זיכוי הרבים · מה המה התנאים למזכה הרבים כדי שלא יפל מעבודתו בהיותו בסביבת רחוקים מהדת ומהקדשה?
הרב ''מכתב מאליהו'' (ח''ב עמ' 216) עונה על כך בשורות אחדות:
להוי ידוע לנו שאין שום ספק בדבר שכל ירידה לשם עלייה, כמו למשל לעבור לסביבה לא כל כך טובה למען הצל אחרים ולקרבם לתורה ולהעלותם כפי ערכם - זהו ממש בחינת העלאת ניצוצות הנ''ל. וכמעט ברור הוא כי במקום להעלות אותם באיזה אופן ממשי, יפול בעצמו ויכשל בעוונותיהם עמהם יחד וח''ו יוכל לצאת מגדר ירא אלקים לגמרי. לירא שמים גדול ומושרש בעבודת ה' אולי יש להתיר ללכת בבחינת רצוא ושוב ולהשפיע, ולא להתחבר עמהם כלל, וכל שכן שלא ידור ביניהם. וגם זה בתנאי שילמד מוסר הרבה, עכ''פ בכל יום, ויבקר את עצמו תדיר, וישים עצמו תחת השגחת רבותיו וחבריו, שאם ח''ו ימצאו בו איזה שינוי, אז תיכף ומיד ישוב לחבורה הקדושה, ולא ילך עוד אל הטועים כלל. רק באופנים אלה ישנם סיכויים שיהיה משפיע ולא המושפע ח''ו.
האם מן הנכון להשתמש בזכוי הרבים כאתגר להתעלות עצמית של המזכה, דהינו שכונתו בזכוי הרבים לצרך עצמו, שמתוך מקצועו לזכות הרבים יתחיב ללמד בעיון ובהעמקה ולדעת ידע רב בתורה, וכמו כן לקנות קנינים ביראת שמים כדי שלא יאמרו לו טל קורה מבין עיניך, ואז יהא בגדר מתוך שלא לשמה בא לשמה?
בהחלט כן, וביאור נרחב לכך ביאר ה''מכתב מאליהו'' בח''ג (עמ' 32-33):
לו היינו מתקנים את נפשנו, ודאי שהיה צורך לעסוק אחר כך בתקנת הכלל, אבל עדיין לא התחלנו בתיקון עצמנו. רק אדם שמרגיש בעצמו טהרה וְזַכּוּת ושאיפה לקדש שם שמים על ידי מעשי עצמו, אז כשהוא מרגיש בלבו שאיפה לעסוק בתיקון הכלל, צריך הוא לזכות את הרבים, זהו המצב הטוב לכתחילה.
אמנם, דא עקא - דורנו אנו הוא דור חיצוני, דור עקבתא דמשיחא של נשמות ערב רב (כדברי הגר''א זצ''ל), שהפנימיות ממנו והלאה. השאיפות בדורנו הן חיצוניות בלבד, שאיפות של שלא לשמה, שאיפות להנאות ולכבוד. אין חושבים באמת וברצינות לא על תיקון עצמי ולא על תיקון הזולת. לכן אנו צריכים בדרכי העבודה שלנו להשתמש בשלא לשמה, כדי להגיע בע''ה אל הלשמה: להתקרב אל למוד התורה בהתמדה ובהעמקה על ידי הרגשת נעימות ומתיקות הלימוד; ולחנך את עצמנו ליראת העונש - לו תהא גם חיצונית - על ידי התבוננות בענשי שמים ובצרות הרבות והנוראות שפגעו בנו, בדורנו האומלל. כמו כן צריך לנצל את עבודת זיכוי הרבים, ללמד את התלמידים ולהשפיע תורה ויראת שמים ברבים, בתור סיוע של שלא לשמה. כדי ליצור לעצמו הכרח ללמוד בעיון ובהעמקה, ולקנות יראת שמים. הצעיר צריך לשאוף להיות גדול בתורה ויראת שמים, כדי שיוכל בבוא הזמן להשפיע על הכלל ולהרביץ תורה ויראת שמים ברבים, בדורנו היתום הזקוק לזה במדה כה מרובה. צריכים אנו לנצל את כל ההרגשות והחשבונות ואת כל העצות והתחבולות לעלות ולהתעלות למעלות גדולות. ואז השי''ת יעזרנו שמתוך שלא לשמה נבא אל לשמה - לגדלות אמתית וליראת שמים פנימית טהורה.
