ומים - שהמה הצרכים השוטפים של האדם שבדרך כלל משיגם האדם בכוחו, והנה אז קבלנום בניסים המופלאים של הבורא בכל יום ובכל עת ורגע מאותם הארבעים שנה.

והנה מטרת הניסים המפורסמים כדי שמהם יודה האדם בניסים הנסתרים כמבואר ברמב''ן סוף פרשת ''בא'', א''כ מטרת ניסי המדבר 40 שנה כדי שגם כאשר תיפסק מערכת הניסים המופלאת הזו, ונבוא לבתי אבן, ואת מלבושינו לחמנו ומימינו נשיג בדרך מקח וממכר נדע שאין זו אלא עטיפה לנס, ובעצם אין עוד מלבדו.

וב''ה ראיתי ראיה גדולה ונפלאה לדברינו אלה, שהנה התורה בפרשת ''עקב'' (ח, יב) מזהירה: ''פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת, ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך מאד וכל אשר לך ירבה, ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים, המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים, המוציא לך מים מצור החלמיש, המאכילך מן המדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענתך ולמען נסתך להטיבך באחריתך.

ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל.

התורה פירטה כאן ניסי המדבר דוקא - המוליכך במדבר הגדול וגו' שהמה ניסי חג הסוכות ובכך כתבה פתרון לאסון של אמירת ''כוחי ועוצם ידי''.

הנה לנו לראות שכדי להינצל מאמירת ''כחי ועוצם יד'', הוא לא בדרך ניסי יציאת מצרים הנחגגים בחג הפסח, ולא מתן תורה הנחגגת בחג השבועות, אלא ניסי המן והבאר והענני כבוד הנחגגים בחג הסוכות, המה יש בהם כדי להוקיע את טענת ''כוחי ועוצם ידי''.

משום שהמה נועדו להזכיר לאדם את ניסי ה' הנסתרים בנתינת לחמו מימו וקורת גגו.

ולכך מהות חג הסוכות היא זמן שמחתנו לפי שאינו נועד להזכיר אירוע מסוים שיארע לנו, אלא להזכיר לנו לשמוח יום יום רגע רגע על כל מהלך ה' עמנו בחיים השגרתיים שלנו, בהשגת הלחם והמים וקורת הגג והוא ענין: ''ניסיך שבכל יום עמנו ונפלאותיך וטובותיך שבכל עת''.

ראש השנה

כידוע מהאר''י, הרמח''ל ועוד, שלכל רגע ישנה השפעה החוזרת ונשנית בכל מחזוריות נוספת כשחוזר החג לשנה חדשה, ובכן פסח - השפעתו אמונה, שבועות - תורה, סכות - אהבת ה' ושמחה וכיוצא, ומהי השפעתו של ראש השנה אחר שאינו זכר לאיזה ארוע היסטורי שהיה בעם ישראל?

עונה על כך הגר''י לוינשטיין זצ''ל שר''ה סגולתו להמשיך שפע של יראת שמים, וכוונתו בהיות והוא יום של מלכויות, ומלכות משמעותה מצד יראתה, וכהא דאמרינן ''אלמלי מוראה של מלכות'', א''כ ביום זה נשפע תחושת מלכויות, יראת מלכות, וכפי שכן צריך לחוש עבד כלפי מלכו, כן ביום זה נשפע שפע של תחושה זו - תחושת ''עבדות'' כלפי המלך מלכו של עולם.

לכל השפעה האמורה להשפע יש להכין כלים מתאימים לקבלת השפע. במה מן הראוי יש לאחז קדם ר''ה כדי להכשיר כלים מתאימים לקבלת שפע המלכיות הנזכר?

הנראה הוא שיש קודם ר''ה להזדרז בענין כוונת הברכות. והטעם לפי שהברכה בעצם משמעותה מלכות - ''אלקינו מלך העולם'', וכשאדם מחדד לעצמו באמירת הברכה את מלכותו יתברך עליו, מכשיר הוא בכך את עצמו לקבלת שפע תחושת מלכויות בר''ה שממנה יזון ויתפרנס בתחושה זו לכל השנה.

