זיכוי הרבים
היאך להקל את נסיון מצות ''זכוי הרבים'' וכגון ללמד עם חבר נחלש בזמן שהדבר פוגע בהתקדמות שלי בתורה ובעבודה?
ראשית, אדרבא יש לדעת, טעות לחשוב שלימוד עם נחלש פוגע בהתקדמות, זיכוי הרבים יכול להועיל לאדם להתקדם בתורה ועבודה יותר מכל דבר אחר.
ובשביל שלא יקשה עליך הדבר ישנה עצה מופלאה לכך.
והוא להקציב מראש זמן לצורך לימוד ועסק עם הרבים, ולמשל להחליט שהנך מקדיש ב' או ג' שעות בשבוע עבור הזולת, ואם כן כשניגש אליך חבר ללמוד עמו, או שמזדמן לך לשוחח עם אדם לקרבו או לחזקו יהא זה על חשבון הב' או ג' שעות שהקצבת לך, כי אם לא תעשה כן כל פעם יהא עליך נטל מחדש להתמודד עם נסיון זה.
וכן דברתינו לאדם שבטבעו קמצן הוא בממונו, וכל פעם מתחדש עליו נסיון הצדקה, והוא להקציב ממון בכל חודש ליתן, ובכן בכל פעם שבא עני או גבאי לגבות צדקה הרי יש לו שקית מיוחדת המיועדת לכך, כך שבכך נסיונו הוקל עליו ביותר.
עד כמה יש להשקיע בזכוי הרבים בדורנו?
הדבר אינו כללי, אלא יש לחפץ להשקיע בזיכוי הרבים לראות את יכולתו וכישורו, וכן מנסיונו - ההצלחה שבידו בתפקיד זה, ועוד פרטים רבים, ומן הראוי להתיעץ עם רב מובהק הבקי ומעורה במצב הדור.
והנה התעוררתי בדברי חז''ל מגודל המסירות נפש שצריכה להיות כדי להשיב אדם בתשובה.
הנה מצינו בחז''ל שנענש יעקב אבינו ונאנסה בתו דינה בשכם בן חמור והוא בעבור שהחביאה בתיבה מפני עשו אחיו, ואולי היתה מחזירתו למוטב, והוא נורא, עשו הרשע, איש ציד, שופך דמים מגלה עריות היאך יתכן לתבוע את יעקב מדוע לא נתן לו את בתו.
ובאמת כבר ראיתי שהרגיש בזה הגאון הרב שך זצ''ל באחד ממאמריו וכתב שאין לנו הבנה פשטית בזה הלכה למעשה.
אומנם לפחות יש לנו לראות עד כמה התיחסו חז''ל למסירות נפש שיש למסור נפש עבור אדם כדי שיחזור בתשובה, וכבר מצינו דוגמת זה ברבי יוחנן שנתן את אחותו לריש לקיש על מנת שיחזור בתשובה.
היאך הגישה הנכונה לבוא ולקרב רחוקים, האם לומר להם שבנקל להתגבר על היצר ועם רצון חזק אפשר לנצחו, או לומר להם שהיצר הוא באמת חזק מאד וערמומי גדול?
הגמרא בקידושין (פ' ע''א) מספרת על רבי מאיר ורבי עקיבא שהיו מתלוצצין מעוברי עבירה, ופירש רש''י שם שהיו אומרים שבנקל להתגבר על היצר אם רוצים, ומן השמים לא הסכימו עמהם ועיי''ש המעשה, והורום מן השמים לרבי מאיר ורבי עקיבא שהנכון הוא שיאמרו לבני האדם שהיצר הוא חזק ותקיף מאד וערמומי גדול, אלא שיש תרופה כנגדו והיא התורה, וכמו שאמרו חז''ל: ''בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין'', וכמעשה שאירע עמהם בשטן שנתלבש בלבוש אשה וניצלו ממנו מכח: ''הזהרו ברבי מאיר ותורתו'', ''הזהרו ברבי עקיבא ותורתו'', ומתוך כך נוכחו לדעת שגם הם עצמם רבי עקיבא ורבי מאיר נצחונם הוא מכח התורה בלבד, ולולי התורה גם צדיקים כמותם היו נכשלים, כך שהנכון הוא להורות לבני אדם את אמיתות כוחו של היצר, שהנו באמת ''חזק ותקיף מאד באדם'' (כלשון המסילת ישרים פ''ה), אלא שיש לומר להם שיש עצה לנגיף זה הקרוי יצר, שהנה הבורא שבראו החליט על תרופתו והיא התורה, וזה עדיף ממה שיאמרו שבנקל להתגבר עליו, ואף שבדרך זה יוכלו להועיל לתת כח ואומץ לחוטאים להלחם ביצרם, אמנם בזה יצא שכרם בהפסדם, לבלתי יכונו ויתאמצו אנשים להילחם ביצרם אחר שיסברו שבנקל להתגבר על היצר גם מבלעדי תורה. (והארכנו בזה בספרנו ''בים דרך'' חלק במדבר - מאמר סז).
וראה במסילת ישרים שער הזהירות פ''ה המאריך בזה להוציא מטעות שישנה דרך כל שהיא מבלעדי התורה נגד היצר, ועיי''ש שכתב שהסובר כך להינצל מהיצר מבלעדי התורה אינו אלא טועה ויראה טעותו לבסוף כשימות בחטאו. כך שהדרך הנכונה היא להורות לבני אדם אפילו הרחוקים שהיצר אכן תקיף וחזק מאוד באדם, אלא שיש תקנה והיא שיתקשרו לתורה כפי יכולתם כי רק זו הדרך להילחם ביצר.
בתור מרצה, מה נחוץ לדעת כדי ליעל את ההרצאות שיהיו עם תוצאות מברכות?
ראשית יש לדעת שמלאכה זו היום היא מלאכת הצלת נפשות, כך שהעיקר הוא שיהא לכך תחושת אחריות בכובד ראש גדול, ועם רצון חזק, וככל שיגש המרצה למלאכתו מלאכת קודש זו בכובד ראש וברצינות ולא כלאחר יד או עם פניות אלא לשם שמים, לשם הצלת נפשות, אין ספק שזה הצעד הראשון החשוב ביותר ליעל את תוצאות ההרצאות להיותן מבורכות.