המזכה רבים, ומתנחם בכך על רשלנותו ועל מחדליו בעבודתו העצמית שהנה לפחות הנו פועל ומזכה אחרים, האם צדקו דבריו?
טעות גדולה לחשוב כן - כך הוא דרכו של היצר, ואין לנו אלא להביא בזה דבריו הנחרצים של הרב ''מכתב מאליהו'' (ח''ג עמ' 330):
...זולתי מוסר הפרטי, השבה אל הלב, פשוט לעצמנו, נטעה טעות רב בכל מה שנתחיל, ואפשר מה שנדמה לילך על זכויות גדולות יהי' זה לנו פתחי חטאים מכוערים. כך הוא דרכו של יצר זה הקשה, 'צו טרייבען אין פרעמדע לאנקעס', רק שלא נשתדל לעצמנו. גם ירשה היצר לאדם לזכות את הרבים רק בתנאי שלא מזכה את עצמו. ולפעמים נדמה, אם נראה שצלח מה בידינו לפעול על אחרים, והוא ברור לנו, נדמה, שישו בני מעי הרי זכות הרבים תלויה בי. ואין אנחנו יודעים כי היצר יודע את דרכי התורה יותר ממנו, ואם איננו מסרב, הרי דברים בגו.
ראיתי בזה דבר נורא ומאויים. ביבמות דף ק''ט ע''ב: ''תוקע עצמו לדבר הלכה כ' כל האומר אין לי תורה כו', אי בעית אימא לא צריכא דקא מגמר לאחריני ואזלו ועבדו'' - הרי שהשפיע על רבים בעבודת השי''ת עד שבאמת נתעלו למדרגה שעשו - ''מהו דתימא אית לי' אגרא'' - דעשי' (לשון רש''י) היינו כל מה שנעשה על ידי אחרים - על ידו, אם גם לדורות, ואם כן יהנה מפירות עבודתו לזכות את הכלל - ''קא משמע לן'' - שאין לו רק מקצת זה שבלמדו עמהם הרי גם בעצמו למד קצת. ואם נתיהר אז - הלומד לקנטר כדברי הראשונים - הרי גם זה אין לו, אבל בכל המון המעשים שנעשין על ידי גרמא דילי' אין לו שום חלק בהם, משום מה? משום שהיה דורש לאחרים ולא קיים בעצמו, עורר אחרים ליראת שמים, ולא השיב אל לב עצמו עד למעשה ממש. הרי יוצא הוא לפעמים נקי מכל העושר שיחשוב שעשה.
העולה לנו מכאן ידיעה גורלית, אם המרצה מיישם גם הוא את אשר ידרוש ויוכיח, ולפחות עובד על עצמו לתקן את אשר ידרוש מאחרים כל זכויותיהם של אלו שהוכיחם והחזירם נזקפים לזכותו מכל מה שיצא מכך לדורי דורות, ואילו זה המרצה לא היה מיישם בעצמו או אפילו לא עובד על עצמו ליישם את אשר יוכיח לאחרים - אין נזקף לזכותו התוצאות המבורכות שיהיו מזיכויו את הרבים.
טעות גמורה יטעה החושב, כי פשט דברי גמרא זו הוא ''האומר אין לי אלא תורה'' שהוא אומר כך להכעיס. גם אם מתרשל עד כדי כך, היינו שנאה דורש, מגלה טמירין, פועל על אחרים ומזכה את הרבים זכויות נפלאות, אבל אם שוכח הוא את עצמו ולא השיב אל לבו עד כדי מדרגת המעשה הדרושה ממש, אזי אין זכות הרבים תלויה בו כלל, ואין לו כלום מכל עבודתו. האם אין זו גמרא מפורשת? הרי נראה בחוש, כי היצר ידוע במה ללחום ומה לעזוב, אדרבא עוזב הוא לנו את הטעויות, אך ורק שנשאיר לו את הממש. שוב עומד לפנינו הפסוק הזה ודוקר בעינינו - ''נצרה כי היא חייך'', ולא שום דרך אחר ולא שום דבר אחר בשום פנים שבעולם.נוראים הדברים, אי אפשר לכתוב בהם יותר, מי יתן וידקרו דרך המחשבה לפתוח מעט את פתחי הלב.