היאך באמת יתרגש האדם לחוש במלכיות בשעת הברכות, והלא ההרגל על כל דבר שלטון למחק את הרגש הנדרש?

אכן האדם היושב על טובה וברכה קשה לו מאד לחוש שכל מה שיש לו זה אינו שלו אלא כפקדון המופקד אצלו. אולם העצה לכך להתבונן בהיאך התחיל אצלו הטוב, ומאיזה אפס התחיל הוא עד הגיעו הלום לשפע שהוא נתון בו.

והנה מצינו לזה ראיה מהפסוק (דברים ח, יח): ''וזכרת את ה''א כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל'', ומתרגם שם התרגום: ''דאיהו יהיב לך עצה למקני נכסין'', דהיינו להסתכל כך על ''העכשו'' וממנו להיכנע - זה קשה מאד, כי העין והמציאות נלחמים במחשבה, אולם העצה ללכת עם המציאות לאחור, ולהתבונן, אכן היום אתה במצב טוב, אולם, מי הוא שנתן לך עצה לקנות דוקא נכסים אלו באופן שתרוויח עליהם בעסקיך, ומי הוא שנתן לך את ה''ראשית'' לקנות את הנכסים וכיוצא, ואז כשתביט לאחור ותראה היאך התחלתך היתה מאפס הגמור, תבוא לראות את מצבך של עכשו שאינו אלא מתנת שמים.

וזהו הטעם שבביכורים יש מצות ''הגדה'' - ''ארמי אובד אבי וירד מצרימה'' וגו' שהוא תימה, מה צורך יש להזכיר בביכורים היסטוריה קדומה של מאות שנים, אולם התשובה ע''ד הנ''ל, להיות אדם בעל פרדס עשיר ונכבד, וכמו כן אבותיו ואבות אבותיו כמו כן היו מבורכים בעושר ונכסים לרוב, ועתה בא הוא עם ביכוריו לה', ובכן היאך יחוש שאין זה אלא מתנת ה' בידו, וכל מתנתו אינה אלא משל הקב''ה שמשלו הוא נותן לו, העצה - חזור לאחריך, ואפילו כמה מאות שנים עד שתגיע לאפס הגמור שממנו התחלת שהצילך ה' מלבן הארמי שביקש לעקרך, וממצרים הוציאך והביאך לא''י, ומכאן הנך מביא את פרי האדמה אשר נתת לי ה'.

היאך הוא שבחדש אלול בוכים אנו ומתחננים לסליחה, ויראים מיום הדין, וביום ר''ה באים אנו בטוחים ובאפן חגיגי ובשמחה נגשים אנו לקראת יום הדין?

נמשיל לכך משל:

אדם בא לקבלן לקנות דירה, ומבקש דירה בעלת 4 חדרים השווה לערך מאתים אלף דולר, ובכן יושבים על חוזה זה עתה בין שניהם, הקונה שולף מכיסו לערך אלפיים או שלוש אלף דולר בודדים בלבד, וחותם על חוזה.

נתבונן הלא שמחתו של הקונה היא הלא מעתה, אף שטרם שילם את ערך השוה לדירה. ובאמת הדירה למעשה כבר שלו מעכשו, ויכול הוא כבר היום למוכרה אם ירצה.

ובעצם, ולשמחה מה זו עושה, והלא לא שילם כי אם שתים או שלש אלף דולר בלבד, אולם עצם ההתחייבות מתוך תקוה לעמוד בהתחייבות ולשלם, זו עצמה שמחה, וכבר אז עושה או חנוכת הבית ומזמין את מקורביו וידידיו לשמוח בשמחתו על רכישת הדירה.