זיכני ה' וערכתי לזה ספר ''מי לה''' המיועד למרצים ולדרשנים, ולכל העוסקים במלאכת קירוב הרחוקים וחיזוק הקרובים, ובו ידיעות נחוצות והדרכות מפורטות בהרחבה לתועלת והצלחת מלאכת הקירוב. ואכתוב כאן בקיצור נמרץ כמה נקודות חשובות הנחוצות לדעתם, והרוצה לעיין בהרחבת הדברים - הספר ''מי לה''' מונח ועומד, ובקצרה נבאר לקמן בתשובות הבאות מעניינים הנחוצים למרצה לדעתם ולעשותם.
היאך לשכלל המרצה את כשוריו?
מצד אחד לא להיות מצומצם בכישורים הטבעיים שיש למרצה, אלא יש לו לשכללם ולייעלם, וכגון בכך שישמע אחרים העוסקים באומנות זו של הרצאה, ישמע קלטות, יעיין בספרים ללא עצלות כדי להעשיר את ידיעותיו ולשכלל את כישוריו, ובכך יעשיר מהנלמד את המתאים לכישוריו, אולם מאידך מה שאינו מתאים לכישוריו ירחיק עצמו מהם, היות ועל המרצה לא להיות ''חקיין'', עליו לדעת את כישוריו שלו, אלא שעליו לאמצם ולשכללם, וכגון אם הוא רגשי יְפַתֵּחַ את הרצאותיו ברגשות, ואם הוא שכלי - יְפַתְּחֵם בשכליות, וכיוצא.
היאך יש להגביר את המרץ במלאכה קדושה זו?
להבין שמשמעות תפקידו הוא לעמוד בין ה' ובין העם להגיד להם דבר ה', וכנאמר גבי משה רבינו (דברים ה, ה): ''אנכי עומד בין ה' וביניכם להגיד לכם את דבר ה''' שהוא תפקיד מכובד ביותר הדורש אחריות ונאמנות, להיות אחראי ונאמן לה' להעביר לעם את דבר ה' על הצד הטוב והיעיל ביותר. ועוד להבין שהעוסק בזה הוא בתפקיד של פיקוח נפש ממש, להציל נפשות ישראל מרדת שחת, ועל כך יש לתת את אמצע היום ואת אמצע הלילה וללא שום מגבלה של כסף או כבוד.
והחשוב לדעת הוא, דאם לא יְרַצֶּה זה המרצה - לה' בתפקידו זה כראוי - יודח הוא מתפקידו וינתן תפקיד זה לרעו הטוב ממנו, כי ''הרבה שליחים למקום''.
היאך נתן למשך את הצבור ולהתחבר אליהם באפן שיתחברו אליו?
להתיחס לצבור במלוא ההקשבה והרצינות, במאור פנים, ועל אחת כמה וכמה שיש להיזהר מלפגוע בהם, ויחסו אליהם יהא כיחס רופא רחמן לחולה הזקוק לישועה, להפגין רצון לעזרתם, רצון להצלחתם, ולא להתעצל להתיחס לכל אחד באשר הוא, ועוד ראה בתשובה הבאה.
מהו התנאי העקרי להצלחה בהרצאה?
תנאי ראשון להצלחה הוא ה''לב''. לעשות מעשה הזיכוי הרבים מתוך אהבת ישראל, דהיינו לרצות שלחברך יהא עולם הבא וזו תהא מטרתך. ולא תהא מטרתך שאתה בלבד תזכה לעולם הבא בזכות תוכחתך, כי כשתראה טובת עצמך בלבד, לא יצאו דבריך מלב אוהב כראוי, והתוצאות תהיינה מעטות.
יש לדעת! הצבור חש במרצה האם הרצאתו מפנימיות או מחיצוניות, האם הוא מאהבה אמיתית או מאינטרסים ופניות, ואפילו פניות של שכר גן עדן ועולם הבא, בדיוק כמו שחש החולה ברופא האם ניגש הוא למלאכה מתוך אהבה או מתוך אינטרס. כמובן שהתוצאות הינם בהתאם.
כיצד צריך המרצה לחוש ולנהג בתפקידו?
להיות בוש מצד אחד על זה שזכית להיות העומד בין ה' ובין העם להגיד להם דבר ה', ולהתבונן מי אני ומה אני שזכיתי להיותו ''מהמצילים'' והלא יכולתי להיות ''מהניצולים''.
ומאידך, בצירוף הבושה - להיות אמיץ וללא חת, לומר דבר ה' ברמה בעוז ובגבורה, כמובן שיהיו הדברים בעוז ובנחישות הדעת לפי דרגת הצבור המתקרב, אולם את מה שנדרש מצבור זה כפי דרגתם - יש להשמיע להם זאת בעוז ובאומץ, אלא שיש לצרף נעימות ו''הומור'' לדברים, באופן שיהא בהרצאה נחרצות מצד אחד ונעימות מצד שני.
וה''חפץ חיים'' היה מסכם למזכה הרבים את נוהגו בתפקידו וכך היה אומר:
על שלושה דברים עומדים הצלחות החיזוק לעם הקודש:
1. לצייר לעצמו שאין לו רק דבר זה, ואין לו רק יום זה, ואין איש רק הוא.
2. לעשות בזריזות היותר גדולה, כמו שמצינו אצל בעז וכו', ולא לדחות מעשהו למחר.
3. שיהיה מוכן לעשות מעשהו במסירות נפש, ומבלי אלו הדברים - היה אומר החפץ חיים - אין מקום להצלחה. (''מאיר עיני ישראל'' - ח''ב, עמ' 497-498)
כיצד תהא בנויה מהות ההרצאה?
להרצות חכמה ומוסר - שכל ורגש.
יש לערב בהרצאה גם ''שכל'' - דברי חכמה ברמה, המושכים ומרתקים את בעלי הדעה המופיעים בהרצאה, וכן דברי ''רגש'', שמועילים הם גם לבעלי הדעה, ובפרט לאנשי ''העמך'', וביותר לנשים המושפעים מדברי רגש יותר, כי בעצם גם ''העמך'' מתרשמים מה''שכל'', וגם האקדמאים זקוקים לרגש, כך שהשכל והרגש נצרך לכולם.