רבים היום הארגונים העוסקים את הצבור לחזוק ולתשובה, אולם לנגד עיניהם גם ''הקמח'' - הפרנסה וההכנסה שמעסק זה, היאך ועד כמה מן הנכון להתיחס לפרנסה ביחס לזכוי הרבים?
קשה בפרטות לענות על כך אחר שיש כאלה שפרנסתם תלויה בעבודה זו, אולם בכללות נביא את דבריו הבוערים כלפידים של הרב ''מכתב מאליהו'' (ח''ג עמ' 345) עד כמה יש לחוש באחריות העבודה זו של זיכוי הרבים ולסלק כל חשבונות חיצוניות:
לדעתי הדלה, בשעה כזו צריך כל אחד שיש לו לב להפנות את עצמו מכל עסק ומכל מחשבה אודות עצמו ועתידו הגשמי, ולהפקיר את עצמו ממש לפעול למען הרבצת התורה בתוך כלל ישראל. הן כל כך הרבה נחרב הדור בעונותינו הרבים, ואם כן הלא ברור כי עלינו החובה לבנות. לא רק גופים רבים אבדנו מאחינו בית ישראל, אלא נפשות קדושות עזבונו, ומקומות התורה רבים נעקרו ונחרבו, ואם לא נתחזק לבנות בכל המרץ האפשרי, ויותר ממנו, הלא ימצאנו עוון. חלקים ענקיים לעולם הבא מתגוללים עתה כאבנים בחוצות, ואין מי שיבין להגביהם. כל אחד לבצעו פונה, ואף אחר כל החורבן הנורא שראינו, כל אחד יחשוב רק לעתידות פרנסתו.
איך הוא בכל העמים? האם בשעת הסכנה לעמו רשאי היחיד להתעצל מלעשות למען הצלת העם, בשביל חייו הפרטיים? ולמה נגרע אנחנו עם ישראל? למה כטובים שבאומות לא נעשה? לעינינו נחרב כל כך, ואנחנו מחשים! איך יעיז כל יחיד לחשוב על דבר עניניו הפרטיים? רק מורד עושה ככה, ובוגד נבזה יקרא. ספרי תורה חיים שרופים לפנינו, ואנחנו - לבבנו יחשוב על דבר פת לחם? אוי לאותה בושה! האם לא נדע כי אם ככה נעשה - לבהמות דמינו?
התורה צווחת וקוראת אל בניה: ''הושיעוני!'' נתעלה נא מעט, נעשה את עצמנו לבעלי מעשה לשם שמים, ואז מובטח לנו שנצליח בודאי. יצאו נא דברינו מעומק הלב, ואז ברור שיכנסו אל הלבבות. אין העם שומע אלא בראותו מעשים גדולים, ולאשר יעשום מתוך מסירות נפש. נזרוק הלאה את ההרהורים בדבר סדור גשמיותנו, ומה גם על דבר ימים יבואו, נדבק נא בעבודה שלמען התורה בכל נימי נפשנו, זו היא עכשיו עבודת הפרט ועבודת הכלל גם יחד. נהיה נא מהולכי דרך אבותינו, אשר הקב''ה בכבודו ובעצמו אמר עליהם: ''זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה''. רק אחר זכות ''וצדה לא עשו להם'' זכו אבותינו לגאולה ומתן התורה, ודוקא על דרך זה נזכה להבנות גם אנו. לא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן - אשר לא יחשבו ליום מחר - כך אמרו לנו חכמי התורה הענקיים. ואשר לא תימצא בו מסירות נפש זו, מה חלקו בתורה. ומי יוכל להיות טפש כזה שלא יבין, כי אם בשעה כזאת יפנה אל הגשמיות - בוגד הוא ממש בה' אלקי ישראל! אמנם נתחזקה, לא יהי חלקנו עמהם, נעשה נא, ובע''ה נצליח בודאי, ע''כ.