כן הוא גבי ר''ה, בחודש אלול מתכוונים אנו להתחייבות שנתחייב בר''ה, מאמצים אנו עצמנו בתשובה, בווידוי, בבכי, עושים חשבון נפש מה צריכה להיות ההתחייבות ומחזקים אנו עצמנו שנעמוד בכך - בכל אופן שיהא - לפחות להתחייב, ומגרשים באלול כל רפיון וחולשת הדעת מלהסס ומלהתפשר, ומחזקים את נפשותינו שמחובתנו וביכולתנו להתחייב.

ואז ניגשים אנו בר''ה לעריכת חוזה בשעה טובה ובסימן טוב, עושים אנו סימנים בליל ר''ה לסימנא טבא להצלחת החוזה שנערוך עם הבורא לקבלת עול תורה ומצוות, ואף שאין בידינו עתה מעשים כי אם מעט ודלונו מאד, אולם מתוך תקוה שנשלם את כל התחייבותנו יושבים אנו על חוזה חדש, והוא ענין ''כתבנו בספר צדיקים'' המבואר בדברי הרב ''מכתב מאליהו'', שהיא הכתבת האדם להבורא, וכהכתבת הקונה להקבלן איזה דירה ברצונו לקנות, כן אנו באים לבורא בבקשה עריכת חוזה על ספר צדיקים.

וממילא השמחה היא כבר מעתה, וכבר מעתה יש לעשות חנוכת הבית ולשמוח באכילה ושתיה, כי כבר מעתה ''הדירה'' בידינו, כבר מעתה נעשינו ''צדיקים''. כי התחייבנו להיות צדיקים, וכמו המתחייב לרכוש את הדירה - מעתה הוא בעל הדירה, כן המתחייב להיות צדיק מעתה הוא צדיק.

וכהא דהמקדש את האשה על מנת שאני צדיק גמור, אפילו הוא רשע גמור חוששין לקידושיו שמא הרהר תשובה בלבו, ובכך מיד נהפך לצדיק.

ואף שעדיין לא יישם תשובתו אולם התחייב עליה, במילא כבר נהיה בעלים עליה - בעל תשובה.

והוא דברי הרמב''ם בענין הבע''ת: אמש היה זה שנאוי משוקץ ותועבה, והיום אהוב וקרוב נחמד וידיד, והוא פלא, וכי איזו תשובה הספיק זה לעשות מאמש להיום עד שנהפך משונא לאהוב, אלא כאמור, תיכף שחתם על חוזה - זה כבר שלו וזכה בו.

וכאמור לעיל, דאף שאין יכול האדם להבטיח שלא יפול לעולם, ובהכרח הוא שיפול, אולם לא בשביל כך גרע מצדיק עינו, שהרי ''שבע יפול צדיק וקם'', אלא הצדיק נקבע על ההתחייבות, וכיון שנתחייב שלעולם ילחם עד שינצח, ונתחייב שלא להתפשר עם יצרו, ואף אם יפילנו יצרו פעמים רבות, הוא על משמרתו יעמוד להשיב מלחמה שערה, ולהילחם על נפשו בכל כוחו, זהו ''צדיק'', שהנה גם המתחייב על דירה לְשַׁלְּמָהּ, וכי קל יהא לו להשיג מה שנתחייב הלא כמה הרפתקאות יעברו עליו עד שישלם, אולם נקבע הוא כבעל הדירה על החלטתו הנחרצת לשלם מה שנתחייב, כן הוא לגבי המתחייב לקבל עליו בהחלטה שלא ישוב לזה החטא מתוך פשרה, מתוך פשרה דייקא, דהיינו, אין מתבקש מהאדם להתחייב שלא יפול לעולם, דהרי אל תאמין בעצמך עד יום מותך כתיב, ועוד כתוב ''הן בקדושיו לא יאמין'', ודרשו חז''ל שהקב''ה עצמו אינו מאמין לאדם ואפילו לצדיקים, ואיך יבטיח האדם לבוראו שלא יפול, אולם על האדם להבטיח שלעולם ילחם ולא יכנע.