אקטואליה בהרצאה, כיצד?
נצרך לייצב ולבסס את ההרצאה על חיי היום יום, אם זה בהמחשת פיתוי היצר בעניני המידות והתאוות הפוקדים אותנו בחיי היום יום, אם זה אמונה ובטחון למאורעות חיי היום יום וכיוצא.
האדם מתפעל ומתעורר כאשר מוכיחים לו פרטים שהוא לא שם לב אליהם כלל ובעצם הם במציאות שהוא חווה יום יום.
ועוד בכלל אקטואליה - לשלב את ההרצאה עם מאורעות התקופה שאירעו מקרוב, הן כדי להמחיש את נושא ההרצאה והן כדי להביא את נושא ההרצאה הלכה למעשה לתקופתנו.
לאמת את הדברים בלב השומעים - כיצד?
חשוב להיות בקי במאורעות הזמנים והתקופות בתאריכיהם המדויקים, כי אז הדברים מקבלים תוקף ונאמנות, מה שאין כן כשמספר על אירועי התקופות מבלי תאריכיהם המדויקים הדבר נראה כאגדה נושנת שאין לה סימוכין.
וגם כשאינו בקי במאורעות ובתאריכיהן במדויק נשמע שהנו חסר ידע בעצמו, ודבריו אצל עצמו מגומגמין, וכמובן שבכך מטיל הוא ספק באמיתות דבריו.
כיצד להתיחס לשאלות הסבוכות באמונה בתוך ההרצאה?
כשנתקל אתה בהרצאתך בשאלות וחקירות המסובכים באמונה, אם הנך בר הכי לענות עליהן, וכמו כן הצבור ברמה של הבנה בעומק התשובות יש לענות עליהן בהרחבה ובדקדוק. ואם אינך בר הכי לענות עליהן, או שהצבור ואפילו בחלקם אינו ברמה של הבנה עמוקה להבין את תשובותיך, עליך להורידם בנועם ובכבוד: מי שירצה לשמוע תשובות שאלות סבוכות אלו יגש אלי אחר ההרצאה... אפשר להרשם לסמינר פלוני (לתת פרטים מדויקים) ושם תקבלו תשובות מספיקות ומשביעות רצון...
מדוע יתכן והעסק בזכוי הרבים גורם למרצה רפיון עצמי?
יתכן ודוקא אצל מזכה הרבים ימצא רפיון בעבודת ה', והסיבות לכך הן:
1. הרגשת שאננות. מלא הוא בסיפוק עצמי מופרז ובשביל כך אינו תובע מעצמו כראוי.
2. זלזול בקטנות. מתוך דגש על ''גדולות'' - זיכוי הרבים - נמנע הוא מלעמוד על ''קטנות'' כשמירת העינים, הלשון, ביטול תורה וכיוצא.
3. מטרה מקדשת אמצעים. לא בוחל המרצה לעבור על איסורים קטנים לבל יעמדו ויעצרו בפניו את מטרתו - זיכוי הרבים.
העצה לכך, להיות מתמיד במוסר ובפיקוח למחדליו שלו, כי אם לא, לא די שמחדליו יתרבו ויחמירו אלא גם יפוג תוקף חום הרצאותיו, להיות והוא נרפה - יתן רפיון זה עדיו בהרצאותיו, ולהיפך ככל שיחזק עצמו בתורה ומוסר כראוי כן עוצמת הרצאותיו תהיינה בעוצמה חזקה יותר, והסיעתא דשמיא כמו כן יהא עמו ביותר.
האם יש להמנע מזכוי הרבים אחר שהמרצה רואה שהוא בעצמו אינו משלם, או שאינו מסגל להרצות לשם שמים ממש? או מתוך מחשבה מי אני ומה אני שאהיה מוכיח לעם ישראל וכיוצא מטענות אלו?
על כך ענה החפץ חיים, אכן אם מרצה זה היה מוכיח על לימוד תורה לשמה והוא אינו כן, יש מקום לומר ''טול קורה מבין עיניך'', אולם אחר שהמדובר להציל אנשים מרדת שחת מחייבי כריתות ומיתות בית דין, עלינו לעשות זאת ללא שום חשבונות. (מאיר עיני ישראל ח''ד)
היאך לא להתרפות ממלאכת זכוי הרבים אחר שלפי הנראה זו מלאכת תחית המתים ממש?
נכון, זהו כפשוטו תחית המתים. אולם על המרצה לדעת, שהתשובה נעשית בעצם רק על ידי הקב''ה בעצמו, מרצה החושב שהוא המחיה מתים ומחזיר בתשובה אינו אלא טועה! אלא הענין הוא שמי שראוי לחזור בתשובה, ומי שיש לו הזכות לחזור בתשובה מתגלגל הוא לידי אותו מרצה שיפיח בו רוח חיים אחר שמכבר יש לאותו שב - זכות זו.
והראיה לכך, ראשית הנה רואים אנו רבים החוזרים בתשובה ללא מחזירים שיחזירו אותם אלא מעצמם, ועוד רואים אנו כאלו שמדברים ומשכנעים אותם על התשובה ימים רבים ואינו מועיל ויש כאלה שבדחיפה מעטה מתקרבים. אלא כאמור הדבר תלוי בזכותו של השב אם יש לו הזכות, הרי שמלאכתנו נעשית מאליה ואם עדיין אין לו הזכות להתקרב לא נצליח עמו במלאכה זו.
אם כן כל תפקיד המרצה הוא לא להחיות מתים עד שיבוא לידי יאוש, אלא להברות את נפשם החולה של אלו שזכו מן השמים לתשובה, ועליו ליתן להם הכוונה והדרכה חיזוק ועידוד בדרכם שכבר מן השמים זכו לה.
ועיין לקמן תשובה טו מהי זכותו של השב לשוב.
אם כן לשם מה מלאכתנו בטרח הזכוי רבים לעצם שכנוע החזרה בתשובה אחר שבמילא מי שזכאי לשוב - ישוב?
הענין הוא כמו העני המבקש צדקה, אם נגזר עליו מן השמים שיחיה, הרי יחיה מכל מקום גם בלי שתתן לו צדקה, אולם זכותנו היא לתת לו צדקה, ומעלה הכתוב עלינו כאילו והחיינו אותו, ואם לא נתן לו כאילו הרגו.
כן הוא בתשובה, עלינו לקרב את הזכאים לקירוב, שאומנם נגזר עליהם להתקרב אולם אין מי שיקרבם ויכוונם, עלינו לכוונם ולקרבם, ולעורר בהם את התשובה על מנת ליישמה אצלם אחר שזכאים הם בה, ומחויבים אנו בכך, כי כך מסובבת ההשגחה שהם ישובו על ידינו, ואם נשיבם נזכה אנו והם, ואם לאו נתחייב אנו והם.
במה נקבעת הזכות לרחוק אם יזכה לתשובה או לאו?
על כך ידועה תשובת הסטייפלר זצוק''ל שהוא לכמה סיבות, ומביניהם, א: זכות אבות, דהיינו שיש לאותו שב זכות מאב או סב או עד לפני כן - צדיק גדול, שאין לו מנוחה מצאצא זה שפרק עול ועומד הוא בתפילה שישוב צאצאו בנחת או בצער והעיקר שישוב.
ב. יתכן זכות תשובה לשב מתוך מעשה מצוה גדולה שעשה במסירות נפש אי פעם בחייו, וכדאיתא בחז''ל שממצוה נברא סניגור, וסניגור זה מסנגר ותובע זכות על זה האדם שישוב בתשובה.
האם מתר למרצה או לדרשן להמציא ספורים או לזיפם על מנת להרבות את סכוי הקרוב?
להמציא סיפורים, הדבר אסור, תורתנו אינה זקוקה ל''שקר'', והשקר אין ממנו תועלת לעולם.
לזייף כדי לתת ''הומור'' בסיפור נראה שמותר, וכן ראינו מגדולי צדיקי הדרשנים שנהגו כן.
האם וכמה יש לבטל תורה לצרך זכוי הרבים?
שאלתי שאלה זו לגדול אחד המובהק בפסיקותיו, ואמר לי שאם זו הרצאה שיש סיכוי שתביא תוצאות מעשיות בודאי יש לבטל תורה ולהרצות, ואם אינו אלא פרפראות ודרושים המביאים ליראת שמים, אזי שיהא זה לא על חשבון שעות לימודו.
וראה בתשובת ה''אגרות משה'' (ח''ד אבהע''ז עמ' נה) שכתב שכל ת''ח אף שמבטל מלימודו מחוייב לתת ממקצת זמנו ללמוד עם אחרים תורה ואף שעל ידי כך מתבטל מתורת עצמו, וכתב שם: ומסתבר לי שהוא שיעור מעשר שיתן מעשירית זמנו להתפנות ללמוד עם אחרים.
ובסוף ספרנו ''מי לה''' הבאנו תשובותיהם של גדולי ישראל בזה, לדעת הסטייפלר זצוק''ל יש לכל אברך להקציב זמן בשבוע - בערך שעה - לזיכוי הרבים, וכן לדעת הרב שך זצוק''ל, הגרש''ז אוירבך זצוק''ל ויבדלו לחיים טובים הגאונים הרב אלישיב ורבי שמואל אוירבך שליט''א דעתם שגם תלמידי חכמים יתנו מזמנם לזיכוי הרבים באופן שישובו לאחר מכן לתלמודם.
יתכן הרצאה נפלאה ומשכנעת, והתוצאות ממנה יהיו דלות ואולי גם ללא תוצאות כלל, הכיצד?
הדבר יתכן לכמה סיבות.
א. לא מדברים על תכלית. כלומר, יתכן וההרצאה סובבת על האמונה והמסורת האמיתית, הוכחות על אמיתות התורה ועוד כיוצא בהם כמו קודים בתורה ועוד, ואפילו מיסטיקה - גלגולי נשמות עיבור, רוחות, חלומות, ועוד, אלא שהמרצה לא בא בדרישה והתחייבות מעשית מהציבור.
צריך לאחר ההרצאה להסב את הדברים על ''תכלית'' דהיינו לומר לצבור, נו רבותי, אחר ששמענו כל זאת מה המסקנות שיש לנו להסיק מכך למעשה, ואז להביאם לנקודות מעשיות, או לקבלות שיקבלו עליהם וכיוצא.
אם לא כן, זה דומה לגבאי שבא עבור ישיבתו, ומדבר בפאר והדר הישיבה, רבוי תלמידיה, רבניה, הצלחותיה, ומסיים דרשתו, האם יקבל מהצבור משהו, הלא צריך לבסוף לסיים עם תכלית, דהיינו לדבר במפורש על תרומה, לחלק הוראות קבע, לתת פרסים לתורמים הוראת קבע, לברך את התורמים וכיוצא, בדרשה לבד לא יעשה כלום.
ב. מדברים על הרבה דברים. דהיינו כשמדברים על הרבה דברים או בכללות, הפירות מעטים, עדיף ב''תכלית'' להתמקד על פרט או שנים בלבד, ואז ''תפסת מועט תפסת''.
על מה עדיף להתמקד בסיום ההרצאה ב''תכלית''?
על כך אמר החפץ חיים שנשאל הגאון מוילנא, וענה לחזק בני אדם בשיעור תורה, התורה זה הלב - היה אומר, וכשהלב פועם יש טעם לטפל בכל הגוף.
וראיתי אני הכותב זאת מנסיוני עם אנשים, אפילו מרוחקים, מה שיש להציג להם הוא להשתתף ואפילו בשיעור אחד לשבוע בלבד, וראיתי שמשיעור אחד שהשתתפו - אפילו רחוקים - נהפך להם כל ביתם ממש מקצה לקצה. וכמובן הכל לפי רמת הצבור, אם זה צבור שמשתתף מכבר בשיעור תורה, יש לדבר עמהם על ''תכלית'' כמו תפילה בציבור, התחזקות בשיעור תורה שיהא בקפידא יום יום, בדיקת תפילין ומזוזות, לשון הרע זהירות מעריות גזל ואונאה וכיוצא, וכאמור להתמקד על פרט או שנים באריכות, ולא על הרבה דברים יחד.
ולמרוחקים ביותר ששיעור תורה רחוק מלבותם, יש להציע להם להרשם לסמינר, ולהגיש להם טפסים לרישום במקום ובסמוך לסיום ההרצאה, לפני שיתקררו מהתלהבותם, או למשל להציע להם אירוח שבת וכיוצא.
ואגב הצעת אירוח שבת או שבת בסמינר זהו כח גדול מאד להתחיל, כי שבת יש בה כבר כח מצד עצמו לקרב גם את המרוחק ביותר.
היאך לשכנע מתקרב הטוען: מבין אני הכל השתכנעתי בצדקת הדברים ובמחיבותי כלפיהם, אולם איני מאמין שאצליח לישמם?
מה שיש לומר למתקרב כזה הוא כמו מה שיש לומר לכל יהודי ולו החזק ביותר, שבעצם יצרו של האדם חזק ממנו, ושום אדם מצד עצמו אינו יכול לגבור על יצרו אלא שהקב''ה מסייעו, והוא בהבטחה ''הבא ליטהר מסייעין אותו''.
וידוע כשהומצאה המצאת המעלית התפעל החפץ חיים ואמר זהו ממש הבטחת ה' לבא ליטהר, שנזדמן לו מעלית במהלך דרכו ותעלהו למעלה מכוחותיו למעלות נשגבות.
ויש להוכיח למתקרב זה, שיביט באלפי המתקרבים שהיו מהם גם במצבים קשים משלו, ועם כל זה היום הינם חובשי בית המדרש, אם כן יש להבין שאין מוטל על האדם רק ההשתדלות בלבד, ואידך - ה' יגמור בעדו.
על מה להתמקד בהצגת היהדות לפני המתקרבים, האם להתמקד על הצגת היהדות באפן החיובי, או בהצגת החלוניות באפן השלילי?
בודאי שעיקר ההתמקדות צריכה להיות בהצגת היהדות במובן החיובי, כי מה בצע בכך שתציג את החילוניות במובן השלילי, הלא לעולם לא יתנתק האדם מחילוניותו כשלא ימצא ''תחליף'' מהנה לעונגיו ותאוותיו, וכמה שתגנה אותם בעיניו, לא ישתכנע להתנתק מהם אחר שלא הוצע לו תחליף.
לכן - החשוב ביותר להציג את היהדות באופן החיובי, עד כדי שיבין מאליו זה המתקרב עד כמה מהווה היא תחליף מהנה ומענג פי כמה מעונגי החילוניות.
ועובדא היתה באשה שסבלה מבעל ה''מכור'' לתכניות הטלויזיה, ושבכך איבד שעותיו, פרנסתו, יחסו לאשתו וילדיו היה נורא, וכמה שדברו עמו בטוב או ברע לא נגמל מכך. ולבסוף הוצע לו על ידי אחד מידידיו לבוא לשיעור תורה פעם בשבוע בלבד, ושם ראה וטעם את ה''תחליף'', ומשיעור אחד נעשה שנים וכן הלאה, עד שנגמל כליל מכלי טמא זה, וקנה עולמו בתשובה תורה ומעשים טובים, ואלו מעשים שבכל יום.
מרצה המתאר בהרצאותיו את ענשי התורה ככריתות ומיתות בית דין וכיוצא, יש בזה תועלת או נזק?
יש שחשבו שההרצאות המודרניות הינן עדיפות על הרצאות תורניות, אולם החפץ חיים אין דעתו כן, וראה בספר ''מאיר עיני ישראל'' (ח''ג, 791-793) שדעת החפץ חיים שהדרשות המודרניות מזיקות יותר ממה שמועילות. קשה להכנס לכל החילוקים בזה, אמנם בודאי שאין להימנע מלומר לפני השומעים את עונשי התורה על עובריה.
אלא שיש להעביר להם מסר זה באופן המתקבל, דהיינו להסבירם כמו שיש חוקים לכל מדינה להיותה רבונית על יושביה, ולמען הסדר הטוב מחוקקים חוקים שהעובר עליהם נשפט ונענש והדבר הוא חיובי - אחרת איש את רעהו חיים בלעו, כן הבורא חקק חוקים ובתוקף ריבונותו מעניש הוא על עוברי רצונו, ואדרבא דוקא אנשי המעלה והשררה נשפטים ונענשים על עבירות קלות, להיותם אישי ציבור ודוגמא, מה שאין כן אנשי ה''עמך'' אינם נענשים על ''קטנות'', ובכן אנו עם ישראל להיותנו עם הנבחר מכל גוי, פרטי מחויבותנו רבים משל הגוים, ואם כן זה מורה על מעלתנו וחשיבותנו, להיותנו אנשי מעלה אזי יש רושם והשלכה מכל דיבור, מחשבה, ראיה שאינה הוגנת, כך ש''עול התורה'' מורה על כבודנו, ויש לנו להתכבד בכך שהננו נשפטים על פרטים רבים וקטנים שלא כמו אומות העולם, ובאופן כזה וכיוצא יתקבלו עונשי התורה לא ככפיה אלא אדרבא כדבר המחויב וברור.
היאך זוכים להרצאה מצלחת ומשכנעת?
1. הקדמת תפילה.
מרצה המקדים תפילה מעומק לבו לה', מתוך מודעות על האחריות הגדולה המוטלת עליו, הרי שבכך יזכה לסיעתא דשמיא שתלווהו במהלך הרצאתו שיהיה דיבורו שוטף, עשירות מילים, גוון עשיר של משלים, ''הומור'' והמחשת הדברים.
2. דברים היוצאים מן הלב
כמה שיותר ימסור המרצה נפשו בדרשתו לאומרה מעומק לבו, ומתוך רצון כנה ואמיתי לקרב את העם לתורה, ומתוך כאב אמיתי על מחדלם מתורה ומצוות יביע את דבריו, אזי מובטח הוא בהבטחת דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב.
3. אהבת ישראל
לאהוב את הצבור, להתבונן שהנם אחיו, בניו של הקב''ה, שהקב''ה אוהבם למאד באשר הם, ויכניס אהבה עצומה ורצון לקרבם אל הטוב כאשר ירצה האב בטובת בנו.
שכר הרצאה עד כמה, ומתי?
בעיקרון ליטול שכר עבור ההרצאה הוא חיובי, מכמה סיבות:
1. כדי שמארגן ההרצאה יהיה רציני בארגון הכנס שיהיה על הצד הטוב ביותר, וכאשר המארגן משלם מכספו על ההרצאה ישתדל שתהא באופן הטוב, מה שאין כן כשהדבר בחינם, אין לו מה להפסיד גם אם יהא כנס לא מוצלח.
2. המרצה רציני יותר בהרצאותיו, כמובא בשו''ע שטוב לקחת חזן בשכר מאשר בחינם, לפי שזה שנוטל שכר הנו אחראי וזהיר בתפקידו יותר.
3. כשהמרצה נוטל שכר אינו מתעצל מלהטלטל למרחקים, מה שאין כן כשקובע המרצה שלא ליטול שכר עבור הרצאתו בנקל - מכל סיבה קלה ידחה הרצאות, ואפילו מפני עצלות, או עייפות מעטה כבר ימנע מלהלוך להגיד דבר ה'.
אלא שיש למרצה לבקש שכר סביר, כדי שלא להכביד על מארגני הכנס שעלולים בגלל מחיר גבוה לעצור בעד הכנס.
ועוד, יש פעמים שישנה הרצאה שאינה קשורה לשכר, וכגון אזכרה, הרצאה בישיבה לבעלי תשובה, מדרשה וכיוצא שבמילא יבואו אנשים לכנס, כך שגם אם לא יטול המרצה שכר לא יפגע הארגון, כאן יש למרצה שלא לעמוד על המקח, ולבוא ולעורר את הצבור לדבר ה'.
ועצה טובה למרצים, שכל מרצה ''יעשר'' הרצאותיו, דהיינו שיהיו עשירית מהרצאותיו חינם שאינו נוטל עליהם שכר, ויסדר שיהיו הרצאות אלו לאזכרות וכיוצא במקומות שאין המארגנים מוכנים לשלם, ויעשם חינם כדין מעשר.
האם להמנע מהרצאה מפני הכבוד והגאוה העלולים לתקף, ומה העצה לכך?
כשהמדובר בהצלת נפשות אין הצדקה לשום סיבה להימנע מלהציל, ועל אחת כמה וכמה שאין שום סיבה המצדיקה לעצור בעד קירוב עם ישראל לאביהם שבשמים.
היעלה בדעת אנוש שיראה אדם את בן המלך טובע בְּבִצָּה עד צוארו, ובידו להצילו ונמנע מכך, וכשנשאל לסיבת הימנעותו, ישיב:
מטבעי הוא להיות אדם ענו ונחבא, ובהיותי יודע שבהצלת בן המלך אזכה לפרסום וכבוד, לכך נמנעתי מלהצילו והשארתיהו למות בטביעתו...
היש שוטה ורשע גדול מזה?!והעצה לכך למסור מודעה וגילוי דעת בכל בקר, או קודם ההרצאה שהנו מבטל כל הרהור גאוה ופניה זרה שתעלה בדעתו, כמובא בסידורים הספרדים שסידרו שם בשם ה''בן איש חי''.
ובאמת אין זו ''שררה'' אלא ''עבדות'', כי הנאמן במלאכתו זו, הנו עבד לאנשים המתקרבים, כרופא נאמן, הנאמן לחולים הבאים להתרפאות אצלו לספק להם כל הדרוש להם להצלתם, ושיהיה על חשבון אשתו וילדיו שלו, לצמצם מזמנו להיות עמהם, וכיוצא, וככל שימסור נפשו במלאכתו זו אותו מרצה אשריו אשרי חלקו, וכמו כן בהתאם יזכה להצלחות ותוצאות מבורכות כי מזכים על ידי זכאי, וזכותו עומדת לו לעד, ולזרעו אחריו.
וכמו שאמר הרב מבריסק: עצות להצלחת חינוך הילדים איני בקי בהם, אולם עצה אחת אני יודע להצלחת הבנים, והוא מי שעוסק בזיכוי הרבים.
במי וכמה להשקיע?
''אל תוכח לץ'', כשפוגשים אנו באחד שהוא לץ, אטום לב, שאינו מגלה שום הגיון בסירובו לשמיעת התורה, אלא מתוך ליצנות ואטימות, אין לנו לבזבז כוחותינו בו. אולם במגלה רצון, אף שקשה הוא כארז, ובקרבו טענות וקושיות לרוב, אין להימנע מלהשקיע בו זמן וכח, אחר שהנו רציני, ואסור לנו להתיאש ממנו, ואף שהנראה שהעבודה עמו קשה ומפרכת מכל מקום אחר שאינו לץ ואטום, והנו שואל ומשיב מתוך שאיכפת לו, הרי שיש סיכוי גדול שכאשר יתבארו לו הדברים היטב, יהא חזק ביהדות, ועל אחד כזה יש להשקיע.
ואין לבוא לחלישות הדעת מההתקדמות האיטית של השב, כי כן הדרך, הבנה מצטרפת להבנה, כל הבנה יוצרת חרטה, וכמו כן חרטה מצטרפת לחרטה, ולבסוף ישוב.
מבחן המרצה לבחן עצמו עד כמה דבקותו במשימתו?
מבחן ה''לשם שמים''.
בכמה מבחנים יוכל לבחון המרצה את מדת ה''לשם שמים'' שבו, חלקם הזכרנו לעיל ונסכמם בתשובה זו ונוסיף עליהם.
א.כאשר שכר דרשה אינו מהווה אצלו מניעה למסירת ההרצאה - לפחות גם כאשר הסכום מינימלי, ובודאי כאשר היא ללא שכר כלל, זהו סימן שהרצאותיו לשם שמים.
ב התנדבות מספר מסוים של הרצאות בחודש ללא תשלום.
ג. השבה על טלפונים בנושאי תשובה ומתקרבים בכל או ברוב שעות היום.
ד. עיכוב לאחר ההרצאה לשאלות אישיות של מתקרבים.
ה. אפשרות ליצירת קשר עם מתקרבים, במסירת מס' טלפון וכדומה.
ו. שמחה בהצלחת השני, ואף שהנך חברו לארגון, ושמח הנך בהצלחתו ללא קנאה ותחרות כי העיקר ששם שמים מתקדש.
ז. אם אתה המרצה יוצא מחוזק בעצמך מאותה הרצאה והדברים השפיעו גם עליך - כמובן בדברים ששייכים לחיזוק גם אצלך - זהו סימן שדבריך היו לשם חיזוק וקירוב ולא למטרות ופניות זרות.
ח. רצון עז לגאולה, ולא לרצות את המצב העכשוי כשאני בתור מרצה ומזכה, (והוא כענין המרגלים שרצו בעכוב ישראל במדבר על מנת להשאר ''ראשים'') אלא לרצות את תשובתן וגאולתן של ישראל במהרה, ואף שבעקבות מצב זה יחדל ''אביון'' בתורה ובתשובה מקרב הארץ, ויופסק בכך זכות זיכוי הרבים, המעדיף מצב זה, זהו סימן שכל כוונתו שיתקדש שמים מבלי לעשות חשבון לעצמו כלל.
ט. במבחן נוסף יוכל המרצה להוכיח את אמיתותו במלאכתו, והוא כאשר מוזמן הוא להרצאה בנושא מסוים או לצבור מסוים עם הצעת תשלום, ולפעמים אף תשלום נכבד, ויודע הוא שבנושא זה ישנו מרצה אחר מומחה יותר ממנו, וכי התועלת שתצא מזולתו תהא יותר מאשר ממנו, וכגון שבנושא זה הוא אינו מתמחה כ''כ, או שיש אחר מומחה ממנו בנושא זה, או שלצבור מסוים שכזה אין לו כ''כ סגנון דבור אתם, ויודע הוא ומכיר מרצה אחר שיש לו שפה אחת עם גוון צבור שכזה.
ובכן זה שכוונתו לשם שמים, לא מתפתה משום סיבה, ואומר למציע ההרצאה, שמע! לנושא שכזה או לצבור שכזה יש לתת את הזכות לחברי הטוב ממני, אחר שברור לי שממנו תצא תועלת גדולה מאשר ממני.
י. עוד מבחן למרצה האמיתי לשם שמים, זהו המקבל את התוכחות ושומע הערות על הרצאתו, שוקל בצדק שבהערות ואינו דוחה אותם מיד, ובאם מצא בהם צדק אינו בוש להודות ולקבל אף מקטנים ממנו, ומשתדל לשפר עצמו ככל האפשר לו, וכל הערה היא לו להארה ומודה ומכיר טובה לזה שהאיר עיניו במלאכת קדש זו.
יא. יכול עוד המרצה לבחון עצמו בכוונת עניית הקדיש שלאחר אמירת הדרשה, הרי חז''ל אומרים העולם עומד על קדיש של ''אגדה'', וזהו משום זכותו של המרצה שעורר את הקהל בדרשתו, והנה יצר עתה מצב של סנגוריא גדולה, עד שיש בכח הקדיש שלאחר דרשתו להעמיד העולם.
ובכן יתבונן היאך עונה הוא בכוונה ''אמן יהא שמיה רבא'' שיתגדל כבוד שמים כתוצאה מדרשתו, והאם על כך עיקר שמחתו וסיפוקו או שמחשבתו בתכלי'ס אחר...
יב. השמחה והסיפוק שלאחר הדרשה מודד גדול הוא ליחוד מטרת ההרצאה, וכאן יתבונן האם יצא הוא שמח בשמחה עצומה מחמת השפעתה של ההרצאה או ששמחתו יותר ממתן שכרה בצידה, וכן יתבונן האם פגיעה כל שהיא ב''מתן שכרה'' פוגם לו את שמחת עצם הזיכוי...
האם עדיף להכין מראש את ההרצאה, או להיות בבחינת ''אשר ישים אלקים בפי אותו אשמר לדבר''.
ברור הוא שיש למרצה להכין את ההרצאה על כל פרטיה, ציטוטי פסוקים מדויקים, אירועים היסטורים עם תאריכים מדויקים, מדרשי חז''ל עם מקורות מדויקים, וכן יתר פרטי ההרצאה.
אלא מה שכן שמענו מספר פעמים מהגה''צ רבי שלום שבדרון זצ''ל, שאם עולה למרצה באמצע דרשתו זכירה שלא חשב עליה מקודם, יש לו לאומרה, כי זהו מן ההשגחה, ורק כמובן צריך שיהא זה מן הענין ממש ומה שיש בו לתועלת בלבד.
שאלות סבוכות באמונה של מתקרבים - האין בהם סכנה למרצה עצמו?
בהחלט יתכן ושאלות וחקירות באמונה הינן סכנה למרצה עצמו כשאינו מלומד בנושאים אלו, והרב ''טהרת הקדש'', כותב שלכך יש נשמות מיוחדות כעין רבי יהושע בן חנניה, והרמב''ם וכיוצא, שהיו מפורסמים לויכוח עם כל מיני חקירות ושאלות סבוכות באמונה ולצאת מהם בשלום, וכמו שכן היה כוחו של הגה''צ הרב ''מכתב מאליהו'', וכן יש בכל דור ודור כאלו, שיודעים המה בעצמם שזוהי ''שליחותם'' מן השמים, ולכן יש להם גם סיעתא דשמיא להינצל משגיאות. אולם לא כל אחד ראוי ליטול עטרה זו לראשו להיכנס בשאלות ותשובות אפיקורסיות, והרבה נפגעו מכך!
מה בדבר הרצאת גבר לנשים?
הרצאת גבר לנשים בעיקרו הוא אסור, וכמו שכן דעת הגאון רבי עזרא עטיה זצ''ל, וכן דעת הגרב''צ אבא שאול זצ''ל. הגר''ש ווזנר שליט''א מצריך מחיצה, ומפורסם המעשה שסיפר הגר''ש שבדרון זצ''ל אודות הגר''י אברמסקי שנתבקש לשאת שיחת חיזוק לבנות סמינר וסרב, ואף שהיה זה לעת זקנותו המופלגת ואמר: זו היא שיטה של היצר הרע להכשיל גם אנשים זקנים באים בימים, ואין צריך לומר צעירים, ואחד היה החפץ חיים זיע''א שהיה יכול לדבר לפני נשים (כידוע נאומו המפורסם שנתיים לפני פטירתו לפני כ- 5000 נשים בווילנא אודות טהרת המשפחה) (פנינים ואגרות - ''מאיר עיני ישראל ח''ו עמ' 539)
ובעצם ענין סבוך וסרוך זה תלוי בהרבה פרטים, אם המדובר בסמינרים למיניהם, אם המדובר בחוגי בית, אם המדובר בשיעור קבוע, או אם המדובר בשיעור לפרקים, אם המדובר בשיחות אישיות, אם בטלפון או בישיבה על שולחן, אם לחילונים, אם לדתיים, וכמו כן תלוי באיזה מרצה המדובר.
יש מהפרטים הנ''ל שחל איסור גמור להרצות גבר לנשים, יש מהפרטים הנ''ל שלכתחילה יש להימנע ויש המותרים אף לכתחילה.
הרבה עיון צריך לברר ההגדרות, אימתי חייבים להציל כדין אשה הטובעת בנהר שחובה להצילה, ואימתי אומרים בזה דין: ''אין אומרים לאדם חטוא כדי שיזכה חברך''.
לכך יש לכל מרצה לעשות לו רב, וכמובן בעל שעור קומה הצופה בעין אמיתית למרחוק, ולעשות ככל אשר יורוהו, כי כאמור הדברים משתנים גם ביחס למרצה, ולכך כשהולך מרצה להתייעץ עם רב, שמכירו ויודע תכונותיו אופיו ויראתו, בכך ילך לבטח דרכו.
ורק מה שחשוב להדגיש, שגם באופן המותר וכגון ב''סמינרים'' של ארגוני קירוב למיניהם, שקיבל אותו מרצה היתר לעסוק עם נשים בנושא קירוב, יש למרצה להזהר מאד להתחזק ביראת השם מאד, וכשירגיש שיצרו פוחז עליו לנטות מהמטרה, ינוס על נפשו אצל רבו לשוב ולזעוק מה יהא מעשהו מעתה, כדי שלא יצא שכרו בהפסדו ויעשה בו חלילה מעשה ''פרה'' שמטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים. כי הרבה פעמים קיים איסור הסתכלות גם כשמותר לדבר, והוא כאשר הסתכלות זו מביאתו לידי הרהור, אם כן הרי שעליו לדבר מבלי להסתכל, ואם כן כמה יראת שמים נצרך לכך.
וכן מאד מצוי שנכשלים בשחוק וקלות ראש, וגולשים לשיחות צדדיות, ויש כאן איסור מרבה שיחה עם האשה שלא לצורך ובמילא אין כאן הבטחת סיעתא דשמיא שתצילהו מהחטא, דזה רק אם נשמר בכל יכולתו לצמצם עצמו רק במותר לצורך קירוב.
ואסון הוא למרצה שחושב עצמו לגבור, ומסכן עצמו במטרה לקירוב להכנס למצב שבלתי נמנע שיכשל לפחות בהרהורי עבירה, עבודה עם נשים מסוכנת היא למאד, וצריך לכך הרבה יראת שמים, להיות צמוד לעצת רב, ובעיקר לא לרמות את עצמו ולמצוא היתרים לעצמו להיות ערני להתפתחות שבקרבו ולרגשותיו בעבודה זו, ודי בזה למבין שמעשיו לשם שמים.
ואין צורך לומר שצריך הרבה זהירות בשמירת עיניו בנסיעתו בהליכתו ובחזרתו לבל יצא שכרו בהפסדו, דמילא בשעת ההרצאה עוסק האדם במצוה ואין לו ברירה לברוח בקיצוניות מהמציאות בה הוא נמצא, ולכך מובטח הוא שישמר לבלתי יחטא, אולם בנסיעה אין שום סיבה שלא יקפיד לשמור כראוי לבל יכשל, ועל כך אין שום הבטחה לשמירה עליו, באם לא יזהר כראוי.
כיצד להתיחס לפגיעה או להפרעה בשעת ההרצאה?
יש והמרצה נתקף בפגיעה משומעי הרצאתו, עליו להיזהר אז לבל יגיב בעצבנות ובמתח, להיזהר לבל יסור ממנו ישוב דעתו וצלילותו, כי כל הקהל זה עתה בוחנו בתגובתו, ויתכן ותגובתו החיובית זה עתה תפעל מה שלא פעל בכל הרצאתו.
לכך עליו להיות חכם, להשאר בעמדתו בבטחונו ובאמיצותו, בקור רוח ובשלוה, ולהוציא את עצמו מפגיעה אישית המתיחסת אל כבודו שלו, ולהתמקד ענינית בשאלת השואל ביחס לענין המדובר.
וכאן צריך לנהוג בענוה יתרה, כי באם יגיב בשחץ ויוהרא יקלקל את כל השפעת הרצאתו.
וכמו כן אין צריך לומר שיש להתיחס לכל שאלה בנחת, בין כאשר היא מן הענין ובין כאשר אינה מן הענין, אלא שכאשר שאלה זו אינה מן הענין ויש בה הפרעה, יש להוריד בכבוד את השואל מבלי לפגוע בו.
וכן כשנתקל המרצה בהפרעה של הגשת כיבוד באמצע הרצאתו שהוא דבר המפריע מאד כידוע, יש בנחת לבקש מאותו מגיש להמתין בהגשתו לאחר ההרצאה, ובאם לא ניתן הדבר, יציע בנועם להפסקה של מספר דקות עד לגמר הגשת הכיבוד כדי שלא יצאו השומעים מריכוזם, ואז יתכן גם שימנע המגיש מלהגיש כשיראה שנוצרת הפסקה באמצע ההרצאה.
נושאי המיסטיקה חיוביים הם להעלותם בהרצאות? ובאיזה אפן?