והוא כענין ב' המתאבקים, ולבסוף ניצח האחד את השני, וכי במהלך ההאבקות לא ספג מכות ויצא בשבר יד או בשבר רגל, אולם עם כל זה נחשב למנצח! ומדוע? להיותו המסיים ומכניע את יריבו. וזאת נדרש מהאדם להילחם והעיקר שינצח לבסוף. (עיין עוד לקמן בזה בתשובה י').

ויש להקשות בקשר לתשובה הקודמת, דזה גופא על מה יסמך האדם להבטיח שלעולם ילחם ואולי לא יהא בכחו להלחם?

יש ויש סימוכין לאדם להבטיח שלא יתפשר אלא ילחם, ואף אם יפול כמה שיפול יוכל ויוכל להבטיח שילחם, והוא מכח מתנת ''התשובה''.

התשובה בכחה להחזיר את האדם למעמדו הקודם, לחביבותו ולידידותו עם הבורא כאילו ולא חטא, והיא שיכולה לחזק בלבו את העוז והאומץ לקום ולהילחם עם יצרו מחדש.

כך שאין הבעיה של האדם - חוסר כח להילחם בכל פעם, אלא הבעיה היא קטנות אמונה בעוצמת התשובה, והיא המצמחת בלבו יאוש לומר: וכי תתקבל תשובתי, והלא כבר הבטחתי ושוב סרחתי, והבטחתי ושוב סרחתי, כמה כבר אפשר להיסבל מצבי אצל הבורא, בודאי הפעם לא יסבלני אדוני לקבל תשובתי.

והרי זה שקר, שהרי הבורא נשבע לנו שהוא חפץ בתשובה, וכנאמר ביחזקאל: ''חי אני נאום ה' אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה''.

אם כן, לא כח הוא שחסר בנפשו של אדם לקום מנפילתו, אלא קטנות אמונה, ועל כך לא יאבה ה' סלוח לאדם, דמילא החסר כח בנפשו - אנוס הוא, ואונס רחמנא פטריה, אולם בשביל לקום כל פעם ולהילחם מחדש לא נדרש לכך כח, אלא אמונה, ועל חוסר אמונה מדוע שיסלח ה', אחר שבא הוא לאדם ונשבע לו שיש לו את הזכות לבוא בכל פעם מחדש, וגם אם הדבר לא מובן לאדם ולא נכנס בשכלו, חייב הוא להאמין כן, ומאחר ואין נצרך כאן אלא לאמונה, אין שום טענת אונס לומר: אין בכחי להאמין... זהו פשיעה ולא אונס, כיון שחייב האדם להאמין, ובאם יאמין שע''י התשובה נהפך לאיש אחר המתקבל ברצון בוודאי מיד ישנס מותניו לקום על אויבו הוא יצרו השונאו בנפש ולהתחדש להילחם בו.

בתשובה הקודמת הבנו הסבה המצדיקה ומצריכה לקום בכל פעם ולהלחם, אולם גם לזאת מהיכן הכח, וכי יש בכחנו להלחם כל ימינו?

זהו טענתו של השטן: וכי לעולם תילחם עמי הלא אני איש מלחמה מנעורי?! וגם אם חש אתה שזכותך להילחם כל פעם מחדש בכח התשובה, אולם כמה זמן תחזיק מעמד במלחמתך עמי?

ומה יש להשיב לו, שקר אתה דובר, כי הלא מובטח אני שלבסוף אהא אני המנצח, מכח הבטחת הבא ליטהר מסייעין אותו, וכמו שכתב רבנו יונה (שע''ת פ''א): ''וכבר הבטיח הבורא שיסייע לשבין כאשר אין יד טבען משגת''.

תוכן העניינים

נפשי בשאלתי חלק ב - שו"ת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה